פסחים כח:

[יגאל10]

בתוס' פסחים כ"ח: הקשו על שדרשנו "לא יאכל בו" (ק"פ) - אבל אוכל הוא מצה ומרור, שלכא' אין סברא לאסור לו אלא דבר שבקדושה אבל לא מצה שהיא מאכל רגיל. ותי' שהפס' לא בה להתיר אלא לחייבו אע"פ שפטור מק"פ.

אבל ברמב"ם (הל' ק"פ פ"ט ה"ח - הנלמדים היום בשיעור היומי ברמב"ם) כתב "וכן מותר להאכיל מצה ומרור לערל" - וכותב שה נלמד מדרשה הנ"ל, משמע לכא' שדרשה הנ"ל באה להתיר ולא לחייב?

[שמחה]

כוונת להמאירי ביבמות
זה לשון קדשו של המאירי ביבמות דף ע"א א'

אע"פ שביארנו בערל שאינו רשאי לאכול בקרבן פסח, מכל מקום מותר הוא במצה ומרור.
ויש מפרשים שחייב בהן אחר שהוא ערל מצד האונס. וגדולי המחברים כתבו שמותר להאכיל מצה ומרור לגר תושב ושכיר

והנה היש מפרשים הוא תוס' שם ביבמות בד"ה בו וכו', וזה ממש כמו שיטת התוס' כאן בפסחים, שחייב לאכול מצה ומרור

וגדולי המחברים שהביא המאירי הוא הרמב"ם. וכידוע שהמאירי מכנה הרמב"ם בכל מקום בשם גדולי המחברים

[אדם פשוט]

וכידוע שהמאירי מכנה הרמב"ם בכל מקום בשם גדולי המחברים

לא רק המאירי. עיין ב'יד מלאכי' שכתב כן בכללות.