פורום אוצר החכמה

כידוע בפסח נתחדש דבר שלא קיים בשאר מצוות התורה של חומרות מיוחדות, יסודו של דבר מגיע מהגמ' של חמץ בפסח אוסר במשהו ואח''כ בעיקר מחכמי אשכנז אשר מחמירים בדינים אשר מקילים בהם כל השנה כדוגמת נותן טעם לפגם וחוזר וניעור וכדו'
בעקבות זה נשתרש מנהג משונה של חומרות בחששות רחוקים כמו למשל מה שנהוג ברבים מבתי ישראל להתרחק מאכילת מוצרים מתועשים בפסח שמא נכנס איזה פירור או אף בשתייה שלא שייך פירורים ואף ללא מגע יד אדם ואף לח בלח אינו חוזר וניעור חוששים חששות רחוקים מאוד ששמא אחד מהמרכיבים הוא חמץ ומשום מה לא סומכים בזה על ההשגחה שסומכים עליה כל השנה בהלכות טריפות חלב ודם
ואילו היה מדובר בסתם יום היה ניחא שמי שמעוניין לסגף עצמו כדי להתרחק מאיסור אשריו (גם בזה לדון מדברי התוס' על מחמיר ברוב ויש לחלק ואין כאן המקום) אך מדובר בשבעת ימי הפסח שנצטוונו על שמחת חג שהיא מדאו' ומנהג זה מבטל בהרבה שמחה זו והתמיהה רבה איך אפשר לבטל בידיים מצווה מדאו' בשביל חששות רחוקים (שברובם גם חששות לחוזר וניעור שהוא דרבנן) שלא מצינו בפוסקים???

שמחת חג אינה שיקול כאן
מכמה סיבות:
א. מי שחושש בדברים שקיבל מבית אביו בד"כ אינו מרגיש מעונה בחג הפסח
ב. הנושא שבו מצינו ששמחת חג היא שיקול בהלכה הוא במקום שיש שיטות חלוקות או שהחומרא מעבר להלכה.
אך בנידו"ד המחמירים חוששים על שההלכה המוסכמת אינה מתקיימת.

הורודנאי כתב:שמחת חג אינה שיקול כאן
מכמה סיבות:
א. מי שחושש בדברים שקיבל מבית אביו בד"כ אינו מרגיש מעונה בחג הפסח
ב. הנושא שבו מצינו ששמחת חג היא שיקול בהלכה הוא במקום שיש שיטות חלוקות או שהחומרא מעבר להלכה.
אך בנידו"ד המחמירים חוששים על שההלכה המוסכמת אינה מתקיימת.

א. יש ויש
ב. חוץ מכך שמסברא אין שום חילוק זה גם לא נכון עובדתית עיין שע''ת שדן באריכות לגבי שרויה ומציין את שמחת חג וכך מטו משמיה דר' דוד בהר''ן שאמר להגרשז''א להקפיד לאכול שרויה מפני שמחת חג

החיד"א כותב שבפסח כל אחד מוסיף לעצמו חומרות, ואינו חושש ליוהרא.
נראה לי שבכלל זה הוא גם חומרות רחוקות מאד.
ועכ"פ מי שמרגיש לא בנוח איתן, נראה לי שאינו חייב לנהוג בהן.

כיוצ״ב יש שנוהגים שלא להתארח אצל אחרים בפסח כולל ההורים.

אבי-העזרי כתב:החיד"א כותב שבפסח כל אחד מוסיף לעצמו חומרות, ואינו חושש ליוהרא.
נראה לי שבכלל זה הוא גם חומרות רחוקות מאד.
ועכ"פ מי שמרגיש לא בנוח איתן, נראה לי שאינו חייב לנהוג בהן.

אני לא באתי לדון בחומרות רחוקות מצד יוהרא אלא מצד ביטול שמחת יו"ט, ואשר ע"כ אין דברי החיד"א ענין לכאן.

עבד הבורא כתב:

הורודנאי כתב:שמחת חג אינה שיקול כאן
מכמה סיבות:
א. מי שחושש בדברים שקיבל מבית אביו בד"כ אינו מרגיש מעונה בחג הפסח
ב. הנושא שבו מצינו ששמחת חג היא שיקול בהלכה הוא במקום שיש שיטות חלוקות או שהחומרא מעבר להלכה.
אך בנידו"ד המחמירים חוששים על שההלכה המוסכמת אינה מתקיימת.

א. יש ויש
ב. חוץ מכך שמסברא אין שום חילוק זה גם לא נכון עובדתית עיין שע''ת שדן באריכות לגבי שרויה ומציין את שמחת חג וכך מטו משמיה דר' דוד בהר''ן שאמר להגרשז''א להקפיד לאכול שרויה מפני שמחת חג

לא כ"כ הבנתי דבריך לגבי שרויה כבר ידוע הראבי"ה (כמדומני) שמזכיר שאין לחוש לכך והחומרא היא מעבר לפוסקים בכי האי שמחת חג הוא שיקול
אבל בנידו"ד החומרא היא על אי קיום ההלכה המוסכמת.

אגב "עבד הבורא" שמא הינך מבקש לפרוק עול עבדות?

הורודנאי כתב:

עבד הבורא כתב:

הורודנאי כתב:שמחת חג אינה שיקול כאן
מכמה סיבות:
א. מי שחושש בדברים שקיבל מבית אביו בד"כ אינו מרגיש מעונה בחג הפסח
ב. הנושא שבו מצינו ששמחת חג היא שיקול בהלכה הוא במקום שיש שיטות חלוקות או שהחומרא מעבר להלכה.
אך בנידו"ד המחמירים חוששים על שההלכה המוסכמת אינה מתקיימת.

א. יש ויש
ב. חוץ מכך שמסברא אין שום חילוק זה גם לא נכון עובדתית עיין שע''ת שדן באריכות לגבי שרויה ומציין את שמחת חג וכך מטו משמיה דר' דוד בהר''ן שאמר להגרשז''א להקפיד לאכול שרויה מפני שמחת חג

לא כ"כ הבנתי דבריך לגבי שרויה כבר ידוע הראבי"ה (כמדומני) שמזכיר שאין לחוש לכך והחומרא היא מעבר לפוסקים בכי האי שמחת חג הוא שיקול
אבל בנידו"ד החומרא היא על אי קיום ההלכה המוסכמת.

אגב "עבד הבורא" שמא הינך מבקש לפרוק עול עבדות?

לשטות בנו באת?? מה מוסיף זה שהראבי''ה מתיר שרויה (ואגב זה כבר גמ'..) לכך שיש שחוששים ורוצים להימנע ומה זה שונה מדבר שלא כתוב עליו בראבי''ה כי לא היה בזמנו.. מחילה אבל זה טענה ממש ילדותית שמסופקני אם אתה בעצמך הבנת מה שכתבת
בשאר המצוות אתה גם מחמיר רבע ממה שאתה מתיימר להחמיר בפסח??

הורודנאי כתב: לא כ"כ הבנתי דבריך לגבי שרויה כבר ידוע הראבי"ה (כמדומני) שמזכיר שאין לחוש לכך והחומרא היא מעבר לפוסקים בכי האי שמחת חג הוא שיקול

ראב"ן

עבד הבורא כתב:

הורודנאי כתב:

עבד הבורא כתב:

הורודנאי כתב:שמחת חג אינה שיקול כאן
מכמה סיבות:
א. מי שחושש בדברים שקיבל מבית אביו בד"כ אינו מרגיש מעונה בחג הפסח
ב. הנושא שבו מצינו ששמחת חג היא שיקול בהלכה הוא במקום שיש שיטות חלוקות או שהחומרא מעבר להלכה.
אך בנידו"ד המחמירים חוששים על שההלכה המוסכמת אינה מתקיימת.

א. יש ויש
ב. חוץ מכך שמסברא אין שום חילוק זה גם לא נכון עובדתית עיין שע''ת שדן באריכות לגבי שרויה ומציין את שמחת חג וכך מטו משמיה דר' דוד בהר''ן שאמר להגרשז''א להקפיד לאכול שרויה מפני שמחת חג

לא כ"כ הבנתי דבריך לגבי שרויה כבר ידוע הראבי"ה (כמדומני) שמזכיר שאין לחוש לכך והחומרא היא מעבר לפוסקים בכי האי שמחת חג הוא שיקול
אבל בנידו"ד החומרא היא על אי קיום ההלכה המוסכמת.

אגב "עבד הבורא" שמא הינך מבקש לפרוק עול עבדות?

לשטות בנו באת?? מה מוסיף זה שהראבי''ה מתיר שרויה (ואגב זה כבר גמ'..) לכך שיש שחוששים ורוצים להימנע ומה זה שונה מדבר שלא כתוב עליו בראבי''ה כי לא היה בזמנו.. מחילה אבל זה טענה ממש ילדותית שמסופקני אם אתה בעצמך הבנת מה שכתבת
בשאר המצוות אתה גם מחמיר רבע ממה שאתה מתיימר להחמיר בפסח??

אני חושב שכל בר דעת מבין את החילוק בין הראבי"ה להכשרים בני זמנינו, יש מושג שהפוסקים קבעו לנו למה צריך לחוש ולמה לא
כך שאדם שלא אוכל שרויה הוא מחמיר מעבר לפוסקים משא"כ אחד שבדורינו לא אוכל מוצרים תעשייתיים הוא חושש להלכה. ואין לו את הראבי"ה
שיפסוק לו בדעת תורתו שאין חשש ולכן שרויה יש בה שיקול שמחת החג
כי בהלכה נאמר שלא צריך לחשוש בכי האי.

מחילה מחברי הפורום שאני חוזר פה על דברים כ"כ פשוטים אך כל אחד לפום חורפיא...

כאשר החומרא לא תואמת את מצבו האמיתי של המחמיר, או שהוא מחמיר על ילדיו ובני ביתו משל היתה הלכה מוסכמת, הבעיא כפולה ומכופלת.

ועדים אנו לתופעת ההתחמרות אצל הציבור, שאומרים שממשיכים מסורת, והסבא והסבתא לא נהגו כלל כמו הנכד. משפחות שהסבא רבא היה לפעמים קונה מצות מערב פסח, אם היה לו פרוטה מיותרת בכיס, וגם אז רק שלש מצות עבור כל המשפחה, כהיום עומדים בתור שעות, וקונים עבור כל מי שיש לו חתימת זקן, או עתיד לגדל חתימת זקן ממצות של ערב פסח (ולא כל פעם אפשר לקרות לזה חומרא.) אנשים זוכרים בברירות שהילדים היו אוכלים מצה מעורב בחלב בכלים מיוחדים, ועכשיו הנכדים והנינים חייבים לאכול המצה בתוך שקית.

ויש עוד הערה בענין. מה שנוהגים להחמיר על חששות שהיו קיימות בעבר, שהם בגדר בלתי אפשריים כהיום. האם יש לזה איזה מקור הלכתי? ברמ"א כתוב שלא לסמוך שהפירות היבשות הם נקיות מחמץ, ומזה נשתרבב המנהג שלא לאכול פירות יבשות כלל, דבר שלא חלם עליו הרמ"א. וכן לגבי שומים, מלפפון, דגים, ועוד. יש שנהגו לחוש משום חמץ, אבל כאשר החשש אינו שייך, למה על הנכד להמשיך? לי נראה שזה גישה שטחית מאד, כאילו התוכן של המנהג הוא, "הסבא לא אכל מלפפון", ולא "הסבא חשש שמא זילפו את המלפפון בבירה", אשר הוא הנוסח היותר מדוקדק.

מכיר אני יהודי שמחמיר מאוד שלא ישימו בקבוק שתיה על השולחן בפסח רק על מגש יעודי לכך,
וכן מחמיר שיאכלו את המצות בשקית.
וכל זמן הסעודה הוא דרוך ועצבני כל פלוני ואלמוני על הילדים או המבוגרים שלא שמו לב לכך.

הורודנאי כתב:

עבד הבורא כתב:

הורודנאי כתב:

עבד הבורא כתב:

הורודנאי כתב:שמחת חג אינה שיקול כאן
מכמה סיבות:
א. מי שחושש בדברים שקיבל מבית אביו בד"כ אינו מרגיש מעונה בחג הפסח
ב. הנושא שבו מצינו ששמחת חג היא שיקול בהלכה הוא במקום שיש שיטות חלוקות או שהחומרא מעבר להלכה.
אך בנידו"ד המחמירים חוששים על שההלכה המוסכמת אינה מתקיימת.

א. יש ויש
ב. חוץ מכך שמסברא אין שום חילוק זה גם לא נכון עובדתית עיין שע''ת שדן באריכות לגבי שרויה ומציין את שמחת חג וכך מטו משמיה דר' דוד בהר''ן שאמר להגרשז''א להקפיד לאכול שרויה מפני שמחת חג

לא כ"כ הבנתי דבריך לגבי שרויה כבר ידוע הראבי"ה (כמדומני) שמזכיר שאין לחוש לכך והחומרא היא מעבר לפוסקים בכי האי שמחת חג הוא שיקול
אבל בנידו"ד החומרא היא על אי קיום ההלכה המוסכמת.

אגב "עבד הבורא" שמא הינך מבקש לפרוק עול עבדות?

לשטות בנו באת?? מה מוסיף זה שהראבי''ה מתיר שרויה (ואגב זה כבר גמ'..) לכך שיש שחוששים ורוצים להימנע ומה זה שונה מדבר שלא כתוב עליו בראבי''ה כי לא היה בזמנו.. מחילה אבל זה טענה ממש ילדותית שמסופקני אם אתה בעצמך הבנת מה שכתבת
בשאר המצוות אתה גם מחמיר רבע ממה שאתה מתיימר להחמיר בפסח??

אני חושב שכל בר דעת מבין את החילוק בין הראבי"ה להכשרים בני זמנינו, יש מושג שהפוסקים קבעו לנו למה צריך לחוש ולמה לא
כך שאדם שלא אוכל שרויה הוא מחמיר מעבר לפוסקים משא"כ אחד שבדורינו לא אוכל מוצרים תעשייתיים הוא חושש להלכה. ואין לו את הראבי"ה
שיפסוק לו בדעת תורתו שאין חשש ולכן שרויה יש בה שיקול שמחת החג
כי בהלכה נאמר שלא צריך לחשוש בכי האי.

מחילה מחברי הפורום שאני חוזר פה על דברים כ"כ פשוטים אך כל אחד לפום חורפיא...

מה שיייך פוסקים יש חשש והוא קיים עם ראבי''ה ובלי ראבי''ה ואם זה היה הטענה השע''ת היה אומר ראבי''ה ולא היה נזקק לשמחת יו''ט כי הרי ככה נפסק
טוב נמאס לי להדיין איתך בנושא הזה מצידי תצום כל החג עם פלפולי הבל

סיום תשובת אדה"ז בעה"ת (סימן ו') אודות "בישול מצה שנתפררה":

אין למחות בהמון עם המקילים, כיון שיש להם על מה שיסמוכו... אבל לפי מ"ש האריז"ל להחמיר כל החומרות בפסח, פשיטא שיש להחמיר.... ומ"מ ביו"ט האחרון המיקל משום שמחת יו"ט לא הפסיד

וידועה התמיהה (לגבי יו"ט האחרון), שהרי ממה נפשך, אם הוא יו"ט אז הוא פסח לכל דבר, ואם אנו בקיאים בקביעותא דירחא אז אינו יו"ט ואין שמחת יו"ט.

הבעיה היא איננה רק בעצם החומרות אלא גם בשיווק וההאדרה של אלה שנוהגים כך כברי מעלה וכאידיאל תוך הסתמכות על ציטוטים מגדולי הדורות בענייני החומרות.
וכך במרוה לצמא הופיעה כתבה על איזה משפחה של אטדמו''ר שנוהגים שלא להכניס בבית שום דבר מתועש אפי' חומרי גלם ובביתה נכנסים רק דברים מהטבע כעופות דגים פירות וירקות ומים ששומרים קודם החג ומצות יד כמובן ושמן מכינים ע''י הפרדה השומן מהעופות, תוך שהם מציינים שהכל בשמחה ושלא מרגישים שחסר להם כלום כמיטב המסורת של מרוה לצמא...

אנשים צריכים להבין שהם חיים בעולם מעורב ולך תסביר לילד למה הילד של השכן נהנה משוקולד שמרלינג ואפי מקוקה קולה והוא נאלץ להסתפק בקליות ואגוזים

ליטוואק פון בודאפעסט כתב:כאשר החומרא לא תואמת את מצבו האמיתי של המחמיר, או שהוא מחמיר על ילדיו ובני ביתו משל היתה הלכה מוסכמת, הבעיא כפולה ומכופלת.

ועדים אנו לתופעת ההתחמרות אצל הציבור, שאומרים שממשיכים מסורת, והסבא והסבתא לא נהגו כלל כמו הנכד. משפחות שהסבא רבא היה לפעמים קונה מצות מערב פסח, אם היה לו פרוטה מיותרת בכיס, וגם אז רק שלש מצות עבור כל המשפחה, כהיום עומדים בתור שעות, וקונים עבור כל מי שיש לו חתימת זקן, או עתיד לגדל חתימת זקן ממצות של ערב פסח (ולא כל פעם אפשר לקרות לזה חומרא.) אנשים זוכרים בברירות שהילדים היו אוכלים מצה מעורב בחלב בכלים מיוחדים, ועכשיו הנכדים והנינים חייבים לאכול המצה בתוך שקית.

ויש עוד הערה בענין. מה שנוהגים להחמיר על חששות שהיו קיימות בעבר, שהם בגדר בלתי אפשריים כהיום. האם יש לזה איזה מקור הלכתי? ברמ"א כתוב שלא לסמוך שהפירות היבשות הם נקיות מחמץ, ומזה נשתרבב המנהג שלא לאכול פירות יבשות כלל, דבר שלא חלם עליו הרמ"א. וכן לגבי שומים, מלפפון, דגים, ועוד. יש שנהגו לחוש משום חמץ, אבל כאשר החשש אינו שייך, למה על הנכד להמשיך? לי נראה שזה גישה שטחית מאד, כאילו התוכן של המנהג הוא, "הסבא לא אכל מלפפון", ולא "הסבא חשש שמא זילפו את המלפפון בבירה", אשר הוא הנוסח היותר מדוקדק.

כדאי לציין
פרי מגדים אורח חיים אשל אברהם סימן תסד ס"ק א
יש נוהגין שלא לאכול שום בפסח, ואיני יודע טעם למה, ומכל מקום עתה אין להקל בפני עם הארץ, ובצנעא לתלמיד חכם אין להחמיר