אומרת הגמ':
אמר אביי: פשיטא לי, ידו של אדם אינה לא כרשות הרבים ולא כרשות היחיד. כרשות הרבים לא דמיא - מידו דעני, כרשות היחיד לא דמיא - מידו דבעל הבית.
ופירש רש''י וז''ל:
כרשות הרבים לא דמיא מידו דעני - דקתני מתניתין דכי נטל בעל הבית מתוכה - פטור.
וכרשות היחיד לא דמיא - אם פשוטה לרשות הרבים.
מידו דבעל הבית - דקתני: נטל עני מתוכה פטור.
ולא זכיתי להבין:
מה הראיה מזה שהעני פטור ומזה שבעל הבית פטור כאשר נוטלים או שמים בתוך היד, הרי אף אם נאמר שיד היא כרשות הרבים או כרשות היחיד צריכים להיות פטורים שניהם כיון שאין כאן הנחה ועקירה באותו אדם אלא אחד עוקר ואחד מניח? במילים אחרות: כאשר העני מכניס ידו ריקה ובעל הבית מניח בתוכה, בעל הבית פטור משום שעשה עקירה בלבד ומה שמניח בתוך היד לא נחשב להנחה כיון שהיד נחשבת ל'לא נייח' וכמו שאמרנו לעיל לגבי הטעינו חבירו וא''כ אין ראיה מכאן שהיד לא נחשבת כרה''ר או רה''י. וצ''ע.