פורום אוצר החכמה

קיבלתי מאת המחבר. (הערה חשובה: אני איני המחבר וגם איני נציג או דובר שלו).

קראתי ברפרוף, והתחברתי במיוחד עם הטרוניא כנגד המגמה להפוך את 'פורים' ליום תפלה ותחנונים. אכן דברים כדרבונות

משולש כתב:קיבלתי מאת המחבר. (הערה חשובה: אני איני המחבר וגם איני נציג או דובר שלו).

יישר כח. טוב מאוד.

קונטרס מעולה, ייש"כ.
מצוה לפרסמו להאיר עיניים לאנשים רבים ולהשיבם לדרך התורה וחז"ל האמיתית, אשר היא תפארת לעושיה.

קראתי בשקיקה, ייש"כ גדול.
אולם, לא היה מובן לי הצמצום בעיסוק בעיקר עבודת הלילה והיא תיקון ליל שבועות כפשוטו כדברי רבינו האר"י הקדוש.

כנראה לדעת מחבר הקונטרס, כיון שמנהג הלילה כנחלת הכלל לא היה נהוג מעולם עד המאה/מאתיים/פלוס האחרונות (אפי' בזוהר כותב שרק חסידי קמאי לא היו ניימי) לכן כל מנהג אחר ביום זה הוא קדום לו וחשוב ממנו.

ולכן אם יבוא על חשבון מנהג אחר, או כ"ש דין. (למשל ביטול פיוטים, או שינה במגילת רות (מסכת סופרים), או לחטוף מילים בתפילה, וכ"ש דינים והלכות, וכ"ש עיקר מצות היום דאורייתא של שמחה אם אינו יכול לקיים שניהם כראוי) עדיף לוותר על הלילה כדי לקיים את מצוות היום כראוי.

הקונטרס חזק מאד מאד
לא יכול להסכים עם כל מילה ומילה
אבל הענין ברור

מילא שבועות ושמחת תורה הם חגים של עולם הישיבות. ככה זה, נקודה. גם ימים נוראים [בגלל שבישיבות התפילה כ"כ מעוררת, נוצר מצב שעושים מסירות נפש להגיע כל שנה לישיבה, וברגע שכבר אי אפשר, מאבדים את כל הטעם של הימים נוראים. ככה זה צריך להיות? שאנשים שלא היה להם מספיק בחורים צעירים בביהכנ"ס, שירקדו טוב, הם יוצאים 'מצופצפים' ומיואשים משמחת תורה. אתם נורמלים????]
אבל פורים? פורים? פורים!
כמה נפלא היום הזה, החיזוק בקריאה המגילה, שמחה ומשתה שמרוממים את האדם באמת ומטעינים אותו עד פורים הבא, לא חסר איך לחוש את הפורים באמת. לא חבל לאבד את זה?
(גם בישיבות זה יום של שמחה...)

הכרתי בחורים בישיבה שבאופן קבוע (!) היה תוקף אותם בכניסת ליל שבועות כזה כאב ראש, עד כדי שלא היו מסוגלים לפתוח גמרא כל החג.
כשהייתי בחור צעיר פגש אותי אחרי הסעודה גערער חסיד, וצעק עלי (עם זיק שובב בעיניים...) 'מה אתה מסתובב, ליל שבועות! ליל שבועות!'
לקח לי כמה שנים אחרי החתונה לצאת מהלחץ הזה, וחבל. בשעתו זה היה מתוק מאד ללמוד בכזה ברען ורעש של אלף בחורים, אבל לא פחות מתוק ללמוד בישוב הדעת בביכנ"ס השכונתי או בשולחן של המטבח...

ומילה אחרונה, מעשה שהיה. פגש רב חשוב א' את רב חשוב ב', בתוך השיחה אמר הראשון 'אני הראשון שהמצאתי את הכוללים של שישי-שבת', ענה לו השני 'אז אתה הבן אדם שאני מחפש כל כך הרבה שנים! יש לך מושג מה עשית?

עברתי על הקונטרס שלא בעיון כל הצורך, ומ"מ נראה להעיר כמה הערות.

א. ג"א מצטרף לחילוק בין חג השבועות ליום הפורים. בחג השבועות לא עיוותו את מהות היום שהוא 'קבלת התורה', והטענה היא רק על צורת החלוקה, שנתנו דגש מוגזם ללימוד בלילה ול'יום הדין' של תורה על פני השמחה בחג וה'עגלא תילתא'. בפורים עיוותו את מהות היום עצמו להופכו מיום של משתה ושמחה ליום של קבלת התורה, שזה ודאי נכון, אבל זה לא המטבע העיקרי וההלכתי.

ב. לענ"ד, כאשר באים לסדר ולהעמיד נכון דברים, צריך מאוד להיזהר שהדבר לא יבוא על חשבון רגשי הרוממות והגבהות של היום, ובקונטרסים מעין אלו, שמטפלים המון בפרקטיקה וכו', הרבה פעמים מתלווה לזה טעם מריר וחמוץ של הורדת כל הרמה וכו'. כדאי מאוד להיזהר בזה, כי זה לא סותר את המסרים.

עדיין לא הודיתי על הקונטרס, יישר כח, עצם המחשבה על הנושאים המדוברים, תורמת המון.

במחשבה שניה, מה באמת המניעים למה שקורה במחוזותינו הן בחג השבועות והן בפורים. כמדומני שהשורש של הכל הוא לא השקפתי - הגותי, אלא זהו ענין טכני - מציאותי ביסודו. כל אחד מבין שמעבר לתוכן יש גם צורה. ז"א אחרי שאנחנו מבינים, למשל, שחייבים לשמוח בפורים או בשבועות, אנחנו מתייגעים למצוא את הצורה הנכונה בשבילנו ובמצבינו כיצד שמחים. כעת, המציאות היא שלבן ישיבה / אברך ליטאי קשה מאוד למצוא צורה נאותה ומספקת לשמוח. אין לו טיש או תוכנית מסודרת איך לשמוח, וזאת גם בפורים וגם בשבועות. בניגוד לשמחת תורה, שם הוא מסודר איכשהו עם ההקפות, לכן שגם בש"ת עם הגיל הוא מאבד הרבה פעמים את המסגרת.

מסיבה זו, וכדי שהימים הק' הללו לא יעברו 'מהיכי תיתי' לכך הניחו את כל כובד המשקל על הלימוד בליל שבועות, ולאחרונה גם בליל פורים. דוק ותשכח.

אם כנים הדברים הנ"ל, וכנראה שלכל הפחות יש בהם צדק, אזי צריכים מאוד להיזהר כאשר באים לשנות או/ו לקרוא תגר, לתת תחליף הולם. לא כל אברך מסוגל למצוא את הנוסחה המתאימה לשבת שעות עם משפחתו ולשמוח כראוי.

אגב, מו"ר הגר"ש אויערבאך זצוק"ל הכ"מ היה מעורר תמיד מפני מה לא מקיימים את ה'לכם' בשבועות כדבעי, ובפרט למתואר בדברי הרמב"ם ששמחים באכילה ושתיה עד הלילה, ודיבר בענין עם מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, ולא העלו דבר ברור. ואכן מנהגו היה לשמוח במשך שעות ארוכות בשמחה אמיתית, תוך כדי אכילה ושתית יין, שירות ותשבחות, ניגוני דביקות ודברים מרוממים. אשרי עין ראתה.

אף הוא התבטא פעם ואמר, ש'יום הדין' של תורה זה לא מהות היום אלא זה ענין שיש בו, ומהות היום זה קבלת התורה, 'יום שניתנה בו תורה', וזה כולל גם עבודה של יראה, כפי שמודגש בתורה על מעמד הר סיני וכו', אבל לא מצד שדנים על חלק התורה לעתיד, אלא מצד עצם קבלת התורה, וכל מה שמתחייב מכך, ודוק היטב.

ג"א מצטרף לדברי הרב הנוטר

הירידה לפרטים ולרזולוציה של "סדר יום" ע"פ מה שנראה למחבר, לענ"ד שגויה.

גם אם הדברים נכונים, לא לכל אחד יש סבלנות לשבת שעות ולשמוח בבשר ויין, זה דבר שמצריך אופי מסוים מאוד ומתאים לחלק מהאנשים. הליטאים היבשים לא גדלו על זה, ולפעמים זה ממש "עונש"...
לפעמים דווקא תחושת הסיפוק שאחרי כמה וכמה שעות של לימוד בהתמדה, זו השמחת חג, וזה מה שהילדים סופגים שאבא שמח בלימודו ומקדיש את כל זמן החג ללימוד רציני. והחציו לכם יצאו ברביעית יין ושיעור בשר... גם זה קיים. הכל קיים.

כללו של דבר להיזהר לא לקרר מה שטוב ומתאים ונכון לחלק מהציבור.

עברתי במהירות על הקונטרס. יישר כח לבעל הקונטרס שמבקש להיות ממתקני עולם וכוונתו ודאי טהורה ורצונו לתועלת, אך הרבה טענות היו לי על הכתוב בקונטרס, ואקוה שלא יקפיד עלי שאעלם כאן [ומתוך שביקש לפרסם את הדברים במקום ציבורי חזקה שכוונתו לשמוע גם הערות וביקורת]. אם הפלגתי מדי בדברים אבקש מחילה, ואם אתבקש, אמחק את הדברים מיד.

אמנם יש בקונטרס הרבה דברי טעם על כך שחשוב לקיים את "החציו לכם" ושמחת החג בהידור, אך היטב חרה לי על הצורה והסגנון בה הוא מוריד את הדברים, ופלאות נפלאתי על כל המקלסים כאן בלי כל הסתייגות [מלבד הרב נוטר הכרמים שרמז בעדינות יתירה על חוסר הנוחות לקרוא את הקונטרס כמו שהוא כתוב].
על איזה "סור מרע" הוא מדבר - על לימוד תורה בהתמדה ובדבקות בימי המועדים הקדושים...!?

מחבר הקונטרס ניכר ברצונו לשחוט כל ה"פרות הקדושות" שנתקבלו בציבור בני התורה בדור האחרון, "אשר קרך בדרך", ציננך וקיררך. ואני תמה, וכי חסרות לנו בעיות אמיתיות שצריך לפתור קודם לבעיה העצומה והאיומה שאברכים קדושים משתדלים לנצל כל רגע פנוי ללמוד בליל פורים...? או בליל שבועות...? או בל"ג בעומר...? או העבירה שאין דומה לה שבנות ישראל טהורות קמות באשמורת שבועות ואומרות ספר תהילים, אזניים תצילנה....

ואני אומר, הלוואי והלוואי שאלו היו הבעיות של כלל ישראל, אין ספק שהמשיח כבר היה בא במהרה!

[זכור לכל הסיפור הנורא עם אותו בעל הבית שהיה בצפת בימי האריז"ל שהניח בבית הכנסת ב' חלות בכל ערב שבת במחשבה שהוא מקריב את לחם הפנים, עד שחכמולוג אחד גער בו, והאריז"ל ציווהו לביתו, ואמר שלא היה נחת רוח לקב"ה מיום שנחרב המקדש ובוטל לחם הפנים כמו אותו לחם שהקריב הבעל בית הזה. ועל זה אמר רבי אליעזר מקומרנא שעל כך כתוב "הוי מחשב שכר עבירה כנגד הפסידה", דהיינו שיש לחשב כמה שכר יכול לצאת מהעבירות...].

עוד עניין יש בקונטרס שיש להתווכח עליו הרבה, והוא הזלזול במנהגים שהתקבלו בדורות האחרונים ביחס למנהגים עתיקי יומין. למשל לפי הכתוב בקונטרס, אם על ידי מנהג הלימוד כל הלילה שהתקבל בציבור הכללי רק במאתיים שנים האחרונות אנשים יירדמו באמירת אקדמות שהיא מנהג עתיק מלפני 800 שנה עדיף לוותר על הלימוד בלילה. ואני לא כן עמדי. מנהג הוא כשמו, מה שנהגו העם, הוא אינו דין אלא צורת הנהגה. לכל דור ודור יש את ההנהגה שלו ואת המנהגים שהוחזקו והתקבלו בדור זה, וחזקה על רבש"ע שלא במקרה ובחינם מתבטל מנהג זה ומתקדש מנהג אחר. [דוגמא די קיצונית לדבר: בהליכות שלמה תפילה כתוב שבשערי חסד נהגו לשבת בויברך דוד, וכשהעירו על כך לגרש"ז אויערבך זצ"ל שהרי ברמ"א כתוב מפורש שנהגו לעמוד בויברך דוד ענה הגרש"ז שהיא הנותנת, בזמן הרמ"א נהגו לעמוד, ואילו בשערי חסד בזמן הזה נהגו לשבת, ואין כל ענין לשנות את המנהג שנהגו היום מפאת המנהג שנהגו בזמן הרמ"א!].

אגב, קדמו לבעל הקונטרס, בעל 'בעצתך תנחני' שבאחד משני החלקים, מטפל בנושא של חג השבועות, בתיאורו שני סוגי בחורים, האחד מתמלא בשמחה ורוממות בהתקדש עליו החג וסדריו הארוכים, והשני נלחץ ונרעד. יעו"ש.

גם אני לא אהבתי את הירידה לפרטי סדר היום וכו'. אבל העיקרון של הדברים נכון וחשוב.

וכך טבעם של דברים, שבדור מסויים מעמידים דגש על צד אחד מהתמונה, בכדי להילחם בתופעת הפיכת חג השבועות לארוע חומרי גרידא (כפי שמקובל בעולם שמחוץ לתורה), ואז בדור הקמת עולם הישיבות, במטרה לבדל ולרומם, מדגישים איזה צד. אבל בדור שאח"כ בתנועת המטוטלת ההסטורית הקבועה, מתעוררים לבדוק במקורות ולראות שמדובר בצד אחד ואי"ז התמונה השלימה כלל.

לדברי 'דעת האברך',
הטענה שלך

ואני תמה, וכי חסרות לנו בעיות אמיתיות שצריך לפתור קודם לבעיה העצומה והאיומה שאברכים קדושים משתדלים לנצל כל רגע פנוי ללמוד בליל פורים...? או בליל שבועות...? או בל"ג בעומר...? או העבירה שאין דומה לה שבנות ישראל טהורות קמות באשמורת שבועות ואומרות ספר תהילים, אזניים תצילנה....
ואני אומר, הלוואי והלוואי שאלו היו הבעיות של כלל ישראל, אין ספק שהמשיח כבר היה בא במהרה!

איננה נכונה, אין אומרים בקרו גמל אלא בקרו טלה. אם אכן מעוותים את דיוקנו הראוי של יום מתן תורתנו ואגב כך חומסים אותו מהציבור זו קובלנא אלימה דיה שיש להשמיעה.

מה שכן, וכאן אנחנו מגיעים לדברי 'אריך',

קדמו לבעל הקונטרס, בעל 'בעצתך תנחני' שבאחד משני החלקים, מטפל בנושא של חג השבועות, בתיאורו שני סוגי בחורים, האחד מתמלא בשמחה ורוממות בהתקדש עליו החג וסדריו הארוכים, והשני נלחץ ונרעד. יעו"ש.
גם אני לא אהבתי את הירידה לפרטי סדר היום וכו'. אבל העיקרון של הדברים נכון וחשוב.
וכך טבעם של דברים, שבדור מסויים מעמידים דגש על צד אחד מהתמונה, בכדי להילחם בתופעת הפיכת חג השבועות לארוע חומרי גרידא (כפי שמקובל בעולם שמחוץ לתורה), ואז בדור הקמת עולם הישיבות, במטרה לבדל ולרומם, מדגישים איזה צד. אבל בדור שאח"כ בתנועת המטוטלת ההסטורית הקבועה, מתעוררים לבדוק במקורות ולראות שמדובר בצד אחד ואי"ז התמונה השלימה כלל

אכן כן, קדמו 'בעצתך תנחני', מחד, הוא גרף את השבחים מכל מי שהזדהה במשך הזמן עם הביקורת על המצב הקיים והמצוקה המסוימת שנוצרה, ומאידך, 'זכה' גם להמון ביקורת מאנשים מבוגרים שאינם מחבבים את הפיכת הקערה על פיה. הרעיון של המטולטלת אינו אחראי דיו, ואינו מוכרח ומוטבע בבריאה. אין סיבה שבשביל לנסות לאזן הקצנה של תופעות חיוביות וברוכות כשלעצמן, אזי מבצעים שחיטת פרות קדושות, בהקהיית רגשי קדושה ורוממות, וגם בהטייה של המציאות ובהגזמה לצד אחד.

אם ניקח את ליל שבועות כדוגמא, הרי כמעט לכל אחד מאיתנו, היו לילי שבועות מרוממים יותר והיו כאלו שפחות. המיקוד של הפוקוס על צד אחד מרגיז ומקומם.

כאברך צעיר, שנה אחת, התעורר בי רצון להחלץ מהליל שבועות בסגנון המוכר, מה גם שלא היה לי מקום מתאים, הלכתי לבית כנסת חסידי מפואר באיזור מגוריי, חשבתי שכאן אני הולך לקבל את התורה מתוך שמחה וטוב לבב, בלי לחץ מיותר. ואמנם בית הכנסת היה הרבה יותר מזמין ומקושט בעצים ופרחים. ההדר שלט בכל פינה. המיזוג והשתיה וכו' היו נהדרים. אבל התרדמת היתה נוראה. כל כמה דקות התיישב מישהו עטור שיראין עם 'תיקון' בפורמט קטן, ומלמל ומלמל. הכל היה מנומנם ומנוכר. אז למדתי שלא תמיד יש תחליף, ומקום שעונה על כל הדרישות והמאוויים במדויק.

כאחד שהחליף כמה כוללים וסדרי יום, אוכל לומר בדיוק את אותה תובנה על 'שמירת סדרים' בכוללים. כשאתה לומד בכולל גדול עם סדרים קפדניים, אתה חולם על לימוד 'כרצונך' בראש טוב באיזה בית מדרש נדח. כשסוף סוף אתה מגיע לבית מדרש ההוא, אתה מגלה שחסר לך אוירה ו'מחייבים', ואתה צריך להפעיל כל יום מערכת עצמאית של התחדשות והתרעננות. לפעמים, עול האחריות האישית כבד מאוד.

בקיצור, לכל אלו שבאים לשנות עלינו סדרי בראשית, אנא, בזהירות ובהתחשבות בבקשה.
אל תהרסו לפני שאתם בונים תמורה ראויה ומושלמת.
וגם קצת ענוה בהצגת הדברים וכו' לא תזיק.

בהצלחה.

הרב הנוטר, ידעתי שבהביאי את בעצתך תנחני, אתה תגיב, וכבר נידונו הדברים בעבר.

רק זאת אוכל לומר שתועלת עצומה עלתה מהספר הנ"ל, ויודעני על רבים שנאותו לאורו, ולא הפסידו שום דבר אלא רק קיבלו רוגע ואיזון.

מעניין שרק כאשר מציגים צד אחד בצורה מודגשת, מקבלים ביקורת חזקה, ואילו מי שיחנך צעירים על הצד השני בחד צדדיות, לא יזכה לאותה ביקורת (ויסוד זה רואים במגוון נושאים, שמ'ימין' תמיד מותר להגזים), למרות שהנזקים מהצד ההוא ידועים כבר והם מול עינינו, ואילו הנזק מספרים כמו בעצתך תנחני או החוברת הנ"ל, הם בינתיים רק בחזון חששות.

אריך, התגובה שלך, צפויה באותה מידה ואין בה מן החידוש. המחשבה עליה הולידה בי את הצורך להוסיף ש'קצת ענוה' לא תזיק. ההקצנה לצד אחד שעליה אתה מדבר, יסודה בגדולי ישראל ומקוממי הישיבות, גם אם לא כולם. הספרים והחוברות שאותם אנו מעיזים לבקר הינם מאברכים שהינם צעירים אפילו מאיתנו. גם אם יקבלו כל מיני הסכמות מגדולים וטובים, עדיין ההבדל חד וברור.

נוטר הכרמים כתב:אריך, התגובה שלך, צפויה באותה מידה ואין בה מן החידוש. המחשבה עליה הולידה בי את הצורך להוסיף ש'קצת ענוה' לא תזיק. ההקצנה לצד אחד שעליה אתה מדבר, יסודה בגדולי ישראל ומקוממי הישיבות, גם אם לא כולם. הספרים והחוברות שאותם אנו מעיזים לבקר הינם מאברכים שהינם צעירים אפילו מאיתנו. גם אם יקבלו כל מיני הסכמות מגדולים וטובים, עדיין ההבדל חד וברור.

קצת ריאליות לא תזיק.

אף אחד לא קורא תגר על הרב שך שדיבר על כך, וכמו שכתבתי לעיל, שאז זה עשה טוב לציבור בני הישיבות. והיה בדיבורים אלה ברכה.

היום אני יודע וגם אתה יודע (מקוה), שהמון המון בחורים וגם אברכים נהרס להם ולמשפחותיהם החג בגלל דיבורים אלה של "יום הדין על תורה" וכו', ובגלל שלא מודגשת ומורגשת אצלם שמחת החג. והנזקים עצומים לא רק בביטול שמחת החג דאורייתא, אלא בהרחקת האדם מהתורה בכלל. רח"ל.

אז מה, לטמון את הראש בחול? לבריאות!

לא הורדתי את הקונטרס ולא קראתי את כל האשכול, ובכ"ז ארשה לעצמי להעיר הערה קלה.
האוירה הרצינית של שבועות, אינה יצירה שנולדה בחוגי הישיבות.
מספיק לעיין מעט בספר חמדת ימים לשבועות (וכמדומה גם בספר סדה"י) ולהתרשם מהמתח הרוחני שהוא מבקש לתת לחג כמעט כמו ר"ה.
לא אמרתי שחמד"י הוא אבי הישיבות, אבל בכ"ז ידוע שספר זה היה בעל השפעה רבה מאד וגם היה נכבד מאד בחוגי תלמידי הגר"א.

בספר חמדת ימים כל החגים והמועדים הם ימי דין ומתח כמו שכתב בפירוש בחלק של סוכות

כולם כאן כתבו דברים נכונים. הא כיצד? כל אדם בוגר משתדל להכיר את עצמו ויודע להיכן הוא צריך לאזן את עצמו. יש שצריך לבזוק טיפת אימת הדין על ה'עליונים ששו' שלו, ויש שצריך לתבל את ה'ויחרד כל העם' שלו במעט 'לכם'.
מצ"ב מאמר נוסף שבקריאה שטחית מרגיז אנשים רבים, אולי בצדק, אבל בכוחו לתת איזון מבורך לברי דעת.

חזן הכנסת כתב:בספר חמדת ימים כל החגים והמועדים הם ימי דין ומתח כמו שכתב בפירוש בחלק של סוכות

זו אמירה שטוחה במחילה. אכן כל החגים אצלו יש בהם קדושה יתירה וכובד ראש, אבל לא ראי חג סוכות כראי הושע"ר ולא ראי שניהם כיום שבועות. עיין עליו.

בקונטרס שהועלה בראש האשכול, עמ' 9


ביצה טו:

תנו רבנן מעשה ברבי אליעזר שהיה יושב ודורש כל היום כולו בהלכות יום טוב יצתה כת ראשונה אמר הללו בעלי פטסין כת שניה אמר הללו בעלי חביות כת שלישית אמר הללו בעלי כדין כת רביעית אמר הללו בעלי לגינין כת חמישית אמר הללו בעלי כוסות התחילו כת ששית לצאת אמר הללו בעלי מארה נתן עיניו בתלמידים התחילו פניהם משתנין אמר להם בני לא לכם אני אומר אלא להללו שיצאו שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה בשעת פטירתן אמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדנינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם.

ובחתם סופר:

אכלו משמנים - נדחקו תוס' דהא ר"א ס"ל או יושב ושונה או אוכל ושותה. ולכאורה י"ל ת"ח גם למודו הוא בכלל לכם שהוא מתענג עונג נפשא ע"י זה ואכילתו נמי כלו לה' כנהנה מזיו השכינה. והיינו דקאמר להו אכלו משמני' כי חדות ה' הוא מעוזכם וק"ל.

עדיין אין זה פוטר את טענת בעל הקונטרס (וגם החת"ס כתב כן בדעת ר"א שאין הלכה כמותו), אך מקהה קצת מהחריפות, כי רואים שהסברא קיימת.

אדרבה, רואים שהסברא קיימת ובכל זאת לא פסקו הלכה כמותה... [למה נזכרו דברי היחיד? כדי לבטלם]

דרומי כתב:אדרבה, רואים שהסברא קיימת ובכל זאת לא פסקו הלכה כמותה... [למה נזכרו דברי היחיד? כדי לבטלם]

לא מדוייק.
לפי רבי אליעזר "אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה" (ביצה טו:).
ולהדיא כתב החתם סופר עצמו (בקטע קודם) שאם עוסק ב'לכם' רק בסוף היום, ביטל את המצוה לדעת ר"א (ולכן אמר ר"א על אלו שיצאו לקראת סוף הדרשה שהם 'בעלי מארה', משום שביטלו את המצוה).
אלא שהחת"ס מחדש, שבת"ח אינו כן, כי כל מה שיעשה יקיים הן את ה-לה', והן את ה'לכם'. כי בלימודו יש גם 'לכם', ובאכילתו יש גם 'לה''.
ובזה אין הכרח שחולק רבי יהושע.

איש_ספר כתב:

חזן הכנסת כתב:בספר חמדת ימים כל החגים והמועדים הם ימי דין ומתח כמו שכתב בפירוש בחלק של סוכות

זו אמירה שטוחה במחילה. אכן כל החגים אצלו יש בהם קדושה יתירה וכובד ראש, אבל לא ראי חג סוכות כראי הושע"ר ולא ראי שניהם כיום שבועות. עיין עליו.

המתח הגובר של שבועות על שאר המועדים בדברי הח"י אינו מוסבים אלא לערב יו"ט, אבל ביו"ט עצמו הוא מדקדק לכתוב על השמחה והששון (ביחד עם המתח והדין שיש בכל המועדים).

נוטר הכרמים כתב:
אם כנים הדברים הנ"ל, וכנראה שלכל הפחות יש בהם צדק, אזי צריכים מאוד להיזהר כאשר באים לשנות או/ו לקרוא תגר, לתת תחליף הולם. לא כל אברך מסוגל למצוא את הנוסחה המתאימה לשבת שעות עם משפחתו ולשמוח כראוי.

אגב, מו"ר הגר"ש אויערבאך זצוק"ל הכ"מ היה מעורר תמיד מפני מה לא מקיימים את ה'לכם' בשבועות כדבעי, ובפרט למתואר בדברי הרמב"ם ששמחים באכילה ושתיה עד הלילה, ודיבר בענין עם מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, ולא העלו דבר ברור. ואכן מנהגו היה לשמוח במשך שעות ארוכות בשמחה אמיתית, תוך כדי אכילה ושתית יין, שירות ותשבחות, ניגוני דביקות ודברים מרוממים. אשרי עין ראתה.

דיברו כאן קודם נגד הירידה לרזולוציות מידי מעשיות. אבל המציאות שאתה מתאר מחייבת את זה לפחות כלפי חלק מהאנשים. (אולי לא עם לו"ז מפורט, אבל צריך לתת בסיס).

וזו שאלת השאלות של הרבה אנשים (בעיקר ליטאיים) שנבוכים ומבולבלים בקושי הזה:
איך שמחים???
הרי על הרגשת הלב איננו שולטים. אז צריך לפרט דרכים מעשיות.
* אוכלים בשר?
* שותים יין?
* שרים?
* אומרים ד"ת וורטים?
* רוקדים? (אסור ביו"ט)
* מחייכים? צוחקים? בוכים? (וידוע הבדיחה על הליטאי ששאלוהו למה בוכה בת"ב הרי הוא כ"כ אוהב עצבות, וענה שהיא הנותנת, אין לו איך לבטא את שמחתו הרבה אלא ע"י בכי).

וגם אם סו"ס מצאנו את הנוסחא, מתחילה עבודה כפולה ומכופלת לחבר לזה גם את כל בני ביתו ומשפחתו, (והאורחים/מארחים שלו גם כן).

בקיצור: אמר הגאון מוילנא שהמצוה הכי קשה בתורה היא "ושמחת בחגיך". (מפי השמועה).

שותים יין היא מצוה מדאורייתא, ולא צריך לשים סימן שאלה.

רוקדים - כן, אפילו הגרש"ז אוירבך מתיר זאת (ראה 'הליכות שלמה').

יש לעורר על חיוב בחג השבועות שרבים אינם מקיימים, מחוסר תשומת לב.
והוא תקנת משה רבינו להיות שואלין ודורשין בעניינו של יום הלכות עצרת בעצרת (מגילה לב.)
לכאורה זה חיוב גמור, תקנה דרבנן הכי קדומה, תקנה של משה רבינו זה אומר שזה קרוב לדאורייתא.
ומבואר בפוסקים (עיין מ"ב שער הציון סימן תכט אות ה) שאין יוצאים ידי חובה בקריאת התורה, אלא דווקא בהלכות תושבע"פ. ובפרט בשבועות שבקריאת התורה אין את מצוות היום.

אלא שיש לדון מה הם הלכות עצרת, ויתכן שצריך ללמוד הלכות יו"ט, ואולי יש ללמוד את הלכות שתי הלחם [ברמב"ם או במסכת מנחות].
[ראיתי פעם מקורות שדנים אם יוצאים ידי חובה באגדה בעניינו של יום, ואינו תח"י].

מצ"ב קובץ אספקלריה
וסיפור לשבועות

במחילה, לענ"ד הגזים בהערה 4, שהשווה את אמירת תהלים ע"י בנות ישראל הכשרות לנשות הכותל.
נשות הכותל באות מכיוון רפורמי, ואילו אלו מחפשים עוד ועוד למלאות את חייהם ברוחניות.

עברתי על הקונטרס לדעתי הוא כותב הרבה דברים של טעם, נכון שיש מעט הסתייגויות כפי שהעירו קודמי, אבל הכיוון הוא טוב. אני כבר כמה שנים מתבונן ובינותי בספרי רבותינו ראשי הישיבות ומשגיחיהם וגם שוחחתי עם יהודים שלמדו בהיכלי התורה המפורסמים לפני ארבעים וחמישים שנה ומכולם אני שומע על שבועות אחר ממה שמוכר היום וממנו בא הקונטרס להשפיע.
דברתי עם וותיקי תלמידי מיר וחברון והם מספרים על יו"ט שמח, בחברון לפני כיובל שנים, באמצע הלילה היו פוצחים בשירה עצמתית, ומי פצח בשיר? לא אחר מאשר הבחור המופלג אביעזר פילץ (הגאון שליט"א). בשיחותיו של רבי חצקל סרנא הוא מדבר על הרוממות של מתן תורה וב"אתה בחרתנו" לאומה היהודית כממלכת כהנים וגוי קדוש.
בשיחותיו של רבי חיים שמואלביץ בשבועות מדבר על "כאיש אחד בלב אחד" ועל האחדות הנצרכת לקבלת התורה, גם בשיחותיו של רבי אייזיק שר ורבי משה טיקוצינסקי מסלבודקה בב"ב באותו רוח. גם בשיחותיו של המשגיח הרב וולבה שדיבר הרבה על רוממות היום לא הוזכר 'אימת הדין'.
ולמעלה בקדש בישיבות בליטא, לא אצל הסבא מסלבודקה לא אצל רבי ירוחם ממיר ולא אצל רבי אברהם גרודזינסקי מוצאים דיבורים מאיימים על 'יום הדין של תורה' למרות שדברי השל"ה הק' לא נעלמו מהם.
כמדומה שהיחיד שהיה מדבר על כך ולא ביו"ט עצמו אלא בשבועות שקדמו לו, היה מרן הגראמ"מ שך זצ"ל שהיה מזכיר ששמע כך ממרן רבי איסר זלמן זצ"ל , אולי ראה בכך טעם להכניס לרצינות לקראת היום הזה אבל לא להפוך את היו"ט עצמו ל'חרדת הדין', גם בשאר השיחות של רבותינו מפוניבז' הרב דסלר, רבי חצקל לווינשטיין ורבי דוד פוברסקי לא מוצאים החרדה הגדולה הנשמעת כיום.
איני יודע להסביר מה השתנה בחצי היובל האחרון, אבל ברור שגם בישיבות בליטא וגם בהמשכן גם בא"י לפני יובל שנים קבלו את התורה בשבועות בשמחה ולא באימה וברעדה וברתת וכפי הנראה על זה מה שבא בעל הקונטרס להעיר ולהאיר.
הגאון רבי מרדכי גיפטר זצ"ל סיפר שבטלז דליטא אחרי שני לילות שבועות בהם היו ערים, ביו"ט שני אחה"צ יצא להתאוורר קצת ברחובה של טלז עם אחד מחבריו וכמובן דברו בלימוד. אחד הבעה"ב בטלז ראם ואמר להם: בשבועות ברחוב? כמו ששיכור לא עוזב יין כך בני ישיבה לא עוזבים תורה! (אבל לא גער בהם: יום הדין! תענית דיבור!)
שנזכה כולנו לקבל תורה מחדש בשנה זו בשמחה ובאהבה ולעשות נחת רוח ליוצרנו.

בנותן טעם להביא כאן [אולי כבר הובא?] את המעשה הנלבב אודות בעל 'אהבת ישראל' מויז'ניץ זיע"א, שבסיום תפילת יום חג השבועות המרוממת, אמר לסובביו, 'עד עכשיו קיימנו בעצמנו חלק ה'חציו לכם', עכשיו נלך לחלק ה'חציו לה'' - בסעודת היום'...

ארזי ביתר כתב:בנותן טעם להביא כאן [אולי כבר הובא?] את המעשה הנלבב אודות בעל 'אהבת ישראל' מויז'ניץ זיע"א, שבסיום תפילת יום חג השבועות המרוממת, אמר לסובביו, 'עד עכשיו קיימנו בעצמנו חלק ה'חציו לכם', עכשיו נלך לחלק ה'חציו לה'' - בסעודת היום'...

וכן כתב החת"ס (דרשות לפסח, תקס"ד):

אני חושב מה שאמר ר"א כולו לה' או כולו לכם, מודה בתלמידי חכמים צדיקים שכל מאכלם ומשקם הוא לשם ה', וכן כל עסקם בתורה הוא בשמחה וחדוה נפלאה עד שגם גופם נהנה ממנו באופן שמאכלם הוא נמי לה', ועסקם בתורה הוא נמי לכם וכו'.

ועל דרך זה בחידושיו לביצה (טז, ב):

תלמיד חכם גם לימודו הוא בכלל לכם, שהוא מתענג עונג נפשי על ידי זה, ואכילתו נמי כולו לה', כנהנה מזיו השכינה. והיינו דקאמר להו אכלו משמנים כי חדוות ה' היא מעוזכם.

(מתוך גליון אור וחיות האחרון)

החת"ס (בביצה) הובא לעיל
viewtopic.php?p=457431#p457431

אריך כתב:אגב, קדמו לבעל הקונטרס, בעל 'בעצתך תנחני' שבאחד משני החלקים, מטפל בנושא של חג השבועות, בתיאורו שני סוגי בחורים, האחד מתמלא בשמחה ורוממות בהתקדש עליו החג וסדריו הארוכים, והשני נלחץ ונרעד. יעו"ש.
גם אני לא אהבתי את הירידה לפרטי סדר היום וכו'. אבל העיקרון של הדברים נכון וחשוב.
וכך טבעם של דברים, שבדור מסויים מעמידים דגש על צד אחד מהתמונה, בכדי להילחם בתופעת הפיכת חג השבועות לארוע חומרי גרידא (כפי שמקובל בעולם שמחוץ לתורה), ואז בדור הקמת עולם הישיבות, במטרה לבדל ולרומם, מדגישים איזה צד. אבל בדור שאח"כ בתנועת המטוטלת ההסטורית הקבועה, מתעוררים לבדוק במקורות ולראות שמדובר בצד אחד ואי"ז התמונה השלימה כלל.

ישנה אפשרות להעלות את הקונטרס בעצתך תנחני, שנראה במה הדברים אמורים??
בתודה מראש.

זה ספר עם שני חלקים. מסתמא אינו באוצר.

קראתי עתה בשום לב את דבריו של הגרא"צ קלוגר שליט"א הנכונים כשלעצמם. הגישה שלו היא הרבה יותר רחבה, קראתי פעם את ההבחנה היפה שלו, לפיה אדם נכנס ומתארח בתוך הזמנים ולא 'מוציא מתוכם' עליה ו'שטייגען', ועוד על זה הדרך.
חושבני ששביל הזהב בענין הזה, למעשה ממש, הוא, לדעת להפריד בין ההרגשות והתחושות למעשים בפועל.

כלומר, ברגש, צריך להרגיש אושר, שמחה, חיבור, התרגשות, חוייתיות, וכל אחד יכול לשאת את עצמו על כנפי הרוח ולחוות נישואין עם הקב"ה ועם התורה הק'. לנסות לגעת באהבה הגדולה 'אהבת כלולותיך', ולתת ביטוי לתחושות הללו בעבודה שבלב היא תפילה, בדיבורים ובשיחות על שולחנו במהלך סעודות החג. כמו כן ליצוק תוכן באמצעותם גם ב'עבודות' המיוחדות לחג, בשירים ובתשבחות, בהלל השלם, באקדמות הנוראיות, בהפטרה של מעשה מרכבה, במגילת רות וכו' וכו'.
כך לא יתן למתח, לפחד, לאזלת יד, לרפיון וליאוש להתפשט ולהשתלט עליו.

עם זאת, בחלק המעשי, קשה מאוד, אם בכלל, להיפרד מהסדר יום הקבוע והסביבתי, בפרט למי שהורגל בכך מנעוריו. עם כל החסרונות, עדיין אין לאברך ליטאי מצוי תוכנית חילופית מעוגנת במציאות, לו ולכל סביבתו, במקום הנהוג והמקובל. גם אם ניתן לשנות בתוך המסגרת, במינון ובדגשים, לאפס מחדש את כל התבנית הממוסדת מקדמת דנא - כמעט בלתי אפשרי.

לב_לדעת כתב:גם אם הדברים נכונים, לא לכל אחד יש סבלנות לשבת שעות ולשמוח בבשר ויין, זה דבר שמצריך אופי מסוים מאוד ומתאים לחלק מהאנשים. הליטאים היבשים לא גדלו על זה, ולפעמים זה ממש "עונש"...
לפעמים דווקא תחושת הסיפוק שאחרי כמה וכמה שעות של לימוד בהתמדה, זו השמחת חג, וזה מה שהילדים סופגים שאבא שמח בלימודו ומקדיש את כל זמן החג ללימוד רציני. והחציו לכם יצאו ברביעית יין ושיעור בשר... גם זה קיים. הכל קיים.

כללו של דבר להיזהר לא לקרר מה שטוב ומתאים ונכון לחלק מהציבור.

אני חושב שהציבור הליטאי יודע טוב טוב איך לשמוח
רק תיכנס לחתונה ליטאית, או בשמחת תורה.
כמו כן הם עושים קומזיצים מאוד מוצלחים.
אם יש להם בעיה היא שהם לא יודעים איך מכניסים שמחה רוחנית לבית, וזה מה שהם צריכים להתרגל.
אין ענין לשבת שעות על סיר הבשר, אפשר במקום זה לאכול את הסעודה שעה וחצי ואח"כ לערוך קומזיץ עם בני הבית עם שירים יפים, כמו"כ אפשר להתקבץ אחרי הסעודה ולערוך קומזיץ עם דברי תורה עם חברי הישיבה או הכולל.

משולש כתב:וזו שאלת השאלות של הרבה אנשים (בעיקר ליטאיים) שנבוכים ומבולבלים בקושי הזה:
איך שמחים???
הרי על הרגשת הלב איננו שולטים. אז צריך לפרט דרכים מעשיות.
* אוכלים בשר?
* שותים יין?
* שרים?
* אומרים ד"ת וורטים?
* רוקדים? (אסור ביו"ט)
* מחייכים? צוחקים? בוכים?

איך שמחים? התשובה שעל הרגשת הלב כן וכן שולטים.
מתבוננים קצת על חסדי הבורא שעשה עמו בכל מיני אלפי אלפים דרכים [בין ברוחניות ובין בגשמיות, בין לו בפרט ובין לכלל ישראל, בין מה שעושה בכל יום ויום ובין מה שנעשה במקרים מסוימים], ויוצאים קצת מהאיגואיזם והגאוה וההרגשה שהכל צריך להיות אצלו מושלם, ומכניסים קצת הכנעה וענוה עד שמרגישים את הקטונתי מכל החסדים והאמת, ואז מתמלאים בהכרת הטוב עד שהלב מתפרץ משמחה ולפעמים עד כדי ריקוד, ופשוט שמחים ושמחה מעורר שמחה ומזה באים לידי יראה ואהבה. וכל זה אינו מעבודות הקשות שבמקדש.
ואם צריך קצת עזרה אפשר לשיר כמה ניגונים שמחים וכמו אלו שמדברים על חסדי הבורא, ומדברים על הדברים האלו עם המשפחה והילדים (שאגב גם על זה צריך להיות שמח מאד) ומתארים את זה ומרחיבים את הדיבור והמחשבה בענינים אלו.
ובפרט ביום הגדול של מתן תורה שאי לאו האי יומא כמה איכא בשוקי שכל יהודי צריך להתמלא שמחה להמתבונן קצת, והוא יום המקווה לבורא לעליונים ותחתונים וכולם שמחים בו, ויש כ"כ הרבה לשמוח בו שהוא כמעט עוולה וככפיות טובה של מי שאינו שמח.
וראוי ללמוד את האור החיים בפרשת יתרו שהוא מלא תיאורים של שמחה והתפעלות בקבלת התורה,, וכן את דרשת הרמב"ן של תורת השם תמימה שמתאר קצת את הטובות הגדולות שיש לנו לעם ישראל בקבלת התורה.

שמעתי פעם מהגרז"נ גולדברג שליט"א שפעם התארח בר"ה אצל חמיו מרן הגרש"ז זצ"ל (לשמו ולזכרו תאות נפש), וסיפר לו כי הגר"מ סאלאווייציק (אחי הגרי"ז) הגיע פעם להקריא את התקיעות וראה את התוקע שהיה יהודי חסידי מתמוגג בדמעותיו, פנה ואמר לו: וכי בזמן אכילת מצה אתה גם בוכה? הרי מצות התורה היא ויש לעשותה בשמחה.
סח לי הגרז"נ, שסבור היה שחמיו איש ההלכה יהנה מהעובדא, אך מרן הגרש"ז ממש הזדעזע, וכמה פעמים בר"ה אמר לו בזעזוע, איך אפשר להכניס קרירות ברגש תשובה של יהודי.
ואני הקטן שראיתי את הגרש"ז כמה שנים בשעת התקיעות, מעידני כי לא היה ניכר עליו מתח, ואדרבה היה נראה שמח לקיים מצוות הבורא, (וכמו דאיתא במעשה רב על הגר"א), אך כוונתו היתה (לענ"ד), שיש הרבה דרכים לעבוד את הבורא, וכל שכוונתו ודרכו לעבוד את הבורא ראוי לסייעו ולתומכו, ולא לקרר אותו מדרך זו, וכן הדברים אמורים בנידו"ד שהרבה פנים לתורה, ואין טעם לבוז למי שחפץ בקרבת אלוקים ע"י מידת היראה.
אכן ודאי שאין לשכוח שיש מצווה מדאורייתא של שמחה ברגל, ויש למצוא את האיזון הנכון בין הדברים.

מענין החוברת, בשיחת אברכים בביהכנ"ס אודות הענין הלזה, סיפר החברותא שלי שהוא מכיר אברך בן עלייה ממש, שאשתו התלוננה באזני חברתה, שבשבועות בעלה כמעט לא בבית, בסעודה הוא ממהר מאד כדי לתפוס מקום בבית כנסת, בבוקר הוא גם נעלם מיד, כך שעובר החג והיא לבד עם הילדים...