פורום אוצר החכמה

כל שנה אנחנו מסתבכים מה לשים בחרוסת זכר לתבן,
פעם חשבנו מקלות קינמון, וקשה להשיג בכל מקום.
יש לחברים כאן רעיונות לכך?

זכר לטיט- קל לעשיה, פירות שנמשלו ישראל- קל, זכר לתפוח- עדיף לקחת תפוחים חמוצים, כמבואר בגמ' ובראשונים שהחמיצות הוא המזכיר את התפוח, וזכר לדם, מקלשים ביין, וראה במצורף לקמן מתי מקלשים.

נדפס במוריה, ונתון כאן בלי ההערות:

נספח: זמן הקלשת החרוסת
כתב כאן בסי' תשמו: "והחרוסת יקלשנו אז סמוך לסדר ביין או בחומץ". והוא דבר חידוש, כמו שיתבאר.
בגמ' פסחים קטז, א מבואר שצריכה החרוסת להיות עבה זכר לטיט.
אבל בירושלמי (פסחים פ"י ה"ג) כתב:
"אית תניי תני צריכה שתהא רכה, מילתיה אמר זכר לדם".
וכתב דבריהם בתוס' פסחים שם ד"ה צריך, וסייע לכך מזה שהטיבול בחרוסת נקרא בגמ' "טיבולו במשקה". ואח"כ הוסיף: "וכן עמא דבר לסמוכי, ובשעת אכילה מקלשין אותו ביין וחומץ" .
וא"כ מפורש שהחרוסת עבה עד הטיבול, ולפני אכילת המרור מוסיפים משקה לחרוסת. והביאור בזה כתב באור זרוע (סוף הל' פסחים): "ולכך נהגו לעשותן בלילה צלול, וכל זמן שלא נתן לתוכן משקה לא נגמרה מצוותו", והיינו שהמצוה בחרוסת מתחילה משעת ההבאה לשולחן עד שעת הטיבול .
וכך צ"ל גם בדברי הטור סי' תעג (בשם רבינו יחיאל) וברמ"א שם סע' ה, שאע"פ שסתמו דבריהם: "ואח"כ מרככין אותה בחומץ", כוונתם בשעת הטיבול. וכן מפורש בהגהות רבינו פרץ על הסמ"ק (מצוה קמד הגהה יז) ובהגהות מיימוניות הל' מצה פ"ז אות ט בשם רבי יחיאל ש"בתחילה בשעת עשייתו עושה אותה עב, ואחר כך בשעת טיבול מקלשין אותו ביין ועושין אותו רך". וא"כ מוכח שמש"כ הטור בשמו הוא קיצור דבריו, והכוונה בשעת הטיבול.
וכ"כ במנהגי ר"א טירנא עמ' נב, בשו"ת מהר"י ווייל סי' קצג עמ' רפ ו-רפב ובלקט יושר או"ח סדר רבינו סע' ז (מהד' מכון שלמה אומן ומכון ירושלים עמ' רז; דפו"ר עמ' 93). וכן בפוסקים המאוחרים יש שכתבו לעשות כך, כמו בלבוש סי' תעג, בחיי אדם כלל קל "הסדר בקצרה" סי' י ובקיצוש"ע סי' קיח סע' ד.
ובאגודה פסחים סי' צז כתב בסתמא "ועל השולחן מקלשין אותו", ואולי גם הוא כוונתו בשעת טיבול, שאם לא כן לא ברור מתי החרוסת כן סמיכה.
וצ"ע שבנו"כ על השו"ע ובתוכם המ"ב וערוה"ש סתמו דבריהם, ולא פירשו ש"אחר כך" הכוונה בשעת הטיבול.

אצלנו נהוג לפורר את התפוחים בצורה שונה כך שהחתיכות קצת עבות וארוכות זכר לקש

אין עוד רעיונות?
מה כולם עושים כל שנה?

ונזכיר שהשנה שחל בשבת, עדיף לשים את היין כבר בערב שבת,
ואם לא הכין - ישים בקערה את היין ועל גבה ישים את החרוסת.

אף אחד לא מכיר את דברי מהר"ם לונזאנו?

http://www.otzar.org/aspcrops/83850_163 ... 832012.asp

כמדומני שהרב גאולה בקרוב שליט"א התכוון לשאול איך ניתן לקיים את הזכר לתבן, ולא איך לא לקיים את הזכר לתבן.

וכעת ראיתי בנטעי גבריאל בשם הגדת קול דודי (והוא לגרמ"פ זצ"ל?) שאכן תמה מדוע לא דואגים שיהיה בשוק זנגביל וקינמון לא טחונים, ובטחונים אין ענין, ושהוא "פלא בעיניו".

והרעיון של שבטי ישראל דוקא מצא חן בעיני

והוסיף שם ב"קול דודי", שבגמ' איתא ש"כך היו אומרים תגרי חרך בירושלים: בואו וטלו לכם תבלין למצוה", זכר לתבן, והיינו שהיו רגילים לפני פסח בדבר זה, וכעת משום מה נשתכח לגמרי.

זנגויל וקנמון לא טחון, יש להשיג.
אבל כדי שזה יהיה דומה לתבן, צריך לדוך אותו במדוכה ולא לטחון.

בענין זמן ההקלשה שלכאו צ"ב למה לא עושים מראש עם יין.
ובמק"א ביארנו דיש פלוגתא אם חרוסת אוכל או משקה, ולכן עושים בתחילה אוכל ומביאים על השלחן שזה עיקר המצוה, ויש עוד מצוה של טיבול שזה במשקה דווקא ולכן מקלשין.