ברכות דף כז

[עשוי לנחת]

כז: תוד"ה צלי של מוצאי שבת וכו' שיש לו צורך מצוה לעשות במוצאי שבת כגון ללכת למול תינוק וכו'
בהשקפה ראשונה הקושיא ברורה, "למול במוצאי שבת"?
אך או שהכוונה ליום ראשון [כמקובל בחז"ל] והיינו שיש לו דרך ארוכה שיגיע לשם רק למחר. או שהכוונה להתעסק בצרכי מילה.
[וכדברי הבית הלוי או על מצות האשה במילה, שהיינו על ההתעסקות בצרכי המילה, או על הפסוק אם לא בריתי יומם ולילה וכו' שבלילה הכוונה להתעסקות בצרכי מילה, איני זוכר בדיוק.]

[כרם]

לשון התוס' במלואו: י"ל דהכא מיירי שיש לו צורך מצוה לעשות במוצאי שבת כגון ללכת למול תינוק ולא יהיה לו יין להבדלה אם לא יקדים".
כלומר, הוא צריך לצאת לדרך "ללכת למול תינוק", ובדרך לא יהיה לו יין להבדלה, ע"כ מקדים להבדיל לפני יציאתו לדרך.

[רחמים]

כז עמוד ב'

אדם שהתפלל בטעות מנחה של ערב שבת לפני פלג המנחה וערבית אחרי פלג המנחה - בגלל יום המעונן - נפסק בשו''ע שצריך לחזור ולהתפלל ערבית.
ופסק במ''ב (רס''ג י''ד) בשם המ''א ‏וז''ל:
וה"ה ‏בחול נמי דינא הכי כיון שהוא נוהג תמיד להתפלל מעריב ‏בזמנו כרבנן ‏והיום בטעות התפלל:‏ עכ"ל.‏

וצ''ב מה גורע זה שהוא רגיל לעשות כרבנן הרי להלכה דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד,
ומותר לכתחילה לעשות כשניהם העיקר שלא יהיה תרתי דסתרי באותו יום
ולמה א''כ מדעת יכול לעשות כל יום כמ''ד אחר ובטעות לא?

[בברכה המשולשת]

לפי אדוננו הגר"א התרתי דסתרי הוא לכל החיים, כך שמי שהתפלל פעם אחת מנחה אחרי פלג, כבר לא יכול להתפלל ערבית לפני צאת הכוכבים.

[רחמים]

ומה לפי הגר''א גם בדיעבד לא יוצא כל החיים אם יעשה תרתי דסתרי?
אבל הקושיה היא על המגן אברהם ולשיטתו (לפי הידוע לי) אדם יכול לנהוג פעם כך ופעם כך ועכ''פ בדיעבד יוצא אף בתרתי דסתרי (עכ''פ לא באותו יום גופא).

[בברכה המשולשת]

לא הבנתי. הרי מרן הח"ח התכוון שהואיל ולפי אדוננו הגר"א אין לנהוג בתרתי דסתרי כל החיים, ממילא אנן סהדי שמה שהתפלל עכשיו היה בטעות, ודומה למי שהתחיל להתפלל אדעתא דחובה שאינו יכול להמשיך אדעתא דנדבה.

[רחמים]

אין זה דומה להתחיל אדעתא דחובה ורוצה לסיים אדעתא דנדבה כי כאן התבררה הטעות אחר שסיים תפילתו
וכיון שיצא ידי חובה לפי דעת ר' יהודה למה לו לחזור?

[בברכה המשולשת]

לענ"ד לומדים מכאן את היסוד שאם התחיל אדעתא דטעות, אין תפילתו תפילה כלל ולא יצא ידי חובה.
וכאן הוא רוצה לצאת אליבא דרבנן דווקא, באופן של לכתחילה, ואינו רוצה בדיעבד, ולכן תפילתו טעות.

[אליהוא]

הדין הזה באמת מחודש מאוד, שהרי דעביד כמר עביד ומה זה תלוי בדעתו, [והרי אין זה הכרעה שלו], וגם אין לזה מקור ברור בגמ' אבל מדוייק כן בראשונים.
ואינני מונח כעת בסוגיא, אבל כמדומה שהכיוון ליישב היה שיסוד ההתר של דעביד כמר עביד לדעת רוב הראשו' שאינו אלא בתפילה, היינו משום שמעיקרא דדינא ערבית רשות רק דקיבלו עליהו כחובה, וע"כ תלוי בקבלתם אי כר"י או כרבנן [רק יכול לשנות את קבלתו בדיעבד]. ולכן תלוי בדעתו.

[אליהוא]

שם ע"ב. א"ל רבי יהושע לאו. לכאו' צע"ג איך שינה מהאמת, ואפשר דכיון דר"ג היה גדול הדור היה אסור לחלוק עליו כמ"ש התוס' לקמן ל"א ב' ד"ה מורה. ואפשר דר"ג סבר דלא היה רבי יהושע ראוי לחלוק עליו, וממילא לא היה לו שומע, ולכך ציערו שחלק, כמבואר לקמן בגמ' כ"ח ע"א הואיל והכי איזיל אפייסיה ושם מרש"י בעין יעקב.

[צביב]

ביערות דבש חלק ב' דרוש י"ח ביאר באריכות כל מעשה זה

[בברכה המשולשת]

לכאורה מסוגיית תנורו של עכנאי עולה שרבן גמליאל כיוון שלא תרבינה מחלוקות בישראל ועל כך הקפיד, ודווקא על רבי יהושע בשל מעלתו, וכדאיתא בר"ה רבי ותלמידי.

[אורייתא!]

.

[אורייתא!]

שם ע"ב. א"ל רבי יהושע לאו. לכאו' צע"ג איך שינה מהאמת, ואפשר דכיון דר"ג היה גדול הדור היה אסור לחלוק עליו כמ"ש התוס' לקמן ל"א ב' ד"ה מורה. ואפשר דר"ג סבר דלא היה רבי יהושע ראוי לחלוק עליו, וממילא לא היה לו שומע, ולכך ציערו שחלק, כמבואר לקמן בגמ' כ"ח ע"א הואיל והכי איזיל אפייסיה ושם מרש"י בעין יעקב.

בבן יהוידע כתב שלא אמר כן רבי יהושע אלא לרשב"י שתורתו אומנותו. ולכן לגביו אכן תפלת ערבית רשות. משא"כ לשאר העולם ס"ל כרבן גמליאל. ויש לעיין בזה עוד. [אמנם גם רש"י בבכורות כתב שרבי יהושע חזר בו].
ואמרתי בס"ד שמא היה ידוע הדבר שרבן גמליאל נשיא המקפיד הוא כמבואר בהוריות [יג:] ושם מבואר מה עלה בגורל רבי מאיר ורבי נתן שניסו להקניטו כביכול בדברים. ולכן חשש רבי יהושע מכיוצא בזה ושינה מפני דרכי שלום.
עוד אפ"ל שנשיא הרי הוא כמלך [סנהדרין פרק ראשון] ולכן שיך מורא ממנו. ודו"ק.

[בברכה המשולשת]

הא דר"מ ור"נ היה עם רשב"ג בנו.

[אליהוא]

דברי הרב בן יהוידע לפי המובא כאן תמוהים מאוד. ונמצא חבר להר"ב המשכיל שמצא החכם באשי.

[אפרקסתא דעניא]

א"ל רבי יהושע לאו. לכאו' צע"ג איך שינה מהאמת?

בס' דורות הראשונים ביאר ע"פ שיטת תוס' דתפילת ערבית רשות היינו שנדחית מפני מצווה עוברת. והנה כאשר שאל רשב"י את ר' יהושע ביחידות ענה לו שרשות, ולא חשש לטעות, אך באזני כל העם לא רצה לומר שהיא רשות, שלא יפרשו שהיא רשות ממש, והעדיף לומר חובה, שהרי היא באמת חובה, אלא שנדחית מפני מצווה עוברת.

[בברכה המשולשת]

א"ל רבי יהושע לאו. לכאו' צע"ג איך שינה מהאמת?

בס' דורות הראשונים ביאר ע"פ שיטת תוס' דתפילת ערבית רשות היינו שנדחית מפני מצווה עוברת. והנה כאשר שאל רשב"י את ר' יהושע ביחידות ענה לו שרשות, ולא חשש לטעות, אך באזני כל העם לא רצה לומר שהיא רשות, שלא יפרשו שהיא רשות ממש, והעדיף לומר חובה, שהרי היא באמת חובה, אלא שנדחית מפני מצווה עוברת.

ואיך יתורץ לפי שיטת הגאונים?