תנו רבנן אלין יומיא דלא להתענאה בהון ומקצתהון דלא למספד בהון, מריש ירחא דניסן עד תמניא ביה וכו', מתמניא ביה ועד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא, דלא למספד, שהיו בייתוסין אומרים עצרת אחר השבת, ניטפל להם רבן יוחנן בן זכאי ואמר להם שוטים מנין לכם, ולא היה אדם אחד שהיה משיבו, חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו ואמר משה רבינו אוהב ישראל היה ויודע שעצרת יום אחד הוא עמד ותקנה אחר שבת כדי שיהו ישראל מתענגין שני ימים, קרא עליו מקרא זה אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר ואם משה רבינו אוהב ישראל היה למה איחרן במדבר ארבעים שנה, אמר לו רבי בכך אתה פוטרני, אמר לו שוטה ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטילה שלכם כתוב אחד אומר וכו'.
והקושיות רבו כמו רבו בברייתא זו. חדא יש לתמוה על מה שרבי יוחנן בן זכאי התייצב דווקא להפריך היות משה אוהב ישראל, ולא הסתפק באמור לו יש לי ראיה מהכתובים כמו שסיים, וכי גנות היא ח"ו לומר שמשה רבינו אוהב ישראל עד שיש להתווכח עם דיעה כזו. גם לא מובן כ"כ הראיה ממה ששהו ישראל במדבר ארבעים שנה, והיה לבייתוסי להשיבו שאדרבה במרגלים התפלל משה באהבתו לישראל לבטל גזירת מיתה מהם.
כמו כן יש לתמוה, שבמסכת עירובין דף כב: מצינו מושג זה עצמה על יהושע בן נון, יהושע אוהב ישראל היה, והוציאו מזה הלכה למעשה שכל דרך שלא ניחא תשמישתיה אינו רשות הרבים כי יהושע לא מסר לרבים דרכים כאלו (להבנת הסוגיא שם עיין בשו"ת אהל אברהם - שאג, סימן פ'). ויש לשאול למה על משה אין לומר שאוהב ישראל היה, ועל יהושע זה דבר פשוט במקום שיש בזה נפקותא בהלכה.
ויש לומר לבאר הדברים על פי מה שאמרו חז"ל (ספרי ריש מטות, הובא ברש"י שם) שכל הנביאים נתנבאו בכה אמר ה', מוסף עליהם משה שנתנבא בזה הדבר. ולכאורה יש לשאול, אם מעלת משה שדיבר בדיוק דברי ה' בלי שינוי וגרעון, למה התנבא גם בכה אמר ה', היה לו לומר תמיד רק בזה הדבר.
ויתבאר לענ"ד על פי מה שכתב הרמב"ן בריש ספר הגאולה, וז"ל
וידוע לכל יודעי ספר כי תורתינו איננה דברי עתידות וחידות דברי הנביאים גם הכתובים, וכי משה רבינו ע"ה הוא לבדו נביא המצות, על ידו באו והגיעו אלינו, ואין נביא רשאי לחדש בהם דבר מעתה. ולכן אין רוב דבריו להודיע לנו הבאות, רק שיאמר הצרות שהן עתידות לבוא בדרך אזהרה והטובות והנחמות בדרך הזירוז וכולם על תנאי, החיים הטוב בעבדנו, המות והרע במרדנו.
הרמב"ן מחלק בין שני סוגי הנבואה, נבואת הנביאים כולם היתה נבואה להגיד עתידות ולא לחדש המצוות ולכך אף אינם רשאים לחדש דבר, לא כן נבואת משה רבינו היא על המצוות ולא על העתידות.
ועל פי דבריו יתבאר לנו גם שינוי הסגנון בין זה הדבר לכה אמר ה'. כי שאר הנביאים נשלחו להודיע עתידות, ובהם לא יתחייב דקדוק בדברי הנביא, אדרבה ניתן מפי הקב"ה להנביא לתבל הדברים ולשנות הנהגת העולם על ידו, וכמו שנאמר בריש ספר ירמיהו "ראה הפקדתיך היום על הגוים ועל הממלכות לנתוש ולתנוץ ולהאביד ולהרוס לבנות ולנטוע", כלומר על פי הנביא יהיה הדבר, כי דבר ה' בפיו ובידו להמתיק הדבר במקצת או להחריפו. וכן מצינו ביאשיהו המלך ששלח לחולדה הנביאה, ואמרו חז"ל (מגילה יד:) ויאשיה גופיה היכי שביק ירמיה ומשדר לגבה, אמרי דבי רבי שילא מפני שהנשים רחמניות הן. הרי לנו שרחמנות הנביא אפשר שימתיק הנבואה על העתידות. (ועין באר מים חיים פרשת בלק עה"פ לינו פה הלילה, אך יש שם ט"ס כנראה, ובמקום "לא חפץ הקב"ה" צ"ל "לא יפץ יאשיהו", ודו"ק). לא כן נבואת משה רבינו ע"ה, שמטרתה ללמד לעם ה' את מצוות התורה, יתחייב בזה דקדוק בלי שינוי על פי הרגש אף דקה מן הדקה, ולכן נתנבא משה בזה הדבר, לא פחות ולא יותר. אך גם משה רבינו נשלח במצרים אל פרעה להזהיר לו ולהגיד עתידות, ואז אכן נתנבא בכה אמר ה', ובשביל יראת כפירת אצטגנוני פרעה אכן שינה במעט בנבואתו ואמר כחצות.
נמצא לנו מזה, שזה הבייתוסי חשב שהמצוות בידי משה רבינו, אילו המצוות הם רצוניות שמשה באהבתו יכול לשנותם, ובאהבתו את ישראל ישנה מצוה מן המצוות חלילה. והרי זה כאומר על קן צפור יגיעו רחמיך שמשתקין אותו, וכמו שאמרו בגמרא "מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזירות". ולכן השתיקו רבי יוחנן בן זכאי כי הס כי לא להזכיר על המצוות שמשה רבינו אוהב ישראל היה ולקבוע מזה גדר המצוה, ואין שינוי שייך בנבואת משה רבינו. וראיה לדבר הביא ריב"ז ממה שהניעם משה במדבר ארבעים שנה על פי ציווי השי"ת, ולא המרה את פי ה' חלילה מחמת אהבת ישראל לצדד עם המעפילים.
אך על יהושע בן נון, שהוא מנביאים שאחרי משה, ואצלו כבר נאמר שאין נביא רשאי לחדש בה דבר (וכמו שאמר לו הקב"ה אחר שנשכחו ההלכות בימי אבלו של משה), ואדרבה הוא תיקן תקנות לטובת ישראל שאינם מהמצוות, אצלו שפיר ייאמר יהושע אוהב ישראל היה ולכן קבע חלוקת הארץ באופן שתהיה לטובת ישראל.