פורום אוצר החכמה

דברי החינוך המפורסמים שספירת העומר הם קשר בין יציאת מצרים (ט"ו בניסן) עד יום מתן תורה (? בסיון), לא מתיישבים, לצערי, על ליבי. הרי ספירת העומר הוא בין ט"ז ניסן יום קצירת העומר עד לקרבן שתי הלחם. איפה נכנס פה יציאת מצרים וקבלת התורה לכאורה אלו הם שני קווים שונים לגמרי. האם אכן דברי החינוך הם "פשוטו של מקרא"?.

לא הבנתי שאלתך, נכון שכתוב מיום הביאכם את עומר התנופה, אבל כתוב גם וספרתם לכם ממחרת השבת והיינו יו"ט ראשון של פסח שבו יצאנו ממצרים. ושבועות שזמנו נקבע בתורה עם סיום הספירה הוא גם חג מתן תורתינו כמו שאנו אומרים בתפילה (דנים למה אבל זה מוסכם על כולם ולא חידוש של החינוך) ולא רק חג הקציר.

רבינו נסים על הרי"ף פסחים כח.
ובהגדה גם כן אמרו בשעה שאמר להם משה תעבדון את האלהים על ההר הזה אמרו לו ישראל משה רבינו אימתי עבודה זו אמר להם לסוף חמשים יום והיו מונין כל אחד ואחד לעצמו מכאן קבעו חכמים לספירת העומר כלומר בזמן הזה שאין אנו מביאין קרבן ולא עומר אלא מחשבין נ' יום לשמחת התורה כמו שמנו ישראל באותו זמן וזה ודאי דרך מדרש הוא דעיקרא דמילתא זכר למקדש כדאמר אמימר וכו'

יש"כ לבקרו טלה על המקור.
מוכח מזה שאכן טעם החינוך הוא דרך דרש. ועדיין נשאר לברר מהו הטעם ע"פ פשט. אותו לכאורה יש לכוון בקיום המצוה (מדאורייתא - כי מדרבנן הכוונה היא זכר למקדש).

ירח מלא כתב:יש"כ לבקרו טלה על המקור.
מוכח מזה שאכן טעם החינוך הוא דרך דרש. ועדיין נשאר לברר מהו הטעם ע"פ פשט. אותו לכאורה יש לכוון בקיום המצוה (מדאורייתא - כי מדרבנן הכוונה היא זכר למקדש).

גם במצוה דרבנן צריך לכוון את הטעם דאורייתא

אם נישאר בדרש, ה'שם משמואל' משלב את השנים, שע"י כח התורה עובר ממצב של מאכל בהמה של שעורים למאכל אדם חטים.

פרטיזן כתב:אם נישאר בדרש, ה'שם משמואל' משלב את השנים, שע"י כח התורה עובר ממצב של מאכל בהמה של שעורים למאכל אדם חטים.

ומה עם זה שהעומר הוא מצה ושתי הלחם חמץ?
(דלפמש"כ מעכת"ר הול"ל איפכא)

(כמדומה שיש מי שאומר שאחר שעברו ימי חג המצות ונזדכך הגוף שוב יכולים לאכול חמץ ולישאר במדרגה הגבוהה - מוכר למישהו?)

(ליתר דיוק, -לכאו' מקור דבריו של השם משמואל בכתבי חב"ד ראה לקוטי תורה במדבר ד"ה וספרתם לכם ובעיקר בד"ה וידבר וכו' אנכי. - ושם נתב' גם החילוק דאחר שעברו ימי הספירה ונזדככו כל הז' מדות דנה"ב וכו' אז יכולים להקריב לחם חמץ וכו' וכו' עיי"ש)

אכן זה הולך ברצוא ושוב, מצד אחד עולים ממאכל בהמה למאכל אדם. ומצד שני מכח ההתעלות יכולים לרדת ולקדש גם את הגשמיות. בתורת החסידות אין זה ניגוד כידוע.
אגב, בלקו"ש מבואר שזו הסיבה שכבר באחרון של פסח שכבר הושלם מעגל של תיקון הספירה של שבוע אחד אפשר לאכול - לא ממש חמץ - אלא שרויה.

יתר10 כתב:(ליתר דיוק, -לכאו' מקור דבריו של השם משמואל בכתבי חב"ד

הוא לא יכל לחשוב על כך לבד?

פרטיזן כתב:אכן זה הולך ברצוא ושוב, מצד אחד עולים ממאכל בהמה למאכל אדם. ומצד שני מכח ההתעלות יכולים לרדת ולקדש גם את הגשמיות. בתורת החסידות אין זה ניגוד כידוע.

לדבריך שאין ניגוד, איך הינך יכול להבדיל בין נכון לבין לא נכון?

פרטיזן כתב:אגב, בלקו"ש מבואר שזו הסיבה שכבר באחרון של פסח שכבר הושלם מעגל של תיקון הספירה של שבוע אחד אפשר לאכול - לא ממש חמץ - אלא שרויה.

???
שרויה זו גזירה מאוחרת. (היה מאמר על כך בירושתינו כמדומני תשע"ג). אם כבר אז חמץ נוקשה.

צונאמי כתב:שרויה זו גזירה מאוחרת. (היה מאמר על כך בירושתינו כמדומני תשע"ג). אם כבר אז חמץ נוקשה.

שרויה אינה גזירה אלא חשש.
אסור לאכול חמץ נוקשה בשמיני של פסח, ואסורו ברור יותר משרויה. [לענין איסור שהיה בו ראה בשעה"צ תסז,עח].

מה שנכון נכון כתב:

צונאמי כתב:שרויה זו גזירה מאוחרת. (היה מאמר על כך בירושתינו כמדומני תשע"ג). אם כבר אז חמץ נוקשה.

שרויה אינה גזירה אלא חשש.
אסור לאכול חמץ נוקשה בשמיני של פסח, ואסורו ברור יותר משרויה. [לענין איסור שהיה בו ראה בשעה"צ תסז,עח].

ניסיתי להבין מה שייך תיקון בדבר שאיסורו משום חשש.
הרי ממ"נ:
אם זה לא חמץ, אינו שייך לתיקון
ואם זה חמץ, איך שייך להתיר.

במילים אחרות, כאילו אמרת: בגלל דרגתי הגבוהה, מותר לי לאכול מצות רבנות.

צונאמי כתב:

מה שנכון נכון כתב:

צונאמי כתב:שרויה זו גזירה מאוחרת. (היה מאמר על כך בירושתינו כמדומני תשע"ג). אם כבר אז חמץ נוקשה.

שרויה אינה גזירה אלא חשש.
אסור לאכול חמץ נוקשה בשמיני של פסח, ואסורו ברור יותר משרויה. [לענין איסור שהיה בו ראה בשעה"צ תסז,עח].

ניסיתי להבין מה שייך תיקון בדבר שאיסורו משום חשש.
הרי ממ"נ:
אם זה לא חמץ, אינו שייך לתיקון
ואם זה חמץ, איך שייך להתיר.

במילים אחרות, כאילו אמרת: בגלל דרגתי הגבוהה, מותר לי לאכול מצות רבנות.

אינני מבין כלום בסגנון הרעיונות הנ"ל, ולא באתי לבאר דברי הלקו"ש [אפשר לראותם כאן], אלא רק להעמיד דברים על דיוקם.

הרעיון מקורו בזוה"ק

בברכה המשולשת כתב:הרעיון מקורו בזוה"ק

איזה רעיון, של שעורה---חיטה או של מצה---חמץ, או תרוייהו.

אי אפשר לשאול קושיות של פשט או הלכה על רעיון חסידי. שומעים מבינים ומרגישים זאת בחוש מיוחד. שלא לכולם יש את זה (לעת עתה)

פרטיזן כתב:אי אפשר לשאול קושיות של פשט או הלכה על רעיון חסידי. שומעים מבינים ומרגישים זאת בחוש מיוחד. שלא לכולם יש את זה (לעת עתה)

מוסכם???

פרטיזן כתב:אי אפשר לשאול קושיות של פשט או הלכה על רעיון חסידי. שומעים מבינים ומרגישים זאת בחוש מיוחד. שלא לכולם יש את זה (לעת עתה)

משפטים מסוכנים אלו ראויים לתגובה ומחאה חריפה. להעמיד את תורת השם על רעיונות הרגשות וחושים שאי אפשר להתווכח עליהם, יכול להגיע למחוזות אפלים ולא רצויים. מחר תבוא אם איזה הרגשה על אחד מעיקרי האמונה ותגיד שאמנם לעת עתה אין לנו את החוש להבין זאת אבל אתה כן זכית בחוש הנדיר הזה.

אנא אני מבקש לחזור לגופן של דברים, מה הטעם הפשוט לספירת העומר.

צונאמי כתב:

בברכה המשולשת כתב:הרעיון מקורו בזוה"ק

איזה רעיון, של שעורה---חיטה או של מצה---חמץ, או תרוייהו.

חמץ ומצה בוודאי (חטה שעורה איני זוכר)

ירח מלא כתב:

פרטיזן כתב:אי אפשר לשאול קושיות של פשט או הלכה על רעיון חסידי. שומעים מבינים ומרגישים זאת בחוש מיוחד. שלא לכולם יש את זה (לעת עתה)

משפטים מסוכנים אלו ראויים לתגובה ומחאה חריפה. להעמיד את תורת השם על רעיונות הרגשות וחושים שאי אפשר להתווכח עליהם, יכול להגיע למחוזות אפלים ולא רצויים. מחר תבוא אם איזה הרגשה על אחד מעיקרי האמונה ותגיד שאמנם לעת עתה אין לנו את החוש להבין זאת אבל אתה כן זכית בחוש הנדיר הזה.

אנא אני מבקש לחזור לגופן של דברים, מה הטעם הפשוט לספירת העומר.

ברוך המקום שמסר עולמו לשומרים.

ירח מלא כתב:דברי החינוך המפורסמים שספירת העומר הם קשר בין יציאת מצרים (ט"ו בניסן) עד יום מתן תורה (? בסיון), לא מתיישבים, לצערי, על ליבי. הרי ספירת העומר הוא בין ט"ז ניסן יום קצירת העומר עד לקרבן שתי הלחם. איפה נכנס פה יציאת מצרים וקבלת התורה לכאורה אלו הם שני קווים שונים לגמרי. האם אכן דברי החינוך הם "פשוטו של מקרא"?.

אינני מבין למה דברי החינוך אינם מתיישבים על הלב. הקושיא שמתחילים בט"ז ולא בי"ז הקשה החינוך בעצמו, וביאר שיום זה הוקדש לזכר נס יציאת מצרים שהוא הוראת חידוש העולם והשגחתו יתברך בתחתונים. מה שמסתיים ביום הקרבת שתי הלחם, אינה תמיה ולא קושיא, שהרי יום אחד הוא זמן מתן תורתינו ויום הביכורים. בכל אופן, החינוך בעצמו מפרש שדבריו הם דווקא "על צד הפשט".
ולאמיתו של דבר, מקור דבריו במורה נבוכים ח"ג פמ"ג בין טעמי מצוות המועדים (שאין דרכו של הרמב"ם ז"ל בטעמים על דרך הדרש) שכתב וז"ל:

ושבועות הוא יום מתן תורה, ולהגדיל היום ההוא נמנו הימים מן המועד הראשון אליו, כמי שממתין בו הנאמן שבאוהביו ושהוא מונה היום וגם השעות [ - כלומר ובדרך זה מצוה למימני יומי ושבועי], וזאת היא סבת ספירת העומר מים צאתנו ממצרים עד יום מתן תורה, שהוא היה הכונה והתכלית ביציאתם באמרו ואביא אתכם אלי.

אך כדברי תורה שהם כפטיש יפוצץ סלע, וכש"כ בטעמי תורה, מצאתי עוד שני טעמים בראשונים בפרשת בהר.
הרמב"ן (כפי מה שהבנתי בדבריו) נותן טעם, שמאחר שהקרבת העומר הוא בתחילת קציר שעורים להביא ראשיתה לה' (ובזה ניתר החדש להדיוט), ושתי הלחם הם בתחילת קציר חטים להביא גם ממנה ראשיתה לה' (ובזה ניתר החדש לגבוה), יש לנו לספור בין זה לזה, שהכל המשך אחד של ביכורי מעשיך אשר תתן לה'. (ולפי זה שפיר מובן מה טעם מצות ספה"ע בזה"ז אינה מדאורייתא. ונראה בדברי הר"ן שהובאו לעיל, שדעתו גם כן ע"ז הדרך).
ובפירוש הטור הארוך עה"ת כתב טעם נוסף, שמשום מצות עשיית חג השבועות, שיש לחשוש שבתקופה זו ישכחו מלשומרה מאחר שטרודים בקציר בשדות, ואף דברי שלוחי בי"ד לא ישמעו כאשר לנים בשדות רחוק מן העיר, לזאת ציותה תורה למנות הימים בין חג הפסח לחג השבועות. אך לדבריו צ"ב מה בין בפני הבית לשלא בפני הבית. אך ראיתי מוסיפים (כמדומה בתולדות יצחק עה"ת) שהכוונה לענין עלייה לרגל דווקא שבזה יש חשש שישכחו וייזכרו רק סמוך לחג כשלא יספיק הזמן לעלות לרגל לירושלים. ולפי זה שפיר שבזה"ז אינה דאורייתא.

ספר התדיר

מקור: http://sammlungen.ub.uni-frankfurt.de/m ... ew/1829005

ועוד כתב שם עמוד אחר כך:

מעניין מה ההלכה אומרת על כזה רעיון.

כן כתב בדפוסים חדשים של בספר החינוך במצוה ש"ו, וז"ל:

ויש שאמרו שמי ששכח ולא מנה יום אחד, שאין יכול למנות עוד באותה שנה לפי שכולן מצוה אחת היא ומכיון ששכח מהן יום אחד הרי כל החשבון בטל ממנו. ולא הודו מורינו שבדורינו לסברא זו, אלא מי ששכח יום אחד יאמר אמש היו כך בלא ברכה, ומונה האחרים עם כל ישראל

אך בדפוסים הנפוצים שעד למכון ירושלים ליתא להני תיבות המודגשות, וכן לפני המנחת חינוך לא היו (שהרי כותב בפשיטות היפוך זה, שאין הספירה למי ששכח מדין תשלומין (נ"מ אם לא ספר במזיד), מדאינו צריך לספור גם את הספירה שהחסיר. הרי שלא עלה על דעתו אפילו גירסא כזו.

שמא יש ללמוד מציטוטים אלו על קירבת בעל ספר התדיר לבעל החינוך בזמן ובמקום, ביחוד מאיזכור שבספר התדיר על שם "חכם אחד בדורינו"?

מודבק שם על הכריכה:

מתעמק כתב:כן כתב בדפוסים חדשים של בספר החינוך במצוה ש"ו, וז"ל:

ויש שאמרו שמי ששכח ולא מנה יום אחד, שאין יכול למנות עוד באותה שנה לפי שכולן מצוה אחת היא ומכיון ששכח מהן יום אחד הרי כל החשבון בטל ממנו. ולא הודו מורינו שבדורינו לסברא זו, אלא מי ששכח יום אחד יאמר אמש היו כך בלא ברכה, ומונה האחרים עם כל ישראל

אך בדפוסים הנפוצים שעד למכון ירושלים ליתא להני תיבות המודגשות, וכן לפני המנחת חינוך לא היו (שהרי כותב בפשיטות היפוך זה, שאין הספירה למי ששכח מדין תשלומין (נ"מ אם לא ספר במזיד), מדאינו צריך לספור גם את הספירה שהחסיר. הרי שלא עלה על דעתו אפילו גירסא כזו.

שמא יש ללמוד מציטוטים אלו על קירבת בעל ספר התדיר לבעל החינוך בזמן ובמקום, ביחוד מאיזכור שבספר התדיר על שם "חכם אחד בדורינו"?

א. החינוך כותב ללא ברכה והתדיר כותב 'בירך'.

ב. לפי מה שהבנתי הוא היה ברומא.

בעל ספר התדיר מזכיר הברכה מקודם, כלומר שבין הברכה להספירה של היום מונה גם ליום אתמול. כך שברכה אחת עולה לשניהם
בספר החינוך מסדר ספירת האתמול מקודם, ואח"ז הברכה עם ספירת היום. כך שכמובן אין לברך ברכה מיוחדת בשביל של אתמול.

העירוני שבביואר הלכה סימן תפט, מביא דבר זה בשם הרי"ץ גאות בשם רב האי גאון, משיבולי הלקט בשם תשובות הגאונים, ומוסיף שהאלי' רבה חושש לזה לחומרא.

החברותא שלי בזמנו ביקש לומר שכל מה שהביאור הלכה כותב שם שניתן לומר לפרע זה רק כדי שיהיה תמימות וד"ל.

לומד_בישיבה כתב:החברותא שלי בזמנו ביקש לומר שכל מה שהביאור הלכה כותב שם שניתן לומר לפרע זה רק כדי שיהיה תמימות וד"ל.

כך מקובל להסביר גם את התה"ד שספירת יום מועילה שיוכל להמשיך בברכה בשאר ימים, אך איננה קיום מצוה (לא מחמת ספק, אלא בתורת ודאי)

הרב ברזילי. אכן כדבריך כך גם טען החברותא שלי (הכוונה לרבי אשר טננבוים זצ"ל יהי זכרו ברוך) כתבנו אז יחד באריכות את כל הנושא ואפשר שאעלה את זה לכאן.
מאוד מעניין.

למה צריך להביא כת"י של ספר התדיר כשהספר נדפס ועומד.
והחכם אחד הוא וודאי השבלי הלקט בן ארצו כמו שהובא כבר.

הקשר בין עומר מאכל בהמה לשתי הלחם מאכל אדם, נמצא גם בספר הלכה מובהק ה"ה הערוך השלחן.
ערוך השולחן אורח חיים סימן תפט
ואף על גב דעתה אין קרבן י"ל דעיקר הספירה הוא למתן תורה כמו שמנו ישראל מקודם לפי המדרש שהבאנו אך הקדוש ברוך הוא צוה להביא קרבנות בתחלת המניין מעומר שעורים ובסופו מחטים להורות דבלתי התורה אנחנו כבהמות נדמה שמאכלן שעורים כמו שאמרו בסוטה [ט"ו:] שקרבן סוטה הוא מן השעורים היא עשתה מעשי בהמה לפיכך קרבנה מאכל בהמה ע"ש וכשקבלו התורה הוי דמות אדם להנה ולכן קרבנם מן החטים מאכל אדם ולכן צותה התורה למנות להקרבן אבל עיקר הכוונה הוא למתן תורה ולכן המצוה גם בזמן הזה [כנלע"ד]:

כנסת ישראל כתב:הקשר בין עומר מאכל בהמה לשתי הלחם מאכל אדם, נמצא גם בספר הלכה מובהק ה"ה הערוך השלחן.
ערוך השולחן אורח חיים סימן תפט
ואף על גב דעתה אין קרבן י"ל דעיקר הספירה הוא למתן תורה כמו שמנו ישראל מקודם לפי המדרש שהבאנו אך הקדוש ברוך הוא צוה להביא קרבנות בתחלת המניין מעומר שעורים ובסופו מחטים להורות דבלתי התורה אנחנו כבהמות נדמה שמאכלן שעורים כמו שאמרו בסוטה [ט"ו:] שקרבן סוטה הוא מן השעורים היא עשתה מעשי בהמה לפיכך קרבנה מאכל בהמה ע"ש וכשקבלו התורה הוי דמות אדם להנה ולכן קרבנם מן החטים מאכל אדם ולכן צותה התורה למנות להקרבן אבל עיקר הכוונה הוא למתן תורה ולכן המצוה גם בזמן הזה [כנלע"ד]:

וגם במקור יותר קדום - במהרש"א מס' ר"ה ט"ז ע"א. ובו גם ביאר היאך רמוז בתורה ענין מתן תורה בחג השבועות שבו מביאים שתי הלחם של חטה.

גם הרמב"ם במו"נ ח"ג כתב טעם זה לספה"ע, וכידוע לא כתב שם טעמים ע"ד הדרש, [כמו שכתב שם להדיא על אגודת אזוב שאינו יודע טעמה והטעם בחז"ל אינו מתאים לדרך שבא לבאר שם], ושמא י"ל שזה הטעם שהרמב"ם סובר שנוהגת גם בזה"ז ודלא כהר"ן שכתב שטעם זה אינו אלא מדרש. אמנם אכן אין מקרא יוצא מדי פשוטו אבל כבר האריכו הזוהר וכל בעלי המחשבה מרבינו ירוחם מהר"ל ועוד ועוד לקשר בין העומר ושתי הלחם ליציאת מצרים ומתן תורה ואכמ"ל.

לסיכומו של אשכול [עד כה]: א. לא נמצא מקור בדברי חז"ל לביאור זה. ב. המקור הקדום ביותר הידוע לנו הוא הרמב"ם במו"נ. ג. הר"ן כ' להדיא שאין זה הטעם.
מעתה יש לשאול: אדם שבספירתו מתכוון לספור כמה ימים יש עד מת"ת ואינו יודע מהו עומר ומהו קציר האם יצא ידי חובתו?

בחול המועד פסח השנה דיבר האדמו"ר מגור שליט"א על נושא זה ואמר שעפ"י פשוטו של מקרא ספירת העומר היא מהקרבת העומר ולהקרבת שתי הלחם, והרעיון של הספירה מפסח לשבועות הוא ע"ד הדרש, ולכן אמר שלדעתו אם אדם לא יודע מכך וסופר מפסח לשבועות ייתכן שלא יצא ידי חובה

פשיסחא כתב:בחול המועד פסח השנה דיבר האדמו"ר מגור שליט"א על נושא זה ואמר שעפ"י פשוטו של מקרא ספירת העומר היא מהקרבת העומר ולהקרבת שתי הלחם, והרעיון של הספירה מפסח לשבועות הוא ע"ד הדרש, ולכן אמר שלדעתו אם אדם לא יודע מכך וסופר מפסח לשבועות ייתכן שלא יצא ידי חובה

אגב, גם חג השבועות אינו באמת קשור למתן תורה, ומשום מה כולם חושבים שזה סיבת החג.
זה מה שקורא כשמערבבים פשט ודרש

שמועלקע כתב:

פשיסחא כתב:בחול המועד פסח השנה דיבר האדמו"ר מגור שליט"א על נושא זה ואמר שעפ"י פשוטו של מקרא ספירת העומר היא מהקרבת העומר ולהקרבת שתי הלחם, והרעיון של הספירה מפסח לשבועות הוא ע"ד הדרש, ולכן אמר שלדעתו אם אדם לא יודע מכך וסופר מפסח לשבועות ייתכן שלא יצא ידי חובה

אגב, גם חג השבועות אינו באמת קשור למתן תורה, ומשום מה כולם חושבים שזה סיבת החג.
זה מה שקורא כשמערבבים פשט ודרש

ודאי. לא באמת, רק בשקר.

יושב ירושלים כתב:לסיכומו של אשכול [עד כה]: א. לא נמצא מקור בדברי חז"ל לביאור זה. ב. המקור הקדום ביותר הידוע לנו הוא הרמב"ם במו"נ. ג. הר"ן כ' להדיא שאין זה הטעם.
מעתה יש לשאול: אדם שבספירתו מתכוון לספור כמה ימים יש עד מת"ת ואינו יודע מהו עומר ומהו קציר האם יצא ידי חובתו?

ויש רבים שחושבים שרק מתקנים פגמים וספירות.

אך עצם האמירה שאם אינו יודע מה זה עומר/קציר אפשר שלא יצא ידי חובתו - אינה נכונה. כי אף אם מצוות צריכות כוונה, היינו שהוא עושה ציווי השי"ת שציווהו לומר 'היום חמשה עשה ימים לעומר' - לא משנה מדוע ולמה, וכלשון אותו גדול שליט"א 'מה לי לולב מה לי מקל'. לעולם 'יוצאים בזה ידי חובה'. אם זה יפה מכוער? תחליטו בעצמכם