י. אברהם כתב:דרושי הצל"ח
יש להעיר בזה מדברי השל"ה המובאים במשנ"ב (תעג סקע"א) "וקורא כל ההגדה - ואין לומר בהסיבה רק
באימה ויראה". אמנם בפשטות יש לומר שהוא ע"ד "וגילו ברעדה", כיושב לפני המלך ומשבח אותו בפניו, שהוא מלא שמחה ומלא אימה, ולכן אין לו לשבת
בהסבה דרך חירות וגדולה הגם שהוא אומר את שבחי המלך בשמחה, וכך כאן קוב"ה וכל פמליא דיליה נמצאים ושומעים כמש"כ בזוהר, ואתכא דרחמנא סמכינן בלילה זה, כמש"כ הפוסקים.
וראיתי שכתב בזה בעל המנחת אשר וז"ל:
כתב המשנ"ב בסימן תע"ג ס"ק ע"א דאין לומר ההגדה בהסיבה רק באימה ויראה והביא כן מהשל"ה, וחידוש הוא בעיני דצריך לומר את ההגדה באימה וביראה דעיקר מצות ההגדה אינו תפילה או ברכה להקב"ה אלא סיפור דברים של יציאת מצרים לבנינו. ואף דפשוט דצריך לקיים מצוה זו לשם ה' ככל מצוה וצריך לספר בשמחה ובאהבה ובהתפעלות הנפש, אבל כל אלה אינם סותרים הסיבה בדרך חירות אלא אדרבא צריך להגביר את הרגשת החירות בשמחת ההגדה ומהי"ת לחדש דצריך לספר ביצי"מ באימה וביראה.
וגדלה תמיהתי כשעיינתי בשלה"ק (מסכת פסחים, נר מצוה) וראיתי שלא כתב כן אלא לגבי הלל, ולא הזכיר בזה כלל את ההגדה, ודבר זה מסתבר דהלל הלא הוא תפלה וכל כולו שיר והלל להקב"ה וכן בברכת המזון פשיטא שצריך לברך באימה וביראה כמו בקר"ש ותפלה, אבל אין זה ענין להגדה שכל עיקרו סיפור יצי"מ לבניו ובני ביתו ומהי"ת לחדש שצריך בו אימה ויראה, וראיתי שכך כתב גם בשוע"ה שם סעיף מ"ח דיש לומר את ההגדה באימה וביראה, וכ"כ בחק יעקב שם, וכ"כ באליהו רבה, ובפמ"ג א"א ס"ק כ"ט עי"ש, ותימה שכל גדולי האחרונים ראו בדברי השל"ה מה שאין בו, ובסברא נראה לחלק בין הלל להגדה כמבואר, וצריך לי בזה עיון גדול.
ובמאירי מצינו בדף ק"ח דכשאמרו חכמים ד' כוסות צריכים הסיבה הכונה לד"כ וכל הנאמר עליהם, דהיינו קידוש היום הגדה הלל וברכהמ"ז, וכולם צריכים הסיבה. וצ"ל לשיטתו דאין סתירה כלל בין הסיבה לאימה ויראה שהרי כלל בדבריו גם ברהמ"ז והלל וזה לא כדברי השל"ה והמשנ"ב, וגם בחק יעקב סימן תע"ג סק"ד כתב דהבדלה דיקנה"ז נאמרת בהסיבה אף שעיקר דינה בעמידה, דהלא גם הלל דינה בעמידה ובליל פסח אומרה בהסיבה עי"ש, הרי דלא נקט כשיטת השל"ה אלא שאומרים הלל בהסיבה ממש ויש לו בית אב במאירי, אך מדברי התוס' בדף ק"ח ע"א ד"ה כולהו שהדגישו שד' כוסות צריכים הסיבה בשעת שתייתן נראה שבאו לאפוקי משיטת המאירי דגם הלל והגדה צריכים הסיבה. וגם מדברי הרמב"ם בפ"ז ה"ז – ח' מבואר דרק בשתיית ד"כ צריך הסיבה ולא במה שנאמר עליהם, אך מ"מ אין מדבריהם ראיה דצריך לומר באימה ויראה ושלא בהסיבה.
ובאמת יש לתמוה דהלא אנו אומרים בהגדה "מעשה ברבי אליעזר וכו' שהיו מסובין כל אותו הלילה בבני ברק ועוסקין ביצי"מ" הרי שעסקו ביציאת מצרים בהסיבה, ולכאורה זו תמיהה רבתית. וצ"ל דאין קפידא שלא להסב אלא בעיקר הגדה שתיקנו אנשי כנה"ג ולא ב"כל המרבה לספר", אך מ"מ דוחק יש בזה דמפשטות הלשון משמע שהיו מסובין בכל עיסוקם ביציאת מצרים, וצ"ע. ולולי דמסתפינא הוי אמינא דאין הקפידא אלא בברכת ההגדה ולא בסיפור יצי"מ עצמו.
אמנם נראה לכאורה דלא בכל מקום הוי משמעות "מסובין" ישיבת ההסיבה ולפעמים הכונה לישיבה בצוותא כגון מה שאמרו בסופ"ק דקידושין "וכבר היו ר' טרפון וזקנים מסובין בבית נתזה בלוד ונשאלה שאלה זו לפניהם מי גדול תלמוד או מעשה" ואף שיש לדחות דאכן היו מסובין ממש, עוד מצינו (ברכות י"א ע"א) "מעשה בר' ישמעאל ור"א בן עזריה שהיו מסובין, והיה ר' ישמעאל מוטה וראב"ע זקוף וכו' הרי ששניהם היו מסובין זה מוטה וזה זקוף, וע"כ דמשמעות מסובין אינה דוקא בהטיית שמאל ודו"ק בכ"ז.
ולולי דמיסתפינא היה נראה להלכה דרק בימיהם שהיו מסובים בשכיבה ממש ע"ג מטות אין זה "באימה וביראה", אבל בזמנינו דאין אנו מסובים אלא בהטיה קלה לצד שמאל, אין הסיבה סתירה וחסרון באימה ויראה, ואין חסרון אם נאמר הגדה בהסיבה, אך מיסתפינא מכל גדולי האחרונים הנ"ל.