שמורים לכל בני ישראל לדורותם - הגאון העילוי רב"צ כהנא שפירא שליט"א

[איש_ספר]

בס"ד
שמורים לכל בני ישראל לדורותם
כתב הרמב"ן בפרשת בא עה"כ "הוא הלילה הזה לד' שמורים לכל בנ"י לדורותם" שזה הלילה שהיה שמור לשם להוציאם ממצרים, הוא לד'. כלומר מקודש לשמו. "שמורים לכל בני ישראל לדורותם" שישמרו אותו לעבוד בו לפניו באכילת הפסח וזכירת הנסים, ולתת הודאה לשמו, כמו שאמר "ושמרת את החוקה הזאת" ואמר "שמור את חודש האביב", עכ"ל. ובהגדת "מלחמות ד'" להגר"ש אראלי שליט"א (עמ' ו) כתב: ומה שהוסיף הרמב"ן חיוב הודאה, והיכן מצינו מן התורה חיוב הודאה בליל פסח וכו'.
עוד העיר על מש"כ הרמב"ן מהפסוק "שמור את חודש האביב" איך מפרש שם ענין זה של שמירה וכו'.
א) בפשטות "הלל והודאה" באין כאחד, כמו"ש בשבת כא ע"ב קבעום ימים טובים בהלל והודאה, ובר"מ הל' חנוכה פ"ד ה"י כתב שבנ"ח יש הוספה בשבח האל והודיה לו, ר"ל שיש בנ"ח גם גדר הלל, נוסף על אמירת ההלל במפורש. וכ"נ מהחינוך שבמקום הודאה שנקט הר"מ בסה"מ נקט הלל ושבח.
ב) ולכאורה יל"פ מצות ההלל שבליל פסח לפמ"ש בתוספתא מנחות פ"ו הי"ב: ברכת ההלל ושבח ותפילה מעכבות זא"ז. ר"ל שיש לצרף, או גם להקדים לתפילה שבח ולאחר התפילה הלל, והיינו שתיקנו אבות ומודים. וא"כ אם סיפור ההגדה הוא בגדר תפילה כמוש"כ לעיל בשם הד"מ, וכתב שלכן נקט הרמב"ן שזכירת הנסים נקראת "עבודה לפניו", לכן מקדימים שבח והוא קידוש היום, אשר בחר בנו כו' ולאחר ההגדה הלל.
ויתכן שלכך חילקו את ההלל, כדי שיסיימו התפילה, שנאמרה באופן של הגדה, באמירת הלל עם ברכת הגאולה שהיא "ברכת הלל", ואח"כ נאמר הלל כהודאה בפנ"ע.
ג) ולפי"ז ההגדה היא בגדר תפילה לא משום שהיא מכלל ההלל שהוא כתפילה כמשמעות השל"ה שהביא שם לעיל, וההגדה מכלל ההלל כמוש"כ שם לעיל עפי"ד הבה"ג, אלא ההלל הוא המשך גדר תפילה שיש בהגדה.
ד) אולם פשטות דברי הרמב"ן כאן לכאורה היא שה"עבודה לפניו" היא רק באכילת הפסח וזכירת יצ"מ בשעה שפסח מצה ומרור מונחים לפניך, וכעין מש"כ הב"ח לגבי כוונה בישיבה בסוכה, למען ידעו וגו'. ואילו ה"הלל וההודאה לשמו" הם מצוה בפנ"ע בשעת קיום מצוות הימים טובים באכילת פסחים ונטילת לולב כמוש"כ הרמב"ן בסה"מ.
ה) והנה לשון הרמב"ן כאן היא ע"פ ברכת מעין שבע "לפניו נעבוד כו' ונודה לשמו כו'. "עבודה לפניו" מתייחסת בעיקר לדברים שנעשים מצד הציווי לעסוק בדברי קודש "עבדהו בתורתו עבדהו במקדשו", והם הקרבן פסח וסיפור יצ"מ, ואילו "הודאה לשמו" מתייחסת בעיקר לדברים שמחשבת ורצון האדם מעירים אותו לעשות לכבוד ד', כהודאה והלל וכמ"ש בפסחים (קטז ע"א) עבדא דמפיק ליה מריה לחירות כו' בעי לאדויי ולשבחיה. אע"פ שגם הודאה עבודה היא, אבל לגבי שאר עבודות ד' היא בגדר בפני עצמו. ("לפניו" ו"לשמו" הם ביסודם ענין אחד ואכ"מ.) ולפי"ז סיפור יצ"מ נקרא עבודה מצד עצמו, גם בלא שייכותו לאכילת פסח.
ו) [אם נניח שלילה המקודש לחג טעון הלל מה"ת מצד היו"ט, יל"פ שבהיות ליל פסח מצרים כיו"ט בפני עצמו, שהרי איכא למ"ד שרק מחצות י"ד עד יום ט"ו הוזהרו בבל יראה, לכן הוי הלילה בפני עצמו מקרא קודש לקריאת הלל ותפילה כמוש"כ הרמב"ן בפרשת אמור בגדר מקרא קודש. (ולמ"ד [תוי"ט פ"י מ"ה] שלא הוזהרו באיסורי ומצוות יו"ט כלל, י"ל שעכ"פ איכא "מקרא קודש" להלל.) ולדורות נקבע הלל גם בלילה כמו שנהג ביצ"מ. ועל כך נרמז בכתוב: "ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה", יש חיובי פסח שהם גם מכח החיוב בזמן פסח מצרים. ועי' בית האוצר עמ' 26 ובמנחת אברהם ח"ב עמ' ע"ו וח"ד עמ' קלו.]
ז) הכתוב שהביא הרמב"ן: שמור את חודש האביב, ר"ל שחלק מההכנה לקדושת ליל ט"ו בעבודת הקרבן והלל הוא ע"י קביעתו בחודש האביב, שבזמן האביב יתעוררו לזכור את זמן יצ"מ, "היום אתם יוצאים בחודש האביב", לכן בא הציווי לעבר את השנה לצורך קביעת הפסח באביב והוא חלק מהשמירה של עבודות הפסח והמצות שעימו.
**
שמעתי מאאמו"ר זצ"ל על התפילה בר"ח הנשמעים בעירך ר"ל כמו"ש: כזיתא פסחא ופקע איגרא.
**
בספר זכר למקדש לאדר"ת זצ"ל (עמ' סא) הקשה על מש"כ רש"י בפסחים לו ע"א לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה, שגומרים עליו את ההלל ואומרין עליו הגדה, ובדף צה ע"ב כתב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, שאומרים הלל על אכילת פסחים, א"כ מ"ט בפסחים צה ע"ב "אפשר ישראל שוחטים את פסחיהם כו' ואין אומרים את ההלל", מ"ט לא אמרו גם "אפשר ישראל אוכלין את פסחיהם כו'". והנה לדעת הרמב"ן בסה"מ גם אכילת פסחים טעונה הלל מה"ת, והוא נכלל במ"ש שוחטין פסחיהם, אולם גם אם לא נניח כן י"ל שכיון שכבר אמרו הלל על מצות הקרבת הפסח, אי"צ לומר שוב על מצות אכילתו ועל אכילת מצה שעמו, ורק מצד שהאכילה של פסח ומצה היא חלק מסדר גאולת מצרים, שליל פסח הוא שעת גאולה, יש עימם הלל. ועל חיוב הנוסף בליל פסח אין לומר בלשון תימה "אפשר ישראל וכו'", כי עיקר ההלל על גאולת מצרים כבר אמרו בעת הקרבת הפסח. אמנם הרמב"ן בפסחים קי"ז נקט שאין לך הלל חובה כאכילת פסחים שהוא שעת גאולה והיא עיקר קריאתו של ההלל.
*
בזכר למקדש שם (עמ' סב) הקשה על פרש"י דההלל נאמר גם על המצה, ממ"ש בפסחים קיז ע"ב רביעי גומר עליו את ההלל, ומפרש בגמ' "ד' כסי תקינו רבנן דרך חירות, כל חד וחד נעביד ביה מצוה", א"כ מעיקרא היתה אמירת ההלל מתוקנת רק על הכוס בשביל ד' כוסות שנתחייבנו ולא בשביל המצה כלל. י"ל שלשיטת רש"י אין הבדל אם נאמרים קודם אכילת מצה או אח"כ בכל הזמן הראוי למצוות מצה, ואלמלא תקנת ד' כוסות היה ההלל נאמר בין קודם אכילת מצה ובין אח"כ, ומתקנת ד' כוסות נסדר חלק מההלל לאחר אכילת מצה על כוס רביעית.

[איש_ספר]

הקפצה. נוסח מתוקן.

[איש_ספר]

מתוך פני אברהם ח"ב
מהרב בן ציון שפירא
מאמרים על פסח

ליל שימורים
במועד צאתנו ממצרים, בליל שימורים, המשומר מששת ימי בראשית ומשומר לעתיד לבוא, מבהיק בו זיו מהאור הגנוז, ומהדהדת בת קול ממזמור השיר שלעתיד לבוא. מאירה הפנימה השירית שבחוקה, ונשמעים תהלתו ושבחו של מקום שבשורש מילול גבורות ד', וזוהר החסד העליון הבונה את העולם והמפולש בכל, בפרי ובעוקצו, מתגלה בנשמת כנס"י, ולה נאה למלל גבורות ד' בהיותה משמיעה כל תהילתו.
שתי רמות שצופות זו את זו, החוקה והשירה, הלכות מאוששות מחוקת הפסח ושירה חדשה, כסוד שיח שרפי קודש, שתי הרמות מקבלות אורה מהיום הקרב אשר הוא לא יום ולא לילה, וקולטים צלצלי שמע מכינור של ימות המשיח ושלעתיד לבוא, כשהשיר יהא לנו כליל התקדש חג, ושמחת לבב כהולך בחליל לבוא בהר ד' אל צור ישראל, במהרה בימינו בקרוב.

==========================================================================
מצוות אכילת מצה
ביאור בדברי הגריי"ר מפוניבז' זצ"ל
א) קידושין לח ע"א: אקרוב עומר והדר אכול. ועיין שם בתוס' ד"ה אקרוב, שהביאו קושית הירושלמי אמאי לא אכלו כשבאו לארץ מצה של חדש, ניתי עשה דמצה וידחה ל"ת דחדש. וכבר תמהו ע"ז הרי קייל"ן בפסחים דף ל"ה דאין יוצאים במצה של טבל משום שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל, ואיסור חמץ לא חל על איסור טבל, וא"כ ה"נ מצה של חדש פסולה למצוה ולא מהני כאן עשה דוחה לא תעשה. ואפילו לרבנן שם דפליגי היינו משום דחמץ הוא איסור כולל, אבל כאן שלא היה אלא חדש אין כאן כולל במציאות.
ב) וביאר הגאון רבי יצחק יעקב רבינוביץ זצ"ל מפונביז' "ונראה דבמצה איכא שתי מצוות, מצות "בערב תאכלו מצות" שהיא עצם חובת אכילת מצה, ומצות "על מצות ומרורים יאכלוהו" שזה מכלל חיובא דאכילת פסחים. ונראה דכל מ"ש בדיני מצה פסולה כגון לחם עוני ונאכלת בכל מושבות ופסול דטבל וכדומה, זהו רק במצה הנאכלת משום חובת היום ד"בערב תאכלו מצות", אבל מה שצריך לאכול מצה עם הפסח משום "על מצות ומרורים" לזה כל מצה כשרה.
וכן נראה, דהרי בפסח שני איכא נמי דין ד"על מצות ומרורים", והרי ליכא התם איסור חמץ כלל, שחמץ ומצה נאכלים עמו בבית כמו"ש בפסחים דף צ"ה, וא"כ הוא הדין בפסח ראשון נמי כשירה מצה זו לשם מצוה זו ד"על מצות ומרורים". ולפי"ז יוצא דמשום מצות "על מצות ומרורים" גם מצה של טבל וחדש כשירות, וא"כ י"ל דזהו שפריך בירושלמי אמאי לא אכלו מצה כלל, הרי משום "מצות ומרורים" היו יכולים לאכול מצה מחדש משום דעשה דוחה לא תעשה". והדברים מאירים כזוהר הרקיע. ואמר הגאון ר' אהרן סולובייציק (שליט"א) זצ"ל ששמע מפי אביו הגאון ר' משה זצ"ל, שכאשר הרצו למרן הגר"ח זצ"ל חידוש זה, הלל אותו מאד, ומזמן לזמן היה חוזר לפני תלמידיו חידוש זה, ומפטיר שזאת תורת אמת. (שו"ת זכר יצחק סי' פ אות ב. ובספר אסופות רבינו חיים הלוי עמ' ש"י).
ג) ובספר הנ"ל (אסופות רבינו חיים הלוי) כתב: בעיקר דברי הגרי"צ זצ"ל שמענו להעיר טובא מסוגיא ערוכה בפסחים דף ל"ט ע"ב בעי רמב"ח מהו שיצא יד"ח במרור של מע"ש בירושלים, אליבא דר"י הגלילי, מאי במצה דאורייתא הוא דלא נפיק אבל מרור דרבנן נפיק, מסתברא מצה ומרור, ופרש"י דהוקשו יחד, והנה ההיקש דמצה ומרור הוא מקרא דעל מצות ומרורים יאכלוהו, ומשמע דמשום האי מצוה גם לא יוצא במצה שאינה נאכלת בכל מושבות, והיינו משום דקיומו דעל מצות ומרורים מתקיים ע"י אכילת מצה שצריך לאכול משום דבערב תאכלו מצות.
ועי' תוס' פסחים ק"כ ע"א ד"ה באחרונה, ואפי' אם עיקר מצוה באחרונה וכו', ורצ"ל להלל שהיה כורך מצה ופסח וכו' דמועלת אותה ברכה לברכת מצה עם הפסח שבסוף, וצ"ע אמאי לא יוצא במצה הראשונה חיוב מצה משום בערב תאכלו מצות, ולפ"ד אתי שפי' דלקיומי' דעל מצות ומרורים צריך לאכול המצה משום בערב תאכלו מצות. אך צ"ע דהרי לראב"י דס"ל דמצה בזה"ז דרבנן ע"כ אין הכונה כן, וקשה לומר דבזה פליגי רבא וראב"י וצ"ע, עכ"ד.
ד) ונראה ברור שגם לגריי"ר אין שתי מ"ע נפרדות, אלא גם מצות "על מצות ומרורים" עיקר קיומה הוא עם פרטי הדינים שהתחדשו במצות "בערב תאכלו מצות", ואם יש לו מצה כזו שיש בה התנאים הללו מצוותן היא לאוכלה דווקא עם הפסח, ועל כך יש היקש מצה ומרור, שמצוות שניהם צריכות להתקיים בנאכל בכל מושבות. ורק כשאין לו מצה כזו, יכול לקיים עיקר מצות "על מצות ומרורים" בשאר סוגי מצה שאין בהם פרטי הדינים שהתחדשו במצות "בערב תאכלו מצות".
ה) וראיה לכך שהרי דין מצה שצריך שתהא אסורה משום "בל תאכל חמץ" ודין לחם עוני נאמרו בפירוש בכתוב "שבעת ימים תאכל עליו מצות, לחם עוני" ועליו קאי על הפסח, ואעפ"כ ס"ל להגריי"ר ששתי הלכות אלו הם מתנאי מצות "בערב תאכלו מצות", ובע"כ שס"ל שמצות אכילת פסח עם מצה היא ג"כ צריכה להתקיים עם מצות "בערב תאכלו מצות" כנ"ל.
ו) וסברת הגריי"ר שגם שני פרטים אלו אינם מעכבים במצות אכילת פסח עם מצה אלא במצות "בערב תאכלו מצות" אע"פ שהם נאמרו בכתוב שמיירי באכילת פסח, הסברא היא שכשם שדין מצה הראויה בכל מושבות ילפינן בקדושין לד מהכתוב "בכל מושבותיכם תאכלו מצות" שמיירי במצה הבאה בפנ"ע, מסתבר שגם שאר הפרטים שאינם מגוף הכשר המצה, הם מחובת מצה הבאה בפני עצמה, אבל אינם מעכבים את מצות אכילת פסח עם מצה.


**=========================================================================

פסח מצרים בא מן החולין
א) במנחת אברהם ח"ד עמ' קפט כתב מרן אאמו"ר זצ"ל: ...ולפי"ז יש לבאר מ"ש במנחות פב ע"א דאליבא דרבי אליעזר ילפינן דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין מפסח מצרים, ופרש"י דהרי שם לא היה נוהג מע"ש. וכיו"ב שם במשנה דאין מביאין חוץ מן החולין פרש"י דהיינו לא ממע"ש, וכך מיירי כל הסוגיא שם במנחות לגבי מע"ש, אבל הרמב"ם בפיה"מ כתב שלא היה באותו זמן הקדש, לפי שלא קדמה לו התורה . והמיעוט הוא גם דאין מביאין מן ההקדש, וכ"כ הראב"ד לתו"כ פר' צו פרשתא ה' הי"א, ועיין במאירי חולין כא. ופשוט ששני הביאורים נכונים כמפורש בפסחים (מז ע"ב) "שה ולא הבכור, אחת ולא מעשר וכו'", עיי"ש ברש"י שממעט שאין מקריבין התמיד מבכור ומעשר, ועיי"ש בתוס' ד"ה שה, דאם היה אפשר להסיקם לשם עולה היה דינם כדין עולה, דגם בהקדש אין יוצאין יד"ח מטעם זה וז"פ. וא"כ צ"ב מאי ראיה מפסח מצרים הרי אפשר דהיו יוצאים בקדשים, דהרי קודם מ"ת נמי הקריבו. ואפילו אם נימא דבעולות דצריך להקריב הכל ודאי ל"ש לומר שישנו לשלמים ומכ"ש לפסח דאכילתו מעכבת, אכן הרי בזבחים קטז ע"א איכא פלוגתא דאמוראי ולחד מ"ד הקריבו ב"נ שלמים, ועי' ברש"י שם ד"ה לכל וד"ה זבחים ועולות דעד מ"ת היה דינם כב"נ לגבי הקרבת עולות ושלמים (ופשוט דהפלוגתא היא דוקא בב"נ שקודם מ"ת, אבל לאחר מ"ת הוי פלוגתא דר"ע ור"י, דבפשטות לא יפלגו אמוראי בפלוגתא דתנאי.) וא"כ הרי היו יכולים לצאת בשלמים, ומנל"ן דאין מביאין אלא מן החולין, עכ"ל.
ב) לכאורה י"ל בכוונת הרמב"ם, דאת הפסח הקריבו בתורת ישראליות שהיתה בהם מאז חיובם בק"פ - עיין בבעלי התוס' עה"ת שגם במילה הצטוו בעשור לחודש. ויל"פ שכדי שיוכלו להקדיש ק"פ בתורת ישראליות - כי י"א שהביקור צ"ל אחר ההקדש, עי' טו"א ר"ה כח ע"ב - היו צריכים להתחיל להכנס בברית קודם לכן. - ולא היה אז הקדש קרבן אחר בתורת ישראליות, כי לא נצטוו אלא במצוות הפסח, ואילו דין הקרבת שלמים שהיתה בהם במצרים היתה עדיין בתורת בני נח, עם דיני הקרבה המיוחדים לב"נ, ולכן סובר רבי אליעזר שאין להניח שיכלו להקריב לקרבן פסח שה שהוא קרבן שהקדישו לשלמים בתורת בני נח.
ג) והנה בדין הקרבה של ב"נ י"ל שלא היה דין הקדש שיחול ע"י אמירה, לא קדו"ד ולא קדוה"ג. אלא ההקדש היה חל רק משעה שעושים מעשה של קודש, דהיינו אם הקדישו קרבן, לא היתה קדו"ד ולא קדוה"ג חלה משעת הקדש אלא משעת הקרבה. ובקרבן ב"נ לא הוצרכו להקדש קודם ההקרבה, עי' תו"כ פר' ויקרא עה"כ "אדם כי יקריב מכם קרבן לד'", שיקדים הקדשו לקרבנו, ויל"פ שחידוש הוא בקרבנות ישראל שיש להקדיש קודם ההקרבה. והו"ה אם הקדישו אבנים למזבח במה קטנה, לא התקדשו אלא משעת עבודה. ורק משעה שהתחייבו בק"פ בתורת ישראלים, התחדש דין הקדש באמירה.
ד) והנה לגבי קדו"ד יש לתת טעם עפ"י מה שנראה מהרשב"ם ב"ב קלג ע"ב שכל דין אמל"ג הוא חידוש, שכתב שילפינן לדין אמל"ג מהכתוב "מוצא שפתיך תשמור" או מהכתוב "ואיש כי יקדיש את ביתו קודש לד'", נראה דיש כאן גזה"כ שיחול שעבוד וקנין הקדש באמירה, וא"כ י"ל שקודם שנצטוו ישראל בדין הקדש לא חל דין אמל"ג. ולגבי קדוה"ג י"ל שכ"ש הוא שלא חלה קדושה חמורה כזו באמירה. ולגבי ב"נ ילפינן מהכתוב "איש איש" וגו' שגם הם נודרים נדרים ונדבות כישראל, וכ"ז ממ"ת. ואולי בב"נ כל הריבוי הוא רק כשמקדישים להקריב במקדש או בבמה של ישראל, ולא כשמקדישים להקריב בבמה קטנה שלהם, ואין קרבנם שם מתקדש אלא משעת הקרבה, והו"ה בדין במה קטנה שלהם, שאינה מתקדשת אלא משעת הקרבה.
ולכן בשעת פסח מצרים לא היה לישראל דבר שבחובה שניתן להקריבו לשם פסח, כי השלמים שהקדישו לא היו בהם קדושה ושעבוד להקדש. ואם כי עצם חיוב נדר לגבוה היה גם קודם מ"ת כמוש"כ הר"ם בסוף הל' ערכין, ולדעת המל"מ בהל' מלכים יש בב"נ חיוב לקיים שבועתם בשם, מ"מ יש בכך רק חיוב לקיים נדרם ושבועתם ולא שעבוד ממון להקדש, ומכ"ש שלא קדוה"ג. ועי' בצ"פ הל' מתנו"ע הנ"ל (נט ע"א) שבדבר שאין בו גדר ממון הקדש אלא איסור הקדש, ניתן להתכפר בו.
ה) אמנם ממ"ש בירושלמי קידושין שדין אמל"ג הוא משום דכתיב "לד' הארץ ומלואה", ופירש המאירי דההקדש נקנה לגבוה כדין קנין בחצר המשתמרת לדעתו, א"כ מפני מה נחלק בין הקדש ב"נ להקדש ישראל. (ועי' בזכר יצחק עמ' קכט.) ומ"ש שמ"איש איש וגו'" מרבינן שגויים נודרים נדרים ונדבות כישראל, יל"פ שקמל"ן שגם בבמה גדולה וקטנה דישראל רשאים להקדיש ולהקריב קרבנות שלהם.
ו) ונראה שיל"פ בכוונת הר"מ בפיה"מ שקודם שנאמרה ע"י נביא מצוה של הקדש קרבן וצרכי קרבן, לא קרבן חובה ולא קרבן רשות, לא היה דין ממון הקדש, שיהא ממון שהיה ברשות אדם משועבד וקנוי לרשות הקדש, כי עצם גדר ממון הקדש הוא דין מחודש שחל רק על ידי מצות נביא שנצטווה על הקדש קרבן וצרכי קרבן, וקודם שנאמרה מצוה על כך לא נאמר גם החידוש של ממון הקדש, בין קדו"ד ובין קדוה"ג, כי קדוה"ג תלויה בדין קנין הגוף ע"י הקדש, עי' רשב"א חולין קלט ע"א. דבלא ריבוי מהכתוב הוה אמרינן בקדוה"ג דאם היונים מרדו היו יוצאות לחולין, ומנדרים כט ע"ב נראה דגם בקדוה"ג אמרינן אמל"ג, שלכן במקדיש קרבן לאחר ל' יום אינו יכול לחזור בו.
ורק לאחר שהיה ציווי על דין הקרבה, חל דין ממון ובי גזא דרחמנא ויש גדרי קנין הקדש, ואז חל דין הקדש גם ע"י אמירה משום ש"לד' הארץ ומלואה", והקדש זוכה כבקנין חצר.
ז) ומ"ש בע"ז ה ע"ב דמהכתוב בנח "ומכל החי וגו'" ילפינן שמחוסר אבר אסור בהקרבה בבמת ב"נ, עיין בפירוש הראב"ד שם שאין בכך ציווי אפילו לחייבו להקריב, אלא היה בכך רמז לנח שיקריב אחר המבול. ועי' ברש"י ורמב"ן פר' נח (ז א-ב). ויל"ע מהתוס' שם ד"ה מנין (השני). ובכל אופן לא היה אז ציווי על הקדשת קרבן.
ח) ולכן בשעת הציווי על הקדשת פסח מצרים, שהוא הציווי הראשון בדין הקרבה לא היה דבר שבחובה מקרבן אחר וכנ"ל. ואח"כ היה ציווי בדין הקדש בכל קרבנות של רשות וחובה.
ט) והנה בדין קדשי מזבח כתבו בשם הגר"ח שאין בו דין אמל"ג אלא שחלה תחילה הקדושה וע"י כך הויא ממון גבוה. ולכאורה מדברי הרשב"א בחולין הנ"ל דבלא ריבוי מהכתוב הו"א דקדשי מזבח יוצאים לחולין ע"י מרידה משמע לא כן. ויתכן שהילפותא מקרא שאינם יוצאים לחולין ע"י מרידה, מלמדת שכל דין ממון גבוה שבקדשי מזבח הוא מכח הקדושה וזו אינה נפקעת ע"י מרידה, ולכן גם דין ממון גבוה שבהם לא נפקע. עכ"פ לפי"ד הגר"ח י"ל שמה שע"י אמירה חלה קדוה"ג, הוא דין מחודש הנלמד מהכתוב "אדם כי יקריב וגו'", שמכך ילפינן בתו"כ שיקדים הקדשו לקרבנו, ויל"פ שיש כאן גם לימוד שחלה קדוה"ג ע"י הקדשו. ולפי"ז יל"פ הטעם שבמנחה וקטורת לא חלה קדוה"ג באמירה, אלא ע"י כ"ש, כי כל הילפותא שקדוה"ג חלה ע"י אמירה חידוש הוא שמצינו בפרשת קרבן בהמה, ואין ללמוד משם למנחות וקטורת.
י) ולפ"ז י"ל שגם אם קודם שהיה ציווי ע"י נביא על הקדש קרבן לא חל דין הקדש, מ"מ דין קדושה בקרבן בלא גדר ממון גבוה חל גם אז, ויכולים היו לחול האיסורים שיש בקרבן מצד הקדושה. ולפי"ז יל"פ מ"ש בירושלמי נדרים פ"א ה"ג כאימרא כו' ר"ש בן לקיש אמר כאילו של אברהם (מובא בתוס' י ע"ב), והיינו כאיסור הנאה שחל מצד הקדושה (עי' באחיעזר ח"ב סי' יח אות ה), ועיי"ש בירושלמי שהקשו על ר"ל אמאי לא קתני כקרבנות המזבח, ולהנ"ל יתכן שר"ל סובר שיותר חידוש הוא לומר שהמתפיס בדבר שאין איסורו משום ממון גבוה אלא רק משום קדושת קרבן, ג"כ הוי התפסה.
יא) ולגבי קדושת מזבח ב"נ י"ל, שאע"פ שלא היה דין הקדש אבל מ"מ אבני מזבח שהקריבו עליהן אין להוציאן לחולין כמו"ש בע"ז (נב ע"ב) שכיון שנשתמש בהם גבוה לאו אורח ארעא להשתמש בהם הדיוט. ובירושלמי מגילה פ"א ה"א אמר רבי לאנטונינוס שלאחר שיקריב בבמה שלו יגנוז האבנים.
יב) ובעיקר הביאור הנ"ל בפיה"מ, יל"ע ממש"כ המאירי בביצה יט ע"ב בדין אין דבר שבחובה בא אלא מן החולין: "והאיך יפרע חובו במה שהוא זקוק להביאו מצד אחר". וא"כ מה נפק"מ בין מה שהוא זקוק להביאו מצד מצות אכילת מע"ש בירושלים ובין מה שהוא זקוק להביאו מצד שבועתו להקריב, שגם בב"נ היה נוהג חיוב שבועה לסברת המל"מ הנ"ל.
יג) עוד כתב מרן אאמו"ר זצ"ל שם (מנחת אברהם ח"ד עמ' קפ"ז): ...ולפו"ר יל"פ דמ"ש בפסחים עא ע"א ובמנחות פב ע"א דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, היינו דווקא בקדשי ישראל, אבל בקדשי עכו"ם מביאין. ומצינו גדר כזה בלוג שמן של מצורע שמשנים אותו לקרבן של אחר אף דכבר קדוש ואינו מן החולין. עי' מנחות טו ע"ב ובהל' מחו"כ פ"ה ה"ד. וכיו"ב מצינו בנזיר שמגלח על קרבנות אביו כמו"ש בנזיר ל ע"א, ואפילו לא נזר אלא לאחר שמת אביו והמעות שהפריש אביו לקרבנותיו כבר הוקבעו לקרבן - כי גם בהפריש לקרבנות טומאה תורים או בני יונה ואין הקנים מתפרשות אלא בלקיחת בעלים או בהפרשת כהן כמ"ש בכריתות כח ע"א, מ"מ א"א לשנותם לקדושה אחרת ולחיוב אחר - ואעפי"כ הבן יוצא בהם יד"ח.
יד) וכ"נ ממש"כ הרמב"ם בהל' מעה"ק פ"ג ה"ג שגוי שנדר שלמים ונתנן לישראל על מנת שיתכפר בהן לישראל אוכלין אותן ישראלים כשלמי ישראל, ומבואר דאם הפריש הגוי קרבן בשביל עצמו, דנדר קרבן, יכול לתנו לישראל שיתכפר בו, ומשמע ממש"כ הר"מ שיתכפר, דהישראל צריך להתכפר בשלמים וע"י קרבן זה שנתן לו הגוי הריהו יוצא יד"ח. והמקור לכך במנחות עג ע"ב: עכו"ם שהתנדב להביא שלמים, נתנן לישראל, ישראל אוכלן וכו', הכי קא אמר על מנת שיתכפר בהן ישראל, ישראל אוכלן וכו', והר"מ מפרש דמיירי בהקדיש תחילה לעצמו ואח"כ נתנן לישראל. ולפי"ז צ"ל דעכו"ם נותן קרבנותיו. ויש לעיין אם גם לעכו"ם אחר יכול לתת, עכ"ל. (ועיין מש"כ אאמו"ר זצ"ל במנחת אברהם ח"א עמ' רמ"ח.)
טו) אפשר לבאר החידוש הנ"ל דמרן אאמו"ר זצ"ל, דעכו"ם שנדר שלמים לעצמו יכול לתיתה לישראל ויקרב בתורת שלמים, עפ"י מש"כ בצ"פ הל' מתנו"ע (עמ' נט) על מ"ש בכריתות כז ע"א דאדם מתכפר בשבח הקדש, דלא הוה כאן הדין דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, משום דלא מקרי ממון הקדש, משום דהוא לא הקדישם, עיי"ש. ואם כי גם למ"ד שלמים ממון בעלים א"א להביאם לחובה, והו"ה מע"ש למ"ד ממון בעלים הם, עי' רש"י חולין כד ע"א ד"ה משלו, צ"ל דכוונת הצ"פ שרק במקום שהחסרון בממון הקדש הוא מצד שלא היה מי שהקדיש, כמו בשבח הקדש, שאין הקדש זוכה בו בגדרי ממון כלל, משום שאין מקדיש. אבל בשלמים ומע"ש לסוברים שהם ממון בעלים, הרי"ז משום שעדיין יש לבעלים זכות ממונית בהם, ומ"מ הם נחשבים גם כממון גבוה כמו"ש במעילה ז ע"ב, דגם לריה"ג אין נהנים מר"ת, וכיו"ב במע"ש, דגם למ"ד ממון הדיוט הוא ממעטינן מ"אשר לו" דאין מביאים ממנו דבר שבחובה כדברי רש"י הנ"ל, ויל"פ דכוונתו שעצם החובה לאכול המע"ש דווקא בירושלים ובטהרה הוא משום זכות גבוה שיש במע"ש. ולפי"ז י"ל דלמ"ד דאין מועלים בקדשי גויים ואין איסור אפילו ליהנות כמו"ש בתמורה ג ע"א, אין בהם גדר ממון הקדש כלל והם כשבח הקדש שניתן להתכפר בו. ועוד, שלדעת מראה הפנים למע"ש פ"א סוה"ג קימל"ן דבדיעבד אם הביא קינין ממעות מע"ש עלתה לו לכפרה. וא"כ י"ל שמקדשי גויים אפשר להביא לכתחילה.

===============================================

שמורים לכל בני ישראל לדורותם
כתב הרמב"ן בפרשת בא עה"כ "הוא הלילה הזה לד' שמורים לכל בנ"י לדורותם" שזה הלילה שהיה שמור לשם להוציאם ממצרים, הוא לד'. כלומר מקודש לשמו. "שמורים לכל בני ישראל לדורותם" שישמרו אותו לעבוד בו לפניו באכילת הפסח וזכירת הנסים, ולתת הודאה לשמו, כמו שאמר "ושמרת את החוקה הזאת" ואמר "שמור את חודש האביב", עכ"ל. ובהגדת "מלחמות ד'" להגר"ש אראלי שליט"א (עמ' ו) כתב: ומה שהוסיף הרמב"ן חיוב הודאה, [צ"ב], והיכן מצינו מן התורה חיוב הודאה בליל פסח וכו'.
עוד העיר על מש"כ הרמב"ן מהפסוק "שמור את חודש האביב" איך מפרש שם ענין זה של שמירה וכו'.
א) בפשטות "הלל והודאה" באין כאחד, כמו"ש בשבת כא ע"ב קבעום ימים טובים בהלל והודאה, ובר"מ הל' חנוכה פ"ד ה"י כתב שבנ"ח יש הוספה בשבח האל והודיה לו, ר"ל שיש בנ"ח גם גדר הלל, נוסף על אמירת ההלל במפורש. וכ"נ מהחינוך שבמקום הודאה שנקט הר"מ בסה"מ נקט הלל ושבח.
ב) ולכאורה יל"פ במצות ההלל שבליל פסח לפמ"ש בתוספתא מנחות פ"ו הי"ב: ברכת ההלל ושבח ותפילה מעכבות זא"ז. ר"ל שיש לצרף, או גם להקדים לתפילה שבח ולאחר התפילה הלל, והיינו שתיקנו אבות ומודים. וא"כ אם סיפור ההגדה הוא בגדר תפילה כמוש"כ לעיל בשם הד"מ [סי' תע"ג אות יב], וכתב שלכן נקט הרמב"ן שזכירת הנסים נקראת "עבודה לפניו", א"כ יל"פ שסיפור יצ"מ הוא בגדר תפילה, לכן מקדימים שבח והוא קידוש היום, אשר בחר בנו כו' ולאחר ההגדה הלל. [אמנם הד"מ נקט ד"הוי כמו תפילה, שאנו מספרים כבוד הא' ושבחו יתעלה". ולפי דברינו סיפור נפלאות ד' איך שהוציאנו מאפילה לאור גדול הם בגדר תפילה, ואילו השבח המפורש בברכת הקידוש הוא בגדר שבח שלפני התפילה.]
ויתכן שלכך חילקו את ההלל, כדי שיסיימו התפילה, שנאמרה באופן של הגדה, באמירת הלל עם ברכת הגאולה שהיא "ברכת הלל", ואח"כ נאמר הלל כהודאה בפנ"ע.
ג) ולפי"ז ההגדה היא בגדר תפילה לא משום שהיא מכלל ההלל כפי שהניח וביאר שם בדעת הבה"ג, וההלל הוא כתפילה כמשמעות השל"ה שהביא שם לעיל, אלא ההלל הוא המשך גדר תפילה שיש בהגדה.
ד) אולם פשטות דברי הרמב"ן כאן לכאורה היא שה"עבודה לפניו" היא רק באכילת הפסח וזכירת יצ"מ בשעה שפסח מצה ומרור מונחים לפניך, וכעין מש"כ הב"ח לגבי כוונה בישיבה בסוכה, למען ידעו וגו'. ואילו ה"הלל וההודאה לשמו" הם מצוה בפנ"ע בשעת קיום מצוות הימים טובים באכילת פסחים ונטילת לולב כמוש"כ הרמב"ן בסה"מ.
ה) והנה לשון הרמב"ן כאן היא ע"פ ברכת מעין שבע "לפניו נעבוד כו' ונודה לשמו כו'. "עבודה לפניו" מתייחסת בעיקר לדברים שנעשים מצד הציווי לעסוק בדברי קודש, "עבדהו בתורתו עבדהו במקדשו" (סה"מ לר"מ מ' ה'), והם הקרבן פסח וסיפור יצ"מ, ואילו "הודאה לשמו" מתייחסת בעיקר לדברים שמחשבת ורצון האדם מעירים אותו לעשות לכבוד ד', כהודאה והלל, וכמ"ש בפסחים (קטז ע"א) עבדא דמפיק ליה מריה לחירות כו' בעי לאדויי ולשבחיה. אע"פ שגם הודאה עבודה היא, אבל לגבי שאר עבודות ד' היא בגדר בפני עצמו. ("לפניו" ו"לשמו" הם ביסודם ענין אחד ואכ"מ.) ולפי"ז סיפור יצ"מ נקרא עבודה מצד עצמו, גם בלא שייכותו לאכילת פסח.
ו) [אם נניח שלילה המקודש לחג טעון הלל מה"ת מצד היו"ט, יל"פ שבהיות ליל פסח מצרים כיו"ט בפני עצמו, שהרי איכא למ"ד שרק מחצות י"ד עד יום ט"ו הוזהרו במצרים בבל יראה, לכן הוי הלילה "מקרא קודש" בפני עצמו, לקריאת הלל ותפילה כמוש"כ הרמב"ן בפרשת אמור בגדר "מקרא קודש". (ולמ"ד [תוי"ט פ"י מ"ה] שלא הוזהרו במצרים באיסורי ומצוות יו"ט כלל, י"ל שעכ"פ איכא "מקרא קודש" להלל.) ולדורות נקבע הלל גם בלילה כמו שנהג ביצ"מ. ועל כך נרמז בכתוב: "ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה", יש חיובי פסח שהם גם מכח החיוב בזמן פסח מצרים. ועי' בית האוצר עמ' 26 ובמנחת אברהם לאאמו"ר מרן זצ"ל ח"ב עמ' ע"ו וח"ד עמ' קלו.]
ז) הכתוב שהביא הרמב"ן: שמור את חודש האביב, ר"ל שחלק מההכנה לקדושת ליל ט"ו בעבודת הקרבן והלל, הוא ע"י קביעתו בחודש האביב, שבזמן האביב יתעוררו לזכור את זמן יצ"מ, "היום אתם יוצאים בחודש האביב", לכן בא הציווי לעבר את השנה לצורך קביעת הפסח באביב והוא חלק מהשמירה של עבודות הפסח והמצות שעימו.
**
שמעתי מאאמו"ר זצ"ל על התפילה בר"ח הנשמעים בעירך ר"ל כמו"ש: כזיתא פסחא ופקע איגרא.
**
בספר זכר למקדש לאדר"ת זצ"ל (עמ' סא) הקשה על מש"כ רש"י בפסחים לו ע"א לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה, שגומרים עליו את ההלל ואומרין עליו הגדה, ובדף צה ע"ב כתב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, שאומרים הלל על אכילת פסחים, א"כ מ"ט בפסחים צה ע"ב "אפשר ישראל שוחטים את פסחיהם כו' ואין אומרים את ההלל", מ"ט לא אמרו גם "אפשר ישראל אוכלין את פסחיהם כו'". והנה לדעת הרמב"ן בסה"מ גם אכילת פסחים טעונה הלל מה"ת, והוא נכלל במ"ש שוחטין פסחיהם, אולם גם אם לא נניח כן י"ל שכיון שכבר אמרו הלל על מצות הקרבת הפסח, אי"צ לומר שוב על מצות אכילתו ועל אכילת מצה שעמו, ורק מצד שהאכילה של פסח ומצה היא חלק מסדר גאולת מצרים, שליל פסח הוא שעת גאולה, יש עימם הלל. ועל חיוב הנוסף בליל פסח אין לומר בלשון תימה "אפשר ישראל וכו'", כי את עיקר ההלל על גאולת מצרים כבר אמרו בעת הקרבת הפסח. אמנם הרמב"ן בפסחים קי"ז נקט שאין לך הלל חובה כאכילת פסחים שהוא שעת גאולה והיא עיקר קריאתו של ההלל.
*
בזכר למקדש שם (עמ' סב) הקשה על פרש"י דההלל נאמר גם על המצה, ממ"ש בפסחים קיז ע"ב רביעי גומר עליו את ההלל, ומפרש בגמ' "ד' כסי תקינו רבנן דרך חירות, כל חד וחד נעביד ביה מצוה", א"כ מעיקרא היתה אמירת ההלל מתוקנת רק על הכוס בשביל ד' כוסות שנתחייבנו ולא בשביל המצה כלל. י"ל שלשיטת רש"י שההלל נאמר גם על המצה, אין הבדל אם נאמרים קודם אכילת מצה או אח"כ בכל הזמן הראוי למצוות מצה, ואלמלא תקנת ד' כוסות היה ההלל נאמר בין קודם אכילת מצה ובין אח"כ, ומתקנת ד' כוסות נסדר חלק מההלל לאחר אכילת מצה על כוס רביעית.