הסיבה במשנת הרמב"ם?

[זיז שדי]

כתב הרמב"ם ושאר אכילתו ושתיתו אם היסב הרי זה משובח ואם לאו אינו צריך. וצ"ב מאי אינו צריך? ומה יש להצריכו?

בפ"ח כתב הרמב"ם את כל הסדר וסידור מצוות הלילה דבר דבור על אופניו ופלא עצום הוא שהשמיט מצוות הסיבה לגמרי ולא הזכיר מצוות הסיבה כלל לא בד' כוסות ולא במצה, ורק דרך אגב הזכיר שמחלק כרפס לה"מסובים" עמו וגם הזכיר במה נשתנה הלילה הזה כולנו מסובים. וצע"ג

[זיז שדי]

איתא במשנה, "ערבי פסחים... ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב " ועפ"ז פסקו הרמב"ם והטוש"ע שיכין מקום מושבו להסבה מבעוד יום. כדמשמע דהוא דין בערבי פסחים.
וכאן הבן שואל, הרי מקום מושבו מוכן להסב והיאך ישב בכל המקומות בהם לא נצרך להסבה? וכי יהיה לו מטה וכסא (כאלישע) ויקום מזו וישב בזו? הרי טרחא ועבדות הוא זה, וגדולה מזו כתב מהר"ם שאין עומדים בהלל שבהגדה לפי שהוא דרך הסיבה וחרות אין מטריחין אותו ולמה נטריחנו לקום ממטתו ולשב בכסאו וחוזר חלילה?
ולכאורה היה נראה דנכלל בדין זה שיכין מקום מושבו להסב דין נוסף. והוא שכל מה שעושה הלילה יעשנו בהסבה, שהרי כך סידר מושבו, והוא מדין ערבי פסחים שכך יהיה מושבו כל זמן סעודת ליל פסח, ואף שאין צריך הסיבה אלא מצה וד' כוסות זה מדין הסיבה בהם, אך מדין חרות של ליל הסדר צריך שיהיה מקום מושבו מוכן להסב ובע"כ יסב כל זמן הסעודה.
ונפק"מ רק לגבי שמש ומי שאין יושב כל הסעודה דאף שאינו יושב במקום מושבו המוכן להסב אך לכה"פ במצה וד' כוסות חייב להסב.
וא"ש הא דהשמיט הטור כל הדין דמצה וד' כוסות צריכין הסיבה ורק בכל אחד כתב שאם אכלם שלא בהסבה חייב לחזור ולאכלם שזה החילוק היחיד בין מצה לשאר סעודתו אך עיקר הסיבה מתקיים בהכנת מקום מושבו וממילא כך יאכל כל הסעודה וכך יסב לקידוש והגדה והלל (וכשיטת המאירי דזהו דין ד' כוסות צריכים הסיבה)
וא"ש הא שלא כתב הרמב"ם שיסב בדיני הסדר, דהא מקום מושבו מוכן להסב כבר מדין ערבי פסחים וכבר מסב כלשונו בכרפס "כל המסובין עמו) ושפיר שואל הבן הלילה הזה הזה כולנו מסובין אפילו למ"ד דרק תרי כסי בתראי בעו הסיבה וא"כ לכאורה לא ראה הבן הסיבה כלל, אך לפי דברינו הרי שפיר ראה הסיבה שהרי לכך מוכן מקום מושבו וכנ"ל.
ולפי דברי הרמב"ם מדוייקים מאוד, שכתב ושאר אכילתו ושתיתו אם הסב הרי זה משובח, כלומר אם הסב מתחילת הלילה וכדין ערבי פסחים שכך הוא מקום מושבו וא"כ ברור הוא שאוכל ושותה הכל בהסבה הרי זה משובח שקיים מצוותו כהוגן, אך אם לאו כגון שהוא שמש או שלא קיים מצווה זו של הכנת מושבו דרך חרות אז אינו צריך לעשות מעשה הסיבה עבור שאר אכילתו כי אם עבור המצוות שצריכים הסיבה מדינם.

[HaimL]

לי נראה בפשיטות דמתניתא דריש ע"פ קאי על המנהג הקדמון, דכל אכילת סעודת מרעים ושמחת חג וכה"ג הייתה נאכלת בהסיבה על מיטות, והאוכל היה מוגש על שולחנות קטנים לפני כ"א מהמסובים, אבל המימרא בבבלי קאי על המנהג המתחדש, לאכול בישיבה על כסאות, והאוכל מוגש על שולחן גדול. ומשו"ה תני ואפילו עני לא יאכל עד שיסב, דצריך הסיבה גמורה אפילו אין דרכו בכך כל השנה, היינו לאכול כל סעודתו בהסיבה על המיטה. אבל הא דאתמר בבבלי הוא לפי מנהג ימי הביניים ואילך, שהיו פחות ופחות רגילים להסב, אלא כדרך שאנחנו יושבים לשולחן, ומ"מ, כיוון שתיקנו חכמים הראשונים להסב, הצריכו להסב על הכסא, ולא אטרחוהו טפי ממצה ודל"ת כוסות, שהן עיקר האכילה ושתייה דלילי פסחים.