פורום אוצר החכמה

כתיב בישעיהו (ל, כט), הַשִּׁיר֙ יִֽהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כְּלֵ֖יל הִתְקַדֶּשׁ־חָ֑ג וְשִׂמְחַ֣ת לֵבָ֗ב כַּֽהוֹלֵךְ֙ בֶּֽחָלִ֔יל לָב֥וֹא בְהַר־ד' אֶל־צ֥וּר יִשְׂרָאֵֽל.

ופירש"י,

השיר יהיה לכם - בליל הפסח תבא לכם שמחה זו: כליל התקדש חג - כמו שאמרתם שיר של הפסחים במצרי,ם ונראה מקרא זה כאילו בא ללמד על סנחרב ולימד על פרעה שאמרו הלל בליל אכילת פסחים. מדרש תהלים.[
כהולך בחליל - ותשמחו במפלת סנחריב כשמחת מביאי ביכורים שהיה החליל מכה לפניהם לבוא בהר ה', כמו ששנינו במס' בכורים.

הנה יש לנו להתבונן היטב בקישורו של חוט המשולש זה, שמחת מפלת סנחריב, שמחת יציאת מצרים בליל פסח, ושמחת מביאי הביכורים.

ובפשוטו השייכות בין מפלת סנחריב לשמחת שיר ליל פסח הוא מחמת שהדבר הזה אירע בפסח, כמו שהקדים רש"י, ועי' במגילה לא, א ופירש"י, עוד היום - לפי שמפלתו של סנחריב בליל פסח היה.

אולם עדיין לא נתיישבה בזה ההשוואה לשמחת מביאי הביכורים.

עוד מצינו שייכות בין ביכורים לסדר ליל פסח, שכן כל סדר ההגדה נקבע על פרשת ביכורים כמו דתנן בפסחים (פ"י מ"ד), מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה.

ויתירה מזו שמענו בלשון הרמב"ם הלכות חמץ ומצה (פ"ז ה"ד), וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח. הרי שגם הריבוי בסיפור יצי"מ הוא בדרשת אלו הפסוקים של מקרא ביכורים.

ועוד שמעינן מדברי כמה ראשונים שגם מביאי בכורים היו מזכירים כל נוסח ההגדה של פסח, וז"ל ראבי"ה (פסחים סימן תכד),

ורבי יהודה החסיד פירש דרבי יהודה בספרי על מ[ביאי] בכורים אמר דצ"ך עד"ש באח"ב, ואשמועינן שבזה הסדר יש לקרות למביאי בכורים, ולא כאותו סדר שכתוב בתילים. אב"י העזר"י.

וכ"כ בפסקי תוספות מנחות סי' רלד, ובהגהות מיימוניות הלכות חמץ ומצה נוסח ההגדה אות ב. [ועי' בזה בשו"ת הרב"ז ח"ג סי' צו, ובשו"ת ציץ אליעזר חלק יז סי' כד].

ואולי יש לומר בהקדם דברי הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות לרמב"ם (שורש א), וז"ל,

ובמסכת ערכין (י ב) דרשו בו השיר יהיה לכם כליל התקדש חג לילה המקודש לחג טעון שירה שאינו מקודש לחג אינו טעון שירה. ואף על פי שזה מדברי קבלה הוא, אבל יאמר הנביא כי ישירו לאל המושיע אותם מיד סנחריב כאשר הם משוררים בליל התקדש חג והוא ליל אכילת הפסח שהיו משוררין בקול גדול כמו שאמרו (פסחי' פה ב) כזית פסחא והלילא פקע איגרא.

ולפי"ז היה מקום לומר דבאמת אין שייכות פנימית בין שמחת ליל פסח, שמחת מפלת סנחריב ושמחת מביאי ביכורים, אלא יש כאן דמיון בחלק העניה והשירה בקול רם, ו'קול רם' זהו ביטוי עז לגודל השמחה, כמו דכתיב בעזרא (ג, יב), וְרַבִּ֪ים בִּתְרוּעָ֥ה בְשִׂמְחָ֖ה לְהָרִ֥ים קֽוֹל, וכמו דכתיב באיכה (ב, ז), ק֪וֹל נָתְנ֥וּ בְּבֵית־ד' כְּי֥וֹם מוֹעֵֽד. ופירש"י, כיום מועד - שהיו שמחים ומשוררים בתוכו בקול רם כן נתנו האויבים בחרבנו קול שמחה.

ובאמת גם לגבי חיוב ההגדה בפסח וסיפור יציאת מצרים מצינו בדברי הריטב"א בפי' להגש"פ, וז"ל, וחייב אדם לומר ההגדה בנעימה ובקול רם בכל כחו, וכן מובא במשנ"ב סי' תעג ס"ק סא בשם תשובת מהרש"ל.

[ובספר שם משמואל כתב, וז"ל, וכן מנהג ישראל לקרוא את ההגדה בקול רם, וכן הוא לשון הש"ס שעונין עליו דברים הרבה שלשון שעונין הוא הרמת קול.

ועוד יש לציין כאן לשון התרגום באיכה שם, קלא יהבו בבית מקדשא דה' כקל עמא בית ישראל דמצליין בגויה דיומא דפיסחא. ובפשוטו קאי על אמירת ההלל, כדאיתא בפסחים פה, ב דהוו אמרי הלילא ופקע איגרא. ויש לדון שזה נאמר גם על ההגדה, ואף שנאמר בתרגום לשון תפילה, הנה איתא בדרכי משה הקצר (סימן תעג), מיהו אפשר לומר דסיפור ההגדה הוי כמו תפילה שאנו מספרים כבוד האל ושבחיו יתעלה לכן צריך כאן נטילה.

[ועי' ליקוטי מוהר"ן (תורה רא), מרומז בתרגום (איכה ב) שבפסח צועקין בהתפילה כמובא על פסוק קול נתנו בבית ה' כיום מועד, כקל עמא דמצלין בחגא דפסחא].

והנה גם בדברי התרגום הללו מצאנו השייכות הגדולה בין פסח לט"ב – יום החורבן והאבל הגדול של בית מקדשנו, וזה לעומת זה עשה האלקים, כאשר נראה בעליל מנוסחאות הקינות, ובפרט בקינה הידועה הסובבת על החילוק המכאיב בין 'בצאתי ממצרים' ל'בצאתי מירושלים'.

ויסוד הדברים מבואר במדרש (פתיחתא לאיכה רבה יח), רבי אבין פתח השביעני במרורים, בלילי הפסח של יום טוב הראשון, הרוני לענה בתשעה באב ממה שהשביעני בלילי יום טוב הראשון של פסח הרוני בלילי תשעה באב לענה, הוי בלילי יום טוב הראשון של פסח הוא לילי תשעה באב ועל זה היה מקונן ירמיה איכה ישבה בדד. [והיינו שלעולם ליל יו"ט ראשון של פסח חל באותו היום בשבוע שחל ת"ב]. ויעוי' בזה בספר בית הלוי עה"ת פר' בא (יח, ב) ובדרושים דרוש ב. ועוד בדרך פלפול בהקדמת ספר שב שמעתתא (ד"ה שבתי)].

ויש שהוסיפו בזה לפי דברי הגמ' בפסחים (לו, א), דאמר שמואל לחם עני לחם שעונין עליו דברים הרבה. וברש"י תהלים (קיט, קעב) תען לשוני - כל עניה לשון קול רם הוא ואב לכולם וענו הלוים ואמרו. וכן בפי' לשה"ש (ב, י) ובפי' לדניאל (ג, ט), ועי' רש"י בסוטה (לב, ב ד"ה בקול נמוך).

וכן מצאתי בחת"ס שם, וז"ל, היינו דברי חירות שכן עונה לשון הרמת קול שמחה.

ולפי"ז דנו הפוסקים דלא ליתהני במקרא ביכורים וכן בסיפור יציאת מצרים שומע כעונה, לפי סברת הבית הלוי (סוף ספר בראשית) שלא ניתן לצאת ידי חובת ברכת כהנים על ידי שומע כעונה, משום שברכת כהנים צריך לומר בקול רם, שנאמר אמור להם, ואיתא בסוטה (לח, ב) אמור להם - כאדם שאומר לחברו, ולכן לא ניתן לצאת ידי חובה מדין שומע כעונה, שכן נחשב לשומע כאילו אמר, אך לא נחשב לו שאמר בקול רם, וא"כ ה"ה בסיפור יציאת מצרים כיון דכתיב עניה ובעי קול רם. [עי' בשו"ת משיב דבר להנצי"ב ח"א סי' מז, ובכתבי הגרי"ז סוטה לח, ט, ובשו"ת להורות נתן ח"ח סי' פג].

אולם באמת מצינו לכאורה שייכות פנימית בין הך דסנחריב וחזקיהו לשירה ושמחת הביכורים, דאיתא בסנהדרין (צד, א), תנא משום רבי פפייס גנאי הוא לחזקיה וסייעתו שלא אמרו שירה, עד שפתחה הארץ ואמרה שירה שנאמר מכנף הארץ זמרת שמענו צבי לצדיק וגו'. הרי מבואר דשירתם של מביאי הביכורים מענין אחד עם שירת הארץ שהיא הקדימה ופתחה בשירת 'מכנף הארץ זמירות שמענו'.

ואמנם בפרק שירה איתא דפסוק זה היא שירתה של הארץ.

ובאשר לשירת פסוק זה מצינו דבר נפלא בדברי התוס' בסנהדרין (לז, ב), וז"ל,

מכנף הארץ זמירות שמענו - כתוב בתשובת הגאונים שאין בני א"י אומרים קדושה אלא בשבת דכתיב (ישעיה ו) גבי חיות שש כנפים לאחד, וכל כנף הוא אומר שירה אחת ביום בששת ימי החול, וכשיגיע שבת אומרים החיות לפני המקום רבש"ע אין לנו עוד כנף, והקב"ה משיב להם יש לי עוד כנף אחד שאומר לפני שירה, שנאמר מכנף הארץ זמירות שמענו.

ויש לנו להקדים תחילה בענין שירתן ושמחתם של מביאי ביכורים, וכך מצינו בפי' המלבי"ם שם, וז"ל,

וכן כאן הגדתי היום לה', ע"י הבאת הביכורים, כידוע שהיתה הבאתה בכבוד ושמחה והכל היו יודעים שאין ראוי זה בשביל המעט פירות, ועוד למה לו לישא ממרחק הלא שוקי ירושלים מלאים מפירות ובנקל יוכל להביא משם מנחה ודורון אלא הכל לפרסם כי הארץ היא במתנה מה' ונתן להם שיהיו רק כאריסים בעבודת האדמה ולזה יביאו הביכורים.

הרי לנו דבהבאת הביכורים אין המעשה של ההבאה עיקר אלא המדרש והמקרא, שבאמירת מקרא ביכורים יש כאן גילוי דעת של הכנעה לפני הקב"ה, שמודה לו על כל פרי האדמה שנתן לו, שהכל הוא מידו ולא כוחו ועוצם ידו עשו לו כל זאת.

ודבר נפלא הטעימנו האור החיים הק' שם (כו, ח) בענין זה, וז"ל,

אמר וענית יש מפרשים לשון התחלה וכמו (איוב ג) ויען איוב, ואפשר שהוא עוני כאדם פחות שקבל טובה גדולה ממלך שמעני עצמו לפניו בלב נשבר כמו כן הוא יכניע עצמו לפני ה', ויאמר ארמי אובד אבי כי אבינו היה אובד ותועה וגולה במצרים במתי מעט וגו', ויוציאנו ה' ממצרים ויביאנו וגו', וכנגד מאמר זה שיש בו עילוי וחשיבות אמר ואמרת, וכיוצא בזה אמרו רבותינו ז"ל (פסחים קטז א) בענין הגדת פסח מתחיל בגנות ומסיים בשבח.

הרי לנו שהענין המיוחד של הבאת הביכורים והעניה שיש בהם הוא החלק של ה'מתחיל בגנות' וההכנעה לפני ד' שמכיר שאין בידו כלום והכל מאתו יתברך.

ונראה שזה היה הענין המיוחד של מפלת סנחריב כמו דאיתא במדרש (איכה רבה פתיחתא), וז"ל,

ארבעה מלכים היו מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הן דוד ואסא ויהושפט וחזקיהו, דוד אמר ארדוף אויבי ואשיגם וגו' אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה כן הה"ד ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם... עמד אסא ואמר אני אין בי כח להרוג להם אלא אני רודף אותם ואתה עושה, אמר לו אני עושה שנאמר וירדפם אסא וגו' לפני אסא אין כתיב כאן אלא לפני ה' ולפני מחנהו, עמד יהושפט ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף אלא אני אומר שירה ואתה עושה, אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה שנאמר ובעת החלו ברנה ותהלה וגו' עמד חזקיהו ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה, אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה שנא' ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור.

היינו שהשמחה הגדולה היתה שבמפלת סנחריב היתה הכרה עמוקה ומלאה שהכל מעשה ידי ד' הוא, ואין שום חלק בזה לבשר ודם, וכן בשמחת ליל הפסח היתה הכרה עמוקה בזה, שהרי הכל היה מעשה ידי ד' שהרג את הבכורות בעצמו לא על ידי מלאך ולא ע"י שליח, ועי'.

ונראה שזוהי שירתה של הארץ, שאף ש'הארץ נתן לבני אדם', מ"מ 'מכנף הארץ זמירות שמענו', והארץ עצמה נותנת שבח והודאה ליוצרה, והזמן המיוחד לזה הוא יום השבת, שבו כל הבריאה שובתת ממלאכת עבודה ויצירה, ובכך היא מגלה דעתה שהכל הוא מעשה ידי אדוני הארץ.

וכל תוכנה של שביתת השבת היא הכנעה זו, כמו שהפליא לבאר בפי' הרש"ר הירש בפר' יתרו, וז"ל,

ויום השביעי וגו'. ששת ימים תעבוד את ה' בעשותך מלאכתך בעולמו, והיום השביעי שבת, יום "שביתה ממלאכה", לה': ביום השביעי תשבות ממלאכתך, ושביתה זו היא כניעתך לפני ה' אלהיך, כניעה המתחדשת מדי שבוע בשבוע. בכך תביא לידי ביטוי, תמיד מחדש, כי לה' כל נשימה ונשימה שאתה נושם וכל רגע ורגע שבהליכות העולם, וכי הוא אלהיך המודד לך כל חלקך בעולמו והרוצה שתעבוד אותו בכל כוחות יישותך: לא תעשה כל מלאכה בשבת, ובכך תוכיח כי מלאכתך היא "עבודת ה'". ביום השבת תסיר מעל ראשך את כליל תפארת ממשלתך בעולם ותשית את עצמך ואת עולמך בהכנעה תחת כסא כבוד ה' אלהיך.

בדומה לדברים אלו מצינו מפורש בלשונו הזהב של הרמב"ם בספר מורה הנבוכים (ח"ג פרק לט),

אבל מקרא בכורים יש בו מדת ענוה ג"כ, שהוא לוקח סל על כתפיו ומודיע חסדי השם וגמולותיו להודיע לבני האדם, שמעבודת השם הוא שיזכור האדם עתות צרתו וענייני מצוקותיו כשירחיב השם לו, וזאת הכוונה חזקה אותה התורה במקומות רבים, וזכרת כי עבד היית וגו', מפני שפחד מן המדות המפורסמות לכל מי שגדל בעושר ובנחת, רצוני לומר הבעיטה והגאוה ועזיבת הדעות האמתיות, פן תאכל ושבעת, ואמר וישמן ישורון ויבעט וגו', ומפני זאת היראה צוה במקרא בכורים בכל שנה לפניו יתעלה ולפני שכינתו, וכבר ידעת ג"כ חזוק התורה לזכור המכות שחלו על המצריים תמיד, למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים, ואמר ולמען תספר באזני בנך ובן בנך וגו', ובדין היה לעשות כן בזה הענין, מפני שהם עניינים שמאמתים הנבואה והגמול והעונש, א"כ כל מצוה שמביאה לזכרון דבר מן הנפלאות או להתמיד האמונה ההיא כבר נודע תועלתה

יש"כ, דברים נפלאים.

על מכנף הארץ זמירות שמענו ראה עוד כאן וגם כאן.

ועל דברי הראבי"ה, הריני לציין כאן דבר שמועה נאה מפיו של הגר"א כהנא-שפירא כפי שחזר עליו בהרבה הזדמנויות:

עושה חדשות כתב:שמועה נאה מפיו של הגר"א כהנא-שפירא

הרב אברהם כהנא שפירא.png

האם הנהגה זו של ר' בער טוריצער מוכרת ממקורות נוספים?

(גם לגבי מקרא בכורים כ' המנ"ח מ' תרו שאסור להוסיף כלום וכמו ברכת כהנים, אבל בהגה"מ וראבי"ה הנ"ל מבואר לכאו' ל"כ).