הנה אחד שאין לו הגדה של פסח ואינו זוכרה בע"פ, בפשטות יוצא י"ח באיזכור עיקר סיפור יצי"מ, וכמו שכתבו רבים מהמפרשים (אבודרהם, אברבנאל, תיקון חג הפסח ועוד, עי' בהגדש"פ אוצר מפרשי ההגדה, מכון ירושלים, על 'וכל המרבה לספר' וכו'), וכפי שהתורה כתבה בקצרה ש"והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". ואף שישנם כמה כללים בסיפור, שיהיה דרך שאלה ותשובה, מתחיל בגנות ומסיים בשבח וכו', מ"מ בפשטות יוצאים החיוב דאורייתא גם בלא זה, ואף א"נ דכל זה לעיכובא, יחד עם אמירת פסח מצה ומרור וענייניהם, שאמר ר"ג שכל שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא י"ח, הנה אם בכ"ז אומרם בקוצר אמרים, לכאו' יצא י"ח. ולפי"ז מה נפלאו דברי הפרמ"ג בזה.
דהנה בענין ליל הסדר שחל בשבת, כתב בשבלי הלקט (ענין שבת סימן סד) וז"ל: "וכן הדין בלילי פסחים שחל להיות בשבת וצריך לו לומר הגדה על השלחן אם הוא יחידי אסור לקרות בספר ולא יועיל בעיוני אשתו עמו אם אינה יודעת לקרות בספר, אבל עיוני ראשי הדברים שיודע לגמור בחוץ מותר. וכתב אחי ר' בנימין נר"ו שהתרומה הזאת מדומעת במקצת מה שאמר בלילי פסחים שחלו להיות בשבת וצריך לו לומר הגדה על השלחן אם הוא יחידי אסור לקרות בספר ולא יועיל בעיוני אשתו עמו מה יעשה, תיבטל מצות והגדת לבנך משום ספק שמא יטה?!", עכ"ל.
וכ"ה בשו"ע (רעה, ט): "ליל פסח שחל להיות בשבת, מותר לקרות ההגדה בספר משום דהוי כעין ראשי פרקים, דאין ע"ה שלא תהא שגורה בפיו קצת". וכתבו הנו"כ שם שמקור דבריו מד' השבה"ל.
ובפרי מגדים שם כתב: "ואם אין לו כי אם נר שמן ואין הגדה שגורה בפיו כי לא למד מעולם, וצריך סידור, אפילו הכי יש לומר דמצות עשה הוא, עיין בפוסקים".
ובמשנה ברורה (שם ס"ק יז): "ואם הוא ע"ה שלא למד מעולם ואין שגור בפיו כלל בלי סידור ואין לו שם שום אדם שיבקשהו שיתן דעתו עליו שלא יטה, מ"מ אפשר ג"כ דיש להקל, שלא לבטל מצות הגדה שהוא מן התורה, אפילו אין לו רק נר של שמן [פמ"ג]", עכ"ל.
ודבריו צ"ב, דהא כאמור, יוצאים י"ח הסיפור בקוצר אמרים וא"צ לומר את כל ההגדה. א"כ למה לו לומר את כל ההגדה.
ובפשטות י"ל דכיון דהפרמ"ג איירי ב"עם הארץ גמור שלא למד מעולם ואין שגור בפיו כלל בלי סידור", א"כ לא יידע מימינו לשמאלו וגם חובתו הבסיסית לא יידע איתנו מה, ולכן הקילו שיקרא ההגדה כסדר ואז ייצא י"ח.
והנה שמעתי ממו"ר מרן הגר"ח קניבסקי זיע"א שקיום 'כל המרבה לספר' מתקיים בקריאת כל ההגדה, שבעלי ההגדה סידרוה באופן כזה שכללו בה לא רק את עיקריה, אלא גם את כל ענייני הריבוי שבח וסיפור שבה. ולפי"ז יש לומר דאם אכן דין 'כל המרבה לספר' אינו רק שבח בעלמא, כפשטות לשון ההגדה, אלא חובה בעיקר קיום המצוה, א"כ מובן שפיר שהתירו לו לקרוא ההגדה עצמה (וכן יש לדייק קצת מלשון המשנ"ב, שכתב: "שלא לבטל מצות הגדה שהוא מן התורה", ולא כתב חיוב והגדת לבנך. ומשמע דבקריאת ההגדה עצמה מקיים המ"ע דאורייתא).
והנה הרמב"ם (בנוסח ההגדה) כתב: "נוסח ההגדה שנהגו בה ישראל בזמן הגלות כך הוא". משמע דנוסח ההגדה אינו אלא מנהג (ובס' חשוקי חמד ברכות ד, ב דן באחד שיכול להאריך בהגדה או לקרוא בבוקר כל פסוד"ז, מה עדיף. והביא שדעת הגר"ח קניבסקי זצ"ל שראוי לקצר בהגדה, ולא בפסוקי דזמרה, וזאת משום דנוסח ההגדה שלנו, הוא מנהג שנהגו כך בני ישראל, ואילו פסוקי דזמרה היא תקנה והיא מהגמרא).
ואמנם בסדר הערוך (פקכ"ו) הביא מדבר יהונתן, שכדי להגיע לאהבת ה' צריך להרבות בסיפור יצי"מ, כמש"כ הרמב"ם (ספהמ"צ מצוה ג, כך לפי חלק מהנוסחאות, עי' בציונים ברמב"ם פרנקל שם) "וכבר ביארנו שזאת המצוה ג"כ כוללת שנהיה קוראים לבני אדם כולם לעבודתו יתעלה וכו', וזה שאתה כשתאהב איש אחד תספר בשבחיו ותרבה בהם". ועי' בהגדת פני דוד (ד"ה עבדים היינו) שענין 'כל המרבה' נועד לריבוי הציור והדמיון בסיפור ובזה יוצא י"ח החיוב להראות את עצמו כאילו יצא עתה ממצרים. וע"ע בזה בסדר הערוך שם. ואם אכן חיוב ריבוי הסיפור, המתקיים בקריאת כל ההגדה, הוא חיוב, אפשר אף מדאורייתא, יובנו שפיר ד' הפרמ"ג והמשנ"ב.
וידידי הגרי"ש מילר שליט"א, ר"מ בישיבת תורה בתפארתה, דן לפי דברינו האם אפשר אף לקרות את חלק ההלל שבהגדה, ואמר דא"נ דקריאת הלל בליל הסדר הוא מדברי קבלה, אפשר והפרמ"ג לשיטתו בכמה דוכתין, דדברי קבלה כדברי תורה.
ש"ב גנוט. חוהמ"פ התשפ"ג.