לשון 'קילוס' שבח או גנאי?

[נוטר הכרמים]

בפירוש הריטב"א על ההגדה כתב דאין ראוי לומר 'ולקלס', לפי שנופל בו לשון גנאי כמו שכתוב בתהילים עט לעג וקלס, וכ"כ הרשב"ץ בשם י"א. ברם, הוסיף שרבותינו היו משתמשים בו בלשון שבח, א"כ נכון לומר לקלס לשון שבח, ואין לחוש שיהיה לשון לעג וקלס, ויגיד עליו רעו שאר המילות שהן לשון שבח.

ובפירוש 'גאולת אברהם' לרבי אברהם בן רבינו הגר"א כתב דזהו מין שבח שהוא קלסה לכל האומות.

וראה לשון רש"י בחבקוק (א,י): והוא במלכים יתקלס - וכל לשון קלסה לשון דיבור הנדברים בו יש לטוב ויש לרע. וראה עוד בשבלי הלקט השלם בענין תפילה אות ח

אמנם בכיוצא בזה מצינו שנחלקו הגאונים הובאו בב"י או"ח סי' נו בענין אמירת הקדיש, וז"ל: מצאתי בשם רבינו האי גאון שהגון לומר ויתקלס לפי שהקדיש נאמר על העתיד שיצא ה' ונלחם...ויתקלס הוא לשון זיון, וכובע נחושת (שמואל א א,יז) תרגומו קולסא דנחשא. (א"ה, ראה רש"י פסחים נג,א ד"ה מקולסין, רש"י שם עד,א ד"ה מקולס, רש"י ביצה כב,ב ד"ה מקולס). ובשם רב יהודאי גאון שאין אומרים ויתקלס לפי שאנו מוצאים אותו בלשון גנאי, וכן מנהג פשוט שאין אומרים אותו, עכ"ל.

ועי' בתוס' ב"מ כה,ב ד"ה כאבני בית קוליס, וז"ל: והא דקרי ליה בעלמא מרקוליס היינו חילוף קילוס, דהם קורים קילוס לשון שבח וחכמים החליפו לגנאי לשון לעג וקלס.


נשמח לעוד ידיעות בנידון זה.

[ישבב הסופר]

מנחם בן סרוק פירש קלס "ענין לעג ובוז" ותו לא. (מפני שבמקרא אין מקום מפורש שהכוונה לשבח, חוץ מ'כזונה לקלס אתנן' (יחזקאל ט"ז ל"א) שג"כ יש לדרוש לשני פנים)
על דעת רבינו הרד"ק ורבי יונה ן' ג'אנח הענין מורה הן על לעג והן על השבח, כל דבר לפי ענינו, ודרך חז"ל להשתמש בו לשבח, "אשרי מלך שמקלסין אותו בביתו כך".
ור' אליה המדקדק בנימוקיו אמר "וא"כ יהיו שני ענינים בשורש אחד דבר והיפוכו וזה לא יתכן" עכ"ל. וכל זה מפני שתפש את דעתו של הראב"ע בזה וכידוע שיטתו בענין דבר והיפוכו.

ולענין דרוש וחריפות, אוסיף מה ששמעתי מדודי שליט"א (מחדש גדול בתחום הזה) על מה שאחז"ל בפסחים ע"ד. "ת"ר איזהו גדי מקולס דאסור לאכול בלילי פסח בזמן הזה כל שצלאו כולו כאחד"
ולפי זה הסביר איך יתכן ששורש אחד יורה על שני הפכים, ש'קלס' מורה על פירוט כל הדבר כאחד ולא להפיל דבר מנו ארצה, ולכך, אם טוב הוא, אז הקילוס לשבח, אך אם איננו טוב, אין לך לעג ובזיון גדול מזה. ודפח"ח.

[ישבב הסופר]

ולענין "ויתקלס" הביא הרד"ק המנהג הפשוט לומר ויתעלה ויתקלס, והוסיף "אבל רבי עמרם גאון ז"ל כתב בספר תפילות שלו שאין ראוי לומר ויתקלס.

[אליהוא]

עי' בהגדת בעלי התוספות ע' רכ"ב שכבר עמדו בזה שיש חילוק בין לשון מקרא ללשון חז"ל בזה. וכמדומה שגם היעב"ץ כתב מזה.

[דראל]

קיים שינוי הלשון בין קילוס בלשון המקרא לקילוס בלשון חז"ל.
בלשון המקרא 'קלס' היא לשון לעג וכו'.
בעוד שבלשון חז"ל המילה 'קלס' קשורה למילה יונית דומה שפירושה שבח.

[ישבב הסופר]

קיים שינוי הלשון בין קילוס בלשון המקרא לקילוס בלשון חז"ל.
בלשון המקרא 'קלס' היא לשון לעג וכו'.
בעוד שבלשון חז"ל המילה 'קלס' קשורה למילה יונית דומה שפירושה שבח.

ידידי החכם דראל, במטו מינך תפרט לנו מניין לך זאת על המילה ביוונית שדומה לקלס - לשבח?

[אורי אגסי]

בענין משמעות "קלס"
עי' באריכות בספר "מעייני אגם" להרא"מ גלאנצר שליט"א עמ' פ' (מצוי באוצר).

[דראל]

מילון אבן שושן על הערך קִלֵּס:
א. לעג, בז: "לקלס אתנן" (יחזקאך טז לא)...
ב. (מיונית: קלוס - יפה, טוב) שבח, הלל: "לפיכך אנחנו חיבין להודות להלל לשבח... לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו" (הגדה של פסח)...

וכן בפירוש הרטום (המכונה 'פירוש קאסוטו') על מלכים ב ב כג:
"ויתקלסו בו - לעגו לו. בעברית המאוחרת יש לשורש ק ל ס, בהשפעת מילה דומה ביונית, מובן הפוך: שבח".

[הור ההר]

הוכחה לדברי דראל:

וזו שאילה שאל ביתוסי אחד את רבי יהושע הגרסי: מניין שאין כותבין תפילין על עור בהמה טמאה? - דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך - מדבר המותר בפיך. - אלא מעתה על גבי עור נבלות וטרפות אל יכתבו! - אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה, לשני בני אדם שנתחייבו הריגה למלכות, אחד הרגו מלך ואחד הרגו איספקליטור, איזה מהן משובח? הוי אומר: זה שהרגו מלך. - אלא מעתה יאכלו! - אמר ליה: התורה אמרה +דברים יד+ לא תאכלו כל נבלה ואת אמרת יאכלו? - אמר ליה: קאלוס. (משובח טעם זה. רש"י) (שבת קח,א)

סבורני שצורה כזו לא יכולה להופיע בלה"ק, ורק במילה לועזית.

נוסף לאח"ז: שוב מצאתי שבר"ח שם כתב להדיא שהוא לשון יוני.

אמנם ביצעתי חיפוש באוצר ומצאתי בספר מעייני אגם על לעזי רש"י, שדבר זה תליא באשלי רברבי, מה שכבר קצת הזכירו כאן, שלדעת הר"ח והאבן עזרא, אין במקרא שורש קלס במשמעות שבח, ולדעות אחרות רש"י ון' גאנח, יש במקרא בפסוק שכבר הזכירו, "היית כזונה לקלס אתנן".

[איש_ספר]

מתוך מאמר אפיקומו לרשב"ץ, בתוספת הערות (בכתובים):

וי"א שאין ראוי לומר לקלס שהוא לשון בזיון וכן אמר רב עמרם גאון ז"לא לפי שכתוב לעג וקלס. אבל רבותינו ז"ל הם משתמשין בו לשון שבח במדרש קדמו שרים אחר נוגנים כי ישראל היו מקלסין להקב"ה תחלה ואחר המלאכים ואחר הנשים שנאמר בתוך עלמות תופפות. וכן בכל המקומות מזכירין מקלסין להקב"ה והוא מלשון והוא במלכים יתקלס לשון שבחב . וכן לא היית בזונה לקלס אתנן לשון שבח וכן לע"ז שעובדין אותה ברגימה אומרים אבני בית קוליס, כי כן היו קוראין אותה עובדיה לשון שבח ואנחנו מכנין אותה לגנאי מרקוליס כלומר הפך קוליס, כי בלשון רז"ל מר לשון תמורה והפך , אמרו בבכורות בפרק עד כמה מזבן תרבא דאטמא במר (תיתא) [דכנתא] פירוש שהיה מוכר חלב אסור בתמורת חלב (התיתא) [הכנתא] שהוא חלב מותר וכן בפרק גיד הנשה נבילה במר דשחוטה כלן לשון תמורה וחלוף וכן מר קוליס הפך שבחג. אם כן נכון לומר לקלס לשון שבח ואין לחוש שיהיה לשון לעג וקלס ויגיד עליו רעו - שאר המלות שהם לשון שבח.

א. לפנינו לא נמצא כן בשם רע"ג, ובנוסח הקדיש (מהדורת רא"ל פרומקין ח"א עמ' 186) כתב רע"ג דאין לומר ויתקלס 'לא מפני שהוא גנאי אלא כך שמענו מרבותינו שהיו אומרים חייב אדם להזכיר שבעה וכו''. ובנוסח ההגדה גריס 'ולקלס'. אבל עיין תשובות הגאונים מתוך הגניזה (אסף, ירושלים תרפ"ט עמוד 245): 'יתקלס בלשון תלמוד לשון שבח ובלשון מקרא גנאי'. וע"ע תשובת רבי אברהם בהרמב"ם שנדפסה בראש ספר מעשה רוקח (וונציא תק"ב דף א ומשם בתשובות הרמב"ם ליק ח"א עמוד 51 ועיין גם המספיק לעובדי השם (דנה) עמוד 192): כמו שהוסיפו החזנים ויתקלס והוא טעות, שמעתי אבא מארי ז"ל מונע אותו לשני סיבות. האחת – מפני התוספת עצמו שראוי למנוע אותו והדומה לו, והשני – שהיא מילה משותפת בין העילוי והפכו. אמר הכתוב (חבקוק א י) והוא במלכים יתקלס, וזה מובן ממנו העלוי. ואמר (מלכים ב ב כג) ויתקלסו בו נערים, והוא הפך העלוי. ואפשר לפרש והוא במלכים יתקלס שחוזר אליו, ויהיה פירושו יתעלה או יתפאר, או יהיה חוזר אל המלכים ויהיה פירושו והוא ישחק במלכים, דומה לכונת סוף הפסוק: ורוזנים משחק לו. [א"ה וכ"ה בראב"ע וברד"ק שם ובספר השרשים לרי ן' ג'אנח, ברלין תרנ"ג עמוד 448] ולפארו יתברך בזה הלשון הוא טעות, עכ"ל. וכ"ה בשבלי הלקט (סימן ח) משמיה דרב יהודאי גאון שאין לומר בקדיש ויתקלס לפי שהוא לשון גנאי. וע"ע תשובה בענין זה שנתיחסה לרב האי בגגנזי שכטר (כרך ב עמוד 161 ואילך), אסופת דברי גאונים באוצר הגאונים ר"ה עמוד 67, רד"ק ספר השרשים ערך קלס וערוגת הבושם הנעתק בהערה 527 לקמן

ב. ועיין בהערה לעיל מדברי ר"א בהרמב"ם שם ומש"כ. והשווה ערוגת הבושם (לרבי אברהם בן עזריאל תלמיד הרוקח ח"א עמוד 150 – 151): הרבה יש לתמוה על מה שתיקנו הראשונים לשון קילוס על הקב"ה והוא בעברי להיפך, כמו ויתקלסו בו באלישע (מלכים ב ב כג), וקלסה לכל הארצות דיחזקאל (יחזקאל כ"ב ד) ובחבקוק (חבקוק א י) והוא במלכים יתקלס ורוזנים משחק לו. ורש"י כתב בספר יחזקאל [לפנינו הוא בחבקוק שם ועיין גם רש"י יחזקאל ט"ז לא וסוטה כ"ז ע"א ד"ה דומה] שהוא לשון דבר שמדברים בו הרבה הן לגנאי הן לשבח, אך [ו]לא היית' כזונה לקלס אתנן תרג' כנפקת ברא דמיתהינא באגרא, וכן ויקראו לפניו אברך (בראשית מא מג) תרג' ירושלמי והוו מקלסין קומוי. ובהלכות גדולות [ליתא לפנינו] ראיתי בשם רב האי גאון שבשתי ישיבות אין מניחין לומר להודות לשבח עד לקלס, ויש לתמוה שבהרבה מקומות בתלמוד ובמדרשים אומרים שהמלאכים מקלסין להקב"ה, עכ"ל.

ג. עיין תוס' סנהדרין ס"ד ע"א ד"ה מרקוליס וע"ז נ' ע"א ד"ה אבני בשם ר"ת (ספה"י סי' תרס"ט): קילוס שמה לשון שבח, אלא שחכמים כינו אותה לגנאי וקראוה קוליס לשון לעג וקלס ומר לשון חילוף כמו במר דשחוטה (חולין דף צד.) במר דפרזלא (ב"ק דף קיג.) במר דכנתא (בכורות דף ל.) כלומר חילוף קילוס שהחליפו שמה. אלא שדברי התוס' בנוסח זה תמוהים, שאם קילוס הוא לשון שבח, היה צריך לקוראה: 'מרקילוס' היפך שבח, ולא 'מרקוליס' שמשמעו היפך גנאי. (עיין מש"כ בזה במהר"ם ע"ז שם, בדינא וחיי לאוין לב ובחמרא וחיי סנהדרין שם). ועיין נוסח דומה בפסקי רבי אליהו מלונדריש (הוצאת מוה"ק ירושלים תשט"ז עמוד קכ).

[אדג]

באיזו מקומן ראיתי מאמר מעניין בו מונה כמה וכמה מילים שוות בצורתם (הומופונטיות), בכל זאת תוכנם הפוך לחלוטין, ואין ידי מטה להורות מקומו.

[הור ההר]

באיזו מקומן ראיתי מאמר מעניין בו מונה כמה וכמה מילים שוות בצורתם (הומופונטיות), בכל זאת תוכנם הפוך לחלוטין, ואין ידי מטה להורות מקומו.

הנה דוגמא ידועה:
לשרש, לא לתקוע שורשים, אלא להיפך, לעקור את השרשים.

[דראל]

הדוגמאות ידועות (שר"ש מובא כבר בתוס' שבת נג ע"ב ד"ה שקושרין, ושם גם עמדו על שורש לב"ב). אעפ"כ, אחר מה שציינתי, נראה שאין צורך גם ביחזקאל (ובכוונה ציטטתי את אבן שושן המתייחס כאל שלילה דווקא ליחזקאל הנ"ל) לומר שמדובר בלשון חיובית. וכאן בדיוק בא המשפט: "לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד".