א. גם רבי חנינא בן דוסא אכל רק חרובים, קב חרובים מע"ש לע"ש. ואפילו חלות לשבת משמע שלא היו לו מרוב עניות [אלמלא סקרנות השכנה...].
ב. לפי שיטה אחת [מתוך שתים] במדרש, נח הכניס לתיבה דבר הנאכל לכל והוא דבֵלים, ואת זה אכלו כולם שנה שלימה. אמנם הלשון שם "רוב מכנסו דבילה", ומשמע שהכניס עוד מעט מדברים אחרים.
ג. צ"ב גם מה עושה בשבת ויו"ט מי שיש לו רק חרובים, כיצד מקיים קידוש וסעודה. וביותר קשה כן על רחב"ד שלא היה במערה אלא נהג כן מהסתפקות במועט. ואולי היה אנוס כי לא היה לו שום דבר אחר מחמת עניות. [היו באים אליו שיתפלל על חולים וכיו"ב, והיה בעל מופת מפורסם, אבל כנראה לא לקח פדיונות... או חילק הכל לצדקה ולא השאיר לעצמו כלום]. ואגב, לכאורה א"כ גם אשתו [ובני ביתו] ראויה לאותו השבח ש"די לה בקב חרובים מע"ש לע"ש".
ד. בהחלט יתכן שהיה זה נס. וכמו שעצם החרוב והמעין היו בנס. ועכ"פ עשו השתדלות, ומי שאמר לשמן וידלק וכו'.
ה. גם לגבי ישיבם בתוך החול כל ימות השבוע צ"ב באיזה אופן. האם עד מותניהם לכסות בשר ערוה [ואז צ"ב האם את הפלג העליון כן כיסו בבגד], או כל גופם [עד ראשם? עד זרועותיהם?].
ראה עוד
כאן