פורום אוצר החכמה

מעשה במספר אברכים שנתחברו להם לאפות מצותיהם בהדדי. מבין הערבים דאמש זירזו עצמם בחרדת קודש לשאוב מים שלנו בתכלית ההידור. את המים מלאו בכדים, אותם נשאו בזהירות אל המאפיה. הקמח, סיפק אותו בעל המאפיה.
בעודם מייבשים ושוקלים את המצות, ניגש המשגיח הזריז, נטל כזית מצה בידו, ולעיניהם הנדהמות בירך בקול רם 'להפריש חלה מן העיסה', ותכף ומיד שהפריש חלה מן המצות, וכפי הוראת ועד הכשרות.
בני החבורה נתרעמו מאד, מפני שכולם רצו לזכות את נוות ביתם שתחיה, שתהיה אף היא שותפה בעסק המצות, ותזכה למצות הפרשת חלה, אך את המעשה לא ניתן היה להשיב. החלה הופרשה, ולאחר הסכמה של בדיעבד [בהרגשה של 'אין מה לעשות'], המצות יצאו מן המאפיה טריות וריחניות, כאשר על הקופסאות סרט מדבקה המכריז - 'הופרשה חלה כדין'.

וכאן הבן שואל, האומנם? הופרשה? כדין?

והלא בני החבורה שהביאו את המים שותפין הם במצות עם בעל המאפיה [וכדחזינן בביצה ל"ז א' 'האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה, הרי אלו כרגלי שתיהן', והמים אינם בטלים כמבו' שם בגמ' ל"ח ב'], ושותף שתרם כאשר באותה השעה לא היתה דעת חבירו השותף השני מסכמת להפרשתו, לא חלה התרומה אלא על חלקו של ראשון. ונמצא כי רק החלק של בעל המאפיה הוא מתוקן, אבל חלקם של בני החבורה [שלא היתה דעתם והסכמתם לכך שבעל המאפיה מפריש] עדיין טבול הוא לחלה.

ונמצא שלא יצאו ידי חובתן באכילת מצה מפני שאכלו מצת טבל!!!

אם יש מי שבידו להקל את המשא מעל בני החבורה, להשקיט את שאונם הגועש, ולהניח את לבם הסוער, יתברך באלקי אמן.

הלא ניחא להו מאוד באופן כללי שיהא שם משגיח ויעשה פעולות בלי לשאול מראש כיוון שהוא מנוסה בפרטים הטכניים שבלעדיהם גם ת"ח יכול להיכשל (זה מה שקרה כאן לדבריהם..), וא"כ זה חלק מהמינוי של השליח.
ובירושלמי תרומות גבי שותפין שתרמו איתא דבשותף א' מומחה טפי ניחא להו בזה וה"ה כאן
והלא הם לא מחו בפניו לומר שאינם מסכימים.
וכן שאני שותף רגיל דעיקר מטרתו לתקן גם את חלקו ולכן אהנו מעשיו לחצאין כי התכוון רק לאופן המועיל לעצמו אבל שליח\משגיח שלא נוטל חלק במצות כוונתו בעיקר לחלקם.. ויותר הוי צד שבדיעבד מהני.
וכן כיון שניחא להו שלא לאכול עכ"פ טבל כן חשיב מדעתם

רבני העיר מפרישים חלה בער"פ על כל בני העיר והמדינה.

כמה קיבל כל אחד מהשותפים? והאם היה לכל אחד מהשותפים דרישה מיוחדת עבור מצותיו שלו?

אכן כן ויש לדעת מה מקובל באותה המאפייה וממעשה המשגיח אני מנחש שלא סיכמו איתו מראש למרות שרבים הם המעוניינים להפריש בביתם

והאמת שלא ראיתי בגמ' בביצה שייחשבו כשותפין לגבי חלה עד כדי שכ"א יפריש על שלו ורק לעניין כרגלי הבעלים
(ואמנם הכא אינו מים בעלמא אלא מים שמורים ויש להם חשיבות יתירה)

הר"ב- את הניחותא בודקים בשעת מעשה. אם בשעה שהפריש המשגיח לא היה ניחא להו לבני החבורה בהפרשתו, אין משמעות למה שבאופן כללי הם מעוניינים במשגיח [שזה ממש לא נכון לומר שהוא מומחה בפרטים הקטנים שגם ת"ח יכול להכשל, כלשונך. אדרבה! הוא יצר כאן את הבעיה! אם היה המשגיח חריף וממולח להבין ענין מתוך ענין ניחא, אבל לצערנו (או לשמחתנו) בד"כ הוא עושה מלאכתו באופן חדגוני, ולא מתפלפל ומתלמדן לפני כל הפרשה, והא ראיה שכאן הוא לא חשבן שכאשר המים הם של החבורה הוא צריך שליחות גם מהם].
כאשר אדם לא ניחא ליה בהפרשה, ומחמת כן נשארו פירותיו טבלים, ונכשל ואכלם, לא אמרינן דמחמת כן ניחא ליה שתחול הפרשת השותף. בודקים בשעת מעשה אם היה ניחא ליה או לא, ובהחלט לא היתה כאן ניחותא! [אפילו לרבא דיאוש שלא מדעת הוי יאוש, לא אמרי' דבכה"ג הויא ניחותא, כיון דסו"ס בשעת מעשה לא ניחא להו].
לא צריך למחות בפניו, מספיק שברור להם שהם לא מסכימים.

ישראל אליהו- כידוע אין סומכין על הפרשה זו [כי אם לענין שיוכלו מחמתה להפריש ביו"ט], אם כי אתה צודק שיש כאן כף זכות [ונ"מ לתקוני תשובה].
כל אחד מהמשתתפים קיבל שיעור חלה, כך שהיו חייבים בודאי.

הר"ב - אכן לא סיכמו כלום מראש, כי דומי שזו הנחיה די חדשה של הבד"ץ לא לשחרר בלי הפרשת חלה [חוץ ממי שממש מתעקש. היה שם אחד שנראה קצת וכו', והם לא אשרו לו בשופו"א לצאת עם מצות טבל].
בגמ' בביצה מבואר שבעלת הקמח ובעלת המים שותפין, לענין ממונא [ע"ש בהדיא, ממונא לא בטיל], וממילא הוא לכל דיני התורה [אם כי איכא למימר דהאיסור בטיל, עי' בדברי הנתיבות סי' רנ"ט כמדו'].


חסדו גבר עלינו, שאנא עבדא זעירא דמן חברייא, אינני מסוגל להיות רגוע אחרי הפרשת המשגיח, יען כי בעל הבית עשאו שליח בטרם נעשתה העיסה, וא"כ לא מועילה השליחות משום דהויא דבר שלא בא לעולם [וכבר הלכו בזה נמושות], אבל יש לי חרטה וצער על הלפני עור של בני החבורה.

כ"א יכול להפריש חלה בלי ברכה לחומרא ערב החג, אחרי שיעברו על כל המצות לראות שאין כפולות, יעשה כ"א צירוף סל ויפריש חתיכת מצה לחומרא על כל העיסה.

ובאמת זה עיסה העשויה להתחלק וצ"ע גדול האם יצאו יד"ח בהפרשה של המשגיח.

לענין כתב:ישראל אליהו- כידוע אין סומכין על הפרשה זו [כי אם לענין שיוכלו מחמתה להפריש ביו"ט], אם כי אתה צודק שיש כאן כף זכות [ונ"מ לתקוני תשובה].

סליחה על הבורות. בדיעבד אם שכחו להפריש, אמנם רב[ני] העיר באמת הפרישו, האם יש כאן סרך של איסור טבל?