חזן להוציא ידי חובה בספירת העומר
חזן להוציא ידי חובה בספירת העומר
אדם שצריך מספק לשמוע ברכת ספירת העומר מאחר האם יכול לסמוך על החזן או צריך להודיעו שיכון להוציא
Re: חזן להוציא ידי חובה בספירת העומר
תמיד מוזכר בהלכה שעל המוציא לכוון להוציא י"ח, אחרת אין השומע יוצא י"ח. ופשוט.
Re: חזן להוציא ידי חובה בספירת העומר
מדברי הרשד"ב לוין (קובץ 'הערות וביאורים' גליון דש"ז):
הקהל שומע מהש"ץ וגם מברך לעצמו
המנהג בספירת העומר, שבתחלה מברך הש"ץ, וסופר, ואח"כ מברך הקהל וסופר. ועד"ז בהלל (כשגומרים את ההלל), שבתחלה מברך הש"ץ ואח"כ מברך הקהל. אמנם בברכות קריאת המגילה ותקיעת שופר המנהג הוא, שהש"ץ מברך בקול ומוציא את כל הקהל.
וטעם החילוק בינם מבואר בשוע"ר (סי' ריג ס"ו): "בברכת המצות אם כל אחד עושה מצוה בפני עצמו, אף שכולן מצוה אחת, כגון שכל אחד מתעטף בציצית או לובש תפילין, הרשות בידם אם רצו אחד מברך לכולם כדי לקיים ברב עם הדרת מלך ואם רצו כל אחד מברך לעצמו. .שיקיים כל אחד ואחד בעצמו מצות הברכה . . [אבל] כשכולם מקיימים המצוה ביחד, כגון שמיעת קול שופר או מגילה, מצוה שאחד מברך לכולם".
וכיון שאת ספירת העומר סופר כל אחד לעצמו, כמבואר בשוע"ר (סי' תפט ס"א): "מצות עשה מן התורה שיספ[ו]ר כל אחד מישראל . . אם הוא בעצמו שמע הספירה מפי חבירו . . יצא ידי חובתו מן התורה שהשומע הוא כאומר . . ויש חולקין על זה ואומרים שצריך שתהא ספירה לכל אחד ואחד ממש שכל אחד יספור בעצמו. ויש לחוש לדבריהם לכתחלה שלא לסמוך על שמיעת הספירה מהש"ץ".
לכן נהגו שגם כל אחד אחד מברך לעצמו. ואף שמבואר בשוע"ר שם "אבל הברכה יכול לשמוע מהש"ץ לכתחלה . . ואחר ששמע הברכה יספור מיד". מכל מקום נהגו שכל אחד מברך לעצמו. וכן נהגו בהלל (כשגומרים את ההלל), שכיון שכל אחד אומר את ההלל בעצמו, לכן גם כל אחד מברך לעצמו.
ומכל מקום נהגו שהש"ץ מברך בקול רם, וכולם עונים אמן, שבזה מתקיים במקצת עכ"פ "ברב עם הדרת מלך". אלא שהקהל אינו יוצא בברכת הש"ץ, וכל אחד מברך אחר כך לעצמו.
ועד"ז נוהגים בברכת שהחיינו שבליל יום הכיפורים, שהש"ץ מברך בקול רם, ומלבד זאת מברך כל אחד בעצמו. ואף ששם אין כל אחד מקיים המצוה בפני עצמו, ואם כן הי' מקום לתקן שכל הקהל יצא בברכת הש"ץ, ומדוע נהגו שכל אחד מברך לעצמו?
מבואר הטעם לזה בשוע"ר (סי' תריט ס"ח): "ומן הדין היה נכון שכל הקהל יצאו ידי חובתן [ברכת שהחיינו ביום הכפורים] בברכת השליח ציבור ולא יברך כל אחד ואחד בפני עצמו, לפי שברוב עם הדרת מלך . . אלא שעכשיו על הרוב אין השליח ציבור מכוין כלל להוציא אחרים, לכן יברך כל אחד ואחד לעצמו".
ובשלמא בברכת מגילה ושופר, כיון שהש"ץ מכוין להוציא את כולם בקריאת המגילה ובתקיעת השופר, במילא מכוין גם להוציאם בברכות. משא"כ בשהחיינו דיוהכ"פ, חוששים שלא יכוין להוציאם בברכה, ולכן תיקנו שכל אחד מברך גם לעצמו.
בתחלה שומע מהש"ץ ואח"כ מברך לעצמו
מכל מקום יש הפרש גדול בין ברכת שהחיינו בליל יוהכ"פ, שמבואר בשוע"ר (שם): "יברך כל אחד ואחד לעצמו בלחש ויזהר לסיים קודם שיסיים השליח ציבור כדי שיוכל לענות אמן אחר ברכת השליח ציבור". לבין ברכת ההלל וספירת העומר, שבהם נוהגים, שבתחלה מברך הש"ץ בקול, וכולם עונים אמן, ואחר כך מברך כל אחד לעצמו.
ובאמת מסיים בשוע"ר (סי' תריט ס"ח): "וכן הדין בברכת הלל". ולכאורה הכוונה היא שגם כאן "יברך כל אחד ואחד לעצמו בלחש ויזהר לסיים קודם שיסיים השליח ציבור כדי שיוכל לענות אמן אחר ברכת השליח ציבור". אמנם למעשה אין נוהגים כן, אלא שבתחלה עונים אמן על ברכת הש"ץ, ואחר כך מברך כל אחד לעצמו. ואפשר שגם בשוע"ר כיון רק לזה "וכן הדין בברכת הלל" – שכל אחד יברך גם לעצמו. אבל בודאי יש הפרש בינם באופן הברכה, שביוה"כ מסיים כל אחד ברכתו לעצמו ואחר שומע מהש"ץ ועונה אמן, ואילו בהלל, שומע כל אחד ברכתו מהש"ץ ועונה אמן, ואחר כך מברך לעצמו. ומהו באמת טעם החילוק בזה?
ונראה הטעם בזה, כיון שבברכת שהחיינו חוששים שהש"ץ יכוין להוציא בברכתו את כל הקהל, וגם הקהל יכוין לצאת בברכת הש"ץ, לכן תיקנו שכל אחד יסיים הברכה לפני ששומע סיום הברכה מהש"ץ. ואף שמבואר בשוע"ר (שם): "שעכשיו על הרוב אין השליח ציבור מכוין כלל להוציא אחרים", הרי כמו כן יש לחשוש שהש"ץ כן יכוין להוציאם ידי חובתם. ואם יענו הקהל אמן על ברכתו, אפשר שיצאו בזה ידי חובת ברכה, ושוב לא יוכלו לברך בעצמם. ולכן תיקנו שכל אחד יסיים ברכתו לעצמו תחלה, ורק אחר כך ישמע את סיום הברכה מהש"ץ ויענה אמן.
ומה שאין נוהגים כן בברכת ההלל וספירת העומר, שבתחלה יסיים הקהל ברכתם ואחר כך ישמעו הברכה מהש"ץ. הטעם לזה בפשטות, שאם יברך כל אחד לעצמו בתחלה, שוב לא יוכל לענות אמן על ברכת הש"ץ, כדי שלא להפסיק בעניית אמן – בין הברכה לבין מצות הלל וספירת העומר.
דין זה מבואר (לענין ברכת קריאת שמע) בשוע"ר (סי' נט ס"ד): "ויש אומרים שאחר סיום ברכת הבוחר בעמו ישראל באהבה לא יענה אמן, שלא להפסיק בין קריאת שמע לברכה שלפניה, כמו שאסור להפסיק בין כל דבר מצוה או דבר הנאה שמברכין עליו להברכה שלפניו". הרי שגם עניית אמן הוא הפסק בין ברכת למצוה.
כששומע מהש"ץ מתכוין שלא לצאת
אלא שאם כן יוקשה, מדוע אין אנו חוששים לומר גם כאן, שאולי גם בברכת ספירת העומר והלל יכוין הש"ץ להוציא בברכתו את כל הקהל, וגם אחדים מהקהל יכוונו לצאת בברכת הש"ץ, ושוב לא יוכלו לברך בעצמם. וכמו שאנו חוששים לזה בברכת שהחיינו שבליל יוהכ"פ.
ואפילו אם לא יכוונו הש"ץ והקהל להוציא ולצאת בברכת הש"ץ, הרי יש דעה שמכל מקום יוצאים ידי חובתם בשמיעתם הברכה מהש"ץ, כמבואר בשוע"ר (סי' ריג ס"ד): "ולדברי האומרים שמצות של דבריהם אין צריכות כוונה, אע"פ שלא נתכוין המברך להוציאו וגם הוא לא נתכוין לצאת בה יצא . . ויש לחוש לדבריהם וליזהר שלא ליכנס בספק ברכה לבטלה".
ולכאורה הי' אפשר לתרץ, שכל החשש הזה הוא רק לכתחלה, כאמור לעיל "ויש לחוש לדברים וליזהר". משא"כ כאן, בברכת הש"ץ ברכת ההלל וספירת העומר, אין לנו ברירה; כי אם יסיים הקהל ברכתו תחלה, ואח"כ ישמע מהש"ץ, לא יוכל לענות אמן, מטעם הפסק בין ברכה למצוה. ולכן איננו חוששים לזה.
אמנם אי אפשר לתרץ כן, שהרי כאן בהלכות ספירת העומר מבאר רבינו (לענין ספירת בין השמשות בבין השמשות), שחשש זה הוא אפילו בדיעבד. שכך מבואר בשוע"ר (סי' תפט סי"ב): "יש אומרים שמותר לברך ולספור בבין השמשות . . ויש חולקין על זה . .ומכל מקום המנהג ההמון עכשיו כסברא הראשונה לספור בבין השמשות. ומי שרוצה לדקדק לספור בצאת הכוכבים והוא מתפלל ערבית מבעוד יום עם צבור המתפללין ערבית עם סמוך לחשיכה וסופרים בבין השמשות . . כבר יצא ידי חובתו להאומרים שמצות אין צריכות כונה. ואף להאומרים שמצות צריכות כונה מכל מקום הספירה בזמן הזה מדברי סופרים ויש אומרים שמצות מדברי סופרים לדברי הכל אין צריכות כוונה כמו שנתבאר בסי' תע"ה. ואפילו לא ספר עמהם כלל אלא ששמע הספירה מן אחד ומן הציבור שספרו, ולא נתכוין כלל להוציאו וגם הוא לא נתכוין לצאת בשמיעה זו, אלא שמע לפי תומו, לא יברך כשיספור בלילה שהשומע כעונה. ואפילו אם היה מחשב אין אני מתכוין לצאת בספירה זו אין זה כלום להאומרים שמצות אין צריכות כוונה כלל".
ולפי זה יוקשה, שאם כן יוצא, שכל פעם שאנו שומעים הברכה והספירה מהש"ץ, "אפילו . .לא נתכוין כלל להוציאו וגם הוא לא נתכוין לצאת בשמיעה זו אלא שמע לפי תומו, לא יברך כשיספור בלילה שהשומע כעונה".
קושי' זו הקשה בדברי נחמי' (בהגהותיו לסי' תפט): "לכאורה קשה ממעשים בכל יום שמברכים הקהל אחר שמעם מש"ץ. וצריך לומר דהיינו טעמא שבשעת שמיעה דעת בפירוש לספור בעצמם מיד כנהוג, והרי זה מעין מה שיתבאר סי"ד לענין השואל, ומשא"כ כששומע לפי תומו".
והיינו ע"פ המבואר בשוע"ר שם (סי"ב): "ומי שרוצה לדקדק . . יחשוב בדעתו . . דעתי עכשיו שלא לצאת בספירה זו. שאף להאומרים שמצות אין צריכות כוונה לצאת בהן ידי חובתו, מכל מקום כשמכוין בפירוש שלא לצאת בהן ידי חובתו בודאי אינו יוצא בעל כרחו".
וכן הדין כאן כששומע הברכה והספירה מהש"ץ – לפני מה שהוא עצמו מברך וסופר. וכמבואר בשוע"ר שם (סי"ד): "מי ששואל אותו חבירו בבין השמשות כמה ימי הספירה בלילה זה יאמר לו אתמול היה כך וכך . . אבל השואל יכול לספור בברכה אף ששמע כבר הסיפור מהמשיב, מכל מקום בשעה ששמע היה בדעתו לחזור ולספור, שהרי בשביל כך הוא שומע, ונמצא שהיה בדעתו בפירוש שלא לצאת בשמיעה זו, אבל המשיב לא היה בדעתו בפירוש בשעת התשובה שרוצה לחזור ולספור שנית אחר כך, אף שבאמת כן הוא, מכל מקום כיון שלא היה בדעתו בפירוש יצא ידי חובתו להאומרים שאין צריכות כונה".
ובעל כרחינו נצטרך לפרש שכן הוא גם כששומעים מהש"ץ ברכת ההלל – לפני שכל אחד מברך לעצמו, שכיון שדעתו לברך מיד אחרי הש"ץ הרי זה כאילו "היה בדעתו בפירוש שלא לצאת בשמיעה זו".
וכן נצטרך לומר בברכת המוציא שמברך בעל הבית על לחם משנה, וכולם עונים אמן, ואחר כך מברך כל אחד לעצמו ברכת המוציא על פרוסת הלחם שמקבל מלחם משנה (ראה שוע"ר סי' קסז סי"ח), שהרי זה כאילו "היה בדעתו בפירוש שלא לצאת בשמיעה זו".
אמנם כל הדברים האלו אמורים דוקא בקהל השומע הברכה והספירה מהש"ץ, ומיד אחר כך מברך וסופר כל אחד לעצמו, שהרי עיקר טעם שמיעת הספירה מהש"ץ הוא על דעת שכל אחד יברך לעצמו – מיד אחרי הש"ץ.
אמנם בזמנינו רגילים שבבית הכנסת יש כמה מנינים לתפלת ערבית, וכל אחד מהמנין המאוחר שומע לפעמים את ברכת הש"ץ של המנין הקודם. וכאן לא יועיל התירוץ של הדברי נחמי', שהרי אינו שומע "בשביל כך" – כדי שיוכל לספור אחר בעצמו, ואם כן אינו נחשב כאילו "היה דעתו בפירוש שלא לצאת בשמיעה זו". ואף שגם אינו מכוין לצאת מהש"ץ בברכתו ובספירתו, מכל מקום הרי על זה כותב בשוע"ר שם "אף שבאמת כן הוא, מכל מקום כיון שלא היה בדעתו בפירוש יצא ידי חובתו להאומרים שאין צריכות כונה".
ולכאורה ההכרח שכל אחד יהי' "מכוין בפירוש שלא לצאת בהן ידי חובתו" היינו במה ששומע הברכה והספירה מהש"ץ של המנין הקודם, שאז "בודאי אינו יוצא בעל כרחו".
הקהל שומע מהש"ץ וגם מברך לעצמו
המנהג בספירת העומר, שבתחלה מברך הש"ץ, וסופר, ואח"כ מברך הקהל וסופר. ועד"ז בהלל (כשגומרים את ההלל), שבתחלה מברך הש"ץ ואח"כ מברך הקהל. אמנם בברכות קריאת המגילה ותקיעת שופר המנהג הוא, שהש"ץ מברך בקול ומוציא את כל הקהל.
וטעם החילוק בינם מבואר בשוע"ר (סי' ריג ס"ו): "בברכת המצות אם כל אחד עושה מצוה בפני עצמו, אף שכולן מצוה אחת, כגון שכל אחד מתעטף בציצית או לובש תפילין, הרשות בידם אם רצו אחד מברך לכולם כדי לקיים ברב עם הדרת מלך ואם רצו כל אחד מברך לעצמו. .שיקיים כל אחד ואחד בעצמו מצות הברכה . . [אבל] כשכולם מקיימים המצוה ביחד, כגון שמיעת קול שופר או מגילה, מצוה שאחד מברך לכולם".
וכיון שאת ספירת העומר סופר כל אחד לעצמו, כמבואר בשוע"ר (סי' תפט ס"א): "מצות עשה מן התורה שיספ[ו]ר כל אחד מישראל . . אם הוא בעצמו שמע הספירה מפי חבירו . . יצא ידי חובתו מן התורה שהשומע הוא כאומר . . ויש חולקין על זה ואומרים שצריך שתהא ספירה לכל אחד ואחד ממש שכל אחד יספור בעצמו. ויש לחוש לדבריהם לכתחלה שלא לסמוך על שמיעת הספירה מהש"ץ".
לכן נהגו שגם כל אחד אחד מברך לעצמו. ואף שמבואר בשוע"ר שם "אבל הברכה יכול לשמוע מהש"ץ לכתחלה . . ואחר ששמע הברכה יספור מיד". מכל מקום נהגו שכל אחד מברך לעצמו. וכן נהגו בהלל (כשגומרים את ההלל), שכיון שכל אחד אומר את ההלל בעצמו, לכן גם כל אחד מברך לעצמו.
ומכל מקום נהגו שהש"ץ מברך בקול רם, וכולם עונים אמן, שבזה מתקיים במקצת עכ"פ "ברב עם הדרת מלך". אלא שהקהל אינו יוצא בברכת הש"ץ, וכל אחד מברך אחר כך לעצמו.
ועד"ז נוהגים בברכת שהחיינו שבליל יום הכיפורים, שהש"ץ מברך בקול רם, ומלבד זאת מברך כל אחד בעצמו. ואף ששם אין כל אחד מקיים המצוה בפני עצמו, ואם כן הי' מקום לתקן שכל הקהל יצא בברכת הש"ץ, ומדוע נהגו שכל אחד מברך לעצמו?
מבואר הטעם לזה בשוע"ר (סי' תריט ס"ח): "ומן הדין היה נכון שכל הקהל יצאו ידי חובתן [ברכת שהחיינו ביום הכפורים] בברכת השליח ציבור ולא יברך כל אחד ואחד בפני עצמו, לפי שברוב עם הדרת מלך . . אלא שעכשיו על הרוב אין השליח ציבור מכוין כלל להוציא אחרים, לכן יברך כל אחד ואחד לעצמו".
ובשלמא בברכת מגילה ושופר, כיון שהש"ץ מכוין להוציא את כולם בקריאת המגילה ובתקיעת השופר, במילא מכוין גם להוציאם בברכות. משא"כ בשהחיינו דיוהכ"פ, חוששים שלא יכוין להוציאם בברכה, ולכן תיקנו שכל אחד מברך גם לעצמו.
בתחלה שומע מהש"ץ ואח"כ מברך לעצמו
מכל מקום יש הפרש גדול בין ברכת שהחיינו בליל יוהכ"פ, שמבואר בשוע"ר (שם): "יברך כל אחד ואחד לעצמו בלחש ויזהר לסיים קודם שיסיים השליח ציבור כדי שיוכל לענות אמן אחר ברכת השליח ציבור". לבין ברכת ההלל וספירת העומר, שבהם נוהגים, שבתחלה מברך הש"ץ בקול, וכולם עונים אמן, ואחר כך מברך כל אחד לעצמו.
ובאמת מסיים בשוע"ר (סי' תריט ס"ח): "וכן הדין בברכת הלל". ולכאורה הכוונה היא שגם כאן "יברך כל אחד ואחד לעצמו בלחש ויזהר לסיים קודם שיסיים השליח ציבור כדי שיוכל לענות אמן אחר ברכת השליח ציבור". אמנם למעשה אין נוהגים כן, אלא שבתחלה עונים אמן על ברכת הש"ץ, ואחר כך מברך כל אחד לעצמו. ואפשר שגם בשוע"ר כיון רק לזה "וכן הדין בברכת הלל" – שכל אחד יברך גם לעצמו. אבל בודאי יש הפרש בינם באופן הברכה, שביוה"כ מסיים כל אחד ברכתו לעצמו ואחר שומע מהש"ץ ועונה אמן, ואילו בהלל, שומע כל אחד ברכתו מהש"ץ ועונה אמן, ואחר כך מברך לעצמו. ומהו באמת טעם החילוק בזה?
ונראה הטעם בזה, כיון שבברכת שהחיינו חוששים שהש"ץ יכוין להוציא בברכתו את כל הקהל, וגם הקהל יכוין לצאת בברכת הש"ץ, לכן תיקנו שכל אחד יסיים הברכה לפני ששומע סיום הברכה מהש"ץ. ואף שמבואר בשוע"ר (שם): "שעכשיו על הרוב אין השליח ציבור מכוין כלל להוציא אחרים", הרי כמו כן יש לחשוש שהש"ץ כן יכוין להוציאם ידי חובתם. ואם יענו הקהל אמן על ברכתו, אפשר שיצאו בזה ידי חובת ברכה, ושוב לא יוכלו לברך בעצמם. ולכן תיקנו שכל אחד יסיים ברכתו לעצמו תחלה, ורק אחר כך ישמע את סיום הברכה מהש"ץ ויענה אמן.
ומה שאין נוהגים כן בברכת ההלל וספירת העומר, שבתחלה יסיים הקהל ברכתם ואחר כך ישמעו הברכה מהש"ץ. הטעם לזה בפשטות, שאם יברך כל אחד לעצמו בתחלה, שוב לא יוכל לענות אמן על ברכת הש"ץ, כדי שלא להפסיק בעניית אמן – בין הברכה לבין מצות הלל וספירת העומר.
דין זה מבואר (לענין ברכת קריאת שמע) בשוע"ר (סי' נט ס"ד): "ויש אומרים שאחר סיום ברכת הבוחר בעמו ישראל באהבה לא יענה אמן, שלא להפסיק בין קריאת שמע לברכה שלפניה, כמו שאסור להפסיק בין כל דבר מצוה או דבר הנאה שמברכין עליו להברכה שלפניו". הרי שגם עניית אמן הוא הפסק בין ברכת למצוה.
כששומע מהש"ץ מתכוין שלא לצאת
אלא שאם כן יוקשה, מדוע אין אנו חוששים לומר גם כאן, שאולי גם בברכת ספירת העומר והלל יכוין הש"ץ להוציא בברכתו את כל הקהל, וגם אחדים מהקהל יכוונו לצאת בברכת הש"ץ, ושוב לא יוכלו לברך בעצמם. וכמו שאנו חוששים לזה בברכת שהחיינו שבליל יוהכ"פ.
ואפילו אם לא יכוונו הש"ץ והקהל להוציא ולצאת בברכת הש"ץ, הרי יש דעה שמכל מקום יוצאים ידי חובתם בשמיעתם הברכה מהש"ץ, כמבואר בשוע"ר (סי' ריג ס"ד): "ולדברי האומרים שמצות של דבריהם אין צריכות כוונה, אע"פ שלא נתכוין המברך להוציאו וגם הוא לא נתכוין לצאת בה יצא . . ויש לחוש לדבריהם וליזהר שלא ליכנס בספק ברכה לבטלה".
ולכאורה הי' אפשר לתרץ, שכל החשש הזה הוא רק לכתחלה, כאמור לעיל "ויש לחוש לדברים וליזהר". משא"כ כאן, בברכת הש"ץ ברכת ההלל וספירת העומר, אין לנו ברירה; כי אם יסיים הקהל ברכתו תחלה, ואח"כ ישמע מהש"ץ, לא יוכל לענות אמן, מטעם הפסק בין ברכה למצוה. ולכן איננו חוששים לזה.
אמנם אי אפשר לתרץ כן, שהרי כאן בהלכות ספירת העומר מבאר רבינו (לענין ספירת בין השמשות בבין השמשות), שחשש זה הוא אפילו בדיעבד. שכך מבואר בשוע"ר (סי' תפט סי"ב): "יש אומרים שמותר לברך ולספור בבין השמשות . . ויש חולקין על זה . .ומכל מקום המנהג ההמון עכשיו כסברא הראשונה לספור בבין השמשות. ומי שרוצה לדקדק לספור בצאת הכוכבים והוא מתפלל ערבית מבעוד יום עם צבור המתפללין ערבית עם סמוך לחשיכה וסופרים בבין השמשות . . כבר יצא ידי חובתו להאומרים שמצות אין צריכות כונה. ואף להאומרים שמצות צריכות כונה מכל מקום הספירה בזמן הזה מדברי סופרים ויש אומרים שמצות מדברי סופרים לדברי הכל אין צריכות כוונה כמו שנתבאר בסי' תע"ה. ואפילו לא ספר עמהם כלל אלא ששמע הספירה מן אחד ומן הציבור שספרו, ולא נתכוין כלל להוציאו וגם הוא לא נתכוין לצאת בשמיעה זו, אלא שמע לפי תומו, לא יברך כשיספור בלילה שהשומע כעונה. ואפילו אם היה מחשב אין אני מתכוין לצאת בספירה זו אין זה כלום להאומרים שמצות אין צריכות כוונה כלל".
ולפי זה יוקשה, שאם כן יוצא, שכל פעם שאנו שומעים הברכה והספירה מהש"ץ, "אפילו . .לא נתכוין כלל להוציאו וגם הוא לא נתכוין לצאת בשמיעה זו אלא שמע לפי תומו, לא יברך כשיספור בלילה שהשומע כעונה".
קושי' זו הקשה בדברי נחמי' (בהגהותיו לסי' תפט): "לכאורה קשה ממעשים בכל יום שמברכים הקהל אחר שמעם מש"ץ. וצריך לומר דהיינו טעמא שבשעת שמיעה דעת בפירוש לספור בעצמם מיד כנהוג, והרי זה מעין מה שיתבאר סי"ד לענין השואל, ומשא"כ כששומע לפי תומו".
והיינו ע"פ המבואר בשוע"ר שם (סי"ב): "ומי שרוצה לדקדק . . יחשוב בדעתו . . דעתי עכשיו שלא לצאת בספירה זו. שאף להאומרים שמצות אין צריכות כוונה לצאת בהן ידי חובתו, מכל מקום כשמכוין בפירוש שלא לצאת בהן ידי חובתו בודאי אינו יוצא בעל כרחו".
וכן הדין כאן כששומע הברכה והספירה מהש"ץ – לפני מה שהוא עצמו מברך וסופר. וכמבואר בשוע"ר שם (סי"ד): "מי ששואל אותו חבירו בבין השמשות כמה ימי הספירה בלילה זה יאמר לו אתמול היה כך וכך . . אבל השואל יכול לספור בברכה אף ששמע כבר הסיפור מהמשיב, מכל מקום בשעה ששמע היה בדעתו לחזור ולספור, שהרי בשביל כך הוא שומע, ונמצא שהיה בדעתו בפירוש שלא לצאת בשמיעה זו, אבל המשיב לא היה בדעתו בפירוש בשעת התשובה שרוצה לחזור ולספור שנית אחר כך, אף שבאמת כן הוא, מכל מקום כיון שלא היה בדעתו בפירוש יצא ידי חובתו להאומרים שאין צריכות כונה".
ובעל כרחינו נצטרך לפרש שכן הוא גם כששומעים מהש"ץ ברכת ההלל – לפני שכל אחד מברך לעצמו, שכיון שדעתו לברך מיד אחרי הש"ץ הרי זה כאילו "היה בדעתו בפירוש שלא לצאת בשמיעה זו".
וכן נצטרך לומר בברכת המוציא שמברך בעל הבית על לחם משנה, וכולם עונים אמן, ואחר כך מברך כל אחד לעצמו ברכת המוציא על פרוסת הלחם שמקבל מלחם משנה (ראה שוע"ר סי' קסז סי"ח), שהרי זה כאילו "היה בדעתו בפירוש שלא לצאת בשמיעה זו".
אמנם כל הדברים האלו אמורים דוקא בקהל השומע הברכה והספירה מהש"ץ, ומיד אחר כך מברך וסופר כל אחד לעצמו, שהרי עיקר טעם שמיעת הספירה מהש"ץ הוא על דעת שכל אחד יברך לעצמו – מיד אחרי הש"ץ.
אמנם בזמנינו רגילים שבבית הכנסת יש כמה מנינים לתפלת ערבית, וכל אחד מהמנין המאוחר שומע לפעמים את ברכת הש"ץ של המנין הקודם. וכאן לא יועיל התירוץ של הדברי נחמי', שהרי אינו שומע "בשביל כך" – כדי שיוכל לספור אחר בעצמו, ואם כן אינו נחשב כאילו "היה דעתו בפירוש שלא לצאת בשמיעה זו". ואף שגם אינו מכוין לצאת מהש"ץ בברכתו ובספירתו, מכל מקום הרי על זה כותב בשוע"ר שם "אף שבאמת כן הוא, מכל מקום כיון שלא היה בדעתו בפירוש יצא ידי חובתו להאומרים שאין צריכות כונה".
ולכאורה ההכרח שכל אחד יהי' "מכוין בפירוש שלא לצאת בהן ידי חובתו" היינו במה ששומע הברכה והספירה מהש"ץ של המנין הקודם, שאז "בודאי אינו יוצא בעל כרחו".
Re: חזן להוציא ידי חובה בספירת העומר
ב"ה
יוצא מכל זה, שמי שלא בירך לא צריך מעיקר הדין לבקש מהחזן שיכוון להוציאו, והוא יוצא ידי חובה בשמיעתו ועניית אמן גם ללא כוונה מיוחדת מצד החזן ואף לא מצדו, ולא כשתי התגובות הראשונות.
יוצא מכל זה, שמי שלא בירך לא צריך מעיקר הדין לבקש מהחזן שיכוון להוציאו, והוא יוצא ידי חובה בשמיעתו ועניית אמן גם ללא כוונה מיוחדת מצד החזן ואף לא מצדו, ולא כשתי התגובות הראשונות.
Re: חזן להוציא ידי חובה בספירת העומר
צודק. (האם הוא לכ"ע או יש חולקים?)
וצ"ל ולא כתגובה הראשונה.
וצ"ל ולא כתגובה הראשונה.
Re: חזן להוציא ידי חובה בספירת העומר
כ' אד"ג בשם הרשדב"ל
והנה בשו"ע או"ח סי' ו' סע' ד' כ' המחבר דאותם שנוהגין שאחר שבירך אחד ברכת השחר חוזר אחד מהעונים ומברך ועונין אחריו וכסדר הזה עושין כל האותם שאנו, [וזה ממש דומה לציור הנ"ל שיש כמה מנינים בביה"כ א' ושומעים ברכת הש"ץ של מנין הקודם], אין לערר עליהם, שהם מכונים שלא לצאת בברכתו [ועי' בשו"ע אדה"ז האיך העתיק דברי השו"ע, ועי' ובס' תהל"ד מש"כ בזה]
ובס' מקור חיים (לבעל חו"י) שם כ' דאין ר"ל ממש מהרהרים ומכוונים לכך, רק ר"ל אחר שנהגו כך, מסתמא לא ניחא להו שיצאו בברכתו, דאזי הוי ברכתן לבטלה - ולפי"ז י"ל דה"ה בספה"ע - אך י"ל דזהו רק בצורה של מנהג, כמו שם שכל אחד מברך, אבל א' יושב בביה"כ וממתין למנין, ובנתיים שומע מש"ץ ברכת ספה"ע, אולי אינו דומה לצורה הנ"ל, וצריך לכוין בהדיא שאינו רוצה לצאת
בזמנינו רגילים שבבית הכנסת יש כמה מנינים לתפלת ערבית, וכל אחד מהמנין המאוחר שומע לפעמים את ברכת הש"ץ של המנין הקודם. וכאן לא יועיל התירוץ של הדברי נחמי', שהרי אינו שומע "בשביל כך" – כדי שיוכל לספור אחר בעצמו, ואם כן אינו נחשב כאילו "היה דעתו בפירוש שלא לצאת בשמיעה זו". ואף שגם אינו מכוין לצאת מהש"ץ בברכתו ובספירתו, מכל מקום הרי על זה כותב בשוע"ר שם "אף שבאמת כן הוא, מכל מקום כיון שלא היה בדעתו בפירוש יצא ידי חובתו להאומרים שאין צריכות כונה". ולכאורה ההכרח שכל אחד יהי' "מכוין בפירוש שלא לצאת בהן ידי חובתו" היינו במה ששומע הברכה והספירה מהש"ץ של המנין הקודם, שאז "בודאי אינו יוצא בעל כרחו".
והנה בשו"ע או"ח סי' ו' סע' ד' כ' המחבר דאותם שנוהגין שאחר שבירך אחד ברכת השחר חוזר אחד מהעונים ומברך ועונין אחריו וכסדר הזה עושין כל האותם שאנו, [וזה ממש דומה לציור הנ"ל שיש כמה מנינים בביה"כ א' ושומעים ברכת הש"ץ של מנין הקודם], אין לערר עליהם, שהם מכונים שלא לצאת בברכתו [ועי' בשו"ע אדה"ז האיך העתיק דברי השו"ע, ועי' ובס' תהל"ד מש"כ בזה]
ובס' מקור חיים (לבעל חו"י) שם כ' דאין ר"ל ממש מהרהרים ומכוונים לכך, רק ר"ל אחר שנהגו כך, מסתמא לא ניחא להו שיצאו בברכתו, דאזי הוי ברכתן לבטלה - ולפי"ז י"ל דה"ה בספה"ע - אך י"ל דזהו רק בצורה של מנהג, כמו שם שכל אחד מברך, אבל א' יושב בביה"כ וממתין למנין, ובנתיים שומע מש"ץ ברכת ספה"ע, אולי אינו דומה לצורה הנ"ל, וצריך לכוין בהדיא שאינו רוצה לצאת
Re: חזן להוציא ידי חובה בספירת העומר
רב פעלים כתב:יוצא מכל זה, שמי שלא בירך לא צריך מעיקר הדין לבקש מהחזן שיכוון להוציאו, והוא יוצא ידי חובה בשמיעתו ועניית אמן גם ללא כוונה מיוחדת מצד החזן ואף לא מצדו, ולא כשתי התגובות הראשונות.
ערבוב דברים יש כאן. דכל דברי הרשדב"ל הם לעניין מי שכבר שמע מהש"ץ דלא יוכל לברך שוב אבל לכתחילה מי שרוצה לצאת ודאי צריך כוונה לצאת ידי מ"ד דמצוות צריכות כוונה.
-
גל של אגוזים
- הודעות: 1285
- הצטרף: א' מרץ 08, 2020 5:27 pm
Re: חזן להוציא ידי חובה בספירת העומר
- קבצים מצורפים
-
- לצאת ספירה.png (166.39 KiB) נצפה 5044 פעמים
Re: חזן להוציא ידי חובה בספירת העומר
הקטע הזה
אינו מובן כלל, כל המח' היא לגבי הספירה עצמה, אבל לגבי הברכה ודאי יכול להוציא אחרים כמפו' במ"ב סק"ה.
[וגם איני יודע היכן הוכרע שאפשר להוציא אחרים בספירה]
- 1111111.jpg (20.42 KiB) נצפה 5038 פעמים
אינו מובן כלל, כל המח' היא לגבי הספירה עצמה, אבל לגבי הברכה ודאי יכול להוציא אחרים כמפו' במ"ב סק"ה.
[וגם איני יודע היכן הוכרע שאפשר להוציא אחרים בספירה]
-
גל של אגוזים
- הודעות: 1285
- הצטרף: א' מרץ 08, 2020 5:27 pm
Re: חזן להוציא ידי חובה בספירת העומר
שש ושמח כתב:הקטע הזה
אינו מובן כלל, כל המח' היא לגבי הספירה עצמה, אבל לגבי הברכה ודאי יכול להוציא אחרים כמפו' במ"ב סק"ה
כאן הנידון הוא על מי ששכח לספור יום אחד ע"כ הספק הוא אם יכול לברך ע"י שמוציא את חברו.
[וגם איני יודע היכן הוכרע שאפשר להוציא אחרים בספירה]
בביאור הלכה כת' דבדיעבד חוששין לשי' הפר"ח (דהיינו שאם כיון לצאת אינו יכול לספור בברכה) אבל לכתחילה נוהגין כהלבוש, וע"כ כנראה זה הכרעת עצמו
Re: חזן להוציא ידי חובה בספירת העומר
גל של אגוזים כתב:שש ושמח כתב:הקטע הזה
אינו מובן כלל, כל המח' היא לגבי הספירה עצמה, אבל לגבי הברכה ודאי יכול להוציא אחרים כמפו' במ"ב סק"ה
כאן הנידון הוא על מי ששכח לספור יום אחד ע"כ הספק הוא אם יכול לברך ע"י שמוציא את חברו.
אין שום צורך שיוציא את חבירו בספירה, יכול להוציאו רק בברכה וחבירו יספור בעצמו.
-
זנב לאריות
- הודעות: 269
- הצטרף: א' פברואר 05, 2017 3:36 pm
Re: חזן להוציא ידי חובה בספירת העומר
שש ושמח כתב:גל של אגוזים כתב:שש ושמח כתב:הקטע הזה
אינו מובן כלל, כל המח' היא לגבי הספירה עצמה, אבל לגבי הברכה ודאי יכול להוציא אחרים כמפו' במ"ב סק"ה
כאן הנידון הוא על מי ששכח לספור יום אחד ע"כ הספק הוא אם יכול לברך ע"י שמוציא את חברו.
אין שום צורך שיוציא את חבירו בספירה, יכול להוציאו רק בברכה וחבירו יספור בעצמו.
אולי, מכיון שלצד דכל הימים הם מצוה אחת הוא אינו בר-חיובא,וא"כ אינו יכול להוציא בברכה, ע"ד מי שלא אכל שאינו מוציא יד"ח בברכת המזון.
-
עזריאל ברגר
- הודעות: 13937
- הצטרף: ג' אוקטובר 14, 2014 3:49 pm
- מיקום: בת עין יע"א
Re: חזן להוציא ידי חובה בספירת העומר
זנב לאריות כתב:שש ושמח כתב:גל של אגוזים כתב:שש ושמח כתב:הקטע הזה
אינו מובן כלל, כל המח' היא לגבי הספירה עצמה, אבל לגבי הברכה ודאי יכול להוציא אחרים כמפו' במ"ב סק"ה
כאן הנידון הוא על מי ששכח לספור יום אחד ע"כ הספק הוא אם יכול לברך ע"י שמוציא את חברו.
אין שום צורך שיוציא את חבירו בספירה, יכול להוציאו רק בברכה וחבירו יספור בעצמו.
אולי, מכיון שלצד דכל הימים הם מצוה אחת הוא אינו בר-חיובא,וא"כ אינו יכול להוציא בברכה, ע"ד מי שלא אכל שאינו מוציא יד"ח בברכת המזון.
ברכות הנהנין יש להן כללים שונים לגמרי מברכת המצוות.
-
זנב לאריות
- הודעות: 269
- הצטרף: א' פברואר 05, 2017 3:36 pm
Re: חזן להוציא ידי חובה בספירת העומר
עזריאל ברגר כתב:זנב לאריות כתב:שש ושמח כתב:גל של אגוזים כתב:שש ושמח כתב:הקטע הזה
אינו מובן כלל, כל המח' היא לגבי הספירה עצמה, אבל לגבי הברכה ודאי יכול להוציא אחרים כמפו' במ"ב סק"ה
כאן הנידון הוא על מי ששכח לספור יום אחד ע"כ הספק הוא אם יכול לברך ע"י שמוציא את חברו.
אין שום צורך שיוציא את חבירו בספירה, יכול להוציאו רק בברכה וחבירו יספור בעצמו.
אולי, מכיון שלצד דכל הימים הם מצוה אחת הוא אינו בר-חיובא,וא"כ אינו יכול להוציא בברכה, ע"ד מי שלא אכל שאינו מוציא יד"ח בברכת המזון.
ברכות הנהנין יש להן כללים שונים לגמרי מברכת המצוות.
הביאוה"ל עצמו שמדבר ע"ז כותב דיועיל להוציא את חבירו בספיה"ע כמו שמצינו לגבי ברכת המזון, עיי"ש בד"ה "ומצוה על כל אחד". [אמנם הוא כותב "דלא גרע"].
-
זנב לאריות
- הודעות: 269
- הצטרף: א' פברואר 05, 2017 3:36 pm
Re: חזן להוציא ידי חובה בספירת העומר
עזריאל ברגר כתב:זנב לאריות כתב:שש ושמח כתב:גל של אגוזים כתב:שש ושמח כתב:הקטע הזה
אינו מובן כלל, כל המח' היא לגבי הספירה עצמה, אבל לגבי הברכה ודאי יכול להוציא אחרים כמפו' במ"ב סק"ה
כאן הנידון הוא על מי ששכח לספור יום אחד ע"כ הספק הוא אם יכול לברך ע"י שמוציא את חברו.
אין שום צורך שיוציא את חבירו בספירה, יכול להוציאו רק בברכה וחבירו יספור בעצמו.
אולי, מכיון שלצד דכל הימים הם מצוה אחת הוא אינו בר-חיובא,וא"כ אינו יכול להוציא בברכה, ע"ד מי שלא אכל שאינו מוציא יד"ח בברכת המזון.
ברכות הנהנין יש להן כללים שונים לגמרי מברכת המצוות.
הביאוה"ל עצמו [תפט' ד"ה "ומצוה על כל אחד"] בא לדון שגם לשי' רש"י יוכל אחד להוציא את חבירו בספיה"ע מביא ראיה מכך שבברכת המזון אע"פ שאם לא אכל אינו מוציא משום דכ' ואכלת ושבעת, מ"מ באכל קיי"ל סופר מברך ובור יוצא, הרי שהוא הביא ראיה משם לספיה"ע. [אמנם בתחילת דבריו כ' "דלא גרע" ויל"ד].
-
עזריאל ברגר
- הודעות: 13937
- הצטרף: ג' אוקטובר 14, 2014 3:49 pm
- מיקום: בת עין יע"א
Re: חזן להוציא ידי חובה בספירת העומר
זנב לאריות כתב:עזריאל ברגר כתב:זנב לאריות כתב:שש ושמח כתב:גל של אגוזים כתב:שש ושמח כתב:הקטע הזה
אינו מובן כלל, כל המח' היא לגבי הספירה עצמה, אבל לגבי הברכה ודאי יכול להוציא אחרים כמפו' במ"ב סק"ה
כאן הנידון הוא על מי ששכח לספור יום אחד ע"כ הספק הוא אם יכול לברך ע"י שמוציא את חברו.
אין שום צורך שיוציא את חבירו בספירה, יכול להוציאו רק בברכה וחבירו יספור בעצמו.
אולי, מכיון שלצד דכל הימים הם מצוה אחת הוא אינו בר-חיובא,וא"כ אינו יכול להוציא בברכה, ע"ד מי שלא אכל שאינו מוציא יד"ח בברכת המזון.
ברכות הנהנין יש להן כללים שונים לגמרי מברכת המצוות.
הביאוה"ל עצמו [תפט' ד"ה "ומצוה על כל אחד"] בא לדון שגם לשי' רש"י יוכל אחד להוציא את חבירו בספיה"ע מביא ראיה מכך שבברכת המזון אע"פ שאם לא אכל אינו מוציא משום דכ' ואכלת ושבעת, מ"מ באכל קיי"ל סופר מברך ובור יוצא, הרי שהוא הביא ראיה משם לספיה"ע. [אמנם בתחילת דבריו כ' "דלא גרע" ויל"ד].
הוא מדבר על הספירה עצמה, שלגביה יש מחלוקת אם אפשר להוציא זה את זה, ועל זה הוא מביא ראיה מברכת המזון, אבל לגבי הברכה - לכאורה דינה ככל ברכת המצוות, שאף מי שכבר יצא ידי חובה יכול לברך עבור חברו (כשנצרך לזה, כגון כשאיננו יודע).
חזור אל “בין פסח לעצרת - ספיה"ע, ל"ג בעומר, שבועות”
מי מחובר
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ואורח אחד