◆ מאמרים - חוברות - שיעורים | ספיה"ע, ל"ג בעומר, שבועות ◆

[הבינני]

באדיבות מערכת הילולא. לכבוד רבי שמעון.
מאמרו של האי ספרא רבא הרב ישראל דנדרוביץ.

[מבקש תורה]

נשמח בכל הארה שתהיה-

[אברהם]

לבני אתרא חביבא הדין,

אני מעלה כאן את ספרי 'אחרי הקוצרים' על תרגום רות, (לע"ע עד פרק ג פסוק יא).

אפשר להוריד ולהדפיס להגדיל תורה ולהאדירה.

[גם זו לטובה]

.

[מבני ציון וירושלים]

רצ"ב מאמר הקשור לענייני דיומא, בענייו אוריאן תליתאי. נסרק ברשות המחבר.

[מבקש תורה]

מי שישלח כל הארה או הערה ייכנס להגרלה ע"ס 1000 ש"ח , אפשר לשלוח תגובות והערות עד ר"ח תמוז למייל [email protected]

[לב המועדים]

פניני וענייני יום הנשגב ל"ג בעומר, משובצים דבר דבור על אופניו בשפה ברורה ונעימה.

לג בעומר.pdf

(709.14 KiB) הורד 660 פעמים

[לב המועדים]

עלון לב המועדים שבועות - להורדה
מנהגי וטעמי החג. יריעה נרחבת בעניין מאכלי החלב.
ניתן דגש על ציון מקורות כל פרט ופרט.
הערות והארות יתקבלו בשמחה במייל המצוין בעלון.

[אברמוב]

מאמר נפלא ובו חשבון נאה במעלת השבוע החמישי בספירת העומר, משיעורי הגאון ר' אליהו דיסקין שליט"א, מתוך ספר של שיעוריו, שבעבודת עריכה כעת לפני הוצאתו לאור.
אשמח לקבל חוו"ד והערות מהלומדים

[שלמה בן חיים]

מצו"ב מאמר שכתבתי בדבר תספורת לנשים בספירת העומר. אשמח לקבל עוד ידיעות בנושא זה

[הא לחמא עניא]

גם כאן לא מצאתי מה קשר בין עשיית חלקה לעשותו במירון.
אשמח מאוד לקבל תשובה מן החברים הנכבדים כאן.

בקובץ המצורף כאן תראה מקורות על עשיית חלאקה במירון.

[חזן הכנסת]

איני מבין ב"הלכות" חלקה, אבל מבחינה לשונית, חלקה אינה מלה עברית, ומקורה עד כמה שידוע לי מן הערבית, ומשמעותה גילוח מוחלט!
אם כן מי שלא עושה אפס אפס, לא עושה חלקה. נקודה. הוא יכול לעשות משהו במקום חלקה.

מי שמכיר ערבית יודע ש"חלאקה" הכוונה לכל תספורת כולל מה שמסתפרים רק בקצות השערות מלמטה.
אבל כמובן שאין זה קשור לעניינינו

[סייג לחכמה]

יצא לאור על ידי מכון תורת הקרבנות

[טברייני]

הגה"ג רבי ברוך מרדכי אזרחי שליט"א הגיע לעיה"ק טבריא בער"ח סיון
בין יתר הדרשות, הוא מסר שיחה לאברכי הכוללים בעיה"ק.

לפניכם דבריו המיוחדים, לאחר שערכתי אותם כיד ה' הטובה עלי.

אשמח לשמוע כל חוו"ד תגובה הערה הארה וכדו'

(מהדו' וורד - שלי, מהדו' פי די אף - לאחר התערבות הגרפיקאי)

[ההוא דאמר]

נפלא ביותר.
מחזק, ערוך בשפה ברורה ונעימה.
תענוג לקרוא.
כה לחי.

[טברייני]

יישר כח על העידוד.

[אריה הכהן]

שביתה ממלאכה בימי ספירת העומר משקיעת החמה

במאמר שלפנינו נדבר בעז"ה במנהג שמובא בראשונים ואף לפני כן, שלא לעשות מלאכה בימי ספירת העומר משקיעת החמה ואילך. כמה טעמים נאמרו בזה הענין. ונביאם בעז"ה להלן.
כתב הטור (סי' תצג'): מצאתי כתוב (עי' בספר אבודרהם שהביא מנהג זה בשם רב האי בתשובה. ועי' ב"י שם) שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת משקיעת החמה עד שחרית. משום תלמידי רבי עקיבא שמתו (בין פסח לעצרת – יבמות סב' ע"ב) סמוך לשקיעת החמה ונקברו אחר שקיעת החמה. והיו העם בטלין ממלאכה, על כן גזרו שלא לעשות מלאכה בנתיים. ונהגו הנשים שלא לעשות מלאכה משתשקע החמה, ע"כ
וכתב בפרי חדש (סי' תצג'. וכן כתב המשנה ברורה, שם ס"ק יח', ע"ש) שהוא הדין אנשים שלא יעשו מלאכה, אלא שדיבר הטור (וכן השו"ע סי' תצג' סעי' ד') בלשון הווה, שדרך הנשים לעסוק במלאכת התפירה בלילה (עי' משנה סוטה פ"ו מ"א), ע"ש. וכתב בשער הציון (שם טז'), ולעניות דעתי אין להחמיר משקיעת החמה ואילך בעשיית מלאכה רק כדי זמן קבורה (ודלא כמו שכתב הטור עד שחרית). ובפרט לאחר ל"ג בעומר (עי' ברמ"א שם סעי' ב') אין להחמיר, ויש להתיר אז לגמרי.
ובספר שבולי הלקט (סי' רלה') הרחיב בזה הטעם וז"ל: מה שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה לאחר שקיעת החמה בימים שבין פסח לעצרת, יש תולין הטעם לפי שבין פסח לעצרת מתו תלמידי ר"ע קרוב לשקיעת החמה. ובשם הרב ר' שמחה משפירא זצ"ל מצאתי, עדיין צריכין אנו למודעי, דבבראשית רבה (פרשה יז') גרסינן התם, מפני מה הנשים מהלכות אצל המת תחלה? אמר להן מפני שגרמו מיתה לעולם הולכות אל המת תחילה. והלכך בידהן ובהן נוהגת מידה זו זריזות ונשכרות, להודיע שבחן בכל דור ודור שקדמו אצל אותן תלמידים ולכבדן ולהתעסק בהן. לפיכך נהגו שלא לעשות מלאכה באותו העת זכר לנשים צדקניות שהיו באותו הדור.
ועוד טעם כתב בספר שבולי הלקט (שם): ואחי ר' בנימין נר"ו פי' הטעם מה שנהגו שלא לעשות מלאכה לאחר שקיעת החמה בימי ספירת העומר, לפי שהעומר בא משעורים, ושיעורו עשירית האיפה קמח, וכן מנחת סוטה היתה שעשירית האיפה קמח שעורים. על כן נהגו הנשים צדקניות שלא לעשות מלאכה כל הלילות של ספירת העומר להיות להם לכבוד ולתפארת ולהיות להם לזכר וסימן לבעבור תהיה יראת ה' על פניהן ונווסרו כל הנשים אשר לא תבגודנה אשה מריעה ומצינו כיוצא בה ויעש את כיור נחושת במראות הצבאות אשר צבאו פתח אהל מועד.
עוד טעם כתב הטור למנהג שלא לעשות מלאכה בין פסח לעצרת אחר שקיעת החמה, וז"ל: ועוד שאנו סופרים העומר אחר שקיעת החמה. וכתיב (ויקרא כג' טו'): שבע שבתות תמימות תהיינה. מלשון שבות. ולשון שמיטה 'שבע שבתות'. וכתיב (שם כה' ח'): וספרת לך שבע שבתות שנים. וכתיב (דברים טז' ט'): שבעה שבתות תספור לך (וכו'), מה שנת השמיטה אסור במלאכה אף זמן ספירת העומר דהיינו לאחר שקיעת החמה אסור במלאכה, ע"כ. וכתב במ"ב (שם ס"ק יט'), דלפי הטעם הזה, אחר שספר ספירת העומר מותר תיכף במלאכה. ואמנם בשולחן ערוך הרב (סי' תצג' סעי' ט') כתב, ואותן הנשים שאינן סופרות (עי' מ"ב סי' תפט' ס"ק ג') אפשר שיש להן לשבות ממלאכה כל הלילה.
ובפרי חדש (שם) כתב, שלפי טעם זה, אע"ג דלענין תספורת ונישואין לא נהגו איסור אלא עד ל"ג בעומר, לענין מלאכה נהגו עד עצרת.
רבי יעקב עמדין בספרו מור וקציעה (סי' תצג') כתב עוד טעם, מפני שהימים הללו בין פסח לעצרת הם דוגמת חול המועד (כי חג השבועות הוא כמו שמיני עצרת דחג), אלא שחס הקב"ה שלא לאסור מלאכת האנשים בימים ההם, דזמן חרישה וקצירה היא, מכל מקום חשו חכמו לדבר לאסור מלאכת הלילה ושל נשים.
האם מנהג זה נוהג היום
כתב בחק יעקב (סי' תצג' ס"ק יב'): ולא ראיתי נזהרים בזה אף הנשים. ור"ש הלוי (סי' ו') מחמיר בזה יותר מתספורת. ובספר ערוך השולחן (סי' תצג' ט') כתב, וגם עתה יש נשים שנוהגות כן. (נכתב בס"ד ע"י א. פלשניצקי)

[אריה הכהן]

מ"טמונים

במאמר שלפנינו נדבר בעז"ה אודות מנהג קדום בתפוצות בישראל, אדם הכותב לחבירו אגרת בימי ספירת העומר, מציין הוא את היום שעומדים בו בספירת העומר, בכדי לזכור ולהזכיר את המצוה ולא להסיח הדעת ממנה. בהרבה מתשובות האחרונים הקדמונים שכתבו דבריהם בימי ספירת העומר - במקום התאריך של אותו היום, או כתוספת לתאריך, כתבו את מספר הספירה של אותו היום כגון 'כך וכך למספר בני ישראל', או 'כך וכך למ"טמונים' או 'למטמונים', (דהיינו ל-מט' יום שאנו מונים. עי' בשו"ת אבני נזר, חו"מ סי' סט'. ובשו"ת ארץ צבי, ענינים שונים, עמ' קמא'. ובספר אהל זכרון, לרבי אברהם שאג, בהקדמה. י"ל בשנת תרמ"ו. ובשו"ת בכורי יעקב, לרבי שלמה אברהם רזעכטע, או"ח סי' לב', י"ל בפיוטרקוב בשנת תרנ"ד. ובעוד הרבה ספרים) וכך כותב בספר התודעה, מנהג בישראל, אדם כותב מכתב (א"ה: ובימינו, מייל, או הודעה אלקטרונית וכדו') לחברו בימי הספירה, מציֵּן את היום שעומד בו בספירת העומר, כדי לזכור ולהזכיר את המצוה ולא להסיח הדעת ממנה. וכך כותב: יום פלוני, כך וכך 'למספר בני ישראל'. או בראשי תבות: למב"י. ויש שכותבים בדרך מליצה: כך וכך למטמונים. מטמונים = מ"ט (יום) מונים. ועל שם הכתוב (משלי ב'): אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָה, אָז תָּבִין יִרְאַת ה' וגו'. (יש לציין שלאו דוקא על אגרות ומכתבים ציינו זאת, אלא אף על מצבתו של רבינו הרמ"א זצ"ל שנתבקש לישיבה של מעלה בל"ג בעומר נכתב, 'ביום ג"ל למספר בני ישראל גלה כבוד מישראל וכו').
מנהג זה קדמון הוא מאוד, וכבר נכתב בתאריך בספר 'הואיל משה' (לרבי משה אלפלס, שיצא לאור בויניצייא בשנת שנ"ז. פ"ז. צילום מספר זה נמצא בסוף המאמר). ובספר 'מועד דוד' (לר' דוד מילדולה – אמשטרדאם תק') כתב בענין זה, וז"ל: נהגו הסופרים כשכותבים איזו אגרת שלומים מאוהביהם ומקרוביהם בזמן ספירת העומר, שבמקום רשימת אותו יום שכותב (כגון היום כך וכך לחודש), לכתוב פסוק אחד של תורה או של כתובים הרומז מספר של אותו יום מספירת העומר, כגון שהוא ביום א' לעומר כותבים, היום, שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, למספר בני ישראל. וכן על דרך זה מבקשים לכל יום ויום מהמ"ט יום פסוק הרומז מספר ספירת אותו יום, ע"ש שהביא בספרו פסוק לכל יום ויום. וע"ע בשו"ת כתב סופר או"ח סי' צה'.
בספר אם לבינה (תולדות והנהגות לרבי מנחם מנדל מרימינוב – עמ' 44) כתב, בספרו מנחם ציון (דרושים לפסח) כתב, מנהג ישראל תורה היא שכותבים באגרות (בימי הספירה) 'למספר בני ישראל'. והטעם לפי שאסור להסיח דעת מהספירה שצריכין להיות שבע תמימות, וכמ"ש בזוה"ק דצריך דלא יתאביד מיני' חושבנא דא, ע"ש. וכן נהגתי בעצמי לומר כמה פעמים ביום בלי ברכה 'היום כך וכך לעומר', ע"ש. (מובא גם בספר טעמי המנהגים אות תריג') וכן בשו"ת מבשר טוב (סי' מב' בסופו, באה"ד) כתב, וזהו הטעם שגם באגרת שלום כותבים ג"כ כך וכך למ"טמונים לספירת העומר, מפני שאסור לנו להסיח דעת מהספירה הזאת שהיא מדינא דגמרא זכר למקדש בצרוף סילוקן של בחורים שקשה לפני המקום כחורבן בית המקדש, ועל זה אנו מתפללין תיכף, הרחמן הוא יבנה ביהמ"ק וכו', ע"ש.
החזו"א כשהיה כותב מכתב בימי ספירת העומר, תמיד כתב, כך וכך למספר בני ישראל. ומנהגו של בעל הקהילות יעקב כשהיה כותב מכתב בימי ספירת העומר, פעם כתב 'למספר בני ישראל' ופעם כתב 'למטמונים'.
ואף שאלות הלכתיות בנוגע למנהג זה מצינו בשו"ת רעק"א (סי' כט') שנשאל אודות מי שכתב בימי הספירה היום כך וכך לעומר (קודם שספר), אם יצא בזה ידי חובת ספירת העומר, אי כתיבה כדיבור, ע"ש. ובשו"ת חתם סופר (ח"ו סי' יט') כתב, ע"ד מי ששכח לספור ספירת העומר בלילה, וביום כתב אגרת וכתב בה ביום פלוני למספר בני ישראל, אם יצא ידי חובה בזה באופן שיכול לספור מכאן ואילך בברכה, ע"ש. עי' בשע"ת סי' תפט'. וע"ע בכה"ח סי' תפט' ס"ק פד', מש"כ בזה הענין. (נכתב בס"ד ע"י א. פלשניצקי)

[.השוחט]

בס"ד

אסיף העצרת

אנחנו נמצאים עדיין בתוך ימי ההשלמה לחג העצרת, חג השבועות, יום הביכורים. והרי כתב המגן אברהם דיש מקומות שנהגו שלא ליפול על פניהם בימים אלו מכיון שבהם היו מביאים את קרבנות החג שלא הוקרבו בחג. ומסתבר שאפשר עדיין לאסוף את הלקחים שצריכים לעלות מתוך החג הגדול הזה. נעמוד על שלש נקודות חשובות.

שנראה כל אחד מעלת חבירינו ולא חסרונם

כידוע הנהיגו הקדמונים בימי העומר לנהוג אבילות על תלמידי ר' עקיבא שמתו בימים אלו. לכאורה אין קשר אמיתי בין ימי הספירה לענין האבילות. אלא שכך אירע הדבר שבמקרה בימים אלו מתו. ומצות ספירת העומר ניתנה בהר סיני לפני למעלה משלושת אלפי שנה, ותלמידי ר"ע מתו רק לפני כאלפיים שנה. ומנהג האבילות עליהם מסתמא החל רק לפני כאלף שנים, שהרי לא בא זכרו בש"ס ובגאונים הראשונים. כך שהיו כאלפיים שנה שהיו ימי העומר בלי "דינים הנוהגים בימי העומר". אבל כידוע מקובל מרבותינו בעלי אגדה, שאין מקרים בכגון דא, ובודאי יש סיבה שנפטרו דוקא בימים אלו, ומנהג האבילות עליהם צריך להיות לו קשר לימי ספירת העומר. ובאמת כבר נאמרו על זה דברים רבים בספרים הק' בדרכים שונות, ונאמר אף אנו חלקינו לפי דרכינו.

ספירת העומר עניינה הכנה לקבלת התורה כידוע מהחינוך ועוד. הקב"ה הוא נותן התורה, ויש לו שפע ורצון לתת בלי גבול. אנחנו צריכים להכין את עצמינו להיות כלי קיבול שיהיה לו כביכול לאן להכניס ולמלא תורה. אחת ההכנות החשובות ללא ספק היא ליצור בקרבו שאיפה לגדלות בתורה. כידוע מהמציאות שאדם לעולם אינו גדל יותר מחלומו. אם יש לאדם חלום גדול הוא מכוון כל מרצו להשגתו ויש לו סיכוי. אבל אם המושגים שלו מלכתחילה קטנים ומסתפקים במועט לא יתכן שיצמח מעבר למושגים שלו. הרב דסלר היה אומר שאדם שיהא לו חלום להיות כמו ר' עקיבא איגר, אולי יהיה רבע ממנו. אבל אדם שמלכתחילה יתכנן להיות מטאטא רחובות, לא יהיה גם מאית רעק"א. החלום זה המסגרת הכללית שלתוכה אדם יוצק את כל הכוחות והאנרגיות שלו. זה ממש כלי ריק מוכן ומזומן לקבל בו תורה.

כעת השאלה המתבקשת היא כיצד יוצרים חלום גדול ושאיפה עוצמתית. הדרך הכי מוצלחת היא להימצא בחברת אנשים גדולים בעלי מושגים. הרמב"ם כבר כתב שהאדם נמשך אחרי חברתו וצריך לעשות כל מאמץ לגור בעיר מלאה חכמים וסופרים. הרא"ש כותב באורחותיו לעולם תביט על מי שגדול ממך ולא על מי שקטן ממך. החת"ס המליץ בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, בענייני שמים הבט למעלה, בענייני גשמיות הבט למטה על המסתפקים במועט. עינינו הרואות שאדם שגר במקום שאנשיו יודעים חומש רש"י והוא יודע משניות, הוא מרגיש תלמיד חכם ולא חסר לו כלום. הוא לומד שעה שעתיים ביום ומרגיש ממלא חובתו בעולמו. אדם נמצא בין אנשים שאינם יודעים הלכות, שעושים רק מה שיודעים והכל בערך, הוא מרגיש מאד טוב עם עצמו. וכן במידות טובות וכל תחום. אבל אדם הנמצא בין אברכים עמלים בתורה שקדנים, יודעי מסכתות ועניינים שלימים לכל היקיפם, זה מגדיל את רוחב מושגיו ומרחיב את אופקיו, ומתמלא הוא חשק גדול ונמרץ של "אעשה כן גם אני". הנמצא בין אברכים מדקדקים בקלה כבחמורה היודעים היטב משנה ברורה, ושואלים כל ספק למורה הוראה, ומתכוננים היטב לקראת כל מצוה, ודאי כל מושגיו בלקיים מצוות משתנה לחלוטין. ליד בעלי חסד גדולים אי אפשר להישאר אדיש לסבלו של הזולת וכן הלאה בכל תחום וענין.

אבל יתכן שאדם יגור במקום מסויים וילמד במקום תורה מסויים, ללא שינוי מקומו, ובכל זאת חבירו נמצא בין גדולים ומתרומם והוא נמצא בין קטנים ונרדם. הכיצד? חבירו מעריך את כל אחד מהחברים על מעלותיו, וממילא זה מצמיח אותו. ואילו הוא מעביר ביקורת הרסנית ומקטין מאד את כל אחד ואחד, תולה בהם כוונות של נגיעות, מחפש תמיד מה חסר לכל אחד לפי דעתו, ועל ידי זה הוא גורם לעצמו להיות בחברת ננסים שאינם גורמים שום השראה. ידועים דברי המהרי"ל דיסקין (נדפס מכתב ידו בין חלקי שו"ת מהרי"ל דיסקין) שזה שרש הענין של לדון לכף זכות. כדי שאתה לא תתקרר ביראת שמים יעוי"ש.

מי לנו גדול מתלמידי ר' עקיבא גדול מוסרי התורה שבכל הדורות. כל תלמיד היה בין 24 אלף ענקי העולם. היה יכול להכין בזה כלי קיבול נורא לקבלת התורה. אבל כשלא נהגו כבוד זה בזה, שזה ביטוי לחוסר הערכה פנימי כמובן. הם הפסידו את הכלי הזה, ואת ההכנה הזו לקבל תורה. ועל כן נענשו דוקא בימים אלו שפגמו בהם בעניינו של יום. ולכן הנהיגו הקדמונים לנהוג אבילות עליהם בימים אלו כדי לזכור את חטאם ולהיזהר מזה. לקח זה כדאי לקחת עימנו לכל השנה. להסתכל בעין טובה על מעלות חבירינו ולא על חסרונם, לא בשביל הזולת, זה גם ענין גדול, אלא בראש וראשונה בשביל עצמינו, כדי שנרויח את המלאך המכה על הקדקוד ואומר גדל.

מעלת החסד

אנחנו מכירים את חג השבועות כיום מתן תורתינו ורובי הדיבורים במהלכו ולפניו נסובים על עניינו של יום מצד קבלת התורה שבו. אמנם יש בו עוד עניינים וניתנו לו משום כך שמות נוספים. אני רוצה להביא בפניכם מהלך שלם של המהר"ל (בנתיב גמילות חסדים סוף פרק א' ומשולב מעט מנתיב העבודה בענין ברכת המזון) בגודל מעלת החסד שקשור לחג מצד שהוא יום הביכורים.

בראשית ברא אלוקים. אומר המדרש העולם נברא בשביל שלשה דברים שנקראו ראשית. חלה, מעשר וביכורים. חלה - ראשית עריסותיכם. מעשר - ראשית דגנך. ביכורים - מראשית פרי האדמה. צריך להבין. מילא מי שדורש בשביל תורה שנקראה ראשית (ה' קנני ראשית דרכו) או ישראל, מובן. אלו באמת דברים מרכזיים בבריאה. אבל חלה מעשר וביכורים?

כדי ליישב נקדים. ה' ברא את העולם כי חוק הטוב להיטיב. הנבראים גם מוכרחים להיות טובים. קנה המידה בבריאה, וירא אלוקים כי טוב. כל יום הביט במה שברא וכשראה כי טוב היה כביכול מרוצה. מה שלא טוב לא ראוי להיברא. ההסבר הוא. מפני שאין המשפיע נקרא טוב אלא אם כן השפיע דברים טובים. לא נאמר על פלוני שהוא טוב מפני שהשפיע נחשים ועקרבים. נמצא שאם האדם נזר הבריאה לא ייטיב לאחרים, הוא אינו טוב, כי מחוק הטוב להיטיב. ואם אינו מטיב, הרי הקב"ה ברא בריאה לא טובה כביכול, ואז חסרה בהטבה שלו עצמו כביכול. אם כן זה דבר מרכזי מאד בבריאה שהאדם ייטיב. (יש אולי כאלו שמכירים את הסיפור איך אומר "הגיבן הקדוש מפיאסצנא" בשם רבו הגדול ר' קלונימוס קלמן בעל חובת התלמידים ובעל אש קודש, שהיה שגור על פיו ש"הדבר הגדול ביותר בעולם, הוא לעשות טובה למישהו").

ישנם שלשה מיני נבראים. הא' שאי אפשר בלעדיו. ב. אפשר בלעדיו אבל כשהוא אינו, זה חסר. ג. לאחר שכבר אין שום חיסרון, יש נבראים לתוספת הנאה. בלשונו של המהר"ל "שיהיה על צד היותר טוב". (דומה לחלוקת המוכרח המועיל והערב).

דברים רבים מוסברים בחלוקה זו. למשל ברכת המזון מדאורייתא ג' ברכות. א' מזון. ב. הארץ. ג. ירושלים והמסתעף. מזון מוכרח. ארץ חסר שאינו בגדר מוכרח. ירושלים ומלכות בית דוד וכל הרוחניות, להשלמת ההטבה מעבר לחסר ממש.

לא רק ברכת מעין ג' בנויה על כך כמובן. גם ברכת בורא נפשות. בורא נפשות אין הכוונה לבני אדם. הברכה היא על הנברא לצרכם לא עליהם עצמם. הכוונה למה שדרוש לקיום הנפש, כמו (לא יחבול ריחיים ורכב) כי "נפש" הוא חובל. (לפי המהר"ל אין הכוונה שהוא מזיק לנפש בעל הריחיים, אלא הריחיים הם "נפש" - צורך קיומי, ואסור לחובלו דהיינו למשכנו). וזו הכוונה בורא; א. נפשות רבות, כל המוכרח. ב. וחסרונן, כל המועיל והחסר. ג. על כל מה שבראת להחיות בהם, כלומר כל מה שהוספת לתוספת חיות והנאה.

השבת ניתנה להכיר בבריאת הבורא. לכן ג' סעודות. סעודה אחת נגד בריאת המקיים. בלי סעודה אחת אתה בסכנת חיים. סעודה שניה אינה דרושה לקיום הנפש אבל היא חסירה (כדרך הטבע לאכול ב' סעודות ליום, לא כמנהג הקלוקל שנתחדש לאכול פעמים רבות ביום, וכידוע מהמקורות, בין הערביים בשר, ובבוקר לחם). סעודה שלישית מסמלת את המעבר לחסר. תוספת הנאה. לכן יוצאים בה במיני תרגימא. מזונות או פירות המסמלות את ההנאה.

מזונות האדם עצמו נחלקים גם כן. הדגן לאפייה, הוא הלחם אשר יחיה בו האדם. בסיס הקיום. התירוש והיצהר, ניתן לחיות בלעדיהם, אבל זה עדיין צורך. הדגן משמש גם לתבשיל במחלקה השניה. הפירות נתנו רק לתוספת מעבר לחסר. (הוסיף אחד התלמידים על פי זה דאולי זה ענין המנחה, סלת דגן, שמן ולבונה. ודפח"ח).

רצה הקב"ה שהאדם יהא מיטיב בכל חלקי הבריאה. שבזה ניכר הטבתו והוא נעשה טוב, ומתקיים בכך בשלימות רצון הבורא בבריאת העולם שכל מיני הנבראים ישמשו לטוב ולהטבה. לכן ציוה על חלה מעיסה, ראשית המוכרח. דבר ראשון תן לכהן. מעשר, ראשית התירוש והיצהר, דבר ראשון מהמועיל והחסר, תן ללוי. (הדגן בהיותו משמש גם כמועיל בתבשיל, יש בו גם מעשר לבד החלה מהמאפה). ביכורים - מהפירות שנבראו להנאה ולתוספת. ראשית פרי אדמתך תביא בית ה' אלוקיך ותן לכהן.

נמצא, שאכן נתינת החלה ומעשר והביכורים הן ממש תכלית הבריאה. ולקח חשוב זה הוא הדבר השני שאנו מציעים לאסוף בשולי העצרת, להיות תמיד עירני למה שחסר לזולת ולשקוד בעמל נפשו על טובת חבירו (כלשון רבינו יונה) ולסייע בעדו בכל מה שיוכל. ולא יחשוב אדם שזה דבר שולי, אלא כמו שהראנו המהר"ל להבין שזה מיסודי ותכלית המכוון בבריאה. לצד התורה והעבודה, גמילות חסדים הוא העמוד השלישי. וחג השבועות מלבד קבלת התורה, ויום עבודה מיוחדת של קרבנות במקדש, הוא גם יום הביכורים, לא בלבד על שם שבמקרה מיום זה (לאחר הקרבת שתי הלחם המתיר חדש במקדש) ניתן להביא ביכורים, אלא על שם שהנתינה לזולת היא אכן השכן המתאים לתורה ולעבודה.

אמונה בהשגחה פרטית

ועתה אחרי שדיברנו על תורה ועל גמילות חסדים נדבר מעט על עבודה, הלא היא האמונה שביסוד כל ענין הקרבנות והתפילה.

רבותינו לימדונו שיש הבדל מסויים בין אופן השגחת הבורא ית' על כל ברואיו לבין השגחתו המיוחדת על בני ישראל אהוביו. וכינו הנהגה זאת השגחה פרטית, כלומר השגחה מיוחדת על כל יחיד פרטי מבני ישראל ולא רק השגחה על המין הכללי. וצריך כל אחד לחזק עצמו בזה ולהתעורר לראות איך הקב"ה שומר עליו ודואג לכל פרט מחייו באופן פרטי, וזה הדבר שגורם לאדם לחיות בהרגשה שהכל מן השמים ואין הוא אלא משתדל בעלמא, ואחר ההשתדלות עליו לקבל כל מה שבא מאיתו ית'. ולמדים אנו זאת מרות המואביה, שהנהיגו הקדמונים לקרוא את הסיפור שלה בחג השבועות, ואנו נוהגים כהגר"א לקרותה ממגילה כשירה בברכה.

הסיפור של רות אפשר לראותו במבט שטחי, ואז הוא נראה סיפור אומלל, כמעט טרגדיה, ואפשר להבינו מתוך מבט יותר מרומם של השגחה ואז כל המבט משתנה לגמרי.

בפשוטן של דברים הסיפור נראה כך. אלימלך יורד למואב עם משפחתו בגלל רעב. אלימלך הוא ראש המשפחה הכי חשובה של כלל ישראל נכד של נחשון בן עמינדב נשיא יהודה. בנו מחלון נושא את הנסיכה המואביה רות, בתו (או נכדתו) של מלך מואב. לכאורה הצלחה גדולה. והנה הצרות מתחילות. אלימלך החשוב ראש המשפחה מת. בעלה מחלון ואחיו כליון מתים. במקום לשוב לעמה שהיה מקבל אותה בזרועות פתוחות, היא נשארת עם נעמי העלובה והעניה ומשרתת אותה כאמור הוגד הוגד לי כל אשר עשית את חמותך, יעויין בחז"ל ואכ"מ. לא די בכך אלא כשנעמי עומדת לשוב לארצה הרחוקה מבחינת האופי ומהלך החיים כרחוק מזרח ממערב ממואב, נכנס ברות איזו רוח שטות כביכול והיא דבקה בה ואף מתגיירת בלב שלם (יעויין פלוגתא דתנאי במדרשים אם קודם לכן בשעה שנישאה למחלון נתגיירה במקצת או בכלל לא). ואכן ערפה נוהגת ב"שכל" ושבה למקור מחצבתה.

הסיפור ממשיך להתגלגל. הן באות לבית לחם. בזיונות על כל צעד ושעל. הזאת נעמי. קראן לי מרה. רות הנסיכה האצילית מלקטת שעורים וחיטים אחר הקוצרים. צריך ציווי של בועז שהנערים לא יציקו לה. אוי לאותה בושה וכלימה. בשלב מסויים כבר נראה אור לרגע. בועז שם לבו לצניעותה של רות והוא מכריע מואבי ולא מואביה ונושא אותה לאשה. והנה שוב שוד ושבר מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. בו בלילה בא עליה ונתעברה את עובד, ולמחר נמצא מת. והיו הבריות אומרים ודאי טעה בהכרעתו ורות אסורה לקהל ולכן מן השמים נענש תיכף ומיד, בבחינת וסביביו נשערה מאד. אחר כך לא שומעים על רות אף מילה עד ימי שלמה נכד נכדה. מי יודע מה היה כל אותם שנים. רבים מאד מחכמי ישראל סברו שהיא פסולת קהל. מסתבר שלא נישאה עוד. מי יסכים לשאתה אחרי שראו מה קרה לבועז. ומי יודע איזה רגשות טינה נטרו כלפיה כל סובביה. הלא באשמתה נלקח לבית עולמו בועז השופט גדול הדור. אילו חלילה רות לא היתה מאמינה שהכל בהשגחה פרטית מיוחדת, היו עוברים עליה עשרות רבות של שנים בצער, דיכאון עמוק וטרוניה כלפי מעלה.

האריז"ל מגלה לנו דבר מענין ששופך אור גדול על כל הסיפור הזה. האריז"ל מייסד מסוד ה' ליריאיו שלעם ישראל שהם ביישנים רחמנים וגומלי חסדים אין את התכונות להיות מלכים מצד עצמם. מלך צריך תקיפות. שאול באמת נפל על רקע זה. והם מוכרחים להביא את שרש המלוכה מעם אחר. זה נמסר לעמון ומואב. הוא מבאר בזה את החז"ל המופלא במס' ע"ז (מד.) שכל מלך מבית דוד היו מלבישים לו את עטרת מלכום שיקוץ עמון (יש נידון אם זה כתר מלכות או ע"ז) ואם זה הולמתו, זהו הסימן שהוא ראוי למלכות בית דוד. כל רואה ישתומם עד מאד. וכי לא מצינו דרך יותר נורמלית לקבוע מי ראוי למלוך בבית דוד. ונקצר.

עכשיו נהרהר באותו הסיפור מן הזוית החדשה והמענינת הזו. כל סיפור חייה של רות מטרתו היה רק דבר אחד, והוא לגרום שרות תינשא לבועז ללילה אחד ולהתעבר את אבי שושלת בית דוד. לכן נהיה רעב כדי שאלימלך יירד למואב. ולכן מחלון נושא את רות נגד הסיכוי הטבעי שזה יקרה. אלימלך נענש (כמבואר בב"ב) אחרי שסיים את תפקידו וכן מחלון וכליון. רות דבקה בנעמי. הרי זו כל המטרה. והיא מתגיירת והיא מגיעה לשדה בועז כחלק מהתכנית האלוקית הגדולה. עניותה היתה רק היכי תימצי לזה. בועז שם לב. והוא הממשיך של יהודה אשר ממנו עתיד לצאת שבט ומחוקק. לכן הוא מקבל מן השמים תקיפות ובהירות להכריע שמואבית מותרת. והוא נושאה. בועז כבר בן 300. הקב"ה כביכול משך ומתח את חייו 200 שנה בערך רק כדי להפגישו ללילה אחד עם רות. הוא בא עליה והיא מתעברת ותפקידו נגמר, לכן הוא מסתלק מיד לבית עולמו.

רות איננה "מסכנה" כלל וכלל. כל חייה הובילו אותה לזכות הנוראה הזו. להיות האם המייסדת של שושלת בית דוד שמזרעו יבוא גם מלך המשיח שיביא את העולם לתיקון השלם. האם זה לא כדאי לעבור מה שהיא עברה בשביל זה? מי לא היה מוכן לזאת? היא מגדלת את עובד ורואה את ישי שהיה יוצא ובא באוכלוסיא של ששים ריבוא ומת רק בעטיו של נחש. היא רואה את דוד מתמנה למלך ישראל עם כל פעולותיו הנוראות. היא נקראת רות על שמו של דוד שריוהו להקב"ה בשירים ותשבחות. היא אפילו רואה את שלמה עולה על כסאו הנורא, מולך על העליונים והתחתונים, חכם מכל אדם. ובמשפט שלמה הידוע בין שתי הנשים שאחד מילדיהם מת, הוא מצוה "הביאו כסא לאם המלך", וחז"ל מסבירים שהכוונה לרות "אמה של מלכות", וכמו שגילה לנו האריז"ל לא סתם אם ביולוגית, אלא האם והשרש של כל המלוכה הזו. וכשהיא מביטה ומבינה את הכל, איזה אושר וסיפוק יש בזה. מסכנות ואומללות זה הדבר האחרון שאפשר לחשוב כאן.

והאמת שכל אחד מאיתנו יש להקב"ה בשבילו תכניות מדוייקות שהכי טובות בשבילו. אנחנו לא אוהבים את עצמינו אלפית ממה שהקב"ה אוהב אותנו ודואג לנו והוא מוביל אותנו בדיוק לפי התכנית, גם אם זה לא מוצא חן בעינינו בגלל צרות אופקנו. משה מבקש הראיני נא את כבודך, כלומר את דרכי הנהגתך. הקב"ה אומר לו, לא יראני האדם וחי, אי אפשר בחיי אדם קצרים של תקופה קצרה להבין את הנהגתי המורכבת המתפרסת על פני דורות רבים. וראית את אחורי ופני לא ייראו. מסבירים (חת"ס ועוד) שרק במבט לאחור כשכל המהלך נגמר, אז ניתן לפעמים להבין את הנהגת הבורא ולא מראש בשעת המהלך עצמו. אדם צריך להפנים זאת לא בשעת הניסיון. אז זה קשה. בזמנים רגועים צריך להחדיר זאת ללב, ואז כשמגיע רגע שהקב"ה מוביל אותו בדרך שלא נעימה לו באותו רגע, הוא לא ישכח שהכל מידיו האוהבות של מי שיודע מה הכי טוב לו ומבצע זאת בחסד וברחמים הכי גדולים ששייך. אילו היה ניתן לשלם כסף למישהו שירשום את כל הנתונים שלנו, האופי, הסביבה, מה שעבר ומה שצפוי, ויחשב את הכל ויכין תכנית עבודה שתביא אותנו אל השלימות, הלא היה זה שוה לשלם עבור כך כל הון דעלמא. הנה יש מישהו כזה. הבורא יתברך. והוא נותן זאת חינם אין כסף. ואנחנו עוד בועטים..

יהי רצון שנזכה על ידי יום קבלת התורה שעבר עלינו, שיא ההטבה מעבר למוכרח הגשמי, (יום הדין על הצלחת לימוד התורה של השנה הבאה כמאמר הר"ן בדרשותיו), יום הבאת הביכורים ראשית הנאתנו, להיות כל אחד ואחד בבחינת טוב ומטיב לכל ובכל, להיות דומים בזה ליוצרינו, בצלם אלוקים, והלכת בדרכיו לדמות הצורה ליוצרה, לראות מעלת חבירינו, להתחזק באמונת ההשגחה הפרטית, ונזכה לקבל תורה מלוא חפניים לנו ולזרעינו עד עולם, ללמוד וללמד לשמור לעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה. אמן.

(נאמר בס"ג פ' בהעלתך תשע"א בישיבת... ).

[.השוחט]

יש באותו ספר כת"י מאמרים נוספים בענייני דיומא.
אם נעמו הדברים אוכל בל"נ ובס"ד להביא עוד.

[נוטר הכרמים]

יש באותו ספר כת"י מאמרים נוספים בענייני דיומא.
אם נעמו הדברים אוכל בל"נ ובס"ד להביא עוד.

נעמו הדברים עד מאוד, נופת צופים. 'יש מפזר ונוסף עוד'. הבה לנו עוד מן הבושם הזה.

לעצם הדברים, רצוי הרחבה ומקורות, הן על הנקודה העמוקה שדיון לכף זכות זה מהלך בבין אדם למקום שלא לאבד השפעה טובה מהסביבה, והן על הנקודה העמוקה (בשם האריז"ל) שמלכות בית דוד שאבה מעמון ומואב את התקיפות.

[.השוחט]

יישר כח.

הנקודה הראשונה ציינתי למהרי"ל דיסקין, בא' הדברי אגדה שבין החלקים, יעויין שם.

השניה שמעתיה מפי ר' משה שפירא בלומדי לפניו בקיץ תשנ"א. אולי באמת צריך חיפוש יותר מדוייק באשר ר' משה היה מעביר דברים דרך המשקפיים שלו.

[נוטר הכרמים]

ראיתי מובא בשם השם משמואל פר' במדבר משמו של האדמו"ר מקוצק דומה מאוד למה שהובא בשם האריז"ל, לא שלקחו את התקיפות, אלא את מידת ההתנשאות, א' מישראל על חבירו.

מחכים לעוד.

[.השוחט]

פירסמתי כבר מאמר אחד באשכול על פסח בשם יציאת מצרים חירות הדעת.
בלי נדר אעלה עוד בס"ד מענייני דיומא.
משום מה נראה לי שהאשכול של העניינים להעלאת מאמרים, לא נמצא בפרונט.

[דרומי]

מהרב יחזקאל סופר שליט"א

[.השוחט]

יישר כח להרב הנוטר על מראה המקום החשוב לשם משמואל.
יכול להיות שאני לא דייקתי בבחירת הביטוי, בין תקיפות להתנשאות. לזה ממש היתה כוונתי.

ואעלה כעת עוד מאמר, חוזר על חלק מהקודם, בסגנון אחר מתקופה אחרת.

[.השוחט]

עוד מאמר מענייני דיומא.

כבוד הזולת – זהירות משיפוט וביקורת

שני עניינים בימי ספירת העומר

הננו ניצבים כעת בימי ספירת העומר. כידוע ישנם בימים אלו שני עניינים שונים שלכאורה אין ביניהם כל קשר. הראשון הוא מצות הספירה מהתורה, שכהיום זה מדרבנן, ועניינה כמבואר בראשונים ימי הכנה לקבלת התורה. וזה על פי היסוד הידוע שכל שנה מתעוררים מחדש ענייני הזמן, ובכל שנה ישנה בחג העצרת קבלת התורה מחודשת, ובימי הספירה הקודמים לה, ישנן אפשרויות להתכונן כמו שהיה בימים ההם, בשנה הראשונה לצאת בני ישראל מארץ מצרים, שהיו שקועים במ"ט שערי טומאה, ובימים אלו הכינו את עצמם והתרוממו למצב שהיו ראויים לקבלת התורה בהר סיני ולראות מראות אלוקים.

ענין שני הוא שבימים אלו נפטרו כד אלף תלמידי רבי עקיבא כדאיתא בגמרא שנסתלקו בין פסח לעצרת על שלא נהגו כבוד זה בזה. ויסדו הראשונים כמה ענייני אבילות הנוהגים בימי העומר על פטירת אותן התלמידים. ולכאורה אין קשר בין שני העניינים האלו, אלא במקרה נזדמן שזה אירע בימי העומר. אמנם כידוע מקובל בידינו שביהדות שום דבר לא במקרה, ולכל דבר ישנה משמעות מכוונת מהשמים, וכבר טרחו בזה בספרים לבאר מה הקשר בין פטירת תלמידי ר"ע להכנה לקבלת התורה ונאמרו בזה כמה וכמה דרכים, ואף אנו נלך כאן בדרך חדשה בס"ד.

איך יוצרים שאיפות גדולות

כאמור ימים אלו עניינם להתכונן לקבלת התורה. דהיינו הקב"ה מצידו ייתן כביכול מחדש את התורה בחג השבועות הבעל"ט ואנו מכינים לנו כלים לקבל בהם את השפע האלוקי. ישנם מספר כלים שצריך להכין אותם אבל בראשם עומד הכלי החשוב ביותר, והוא ה"שאיפה". הדבר ידוע שלעולם אדם אינו יכול להיות גדול יותר מחלומותיו ושאיפותיו. כשיש לאדם חלום גדול לפעמים הוא מצליח להגשימו כולו או חלקו. ללא חלום גדול וודאי יישאר האדם ננס. הרב דסלר כבר התבטא; אם אדם יחלום להיות רבי עקיבא איגר, אולי הוא ייצא חצי רעק"א, אבל אם כל חלומו מסתכם בלהיות מטאטא רחובות, לא ייצא ממנו בלי כוונה אפילו מאית רעק"א. השאיפה היא המסגרת הכללית שלתוכה אדם יוצק את כל הכוחות שלו וכל המרץ שלו. א"כ ברור שבימים האלו עלינו לעמול על הגדלת והגדרת השאיפה שלנו.

מה בידינו לעשות כדי ליצור בתוך עצמינו שאיפה גדולה ומשמעותית. התשובה לכך היא אחת ויחידה. להימצא בקרב אנשים בעלי מושגים רחבים. נמחיש זאת במשל. יהודי אחד יצא לו להיות בכפר פשוט שבו אנשים ידעו רק לומר תהילים, ואילו הוא ידע לקרוא חומש עם רש"י. הרי הוא חש "גדול בתורה" ואין לו סיבה להתאמץ לגדול עוד. כעבור זמן הוא עבר לגור בכפר בו יש עוד אנשים היודעים לקרוא רש”י ואף ללמוד משניות עם רע"ב. כעת הוא חש עם הארץ. הוא עמל עד שהגיע לדרגתם וידע אף הוא ללמוד משניות היטב. כעת כבר היה ממש מרוצה מעצמו. כעבור זמן הוא עבר לכפר אחר בו יש אנשים רבים היודעים ללמוד דף גמרא עם רש"י ולהבינו די טוב. הוא הבין שבעצם הוא עוד רחוק מלהיחשב תלמיד חכם. הוא גייס בעצמו כוחות לעמול עד שהגיע למצב שגם הוא לומד כל יום דפי גמרא.

עבר זמן נוסף והוא עבר ליישוב חדש, בו יש יהודים רבים שלומדים סוגיא כראוי עם תוספות ואף מרבים לחזור ולזכור סוגיות מהש"ס. הוא בוש מעצמו וחזר להשקיע את כל כוחותיו עד שכעבור כמה שנים הוא רכש ידיעות נכבדות בכמה סדרים בש"ס. כעבור כמה שנים הוא עבר לעיר גדולה ונכנס ללמוד בכולל בו אברכים לומדים כל סוגיא עם ראשונים ומעיינים בגדולי האחרונים ומפלפלים בדבריהם ואף מחדשים חידושי תורה חשובים, והוא ממש לא ידע מאי קאמרי רבנן. הוא שב לשנס מתניים וכעבור שנים נוספות לא מעטות הוא זכה להגיע לדרגה של אברך שלומד סוגיות בעיון. משום מה הוא שוב עבר לכולל אחר של אברכים מופלגים שדרכם ללמוד כל סוגיא באופן של בירור הלכה למעשה, והם יודעים לפסוק הלכה בכל מקום באו"ח ויו"ד, והוא בקושי זוכר מעט הלכות מוקצה והשכמת הבוקר. הוא לקח את עצמו בידיים והחל ללמוד מחדש בהשקעת כל רגע ורגע בעמל רב, והוא שואף להגיע לדרגה של "תלמיד חכם אמיתי שהגיע להוראה". הרי לנו שההימצאות בסביבת בעלי מושגים היא המדרבנת העיקרית לשאיפות חשובות.

שנראה מעלת חברינו

מה זה אומר למעשה. לפעמים באמת צריך להחליף מקום יישוב ומקום לימוד אם המקום לא מחייב. [ומצינו שאין אדם לומד תורה אלא במקום שלבו חפץ, ומי לנו גדול מהתנא ר' יוסי בן קסמא שהעיד על עצמו בפ"ו ממסכת אבות שידור רק בעיר מלאה חכמים וסופרים], אבל על פי רוב בכלל לא זו ההשתדלות הנדרשת. רוב הלומדים נמצאים בדרך כלל במקומות שיש על מי להביט וממי לקבל מושגים. ישנה בעיה אחרת שגורמת לנו לא לשאת אליהם את עינינו, ועל הבעיה הזו צריך לעבוד. הבעיה היא הביקורת והזלזול שלנו. במקום להביט על כל אחד ואחד במבט חיובי ולראות את מעלותיו, שאז היינו מקבלים חשק להתמדה מראובן, וחשק לבקיאות משמעון, וחשק להעמיק מלוי וכן הלאה. אנו אומרים לעצמינו ראובן אכן שקדן אבל הוא בכלל לא עמקן. בשמעון אנחנו רואים בעיקר חולשה בהתמדה, ובלוי אנו מזהים (מסתמא בטעות) רצון להתפאר וכוונות שלא לשמה וכן הלאה. הרי אנו גורמים בזה לעצמינו שבמקום שנימצא בחברה איכותית, הרינו נמצאים, בגלל הזלזול שלנו, בחברה רדודה כביכול. וכל זה בלי לשנות מקום בכלל.

נמצא ששני בחורים יכולים להימצא באותה הישיבה ממש. אחד רואה רק מעלות והוא כל הזמן מחפש להידמות לטובים. מכל אחד הוא לוקח מעלה לשאוף אליה. והשני רואה רק חסרונות ואף אחד לא עושה לו שום תיאבון. אכן כתב הרא"ש בקונטרס אורחות חיים, לעולם תביט אל מי שגדול ממך ולא אל מי שקטן ממך. ולאור דברינו נוסיף לעולם תביט באותו אחד אל החלק שבו הוא גדול ממך ולא אל החלק שבו אולי הוא קטן ממך.

מיתתם של תלמידי רבי עקיבא

ונראה לומר שזה מה שקרה בישיבת תלמידי רבי עקיבא. הלא יש לנו להתבונן מה זאת עשה ה' כזו מין ישיבה מוזרה עם מספר כה גדול של תלמידים בפונדק אחד. אין זאת אלא לפי שר"ע היה גדול מוסרי התורה, עד שמשה רבינו ע"ה שאל את הקב"ה יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי. וכדי לקבל את השפע העצום הזה היה צריך ישיבה אדירה שכזו שבה יהיו בעלי מעלות שונות, וכל אחד יימצא בסביבה של 24 אלף מופלגים, שכל אחד מהם יגרום לו לרצות להתעלות עוד, והשאיפות יהיו כמעט אין סופיות וכך יוכלו לאגור ולאצור את השפע שרבי עקיבא מלמדם. אבל כשהם לא נהגו כבוד זה בזה שעניינו זלזול פנימי של כל אחד בחבריו, הרי הם גרמו לעצמם להימצא בישיבה של 24 אלף תלמידים רדודים שלא עשו להם כל חשק להתעלות. ברגע שהישיבה הזו לא מילאה את מטרתה היא איבדה את כל זכות קיומה. אולי זה לא עונש במובן הרגיל. היא היתה מלכתחילה ישיבה לא טבעית, ומכיון שזה לא נוצל נכון, זה נלקח.

לכן זימן זאת הקב"ה בימי הספירה, ימי ההכנה לקבלת התורה, כי בימים אלו ששורש עניינם להתכונן כראוי על ידי דיבוק חברים, הוא הזמן להענישם על ביטול ענין זה, ותיקנו הקדמונים לעשות זכר לזה בכל שנה כדי להזכיר לנו שעיקר ההכנה היא להביט בעין טובה על חבריך, ובזה תגדיל את השאיפות של עצמך ותבוא מוכן עם כלי גדול לקבל תורה. ואם חלילה אתה מביט בביקורת יתר על חבריך, מלבד כל מיני איסורים הכרוכים בזה, והעוולה כלפיהם, שעל זה נדבר בס"ד בסמוך, ראשית כל אתה מחבל לעצמך וממש כורת את הענף עליו אתה יושב. וידועים דברי המהרי"ל דיסקין לבאר ענין המצוה לדון לכף זכות שזה בעיקר עבור האדם עצמו שיישאר בדעתו מוקף ביהודים טובים ולא חלילה יתקרר מיראת שמים ואכמ"ל. מי יתן ונזכה לראות כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם חלילה.

הסכנה בלהעביר ביקורת

ומזה נבוא לעמוד על עוד נקודה חשובה. אנשים שנוטים להעביר ביקורת בקלות ובפזיזות, גם רגילים לומר זאת לאחרים. הן ביקורת על האדם עצמו והן ביקורת על הוריו ועל רבותיו ועל מקום הלימוד שלו וכדומה. אנשים חושבים שזה דבר קל אבל האמת שהם מתעסקים כאן בפצצות מסוכנות מתוך חוסר אחריות משווע. ונרחיב בזה מעט בס"ד.
ראשית כל, הדבר כרוך כידוע באיסורים רבים. עצם השיפוט לכף חובה הוא ביטול עשה דאורייתא של בצדק תשפוט עמיתך. מלבד הנזק שגורם בזה לעצמו כמבואר לעיל. כשהוא מדבר עם חבירו על חסרונותיו או חסרונות קרוביו ואוהביו הוא עובר בהידור על אונאת דברים החמורה ביותר (כפי שלמדנו בס"ד בחורף בפרק הזהב). כשהוא מדבר עמו על אחרים הרי הוא עובר בזה על לשון הרע ופעמים לא מעטות גם על הוצאת שם רע. ועל דרך זו ישנן עוד כמה איסורים רח"ל שכולם חמורות שבחמורות, והרגיל בזה הרי נכשל ברבבות איסורים כל ימיו כפי שהאריך בזה מרן הח"ח בספריו הקדושים.

אבל מלבד האיסורים האלו ישנה עוד בעיה חמורה שצריך להתרגל ליתן עליה את הדעת. כשאתה מדבר עם חבירך ומעביר עליו ביקורת, בדרך כלל לא מוצדקת בכלל, ואתה גורם לו להאמין בזה או לפחות לחשוש לזה, הרי אתה מוריד בעיני עצמו את הערך של עצמו. פעמים רבות אדם עמל ופועל היטב בחייו בגלל שהוא מעריך את עצמו. כשאתה גורם לו לאבד חלק מההערכה העצמית שלו, הרי למעשה אתה משתק אותו במידה מסויימת וגורם לו שייצא לו החשק לפעול ולהתקדם. אתה חושב שזה מה בכך, ולמעשה אתה משחק באש. זה חוסר אחריות ממדרגה ראשונה. צריך זכויות מיוחדות ותקוות שפלוני לא יתייחס למה שאמרתי לו על עצמו. אם פלוני האמין לי, אני בצרה גדולה. עשיתי לו את העוול הכי גדול כמעט בלי אפשרות לתקן. כמה אנשים מסתובבים בינינו שהיו יכולים להיות אנשים גדולים, והם מבלים את חייהם באפס מעש רק בגלל שהכניסו להם לראש שהם אפסים. אם היינו עירניים לזה כראוי, לא היינו מסוגלים לומר לשני משהו רע על עצמו. אפילו כשצריך לפעמים באופנים מסויימים לעשות זאת, היינו צריכים ממש להכריח את עצמינו.

ואם בזה עוד יש צד של תועלת לפעמים, אם נזכה שהשומע יקח לתשומת לבו את הביקורת עליו באופן חיובי ובונה, והוא יעשה עם זה משהו, ויתקן מה שיכול, שכאמור אסור להיות פזיז בכך, ואין הדבר מסור אלא למחנכים ותיקים ומנוסים, הרי ישנה עוד תופעה נפוצה לצערינו שבה יש רק נזק נטו.

העברת ביקורת על הסביבה של הזולת

הכוונה לביקורת שאומרים לחבר או לאח על קרוביו ועל רבותיו וכדומה. זה נזק וחורבן גמורים ממש. נניח שאומרים לבחור דברי גנאי וביקורת על הוריו. מה הוא יכול לעשות. וכי הוא יכול לתקן אותם. ובפרט שבדרך כלל יש צדדים רבים למטבע והביקורת בכללותה בכלל לא נכונה. הרי האנשים האלו הם האנשים החשובים בחייו. מהם הוא שואב את כל התמיכה והאהבה. כשאתה גורם לו להוריד מערכם, השמדת לו את הבסיס לקיומו. איך אפשר לקחת כזו אחריות? בהינף פה לכרות לשני את כל הענף שהוא יושב עליו לכל החיים.

על דרך זו אם אתה מעביר ביקורת על רבותיו. כגון על הר"מ שלו או על המשגיח בישיבה שלו, או בכלל על כל הדרך של הישיבה שלו, שזה מצוי מאד לצערינו. הרי עכשיו הבחור לומד בישיבה הזו. אתה הרי לא מסדר לו ישיבה אחרת. אתה לא בונה כלום. אתה רק מחבל. יותר גרוע מערבי ששם פצצה רח"ל. אתה גורם לו שהוא לא יכול לקבל תועלת בתורה ויר"ש מהישיבה בה הוא לומד. בשבילך זה משפט אחד פזיז ובשבילו זה הרס כל חייו הרוחניים! מי יכול לפתוח בכלל את הפה כשזה מגיע לנושא חשוב כזה. זה מסור רק לגדולי הדור ממש, לא לכל אפרוח שלא נתפתחו עיניו.

שתי מעשיות שהיו

אסיים בשני סיפורים שהגיעו לידי השבוע הזה ממש. בחור אחד שאני מכיר נכנס בשעתו מסיבה מסויימת לישיבה גדולה קצת פחותה מערכו. כלומר רוב התלמידים שם פחות מוכשרים ממנו. היה צפוי שהוא ילמד שם היטב ולאחר שנה בערך יוכל להתקבל בתשואות חן בכל מקום שיבחר. אבל היות שהוא נהג בחוסר שכל ובחוסר הגינות לגבי ישיבתו, והסתכל בזלזול בלתי מוצדק בעליל על כל הצוות שם וכולי. למעשה הוא לא הצליח ללמוד שם וממילא לא הצליח להיות ראוי לעמוד במבחן בישיבה יותר מכובדת. סוף סוף איכשהו הוא הצליח לעבור לישיבה שנחשבת יותר חשובה. השבוע פגשתי אותו ואני מתעניין כמובן איך בישיבה החדשה. ומה אני שומע? שוב ביקורת וזלזול על כל הסובב. הבחור הזה בדרך הטבע צריך רחמי שמים מאד גדולים שיצליח להשתקם. קשה לדמיין אותו מתעלה כראוי. זה מסוג מה שאדם גורם לעצמו, שדיברנו בתחילה.

סיפור נוסף מהסוג השני, של מה שאדם עושה לחבירו. אשה אחת התקשרה להתייעץ איתי בנוגע לבנה שאין לו חשק כל כך ללמוד למרות שהוא מוכשר וכו'. תוך כדי שיחה מתברר שהוא רצה ותכנן להיכנס לישיבה אחרת בסגנון קצת שונה בהתאם לבית שלו, והוא נכנס לישיבה שלו קצת בלית ברירה. במקום שהוא יחליט שאם הוא במקום שהוא נמצא, עליו לראות שם רק טוב וללכת בתלם, הוא ממורמר ומעביר כל הזמן ביקורת על ההנהלה והחבירים שלו, ובכלל על "כל השיטה" הזו. ההורים לא מדריכים אותו להפסיק מיד עם הטעות הנוראה הזו, ויש לו עוד אח בבית ששופך לו שמן על המדורה ומעביר לו בקורת על כל הדרך של הישיבה. האח כמובן לא מסדר לו ישיבה אחרת. הוא גיבור רק בללכלך בלי יותר מדי חשבון. חשבתי בליבי שבאמת, אם ההורים והאח לא ישנו את גישתם, אין עצה אלא להעבירו לישיבה אחרת, וכולי האי ואולי. אם הבחור יבין שכעת שזו ישיבתו ואלו הם רבותיו וחביריו, עליו להשתדל לפחות לתקופה זו לראות הכל בעין טובה, ולהשתדל לקבל כל מה שהוא יכול מהישיבה שלו, יש לו סיכוי לצמוח. אבל במצב הנוכחי אין פלא שאין לו חשק לכלום. במקרה הזה הוא קצת אשם לעצמו. אבל בעיקר אשמים בני סביבתו שלא השכילו כמה חשוב להעריך את רבותיו בעיניו ולא חלילה להיפך.

הקב"ה יעזור שנזכה תמיד לראות רק טוב בכל יהודי יר"ש ההולך בדרכי התורה, וניזהר לא לבקר אחרים לא באזני עצמם ולא באזני זולתם, ונועיל בזה עד מאד לעצמינו ולא נשחית את נפש זולתינו, ובזכות זו נזכה להכין את הכלים לקבלת התורה כראוי, ונזכה לקבל מהשי"ת את כל השפע האלוקי אשר הוא ברחמיו מוכן ומזומן כביכול להשפיע עלינו בכל עת.

(נאמר בס"ד בישיבת... בש"ק אמור תשע"ג)

[.השוחט]

מה גורם לנו להתנהג לא יפה עם הזולת?

מה היא הנקודה המדוייקת שהיא שורש הרע הזה, ואותה צריך לתקן, ולמקד את המאמצים בשיפורה.

על כך במאמר המצורף בס"ד.

חברים יקרים, אם הסכמתם, נהניתם, או אולי מתנגדים (ביקורת בונה...), אנא אל תמנעו טוב.

[במוסף ש"ק של יתד נאמן לשבת נשא תשע"ט, הובא קטע מכובד מתוך מאמר זה].

[נוטר הכרמים]

הרב השוחט, יישר כח. דברים עמוקים ונכוחים.

ההגדרות שלך מסייעים לי להבין במדה רבה התנהגויות מוזרות של אנשים מוערכים בעומדם במבחן המחלוקת. אנשים כה טובים ונחמדים, תורניים ומוסריים, נהפכים לפתע לדמויות שמגלמות רוע ואכזריות, אטימות ורשעות. אין זאת אלא שאינם כה מושחתים כפי שהינם אגוצנטריים. דוק ותשכח. הם לא מוכנים 'לראות' אותך' כאשר כאילו ניצבת בדרכם כאשר הינך מביע דעה אחרת או מייצג קבוצה בעלת תפיסה מנוגדת. אני ואפסי עוד. אי אמירת שלום ע"י רבים רבים מביניהם מסמלת יותר מכל את האג'נדה, אני לא 'רואה' אותך בכלל, אינך ראוי ליחס אנושי. נורא.

נתחזק כולנו ונזכה ל'ויחן' ול'כנגד ההר'.

[דרומי]

השוחט שליט"א ביקש ביקורת בונה, אז הערה.

הרעיון בכללותו נכון ומתקבל, אבל לא הצלחתי להבין כיצד אי אמירת שלום עלולה להביא ל'גזילה' של ממש, ועד שהתבטא בחריפות כי 'מי שלא אומר שלום לחבירו - עלול בסופו של דבר לרצוח אותו' חלילה וחס.

בעניי אני מבין שאדרבה, אדם שעסוק בעצמו ו'לא רואה' את השני, הרי שמאוד חזק אצלו הגבולות וההגדרות שבינו לבין חבירו (יש את התחום שלו ויש את התחום של חבירו ולא קרב זה אל זה), וממילא הוא יזהר שבעתיים מלהיכנס בתחום חבירו ולקחת ממנו דברים, כי כמו שהוא לא רוצה שיפלשו לתחום שלו כך הוא לא יפלוש לתחום חבירו.

ואכן, רואים אנו לפעמים שדוקא אנשי טוב וחסד, שעוזרים הרבה לאחרים ומכל הלב, מרשים לעצמם 'לעגל פינות' וגם לקחת דברים שלא ממש מגיעים להם לפי הדין, מתוך הרגשה ש"שלך שלי ושלי שלך" (סתם דוגמא שעולה לי עכשיו. אנשי חינוך והוראה, ב'חיידר' או בישיבה וכו', יש ביניהם כאלה שמאוד נחמדים ומאוד חמים לתלמידים וכו', ונשארים יותר זמן ממה שהם מחוייבים מתוך רצון לעזור וכו', אבל דוקא משום כך הם מרשים לעצמם לאחר ולהחסיר יותר מאחרים, מתוך טשטוש גבולות וכו').

[.השוחט]

יישר כח הרב הנוטר.

להרב דרומי, דומני שאתם מדברים על "שלי שלי ושלך שלך". בוודאי יש כזה מהלך גם כן.
ואני מדבר על שלי שלי ושלך שלי....

דומני שנושא הגזילה מבואר בפנים היטב. אנסה שוב לחדד.
לא שמניעת אמירת שלום היא מביאה את ההמשך.
היא מורה את ההמשך. מוכיחה שהשרש קיים.
כי מי שרואה את חבירו, רואה את הקשר בין ממון זה לחבירו. את הכאב של חבירו כשיינטל ממנו.
הוא לא גוזל, אם איננו מהמיעוט המושחת באמת.
המצב של הלגזול, זה המצב של הלא לראות.
וזה כבר ניכר באותה שעה של אי אמירת השלום.
(ובשפה קצת יותר גבוהה, אי אמירת שלום היא עצמה כבר גזילת ההכרה בקיומו, שמגיעה לו כלכל אדם).

[משה הופמן]

ביום מתן תורה לא אכלו מאכלי חלב.pdf

(275.24 KiB) הורד 614 פעמים

[אריה הכהן]

במאמר שלפנינו נבאר בעז"ה את חשיבות היום של ערב ראש חודש סיון, וכן אודות התפילה שנקראת תפילת השל"ה, וכך גם במעלת יום ראש חודש סיון עצמו.
ידוע ומפורסם התפילה שהשל"ה הקדוש בספרו 'שני לוחות הברית' מביא לאומרה בער"ח סיון ונקראת בשם "תפילת השל"ה", אך המעיין בדברים יראה שהשל"ה מביא שמצא תפילה זו. וז"ל (מסכת תמיד – פרק נד' מצוה): אמנם כאן דא צריך אני לאודעי ולפרסם סדר התפילות שמצאתים בקונטרסי של אחד מהמדקדקים (שמעתי מידידי ר' יחיאל גולדהבר שליט"א, שזהו רבי שבתי סופר מפרעמישלא, תלמידו של ה'לבוש' רבי מרדכי יפה) הדבקים בה' וסידר סדר ותפילה לעצמו לכל ענין המצטרך לו והכל יפה בעיתו ובזה מראה כי משליך על ה' יהבו בכל ענינו – חל עלינו חובת התפלה ובקשה להשם יתברך בכל צרכינו, כי הכל מאתו יתברך, על כן בכל מה שיצטרך האדם בכל עת ובכל שעה, ירגיל על לשונו תפלה קצרה להשליך על ה' יהבו. ובעת הפעולה יאמר בכל צרכיו: לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, רבון העולמים הצליח דרכי כי מאתך הכל וכו'. וביותר צריך זירוז להתפלל שיהיה לו זרע כשר עד עולם, ואגב כל צרכיהם וזיווגם, מה' יצא הדבר. ולבי אומר שעת רצון לתפלה זו בערב ראש חודש סיון, הוא החודש שבו נתנה התורה, ואז נקראים בנים לה' אלקינו, וראוי לישב בתענית ביום ההוא הוא ואשתו, ויתעוררו בתשובה ויתקנו כל ענייני הבית איסור והיתר וטומאה וטהרה וכל העניינים, ויתנו צדקה לעניים הגונים. ואם אפשר לבעל להתענות אז הפסקה, מה טוב ומה נעים, ועל כל פנים יהיה תענית גמור ככל דיני תענית צבור (אודות תענית שבכל ערב ראש חודש, עי' מ"ב סי' תיז' ס"ק ד'). וזו הנוסחא של התפלה. ע"ש נוסח התפילה ומובא בסידורים.
רואים אנו שההכנה לקבלת התורה מתחילה כבר מיום זה. מכך שתפילה זו על חינוך הבנים וחינוכם בדרך התורה הקדושה, עת רצון היא לאומרה בערב ראש חודש סיון.
ועוד כותב השל"ה אודות תפילת הורים על זרעם (בשער האותיות אות ד') וז"ל: ותמיד תהיה תפלה שגורה בפי אב ואם להתפלל על זרעם שיהיו לומדי תורה וצדיקים ובעלי מדות טובות ויכוון במאוד על זה בברכת התורה 'ונהיה אנחנו וצאצאינו וכו'. וכן בברכת 'אהבה רבה אבינו אב הרחמן המרחם רחם עלינו ותן בלבנו וכו' יחשוב ג"כ על זרע וזרע זרעו עד עולם. וכן שאומר 'למען לא נגע לריק ולא נלד לבהלה'. ובכל מקומות כאלה יעשה תפילתו קבע בכל לבבו ובכל נפשו, וכן איתא בילקוט וכו' ע"ש עוד מה שכתב. ובמשנה ברורה (סי' מז' ס"ק י') כתב: ותמיד תהיה תפלת האב והאם שגורה בפיהם להתפלל על בניהם שיהיו לומדי תורה וצדיקים ובעלי מדות טובות ויכוין מאוד בברכת אהבה רבה ובברכת התורה בשעה שאומרים ונהיה אנחנו וצאצאינו וכן כשאומר בובא לציון למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה.
[איתא בירושלמי מס' שבת (פט"ו ה"ג): תני אסור לתבוע צרכיו בשבת. ונפסק כך בטור סי' קפח', ע"ש. (ועי' ברמב"ן וברשב"א ובריטב"א במס' שבת קיג' ע"ב). ולפי"ז דנו האחרונים, כשיוצא ער"ח סיון בשבת, האם מותר לומר את תפילת השל"ה, עי' בס' ברכת יהודה, ובס' גם אני אודך, ובס' דרך שיחה, ובקובץ מבית לוי.]
בספר חמדת ימים (לרבי בנימין הלוי, תלמיד האר"י ז"ל. מעיה"ק צפת י"ל לראשונה בשנת תצ"א בעיר איזמיר – ח"ב, שבועות, פ"א, ער"ח) כתב: ומנהג חסידים הראשונים ז"ל לעתור ולרצות בקרב הימים האלה עליהם ועל זרעם להיות לבם פתוח בחכמה ובתבונה ובדעת ויראת ה', ועת אצון היא לתפילה זו בערב ראש חודש סיון כי בו בחר ה' בישראל עמו והנחילנו את תורתו וחיי עולם נטע בתוכינו להתקבל ברצון וברחמים להיות מוכתר בכתר תורה הוא ובניו בקרב ישראל. וראוי להבין ולהתענות הוא ואשתו בער"ח הקדוש הזה, ויתעוררו בתשובה לפשפש במעשיהם ומעשה בני ביתם ליישר ולתקן ולהסיר מכשול בקרב ביתם ולהרבות צדקה לעמלי תורה, ומה טוב אם יוכלו וכו'. יתענו ביום ערב ראש חודש סיון תענית וכו', והוא סגולה נפלאה להיות לו זרע אנשים חכמים וידועים יראי אלקים ואין תורתו פוסקת מזרעו, ע"ש.
בספר חתם סופר על התורה מובא, שביום ערב ראש חודש סיון היה נוהג רבינו (החתם סופר) ובני ישיבתנו הרמה להתענות ולקרוא 'ויחל' בבי מדרשא ואמר כי אמרו חז"ל עה"פ (שמות יט' א'): בחדש השלישי וגו' ויסעו - ויחנו. מה חני' בהר סיני בתשובה אף נסיעתם מרפידים בתשובה (עי' רש"י פרשת יתרו), הרי שבערב ראש חודש סיון עשו תשובה, כן שמעתי מפ"ק תלמידיו ה"ה אאזמ"ו הגאון הצדיק מהו' זעקל זצ"ל אשר כן הוא נהג בבני ישיבה שלו פה ק"ק באניהאד יד"ו מדי שנה בשנה. ובמנהגי האמרי א"ש (זכרון יהודה) כתב, בערב ראש חודש היה לו יום תענית בייתר שאת מבשאר ערב ראש חודש, אחרי כי הוא בימי הספירה וצריך הכנה בתשובה ובתפילה ובתענית קודם יום הקדוש יום מתן תורה.
בספר בית הבחירה (לרבי אברהם שלום חי חמוי – י"ל בליוורנו, תרל"ה) כתב באריכות בגודל מעלת וקדושת יום ערב ראש חודש אשר בו ניתנה תורה לעם ישראל. ונביא מקצת דבריו: גדולה סגולת התענית הזה בער"ח הקדוש הזה, כי מלבד תיקון גדול שמתקן אשר פגם בתורת ה' ומצוותיה, עוד סגולה נפלאה להיות לו זרע אנשים חכמים וידועים יראי אלקים ואין תורה נפסקת מזרעו. כוח התפילה ביום התענית בעינוי נפש ובלב שבור ונדכה ורוח נשברה גדולה עד למאוד, ע"ש עוד מש"כ בזה הענין. וכתב שם תפילה נשגבה לאומרה ביום זה.


ר"ח סיון
א. בראשון לחודש ביום זה באו מרפידים למדבר סיני ויחנו נגד ההר. ובאותו יום לא בא אליהם שום דיבור מפני חולשת הדרך (עי' גמ' שבת פו' ע"ב).
ב. בספר עבודת ישראל (להמגיד מקוזניץ - שבועות) כתב: ולזה צריך כל אדם כשבא ראש חודש סיון עד חג השבועות לקרות באותו עסק התורה ולהמשיך לו זה הקדושה שנתגלה ביום זה, ע"ש. בספר אגרא דכלה (לרבי צבי אלימלך מדינוב. פר' יתרו. י"ל בשנת תע"ר בפרעמישלא) הקשה, מדוע כתוב בפסוק (שמות יט' א'): 'בחודש השלישי וכו' 'ביום הזה באו וכו' היה צריך לומר בקיצור, באחד לחודש באו? והנראה לומר, שסגולת היום הזה הועילה להם וכו'."ביום הזה" להיות סגולת היום הזה מתחיל להאיר, ע"ש.
ג. אע"פ שאסור להתענות בראש חודש וכן אין גוזרין בהם תענית (שו"ע סי' תיח'. מלבד ר"ח ניסן ואב, עי' בשו"ע סי' תקפ'. וע"ע בב"י שם בד"ה כל הימים), מצינו שבר"ח סיון היו מתענים. וכך כותב המ"ב (תיח' א'): ואנשי ק"ק ווירמייש"א מתענין בר"ח סיון על הגזירות שהיה באותו הזמן בשנת תתנ"ו לאלף החמישי ואומרים סליחות ותחנונים וכתב רמ"ע בתשובה סימן ע"ט דלא ילפינן מינייהו בעלמא אף לענין תחנונים. ולענין תענית שעות אי מותר עיין בבה"ל, ע"כ. והוא מהמג"א בסי' תיח' (א') ותענית זו כבר מוזכר בספר הרוקח סי' ריב'. אך בספר מנהגי וורמיישא מבואר שלא היו מתענין כל היום של ר"ח סיון, אלא עד שעה אחת אחר חצות היום (עי' מש"כ בשער הציון שם אות ב'). ואז היו מתפללים מנחה עם קריאת 'ויחל' ואחר ההפטרה היו מזכירין נשמות הקדושים שנהרגו שם. ואח"כ הולכין לביתם ואוכלים, וע"ש באריכות בהל' ומנהגי היום שהיו נוהגין. (נכתב בס"ד ע"י א. פלשניצקי)

[נחלי אפרסמון]

מרשימותי.

[איש_ספר]

קבלתי לשם העלאתן כאן. טעמו וראו.

וידבר משה - שבועות תשעט.pdf

(217.5 KiB) הורד 500 פעמים

על הגאון המנוח שנלב"ע בתוקף ימיו ראו כאן

viewtopic.php?f=19&t=42722

[משה הופמן]

'בדיקת וניעור הציצית' בקידוש לבנה במוצאי שבועות - מר"י נאה שליט"א אנטוורפן [הוספה]

הוספה לקונטרס אילן נאה שבועות.pdf

(28.96 KiB) הורד 521 פעמים

[.השוחט]

מה עוד קרה שם בהר סיני חוץ מקבלת התורה?

מה היא המשמעות של "מעמד" הר סיני?

מה היא הברית שנכרתה בחורב, מה התחייבנו בה, ומה הבטיח בה הקב"ה?

מה הן התובנות למעשה מתוך כפיית ההר כגיגית שהיתה שם באותו מעמד?

על כך ועוד במאמר שלפנינו.

תגובות קוראים, כרגיל [אצל כל מחבר] מתקבלות בברכה מרובה....

[יוסף פ]

בינתיים אני מעלה רק את הדרוש הראשון (והוא דרוש ז' דרושי פסח) שיש ב' שתי כוונות. אי"ה בהמשך נעלה את ההמשך
הביאור מבוסס בעיקר על שיעורים שניתנו בתשעח ותשעט
חג שמח ובשורות טובות

[שייף נפיק]

שיחה מהגאון רבי אליקים געצל פשקס שליט''א ראש יישבת גבעת שאול

ערב שביעי של פסח.pdf

(212.9 KiB) הורד 296 פעמים

[יקוטיאל]

מתורתו של הגאון הקדוש המקובל האלוקי ר' ניסים פרץ זצוק"ל.