Re: מדוע החכמים הלכו לרבי עקיבא לליל הסדר?
פורסם: א' אפריל 08, 2012 11:36 am
על ידי אפרקסתא דעניא
קיבלתי פעם מאמר שהתפרסם ב"קולמוס" של "משפחה" בנושא זה (אינני לוקח אחריות על נכונות הדברים):
מעשה... שהיו מסובין בבני ברק...
מגיל שלש או ארבע (תלוי בכמות הקליות והאגוזים שקיבלנו), שומעים אנו מידי שנה בשנה, את מעשה החכמים בליל הסדר, המובא בהגדה של פסח: "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרין ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: רבותינו! הגיע זמן קריאת שמע של שחרית!".
האם שאלנו אי פעם את עצמנו, באיזו שנה בדיוק ארע מעשה זה? מסתבר שלא, שהרי אין לנו נפקא מינה בידיעת השנה המדוייקת בה הוא התרחש. גם אם היינו רוצים לדעת זאת, לא מצינו שום מקור המפרט את העובדה הזו. אין משנה או ברייתא, מדרש או גמרא, המספרים באיזו שנה הסבו גדולי התנאים בבני ברק. להבדיל, לא נמצא מידע זה גם בשום מקור חיצוני, דוגמת יוסף בן מתתיהו, ומסתבר שידיעה זו, עשויה היתה להשאר צפונה ונעלמה מאתנו.
הג"ר יצחק אייזיק הלוי בספרו דורות הראשונים, ייסד שיטת מחקר תורנית-מדעית, אשר יורדת לעומקן של סוגיות היסטוריות, מתוך דברי חז"ל הפזורים במקומות רבים. כך הצליח רי"א הלוי, לדלות ידיעות נכבדות, שלא פורשו במפורש בשום מקום, אך עולות ברורות מהשוואת המקורות והצלבתם.
להלן נראה דוגמא לשיטת מחקר זו, כאשר נצעד בעקבותיו של ריא"ה, ונענה על השאלה שהצגנו בראשית דברינו: מתי ארע מעשה החכמים בליל הסדר בבני ברק?
***
טרם שנפנה לעיין במקורות אחרים, אשר ישפכו אור על זמן המעשה, נתבונן היטב בסיפור המעשה עצמו. ראשית, ניתן לקבוע כי היה זה לאחר חורבן בית המקדש. אלולי כן, היו מסובים החכמים בירושלים הבנויה, ואוכלים את קרבן הפסח, במקום להתכנס יחדיו בבני ברק אשר בנחלת דן, בשפלת החוף הרחוקה. מאידך, אין כל ספק, שהיה זה בטרם נתנדה רבי אליעזר בתקרית "תנורו של עכנאי"1. ברור שאם היה ר"א מנודה כבר, לא היו יכולים חבריו להסב עמו לשולחן אחד, שכן אפילו כאשר נכנסו לבקרו בשכבו על ערש דוי, הקפידו להתרחק ממנו ארבע אמות, וכדברי רש"י "מפני הנידוי שברכוהו" (ל' סגי נהור)2. ניתן א"כ, לקבוע בוודאות, שזמן המעשה הוא בין החורבן, לבין מאורע הנידוי.
נסקור אפוא את התקופה שלאחר החורבן, וננסה למצוא בה סמנים שיעזרו במיקום המעשה על מפת ההיסטוריה.
בשנים האחרונות שקודם החורבן, הנהיג את העם רבן יוחנן בן זכאי. גם לאחר החורבן הוא עמד בראש העם, כפי שעולה מדברי חז"ל, ששהה ריב"ז ביבנה, והתקין שם תקנות שונות, שנבעו מהמצב החדש שחרב ביהמ"ק3. ריב"ז לא שהה ביבנה ברציפות, כדי להניח לרבן גמליאל - בנו של רשב"ג שנהרג, להעמיד את הנשיאות המחודשת על תילה. לכן פנה ריב"ז לברור חיל הסמוכה ליבנה, ומשם היה מגיע ליבנה לעתים מזומנות4. מצב זה עלול היה להוות בעיה במצות קידוש החודש, שכן ההחלטה על קבלת עדותם של העדים והקריאה "מקודש", נעשו ע"י האב"ד - ריב"ז. לפיכך, כאשר שהה ריב"ז בברור חיל, לא ניתן היה לקדש את החודש. התקין אפוא ריב"ז, שאף אם האב"ד אינו בנמצא, ילכו העדים למקום הסנהדרין עצמה, ויקדשו שם את החודש בהעדרותו5.
מבואר א"כ, שבשנים הראשונות לאחר החורבן, הנהיג את הדור ריב"ז, שהיה גם אב בית הדין, ולצדו עמד רבן גמליאל שהחל לשמש כנשיא.
שנים ספורות לאחר מכן, כאשר נתבססה נשיאותו של רבן גמליאל, ע"פ הרשיון שנתן אספסיינוס לריב"ז, החלו הרומאים לחשוש ממרד חדש, בראותם את ההתלכדות העצומה של העם סביב מושב הסנהדרין והנשיא ביבנה. אזי החליטו הרומאים שתי החלטות: הראשונה - לחרוש את ההיכל, כדי לאבד כל תקוה מהעם לשוב ולקומם את ההריסות. השניה - להגות מן המסילה את הנשיא החדש - רבן גמליאל. החלטות אלו נשתמרו בידינו במקור יהודי, ולהבדיל במקור נוצרי. הברייתא מספרת: "כשחרש טורנוסרופוס הרשע את ההיכל, נגזרה גזרה על רבן גמליאל להריגה. בא אדון אחד ועמד בבית המדרש ואמר: בעל החוטם מתבקש! בעל החוטם מתבקש! שמע רבן גמליאל, אזל טשא מינייהו (=התחבא מהם) וכו'"6. הרי לנו, שבמקביל לחרישת ההיכל, חפצו הרומאים לגדוע את קרן בית דוד, עם הריגתו של רבן גמליאל בידי טורנוסרופוס. (יש להעיר כי אין זה טורנוס רופוס שהיה בזמן מלחמת ביתר, עשרות שנים אח"כ, שכן ההוא היה טוניוס רופוס, וזה שכאן הוא טורנוס רופוס. ריא"ה מביא לכך הוכחות רבות, ואכמ"ל).
להבדיל, גם ההיסטוריון הנכרי אוסביוס מקיסריה, מספר כי: "אספסיינוס צוה אחר כבישת ירושלים, לחפש ולמצוא את כל משפחת בית דוד, למען אשר לא יישאר עוד אצל היהודים ניר מבית המלוכה"7. אין הכוונה כאן מיד אחר החורבן, שהרי אספסיינוס נתן את דברתו לריב"ז, ששושלת רבן גמליאל תוכל להוסיף ולהתקיים. הכוונה כאמור, אחר שקמה וגם ניצבה נשיאותו של רבן גמליאל ביבנה, והיה מקום לחשוש ממרד ומלחמת נוספת. אזי התעלמו הרומאים מההתחייבות הישנה וניסו לרצוח את רבן גמליאל. סביר גם שהיה זה אחר שנפטר ריב"ז, שכלפיו בלבד היתה לאספסיינוס התחייבות אישית.
מתי נפטר רבן יוחנן בן זכאי? אין ספק שלא האריך ימים יותר מחמש או שש שנים אחר החורבן. כידוע בקשתו הראשונה של ריב"ז מאספסיינוס היתה "יבנה וחכמיה"8. יבנה נבחרה אפוא להיות המקום, שממנו תצא תורה, במקומה של ציון החרבה. ואכן, חז"ל מספרים לנו על רבותינו שנכנסו לכרם ביבנה, ואמרו "עתידה שעה שיהא אדם מבקש דבר מדברי תורה ואינו מוצא, מדברי סופרים ואינו מוצא"9. חשש זה הביאם לברר את הכרעת ההלכה בכלל, ואת מחלוקות ב"ש וב"ה בפרט. תקופת הבירורים הזו, ארכה שלוש שנים, כמפורש בגמרא, ושיאם היה יציאת בת-קול שמיימית, שהודיעה כי ההלכה היא כבית הלל10. (הארכנו לבאר זאת במאמרנו אודות יצירת המשנה).
רבן יוחנן בן זכאי נפטר קודם תקופת הבירורים ביבנה. מלבד זאת שאיננו מוצאים שהוא דן שם עם שאר החכמים, הרי שמפורש נמצא במדרש, כי כל עוד היה ריב"ז חי, היו תלמידיו הגדולים - רבי אליעזר, רבי יהושע, רבי יוסי הכהן, רבי אלעזר בן ערך ורבי שמעון בן נתנאל, שרויים עמו בברור חיל, ולומדים תורה לפניו. המדרש מדגיש כי רק לאחר פטירתו, נכנסו תלמידיו לכרם ביבנה, והחלו בבירורי הדינים ובעדויות ההלכה11.
לסיכום: בשנים הראשונות שאחרי החורבן עוד היה ריב"ז בחיים, ולאחר שנפטר החלו שלושת שנות הבירורים ביבנה, עד השנה השמינית או התשיעית שלאחר החורבן. החכמים המרכזיים שנשאו ונתנו בדיוני תקופת הבירורים, היו הנשיא - רבן גמליאל, גיסו רבי אליעזר בן הורקנוס, המכונה "הגדול", ואב בית הדין - רבי יהושע.
***
חז"ל מספרים לנו, כי רבן גמליאל, רבי אליעזר ורבי יהושע נסעו לרומי, ללא ספק כדי לנסות ולבטל שם את הגזירות שנגזרו על העם12. אין לשער כי נסיעה זו התרחשה בטרם נסתיימו שלושת שנות הבירורים ביבנה, שהרי חכמים אלו היו המרכזיים בועידה זו, ולא יכלו להעדר ממנה לפרק זמן כה ארוך. ברור גם, שנסיעה זו לא היתה בחיי אספסיינוס, שצוה להרוג את רבן גמליאל. אף כי צו ההריגה נתבטל ע"י התאבדותו של אחד השרים, כמסופר בגמרא, בכל אופן לא היה רבן גמליאל מכניס עצמו לסכנה מחודשת, ומופיע בפני הקיסר כנשיא העם ומייצגו. היה זה א"כ, אחר זמנו של אספסיינוס, שמת תשע שנים אחר החורבן, בזמנו של טיטוס בנו, אשר למרבה הפלא, מעת שקיבל את הקיסרות, התנהג באופן סביר לחלוטין, וכל אכזריותו המפורסמת נגוזה ונעלמה (ע"פ היסטוריונים רבים, בראשם דיו קסיוס). אלא שטיטוס מלך שנתיים בלבד ומת. משערים שהוא נרצח ע"י אחיו האכזר דומיטיאנוס שתפס את כס הקיסרות. לא זו בלבד שלא הספיקו החכמים לפגוש את טיטוס ולבקש בעד עמם, אלא שבהיותם ברומי, נודע להם כי דומיטיאנוס הרשע, גזר גזירת כליון מוחלטת על כל העם היהודי ברחבי האימפריה הרומית. כך מצינו במדרש: "מעשה שהיו רבותינו ברומי, ר' אליעזר ור' יהושע ורבן גמליאל, וגזרו סנקליטין של מלך לומר: מכאן ועד שלשים יום לא יהיה בכל העולם יהודי, והיה סנקליטו של מלך ירא שמים, בא אצל רבן גמליאל וגילה לו הדבר והיו רבותינו מצטערים הרבה". סופו של דבר, התאבד אותו שר ובטלה הגזירה (היה זה חוק רומאי, שכל חוק או גזירה אינם תקפים, אלא בהיות כל המחוקקים בחיים)13.
לסיכום: נסיעתם היתה כעשר או אחת עשרה שנים אחרי החורבן, אחרי שנסתיימה תקופת הבירורים ביבנה, בשנת מלכותו השניה של טיטוס, והם שבו ארצה לאחר מלוך דומיטיאנוס.
***
כאשר שבו גדולי הדור ליבנה, הבינו כי סכנה עצומה מרחפת על העם. אכן, גזירת ההשמדה הכללית בוטלה בחסדי שמים, אך כאשר הקיסר הוא עריץ ואכזר שכזה (אף ברומאים הוא טבח ללא רחם), שומה עליהם להיערך בהתאם. נתנו אפוא זקני הדור אל ליבם, לקיים בעצמם את הפסוק "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם", ולהמנע ממעשים שעלולים להבעיר את חמת הכובש הרומאי. רבן גמליאל הנשיא, בעצה אחת עם רבי אליעזר הגדול ועם רבי יהושע שהיה אב בית הדין, החליטו שלא לכנס את זקני הסנהדרין ביבנה, ולהורות להם להשאר איש איש במקומו, עד שתהיה העת כשרה לכינוס הסנהדרין.
ביבנה נותרו רק מעט חכמים, ביניהם היו שלושת מנהיגי הדור - רבן גמליאל, רבי אליעזר ורבי יהושע. דבר זה יצר בעיה לא פשוטה, שכן עד עתה, כאשר נתגלעו חילוקי דעות בין החכמים, היו עומדים הסנהדרין למנין, ומכריעים את ההלכה על פי רוב הדעות, אך עתה, כאשר לא התכנסה הסנהדרין, החלו להתעורר בעיות קשות בהכרעת ההלכה.
התקרית הראשונה התרחשה, כאשר הורה רבי אליעזר את דעתו בענין תנורו של עכנאי. חכמי הישיבה שהיו עמו, בראשם חברו רבי יהושע נחלקו עליו, אך מכיון שלא ניתן היה להכריע את ההלכה ע"י הסנהדרין, נותר רבי אליעזר איתן בדעתו, שתנור שחתכו חוליות ונתן חול בין חוליה חוליה, טהור הוא. רבן גמליאל שחשש שמא ירבו מחלוקות בישראל, החליט עם שאר חכמי יבנה לנדות את רבי אליעזר. עזב אפוא רבי אליעזר את יבנה, וישב לו בעירו לוד, בשפלת יהודה14.
כשגור בפי העולם - "צרות באות בצרורות". תקרית מצערת זו, גררה בעקבותיה תקרית חמורה לא פחות. כל עוד היה רבי אליעזר במושב הסנהדרין ביבנה, הוא הוכר כגדול הדור וכמכריע העיקרי במחלוקות שנתעוררו בין החכמים. אך כאשר הוא עזב את הסנהדרין, החלו לצוץ מחלוקות הלכתיות בין הנשיא - רבן גמליאל, לבין האב"ד - רבי יהושע, ובאין שלישי שיבוא ויכריע, חשש רבן גמליאל לערעור מעמד הנשיאות והחליט להכריח את רבי יהושע לחזור בו מדעתו.
חז"ל מספרים כי שלש פעמים פרץ ויכוח נוקב בין רבן גמליאל לרבי יהושע. הפעם הראשונה היתה בנושא המשמעותי של קידוש החודש, אשר מסור היה בידי רבי יהושע בתוקף תפקידו כראש בית הדין. באופן עקרוני לא היה הנשיא מעורב בענין זה, אך מכיון שבשנים הקודמות היה האב"ד ריב"ז, שישב בברור חיל ותיקן שקידוש החודש יהיה במקום הוועד, הורגל הנשיא להשתתף בחקירת העדים ובהחלטה על קידוש החודש. (ראה למשל המשנה במס' ר"ה המספרת על דמויות הלבנה שהיו לרבן גמליאל). משהגיעו עדים ובפיהם עדות בעלת משמעות בעייתית, החליט רבי יהושע לדחותם. אך דעתו של רבן גמליאל היתה לקבל את עדותם, ובניגוד לדעת האב"ד הוא עשה מעשה וקידש את החודש. דבר זה גרם צער גדול לרבי יהושע, אך רבן גמליאל שחשש מריבוי מחלוקות, לא התחשב בכך. יתר על כן, כדי לוודא שאין בדעת רבי יהושע לעמוד על דעתו, ציוה עליו רבן גמליאל לבוא אצלו במקלו ובתרמילו ביום הכיפורים לפי חשבונו של רבי יהושע. בעוותנותו המופלאה, העביר רבי יהושע על מידותיו, וקיים את גזירתו של רבן גמליאל15.
המחלוקת השניה היתה בהלכות בכורות: האם נאמן כהן תלמיד חכם, להעיד על מום שנפל בבכור בהמתו הטהורה. רבי צדוק הכהן, שקיבל תשובה חיובית מרבי יהושע, חשש ביראתו להקל בדבר ופנה לשאול גם את רבן גמליאל שסבר להחמיר בענין. משנתכנסו התלמידים לבית המדרש, פנה רבן גמליאל ושאל את רבי יהושע לדעתו. רבי יהושע סבר שההוראה שהורה לרבי צדוק, אינה נכונה כהוראה כללית לכל אחד ואחד, ועל כן אמר שהבכור אסור. רבן גמליאל עימת אותו עם הפסק שפסק לר' צדוק, הורה לו לעמוד על רגליו ופתח בדרשתו בעוד רבי יהושע ניצב על מקומו. העם שנכח שם, התקשה להבליג לנוכח ההשפלה הפומבית הזו, והורה למתורגמנו של רבן גמליאל לחדול מלפרש את דרשת הנשיא16.
הפעם השלישית ארעה למעלה משנה לאחר התקרית הראשונה. רבי שמעון בר יוחאי, שהיה אז מצעירי התלמידים, שאל את רבי יהושע לדעתו בענין תפילת ערבית, ונענה שרשות היא. כששאל את רבן גמליאל, נענה שלדעתו חובה היא. כשפנה רבן גמליאל לרבי יהושע באופן פומבי, נענה שחובה היא. זאת משום שרבי יהושע סבר שאין להורות ברבים שרשות היא, שמא יבינו שאין צורך להתפלל תפילה זו, בעוד שאין הכוונה אלא שתפילה זו נדחית מפני מצוה עוברת (ראה תוס' ברכות כ"ו. ד"ה טעה). שוב עימת רבן גמליאל את רבי יהושע עם הוראתו הקודמת, ושוב השאירו עומד על רגליו, כתלמיד נזוף. כאן פקעה סבלנותו של העם והחליטו להעביר את רבן גמליאל מנשיאותו, ולמנות תחתיו את רבי אלעזר בן עזריה17.
כאמור, תקריות אלו ארעו רק לאחר התקרית המצערת בה נידו את רבי אליעזר. לולי כן, סביר שהוא היה מכריע במחלוקות ומרגיע את הרוחות. יתירה מכך, אילו היה שם ר' אליעזר, היה הוא המועמד הטבעי לנשיאות, עקב היותו גדול הדור, ותלמיד הדורות הקודמים, כר' יהושע חברו. הסיבה שאיננו מוזכר בגמרא, אפילו לא כמועמד שנפסל דוגמת ר' יהושע או ר' עקיבא, משום שהיה זה לאחר שנמנו עליו חבריו וברכוהו, ולכן לא עלתה שאלת מועמדותו על הפרק. [ר' ראובן מרגליות בספרו "יסוד המשנה ועריכתה", מציע, שמועמדותו של רבי אליעזר נפסלה עקב היותו מתלמידי ב"ש, אך לדברינו שאלת מועמדותו לא עלתה כלל ולא היתה יכולה לעלות, כיון שכבר נתנדה אז. יתירה מכך, הרב מרגליות עצמו מביא שרב חננאל גאון מקשה מדוע לא הוצע רבי טרפון לתפקיד זה. מכך שהקשה רב חננאל רק על רבי טרפון ולא על רבי אליעזר, הגדול בחכמה ובשנים מרבי טרפון, מוכח שאין מקום כלל להקשות כך על רבי אליעזר, וזאת כאמור, משום הנידוי שברכוהו. גם מהמשנה במס' ידיים (ר' מסגרת), מוכח שר' אליעזר לא היה שם].
האם יתכן שחלפו כמה שנים בין נידויו של רבי אליעזר להדחתו של רבן גמליאל מהנשיאות? מכך שמוצאים אנו את רבי אלעזר בן עזריה בכינויו "רבי" בצוותא חדא עם רבי אליעזר, וידוע לנו כי היה ראב"ע בן י"ח בעלותו לנשיאות, הרי שלא יתכן שנידויו של רבי אליעזר קדם הרבה להכתרת ראב"ע, כיון שאין להניח שראב"ע נסמך בגיל צעיר משש עשרה שנים ושכבר זכה להמנות על גדולי הדור ההוא. מוכרח אפוא, שסמוך מאוד לנידויו של רבי אליעזר, לכל היותר לאחר מספר חדשים, החלה סדרת החיכוכים בין רבן גמליאל לרבי יהושע, שהביאה לאחר כשנה וחצי להכתרתו של רבי אלעזר בן עזריה. על הפרשי הזמנים בין שלושת התקריות שבין רבן גמליאל לרבי יהושע, לומדים אנו מההתבטאותם הכאובה של הנוכחים בעלבונו של רבי יהושע: "עד כמה נצעריה וניזיל? בר"ה אשתקד צעריה! בבכורות במעשה דר' צדוק צעריה! הכא נמי צעריה!"18. מבואר כאן שהתקרית השלישית התרחשה בשנה שלאחר השנה שבראשה התרחשה התקרית הראשונה, ולכן אמרו בראש השנה אשתקד צעריה, ולא בראש השנה השתא, או בראש השנה סתם.
לסיכום: ההיסטוריה מלמדת, כי טיטוס מת בספטמבר שנת 81, וכמה ימים או שבועות אח"כ עלה דומיטיאנוס על כס הקיסרות. היה זה בתחילת שנת תתמ"ב, שתים עשרה שנים לאחר החורבן. אזי החליטו גדולי הדור "להנמיך פרופיל" בפעילות הסנהדרין והנשיאות. דבר זה גרם בעקיפין לנידויו של רבי אליעזר ולתקריות שסיבבו את הדחתו של רבן גמליאל מהנשיאות, והכתרתו של ר"א בן עזריה. תהליכים אלו ארכו כשנתיים, שהרי בתחילה פרש רבי אליעזר. בראש השנה שלאחר מכן ארע המקרה הראשון בין רבן גמליאל לרבי יהושע. במהלך השנה ארע המקרה השני, ולאחר ראש השנה הבא ארע המקרה השלישי.
***
כמבואר בגמרא היה רבי אלעזר בן עזריה בן י"ח כאשר נתמנה לנשיאות. מאידך, אין ספק שראב"ע היה חי עוד בזמן הבית, שהרי מפורש בחז"ל שהספיק ראב"ע לקיים מצות מעשר בהמה במשך כמה שנים. בלשון הגמרא "כל שתא ושתא"19. התוס' כבר מקשים שהוא היה קטן ואיככה קיים מצוה זו? ועונים על כך שכנראה הכוונה שהאפוטרופוס שלו הפריש את המעשר מעדריו. אפשרות נוספת שמעלים התוס', שלא ביטלו חז"ל את מצות מעשר הבהמה, עד שנה או שנתיים אחר החורבן, אך לחשבוננו אין צורך בתירוץ זה, שהרי כשהוכתר הוא היה בן שמונה עשרה, ולא היה זה יותר מחמש עשרה שנים אחר החורבן. (בתוס' בשבת נ"ד: מובאת אפשרות שאין הכוונה למעשר בהמה, אלא למסי המלכות, אך תירוץ זה נדחה מכל וכל ע"י תוס' בבכורות נ"ג.).
כעת נוכל להתחיל ולצרף את כל חלקי הפאזל. מכיון שכבר יודעים אנו שנידויו של רבי אליעזר קדם כשנתיים להכתרתו של ראב"ע, ומכיון שראב"ע הוכתר לנשיא בגיל י"ח, ומאידך בהתכנסות החכמים בליל הסדר הוא מכונה "רבי" ומופיע בצוותא חדא עם גדולי הדור וזקניו ורבי אליעזר ביניהם, ניתן לקבוע בוודאות שגילו של ראב"ע לא היה אז פחות משש עשרה שנה. א"כ, מכיון שלפי חשבוננו נולד ראב"ע כשלש שנים לפני החורבן, לפי שהוכתר לנשיאות כחמש עשרה שנה אחר החורבן, הרי שליל הסדר ההוא היה לאחר שחלפו שלש עשרה מהחורבן. מכיון שנקוט בידינו שהחורבן ארע בסוף שנת ג"א תת"ל (70 לסה"נ), הרי שמעשה החכמים בליל הסדר התרחש בשנת תתמ"ג (לפני 1924 שנים).
היה מקום אמנם להניח שמעשה זה התרחש שנה קודם לכן. זאת אם נצופף מאוד את האירועים, שהרי בתחילת שנת תתמ"ב הומלך דומיטיאנוס, ועדיין שהו חכמי ישראל ברומי. לאחר תקופה מסויימת נגזרה גזירת "הפתרון הסופי" האכזרית, וחודש נוסף עבר עד שנתבטלה. אם נוסיף את זמן הנסיעה חזרה מרומא לא"י, ונניח כי הספיקו להגיע ארצה לפני פסח, אזי נוכל לשער שבאותו ליל סדר כבר הספיקו להסב יחדיו בבני ברק. אלא שמלבד הצפיפות הבלתי סבירה של האירועים, קשה מאוד להניח שכך היה, שהרי הארוע התרחש בבני ברק. אם נבדוק את מקומות מגוריהם של חכמי ישראל, נמצא כי מלבד רבי עקיבא, איש מהם לא התגורר בב"ב. רבי אליעזר ורבי טרפון היו תושבי לוד. רבי יהושע היה דר בפקיעין. רבן גמליאל ביבנה, וכנראה גם רבי אלעזר בן עזריה20. כיצד אפוא נזדמנו כל גדולי ישראל לעיר שלא היתה מקום מגוריהם? וכי עזבו את קהילותיהם ומשפחותיהם בלא סיבה והלכו לחגוג את הפסח בעיר אחרת?! סביר יותר לשער שהחכמים התכנסו לבני ברק למטרה אחרת, לטובת כלל ישראל, ואגב כך נשארו לחוג את הפסח בעיר.
הוכחה לכך ניתן למצוא בעובדה נוספת. את חמשת החכמים הללו, מוצאים אנו במקרה אחר המובא בחז"ל: "כשחלה ר' אליעזר נכנסו ארבעה זקנים לבקרו ר' טרפון ור' יהושע ור' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא"21. ממהלך הדברים שם מוכח שאין זו מחלתו האחרונה שממנה לא קם, אלא מחלה רגילה, כדרך שחולים בני אדם לפרקים. המתבונן בשום שכל יבחין, כי אין זה מקרה שבדיוק ארבעה חכמים אלו מוזכרים כאן, בעוד שחכמים אחרים כרבן גמליאל, רבי צדוק, רבי פפייס, רבי יוחנן בן נורי ועוד רבים אחרים בני אותו דור אינם מוזכרים. מסתבר מאוד, שבמהלך אותם ימי הכינוס, בו נטלו חלק חמשת מנהיגי הדור הללו, חלה רבי אליעזר, ונכנסו חבריו לבקרו. היה זה בבני ברק, מקום בו לא היו מצויים חכמים אחרים, ועל כן אותם החכמים המוזכרים בהגדה של פסח, הם הם החכמים המוזכרים בביקור החולים אצל רבי אליעזר.
העולה מכל האמור, שבסמיכות למעשה החכמים בליל הסדר, הם התכנסו יחדיו לדון בענייני הכלל. קשה מאוד להאמין שגם הצורך בכינוס זה, גם ארגונו וגם ביצועו בפועל, היו באותו חורף של שנת תתמ"ב, שבראשיתו עוד שהו החכמים ברומי. בקצב ההתנהלות של הדורות הללו, כמעט בלתי אפשרי לצאת מרומי סמוך לתחילת כסליו, להפליג מספר שבועות, להגיע ארצה איש איש לביתו, לזהות צורך מיוחד בכינוס חכמים, להחליט על הכינוס בבני ברק, להודיע לכל מוזמני הכינוס ועוד להספיק לבצעו באותו חורף. נראה א"כ, שניתן לקבוע בוודאות גבוהה למדי, כי מעשה החכמים בבני ברק, ארע בשנה שלאחר מכן, וכאמור היתה זו שנת ג"א תתמ"ג.
***
כך, ע"פ מדרשים המאירים לנו את תקופתו של רבן יוחנן בן זכאי, תקופת הבירורים ביבנה, גזירות אספסיינוס נגד רבן גמליאל וגזירות דומיטיאנוס נגד עם ישראל, תנורו של עכנאי והדחתו של רבן גמליאל, דברי חז"ל אודות עושרו של רבי אלעזר בן עזריה, ולהבדיל דברי היסטוריונים שהביאו לנו את הכרונולגיה של קיסרי רומא, טווינו נימה לנימה וארגנו חוט לחוט, עד ששזרנו חבל עבה וחזק, בעזרתו דלינו ממצולות ידיעה שלא באה מפורשות בשום מקום. רק איש תבונות כרבי יצחק אייזיק הלוי, יכול היה לדלותה ולהציגה לנגד עינינו, כי אכן גדול בתורה היה האיש, ובבקיאותו העצומה ובחכמתו הנפלאה, הורה דרך לנבוכים במאורעות ההיסטוריה.
מקורות:
1. ב"מ נ"ט:
2. סנהדרין ס"ח. ראה קולמוס 47, במאמר "החרם הגדול", שדן האם היה זה חרם או נידוי.
3. למשל ר"ה כ"ט:, ל"א:
4. סנהדרין ל"ב:
5. ר"ה ל"א:
6. תענית כ"ט.
7. ההיסטוריה הכנסייתית ח"ג, 12.
8. גיטין נ"ו:
9. תוספתא עדויות פ"א.
10. עירובין י"ג:
11. מ"ר קהלת פר' ז'.
12. ירושלמי סנהדרין פ"ז הי"ג.
13. דברים רבה ואתחנן פר' ב'.
14. ב"מ נ"ט:
15. ר"ה פ"ב משנה ט'.
16. בכורות ל"ו.
17. ברכות כ"ז:
18. שם.
19. שבת נ"ד:
20. ע"פ סנהדרין ל"ב:, תענית י"ט., ברכות כ"ז:
21. סנהדרין ק"א.