פורום אוצר החכמה

במהלך עיסוקי בבירור האפשרות להקריב ק"פ במצב הנוכחי, נתקלתי בבעיה שלכאורה יקשה עד מאוד לפתרה, אמרתי אשיחה צערי לפני החו"ר דפה, אולי יעלו מזור למכתי.
וזהו תוארה:
א. הנה נתבאר בגמ' [פסחים פ.] שכשרוב הציבור זבין אין עושין הפסח בטומאה כלל, כיוון שהכשרים לעשות [היי' אלו שאינם טמאים בטומאה היוצאת מן הגוף] הם מיעוט, ומיעוטא לא עבדי בראשון. וא"כ כיוון שרובן אינם נטהרים מטומאתם הרי רוב הציבור טמא בטומאה היוצאת מן הגוף [בע"ק, נדה, יולדת].
ב. הבעיה גדלה עוד יותר לפי מה שנתבאר [שם צג:] דאין דרך רחוקה לטמא, וא"כ כשמחשבין את הטהורים והטמאים, מחשבין רק את הטהורים הנמצאים בדרך קרובה [15-20 ק"מ מירושלים], ואילו את הטמאים מחשבין גם את הנמצאים בדרך רחוקה, [ואפי' לדעת ר"י [פ. ד"ה משלחין] דבטמאי מתים מחשבין רק הקרובים בזבין מודה עיי"ש].
ג. דבר נוסף שמגדיל את הבעיה עוד יותר, [באופן שאפילו אם כולם ישובו בתשובה לכאו' לא יתאפשר], שהרי נחלקו אמוראים [כריתות י.] האם מחו"כ דזב כזב דמי ואוכל בפסח הבא בטומאה או לא, והראב"ד [ביאת מקדש ג' ט'] פסק כמ"ד דכזב דמי, וא"כ כל אשה שילדה אין לה אפשרות להטהר, ואף באשה סתם יש להסתפק אם חיישינן לזבה לעניין זה, ואי נימא דחיישינן הרי כל הנשים טמאות ללא אפשרות להיטהר, והנשים בזמננו מרובות מהגברים, ובפרט שחושבין הנשים מגיל י"ב והזכרים מגיל י"ג.

ושמעתי מח"א שליט"א שרצה לחדש שאין מונין אותם שטינם חפצים בקרבן כלל, אבל הוא חידוש גדול, השאלה היא האם מצאנו למי מרבותינו שכ' כדברים האלה, או שמא פתרון אחר יש???

הרמב"ם פוסק (קרבן פסח ז,ו) שאין משערין לפי כל המחויבים, אלא לפי העומדים להיכנס לעזרה.

עזריאל ברגר כתב:הרמב"ם פוסק (קרבן פסח ז,ו) שאין משערין לפי כל המחויבים, אלא לפי העומדים להיכנס לעזרה.

לא רציתי להכניס דברי הרמב"ם האלו כדי לא לסרבל את השאלה.
לגוף הדברים: הנה על דברי הרמב"ם האלו הקשו כמה אחרונים [עי' חזו"א או"ח קכד שהאריך לתמוה] כמה קושיות, וא' מהם היא מעצם הדין שהבאנו דאיך יתכן 'רובן זבין' הרי בין כה וכה אינם עומדים ליכנס לעזרה, ובאמת לבי' השבט הלוי [ח"א סי' קנ"ז] בד' הרמב"ם, ב'רובן זבין' מודה, עיי"ש. עכ"פ קשה מאוד לסמוך על הרמב"ם בזה, בפרט שנראה שע"כ מודה לדין זה שהרי פסקו להלכה, והרי דין זה לא שייך ב'עומדים ליכנס לעזרה' כמ"ש.

בעלי קריין, ונדות לאחר שבעה, ובועלי נידות לאחר שבעה - כולם ראויים לטבול בו-ביום ולאכול בקדשים לערב, ולכן לכאורה דינם כטמאי מת גרידא, ואינם מצטרפים לרוב זבים.
מה שנשאר זה זבות ויולדות, ואין הבדל גדול בין המצב היום למצב שהיה בזמן רבותינו הראשונים שרצו להקריב את הקרבן.

משהו "לא מריח" לי במסקנת הפלפול שלך שיוצא ממנו שעלינו לצרף את כל הזבים והזבות של כלל ישראל שבכל העולם, אבל אי אפשר לצרף את הטהורים ואת טמאי המת שבאותם המקומות, וצע"ג.

עזריאל ברגר כתב:בעלי קריין, ונדות לאחר שבעה, ובועלי נידות לאחר שבעה - כולם ראויים לטבול בו-ביום ולאכול בקדשים לערב, ולכן לכאורה דינם כטמאי מת גרידא, ואינם מצטרפים לרוב זבים.
מה שנשאר זה זבות ויולדות, ואין הבדל גדול בין המצב היום למצב שהיה בזמן רבותינו הראשונים שרצו להקריב את הקרבן.

כיוון דקיי"ל דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, היינו, אף שיכולים ליטהר דינם כטמא שרץ , ה"ה דזב בשביעי ובע"ק דינם כזב שאין מצטרף ופ'.

עזריאל ברגר כתב:משהו "לא מריח" לי במסקנת הפלפול שלך שיוצא ממנו שעלינו לצרף את כל הזבים והזבות של כלל ישראל שבכל העולם, אבל אי אפשר לצרף את הטהורים ואת טמאי המת שבאותם המקומות, וצע"ג.

מה כוונתך "לא מריח לי"? האם אתה חושדני חלילה שאני מאלה השמחים למצוא כיצד ניפטר ממצווה יקרה זו? דע לך שכבר כמה ימים אני כואב ודואב מעניין זה, וכדי שלא יחשדוני בזה ח"ו, עיין במה שכתבתי בעניין זה ב'אספקלריא'.

יושב ירושלים כתב:

עזריאל ברגר כתב:בעלי קריין, ונדות לאחר שבעה, ובועלי נידות לאחר שבעה - כולם ראויים לטבול בו-ביום ולאכול בקדשים לערב, ולכן לכאורה דינם כטמאי מת גרידא, ואינם מצטרפים לרוב זבים.
מה שנשאר זה זבות ויולדות, ואין הבדל גדול בין המצב היום למצב שהיה בזמן רבותינו הראשונים שרצו להקריב את הקרבן.

כיוון דקיי"ל דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, היינו, אף שיכולים ליטהר דינם כטמא שרץ , ה"ה דזב בשביעי ובע"ק דינם כזב שאין מצטרף ופ'.

עזריאל ברגר כתב:משהו "לא מריח" לי במסקנת הפלפול שלך שיוצא ממנו שעלינו לצרף את כל הזבים והזבות של כלל ישראל שבכל העולם, אבל אי אפשר לצרף את הטהורים ואת טמאי המת שבאותם המקומות, וצע"ג.

מה כוונתך "לא מריח לי"? האם אתה חושדני חלילה שאני מאלה השמחים למצוא כיצד ניפטר ממצווה יקרה זו? דע לך שכבר כמה ימים אני כואב ודואב מעניין זה, וכדי שלא יחשדוני בזה ח"ו, עיין במה שכתבתי בעניין זה ב'אספקלריא'.

מה שאין שוחטין על טמא שרץ - זה גזירה מדרבנן שמא יפשע.
ומה שכתבתי שלא מריח - לא שחשדתיך בזלזול בחשיבות המצווה, אלא שזה נראה פלפול "עקום" מדי, כמו כל מיני חידושים שאנשים (כולל אותי) ממציאים, ובסוף מתבררים כשטויות או עכ"פ שיש מקורות מפורשים להיפך.

עזריאל ברגר כתב:מה שאין שוחטין על טמא שרץ - זה גזירה מדרבנן שמא יפשע.

בגמ' [פסחים צ:] הוא פלוגתא דרב ועולא האם שוחטין או לא, ומבואר שם להדיא דלמ"ד דאין שוחטין הוא מדאורייתא, ואמנם בד' הרמב"ם יש שרצו לחדש שהוא מדרבנן אבל אין דבריהם מוכרחים, וגם שדבריהם הנ"ל מבוססים על דעת הרמב"ם שאין טומאת שרץ נדחית בציבור, אשר מבואר בהרבה ראשונים שלא כדבריו.

עזריאל ברגר כתב:ומה שכתבתי שלא מריח - לא שחשדתיך בזלזול בחשיבות המצווה, אלא שזה נראה פלפול "עקום" מדי, כמו כל מיני חידושים שאנשים (כולל אותי) ממציאים, ובסוף מתבררים כשטויות או עכ"פ שיש מקורות מפורשים להיפך.

גם לי היה נראה כן מתחילה, ושלחתי הדברים הנ"ל לת"ח שעוסק בעניינים אלו למעשה ממש [ואכמ"ל], ושלח לי מש"כ ע"ז, והוא החכם שציינתי לעיל שהציע לחדש שאין מונין אותם שאין חפצים בקרבן, ולא מצא מוצא אחר חוץ מחידוש זה, ולכן העליתי העניין כאן, אמרתי ישוטטו חכמים ותרבה הדעת, ויעמידוני על טעותי.
באמת שבעניין ה'אין דרך רחוקה לטמא' יתכן שיש להקל ע"פ מה שכ' כמה אחרונים, דרבא פליג ע"ז [עי" אג"מ או"ח א' קי"ז], אבל לכאו' הוא נגד ד' התוס' הנ"ל, אבל בלא"ה הבעיה בעינה עומדת.
וה' יאיר עינינו ויזכנו לאכול מן הזבחים ומן הפסחים בקדושה ובטהרה.

אז נגמרו לי התירוצים, ונשארנו בקושיא....

האמנם אפסה כל תקווה?! הבו נא עזרתכם!

גם השבט הלוי לא אומר כדבריך
אלא ההיפך בא להוסיף שכדי להקריב בטומאה די באחד מלהלן
1. רוב מביאי הקרבן לעזרה/רוב הכהנים / כלי שרת/ סכין
2. רוב האוכלים המנויים על קרבן פסח
ודי בכל אחד מהם לחוד כדי להתיר הקרבה בטומאה (לדבריו כך מבואר במאירי) ראה להלן
גם בחזון איש שמתקשה ברמב"ם ולא חלילה בא לחלוק על הרמב"ם, פשוט שמונים את המנויים על הפסחים ואין מונין את המזידין,

מומר לא ניספר ברוב טהורים/טמאים (אינו ראוי לאכילה)
נקטינן כפסק רוב הראשונים שמחוסר כיפורים דזב אינו כזב
חומרא דר"ז אינו לטהרות וקדשים (וע"פ הרמב"ן שגך נקטו רוב הראשונים עכ"פ רובן אינם זבות)

שו"ת שבט הלוי חלק א סימן קנז

ב) ואשר יראה בזה דהנה ודאי פשוט דגם בק"פ אף על פי שנאכל בטומאה מכ"מ טומאה זו של אכילה לא הותרה רק מכח שהתירה התורה הקרבה בטומאה הותרה גם אכילה כיון דלא בא מתחילתו אלא לאכילה, ומה"ט אם נטמא צבור אחרי הזריקה אסורים לאכול בטומאה, כיון דבשעת זריקה דהיינו הקרבה היתה בטהרה כמבואר כ"ז בש"ס ע"ח ע"ב וברמב"ם סופ"ז מק"פ, אמנם הקרבה זו בטומאה שהותרה בק"פ משכחת בב' אופנים או מצד דהעוסקים בהקרבה והמביאים ק"פ שלהם בעזרה טמאי מת כגון שהכהנים טמאים, וא"א להקריב אלא בטומאה או אפי' אם הכהנים טהורים אלא שהבאים לעזרה טמאים וא"א בשום אופן להקריב אלא אם תדחה טומאה, או אם כ"ש טמאין, והם הגורמים לעשות בטומאה וממילא הותרה טומאה גם באוכלי' וגם בכהנים כמבואר כ"ז בסוגיין.

אמנם יש סוג שני של הקרבה בטומאה אם כל קהל ישראל או רובם במספר נטמאו בטמא מת כהאי דמת נשיא דף ע' ע"ב אעפ"י שהבאים בעזרה אינם רובם טמאים כי עשרים אוכלי פסח טמאים שולחין קרבנן ע"י שליח טהור או כהאי דנטמאו ישראל בין שחיטה לזריקה דהיתה השחיטה בטהרה וגם הכהנים וכ"ש טהורים, מכ"מ כיון שבעלי הקרבן רובם טמאי מת זורקים עליהם הדם כדין טומאה דחוי' בצבור וממילא פסח נאכל בטומאה כהלכה שהזריקה התירה להם.

קל לחלוק על הרע"א החת"ס והחזו"א ולומר שלא איך שייך להקריב קרבן פסח בזמן הזה לקחת את קושיית השבט הלוי לסלף את התירוץ שהוא מביא
ואז יחד כל פעם של שיטה יחידאה (למ"ד שהלכה שמחוסר כיפורים דזב כזב, שכל הנשים זבות גדולות )

בתבונה כתב:גם השבט הלוי לא אומר כדבריך
אלא ההיפך בא להוסיף שכדי להקריב בטומאה די באחד מלהלן
1. רוב מביאי הקרבן לעזרה/רוב הכהנים / כלי שרת/ סכין
2. רוב האוכלים המנויים על קרבן פסח
ודי בכל אחד מהם לחוד כדי להתיר הקרבה בטומאה (לדבריו כך מבואר במאירי) ראה להלן
גם בחזון איש שמתקשה ברמב"ם ולא חלילה בא לחלוק על הרמב"ם, פשוט שמונים את המנויים על הפסחים ואין מונין את המזידין,

מומר לא ניספר ברוב טהורים/טמאים (אינו ראוי לאכילה)
נקטינן כפסק רוב הראשונים שמחוסר כיפורים דזב אינו כזב
חומרא דר"ז אינו לטהרות וקדשים (וע"פ הרמב"ן שגך נקטו רוב הראשונים עכ"פ רובן אינם זבות)

שו"ת שבט הלוי חלק א סימן קנז

ב) ואשר יראה בזה דהנה ודאי פשוט דגם בק"פ אף על פי שנאכל בטומאה מכ"מ טומאה זו של אכילה לא הותרה רק מכח שהתירה התורה הקרבה בטומאה הותרה גם אכילה כיון דלא בא מתחילתו אלא לאכילה, ומה"ט אם נטמא צבור אחרי הזריקה אסורים לאכול בטומאה, כיון דבשעת זריקה דהיינו הקרבה היתה בטהרה כמבואר כ"ז בש"ס ע"ח ע"ב וברמב"ם סופ"ז מק"פ, אמנם הקרבה זו בטומאה שהותרה בק"פ משכחת בב' אופנים או מצד דהעוסקים בהקרבה והמביאים ק"פ שלהם בעזרה טמאי מת כגון שהכהנים טמאים, וא"א להקריב אלא בטומאה או אפי' אם הכהנים טהורים אלא שהבאים לעזרה טמאים וא"א בשום אופן להקריב אלא אם תדחה טומאה, או אם כ"ש טמאין, והם הגורמים לעשות בטומאה וממילא הותרה טומאה גם באוכלי' וגם בכהנים כמבואר כ"ז בסוגיין.

אמנם יש סוג שני של הקרבה בטומאה אם כל קהל ישראל או רובם במספר נטמאו בטמא מת כהאי דמת נשיא דף ע' ע"ב אעפ"י שהבאים בעזרה אינם רובם טמאים כי עשרים אוכלי פסח טמאים שולחין קרבנן ע"י שליח טהור או כהאי דנטמאו ישראל בין שחיטה לזריקה דהיתה השחיטה בטהרה וגם הכהנים וכ"ש טהורים, מכ"מ כיון שבעלי הקרבן רובם טמאי מת זורקים עליהם הדם כדין טומאה דחוי' בצבור וממילא פסח נאכל בטומאה כהלכה שהזריקה התירה להם.

קל לחלוק על הרע"א החת"ס והחזו"א ולומר שלא איך שייך להקריב קרבן פסח בזמן הזה לקחת את קושיית השבט הלוי לסלף את התירוץ שהוא מביא
ואז יחד כל פעם של שיטה יחידאה (למ"ד שהלכה שמחוסר כיפורים דזב כזב, שכל הנשים זבות גדולות )

אענה על ראשון ראשון, אבל קודם כל אבהיר שוב, כיוון שניכר מתוך נימת דבריך שאתה חושד בי שאני בא לקרר ח"ו, אומר שוב שההיפך הגמור הוא הנכון, ואם לא תנוח דעתך בזה, אביא לך ראיות על זה בפרטי.
ולגוף הדבר:
א. בביאור השבט הלוי, הנה ביארת דבריו באר היטיב, אבל פשוט שכל זה נוגע להנידון של רוב טהורים, דהיינו גם כאשר רוב הקהל טהורים, ומדין טומאת רוב הקהל אין להתיר להקריב בטומאה, אבל יש היתר אחר והוא טומאת רוב המתעסקים ככהנים וכ"ש, אבל כשהנידון הוא שרוב הקהל אינם ראויים להקרבה, כגון שרובן זבין, והטעם דאינו דוחה בכה"ג הוא מפני ש'מיעוטא לא עבדי בראשון' מה יהני כאן טומאת רוב העוסקים?? הגע בדעתך: אם הכהנים טמאים אבל רוב הציבור זבין יקריבו בטומאה??!! הרי אין כאן ציבור שמקריב כדי שידחה בטומאה.
ב. בעניין משומד שאינו ראוי לאכילה, לכאו' הוא רק בעובד אל נכר כמבו' בר"מ, וכמדומני שנסתפק המנ"ח במחלל שבת בפרהסיא, וגם זה רוב החילונים מסתמא אינם בכלל הזה, ובעצם הדבר לומר שמשומד אינו מתחשב כיוון שאינו ראוי לאכילה, מנא לך הא, הרי זב גם אינו ראוי לאכילה ומתחשב.
ע"כ כתבתי ואוסיף מחר בעז"ה.

בתבונה כתב:גם בחזון איש שמתקשה ברמב"ם ולא חלילה בא לחלוק על הרמב"ם, פשוט שמונים את המנויים על הפסחים ואין מונין את המזידין.

בעניין דעת החזו"א להלכה למעשה, האם חולק על הרמב"ם או לא, קשה מאוד להוכיח כיוון שאינו דן בדבריו למעשה, אבל נלענ"ד דבסוגיות הנוגעות למעשה אם היה רמב"ם כזה [שפוסק כירושלמי שמוכח בבבלי בכמה דוכתי דלא כוותיה] לא היו פוסקין כן, ואכן זה א' הבעיות הקשות שנתקל בהם כל מי שנסה ללמוד ע"מ לפסוק למעשה בהל' קדשים, שהרבה פעמים [בפרט כשהשאלה היא לא בביאור הסוגיא אלא כמי לפסוק] אין לנו מד' הראשונים רק את דברי הר"מ, אבל כל לומד יודע שבמקרים כאלו בחו"מ ובאו"ח וודאי לא היו פוסקים כהר"מ, אבל כאן אין ראשונים שכתבו בזה, האם לכן בכ"מ יהיה הלכה כהר"מ?? אתמהה! ובעניין האם מונים את המזידין רשום אצלי שנסתפק בזה בחזו"א [זבחים ד' ט"ו], ואינו לפני כעת, אבל לא נ"ל שמסתפק גם בכה"ג שהם טמאים.

בתבונה כתב:נקטינן כפסק רוב הראשונים שמחוסר כיפורים דזב אינו כזב

אשמח לשמוע מי הם הראשונים שדברו בזה להלכה, אני מצאתי רק מחלוקת הר"מ והראב"ד שציינתי, [והנידון של כניסתו למחנה לוייה שבזה פסקו שמותר אינו עניין לכאן, כמבו' בתוס' [יבמות ז: ד"ה ר"י, זבחים יז: ד"ה קסבר, לב: ד"ה ור"י].

בעניין הרמב"ם, יש להוסיף שלכאורה איך שלא ניישב את דבריו, ב'רובן זבין' לכאורה ע"כ יודה, שהרי פסק דין זה להלכה, וזה הרי לא שייך בעומדין להכנס לעזרה.

יושב ירושלים כתב:בעניין הרמב"ם, יש להוסיף שלכאורה איך שלא ניישב את דבריו, ב'רובן זבין' לכאורה ע"כ יודה, שהרי פסק דין זה להלכה, וזה הרי לא שייך בעומדין להכנס לעזרה.

אולי היו מונים אותם על פתח הר הבית?

עזריאל ברגר כתב:

יושב ירושלים כתב:בעניין הרמב"ם, יש להוסיף שלכאורה איך שלא ניישב את דבריו, ב'רובן זבין' לכאורה ע"כ יודה, שהרי פסק דין זה להלכה, וזה הרי לא שייך בעומדין להכנס לעזרה.

אולי היו מונים אותם על פתח הר הבית?

אבל הם בין כה וכה לא יכנסו לעזרה כיוון שזבים בכל מקרה לא מקריבים.

זמני קצר אכתוב בקצרה כעת
1. דבריך על דברי השבט הלוי אינם נכונים כי הדין של רוב יכול להיות רק על רוב כהנים או רק על רוב האוכלים ובכל אחד מהם זה כבר לא נחשב מיעוט אלא הרוב שלפנינו והוא הרוב שדוחה טומאה
2. השבט הלוי וחזו"א כותבים במפורש מה שהבאת בשם ת"ח אחד שמסתכלים רק על מי שבא להקריב (בלשון השבט הלוי בעלי הקרבן)
3. לגבי ה"קושיא" שלך על הרמב"ם מכך שזבים לא אמורים לבוא להקריב, לא קושיא גדולה היו עמי ארצות והגמ' מדברת באופן שכן באו גם אם זה לא שכיח.
4. לגבי מחוסר כפרה דזב יש תוס' בזה ועוד ראשונים אין הספרים תחת ידי אולי אצטט בהמשך

בתבונה כתב:חומרא דר"ז אינו לטהרות וקדשים (וע"פ הרמב"ן שגך נקטו רוב הראשונים עכ"פ רובן אינם זבות)

אכן לא דנתי מצד חומרא דר"ז, אלא השאלה היא באופן סטטיסטי בכמה שנים אם אינו חשש קרוב וצריך בדיקה.

בתבונה כתב:קל לחלוק על הרע"א החת"ס והחזו"א ולומר שלא איך שייך להקריב קרבן פסח בזמן הזה

נראה מסגנונו של כת"ר שיש כאן אהבה המקלקלת את השורה, וכי ברגע שהם דנו על הקרבת ק"פ ולא דיברו על בעיה זו, יש כבר פסק שלהם ש...[בעצם שמה? שזה לא שאלה? אלא מה כן? האם אנחנו יכולים לדעת עם איזה פרט הם לא מסכימים??] וכי כך מבררים סוגיא הלכה למעשה???!! אנחנו נמצאים כאן ב'בית מדרש' לא ב'אספקלריא'.. [בדרך אגב בזמנם של החת"ס והרעק"א נ"ל שהמציאות היתה שרוב ככל היישוב בארה"ק היה שותו"מ כך שהשאלה הנ"ל בכלל לא היתה רלוונטית].

בתבונה כתב:ואז יחד כל פעם של שיטה יחידאה (למ"ד שהלכה שמחוסר כיפורים דזב כזב, שכל הנשים זבות גדולות )

לכן אציג בזה את הבעיה במתכונת המצומצמת ביותר: גם אם מחו"כ דזב אינו כזב [כד' הרמב"ם], וגם אם לא אמרינן 'אין דרך רחוקה לטמא' [כד' האגרו"מ], הרי כ70% הם חילוניים אשר רבים מהם בועלי נדות, וכמעט כולם בע"ק, והנשים - יותר ממחצה מהם וודאי טמאות [כל הפנויות, יולדות בתוך מ' או פ', נדות, וי"א אף פולטת ומשמשת (ולפי"ז הוא כמעט כולם)], וא"כ קשה מאוד להביא טהורים כנגדם שיהיו בדרך קרובה. [ועוד לא חישבתי את כל השותו"מ שלא יצטרפו (לפחות כל אלו שאינם לובשים תכלת)].

בתבונה כתב:זמני קצר אכתוב בקצרה כעת
1. דבריך על דברי השבט הלוי אינם נכונים כי הדין של רוב יכול להיות רק על רוב כהנים או רק על רוב האוכלים ובכל אחד מהם זה כבר לא נחשב מיעוט אלא הרוב שלפנינו והוא הרוב שדוחה טומאה

אכתוב שוב את דברי ביתר ביאור, [אך אנא, תקרא את ההודעה רק כאשר זמנך בידך כדי שתוכל לעיין בה במתינות וביישוב הדעת]:
כדי להתיר להקריב ק"פ בטומאה נצרכים שני תנאים:
א. שרוב הציבור ראוי להקרבה.
ב. שאותו ציבור הראוי להקרבה לא יתאפשר לו להקריב בטהרה.
הנידון שאני דן עליו נוגע לתנאי הראשון, כיוון שרוב הציבור טמא בטומאה היוצאת מן הגוף, והוא הנקרא בלשון רז"ל [פסחים פ.]: "רובן זבין". דברי הרמב"ם כפי שביארם בעל שבטה"ל מתייחסים לתנאי השני, שעל אף שרוב בעלי הקרבן אכן טהורים ויכולים להקריב בטהרה, אם הכהנים [וי"א רובן] או הכלי שרת טמאים ג"כ נדחה, ועל זה מחדש הרמב"ם שה"ה אם רוב הנכנסים לעזרה בפועל הם טמאים נחשב כמו כהנים וכלי שרת טמאים, דהיינו שאנו מחשיבים שאינם יכולים להקריב בטהרה, מאיזו סיבה שלא תהיה.

בתבונה כתב:2. השבט הלוי וחזו"א כותבים במפורש מה שהבאת בשם ת"ח אחד שמסתכלים רק על מי שבא להקריב (בלשון השבט הלוי בעלי הקרבן)

לא היה מעולם מי שאמר [לא השבטה"ל והחזו"א ולא אותו ת"ח] שרק מי שבא בפועל להקריב מונין אותו, שהרי זבין אינם באים להקריב ולכו"ע נמנין ובחזו"א [ זבחים ד' ט"ו] נסתפק אפי' בטהור שהוא מזיד שיימנוהו ע"ש, ולשון השבה"ל 'בעלי הקרבן' הוא לאפוקי האפשרות השניה של 'הנכנסין לעזרה', ומה שטען החכם הנ"ל הוא שרשעים שאינם מעוניינים במצווה כלל יתכן דלא יצטרפו משום 'קשר רשעים' ודוחק.

בתבונה כתב:3. לגבי ה"קושיא" שלך על הרמב"ם מכך שזבים לא אמורים לבוא להקריב, לא קושיא גדולה היו עמי ארצות והגמ' מדברת באופן שכן באו גם אם זה לא שכיח.

דבר ראשון, ה"קושיא" הזאת היא לא שלי, היא קושיית החזו"א ועוד אחרונים. והתירוץ לא הבנתי כלל, מה זאת אומרת 'היו עמי ארצות'? מה היה הסיפור? נכנסו לעזרה ומנו רוב זבין ומיעוט טמאי מתים, והלכו לשאול החכם מה דינם, אז החכם צ"ל להם שכל הזבין ייצאו מיד מהעזרה וכל רגע שנשארים עוברים ב'כרת', וכל הפסחים שהקדישו אינו כלום, דזב אינו נדחה בציבור, ויקריבו הט"מ כדין, במקום זה אומר החכם 'כולם יוצאים, היום לא מקריבים ק"פ' למה??

אין כזה דין שכדי להקריב ק"פ צריך רוב עם ישראל יהיה ראוי להקרבה
גם בבית ראשון עשרת השבטים הרוב לא הקריבו ק"פ
וכך גם בבית שני בהקמתו היו רק כמה רבבות
ברמב"ם מבואר שמונים רק את אלו שנשלחו לעזרה להקריב (קודם כניסתם לעזרה)
היו אחרונים שהקשו ורצו לומר שלולי הרמב"ם היה מקום ללכת על פי המקריבים העומדים בשעת שחיטה בירושלים (הר המוריה)

בשבה"ל רוצה לבאר שיש שתי סוגים של דחייה בציבור או טומאת המקריבים ככל הקרבנות שבאים בטומאה, או טומאת האוכלים ובפשטות כוונת דבריו שהם שני סוגי היתר
ודי באחד מהם שאין מיעוט אינו דוחה טומאת מת בפסח ראשון, המיעוט הזה בכל מקרה נמדד לפי הקהל שלו או כשרוב המקריבים טמאים לפי קהל המקריבים או כשרק רוב האוכלים טמאי מת לפי קהל האוכלים, ולכן כאשר רוב המקריבים טמאים טומאת מת דוחים טומאת מת ולא איכפת לנו שרוב העם יהיו זבים

והדברים מוכרחים ברמב"ם כי הרי כתב כיצד משערין אין משערין בכל האוכלין שאפשר שיהיו עשרים נמנין על פסח אחד ומשלחין אותו ביד אחד לשחוט עליהן אלא משערין בכל הנכנסים לעזרה ועד שהן מבחוץ קודם שתכנס כת הראשונה משערין אותן.
ואם עדיין נצטרך למנות את האוכלים מה התועלת בלמנות רק את הנכנסים לעזרה
וכפי שהוקשה הרמב"ם שא"א לדעת כמה אוכלין יש וכמה מהם טהורים.

וביתר הרחבה רעיון דומה לדברי השבה"ל

אבן ישראל הלכות קרבן פסח פרק ז הלכה א
מעתה הרי נתבאר דאיכא תרתי הלכתא בדין טומאה בצבור, א) דין טומאה בצבור להיתר הקרבת הקרבן שנטמא, או בגוונא דאין אנו צריכים אלא להיתר הקרבת הקרבן וזה ילפי' ממשמעותי' דמועדו אפי' בטומאה ב) דין טומאה בצבור היכא דהבעלים טמאים, וזהו דין דחיית עצם הטומאה לענין כניסת הטמאים בעזרה דעי"ז נעשים ראוים לביאה, וממילא הותר הקרבת הקרבן, וזה ילפי' מג"ש במועדו מקרא דאיש נדחה ואין צבור נדחין, ולכן נראה דהא דאמרו בגמ' דאין טומאת צבור נדחית אלא בטומאת מת, זה לא נאמר אלא בדין דחיית טומאה לגבי הבעלים להתירן בכניסה לעזרה, דהתם נאמר טמא לנפש....
ע"ש בהרחבה

לסיכום על פי דברי הרמב"ם מונים רק את הבאים לעזרה
ונ"ל שלא מצאנו אף פעם שהחזו"א חולק על הרמב"ם אף שמכריע לפעמים כראשונים אחרים אבל שיחלוק על הרמב"ם?! הדברים תמוהים מאוד
הרעיון של השבה"ל ברמב"ם אין לו מילים ברמב"ם אא"כ נאמר שדי ברוב מקריבים
וכן עולה מהאבן ישראל
בחזו"א שלא מצרפים את מי שלא בא להקריב (גם אם הוא בעזרה)
ואף אילו היינו מחמירים אחר ישראל שבירושלים המקודשת בימינו רובם שם מדקדקים במצוות ואין שום בעייה כלל להגיע לרוב טהורים מזיבה (לבד שג"כ כולם טובלים שם לקרי)

בתבונה כתב:אין כזה דין שכדי להקריב ק"פ צריך רוב עם ישראל יהיה ראוי להקרבה
גם בבית ראשון עשרת השבטים הרוב לא הקריבו ק"פ
וכך גם בבית שני בהקמתו היו רק כמה רבבות

אכן מעולם לא כתבתי שיש כזה דין, רק כדי להקריב ק"פ בטומאה צריך את הנ"ל, כמבואר בתלמוד בבלי מסכת פסחים דף פ' עמוד א [למי שלא הבין מספיק ברור מהפעמים הקודמות].

בתבונה כתב:ברמב"ם מבואר שמונים רק את אלו שנשלחו לעזרה להקריב (קודם כניסתם לעזרה)
היו אחרונים שהקשו ורצו לומר שלולי הרמב"ם היה מקום ללכת על פי המקריבים העומדים בשעת שחיטה בירושלים (הר המוריה)

והיו אחרונים שהקשו קושיות רבות שלכאורה צריך לחשב לכה"פ כל הנמצא בדרך קרובה (חזון איש זבחים ד' ט"ו), ובתוס' פסחים פ. מבואר להדיא דלדעת ריב"א מונים אפילו אלו שבדרך רחוקה.

בתבונה כתב:בשבה"ל רוצה לבאר שיש שתי סוגים של דחייה בציבור או טומאת המקריבים ככל הקרבנות שבאים בטומאה, או טומאת האוכלים ובפשטות כוונת דבריו שהם שני סוגי היתר ודי באחד מהם שאין מיעוט אינו דוחה טומאת מת בפסח ראשון, המיעוט הזה בכל מקרה נמדד לפי הקהל שלו או כשרוב המקריבים טמאים לפי קהל המקריבים או כשרק רוב האוכלים טמאי מת לפי קהל האוכלים, ולכן כאשר רוב המקריבים טמאים טומאת מת דוחים טומאת מת ולא איכפת לנו שרוב העם יהיו זבים

אבל הרי מפורש בגמ' הנ"ל לא כך ???!! מה אתה רוצה? אין לי כח לבאר שוב מה שביארתי לעיל בדעת השבט הלוי, קחנו משם.

בתבונה כתב:והדברים מוכרחים ברמב"ם כי הרי כתב כיצד משערין אין משערין בכל האוכלין שאפשר שיהיו עשרים נמנין על פסח אחד ומשלחין אותו ביד אחד לשחוט עליהן אלא משערין בכל הנכנסים לעזרה ועד שהן מבחוץ קודם שתכנס כת הראשונה משערין אותן.
ואם עדיין נצטרך למנות את האוכלים מה התועלת בלמנות רק את הנכנסים לעזרה
וכפי שהוקשה הרמב"ם שא"א לדעת כמה אוכלין יש וכמה מהם טהורים.

כמו שביארתי בציור שאין בעם ישראל זבין אלא כולם או טהורים לגמרי או טמאים בטו"מ, אומר השבטה"ל שלדעת הר"מ גם אם כאשר נמנה את האוכלים יהיו רוב טהורים, אם כשנמנה את הבאים להקריב יהיו רובם טמ"מ תדחה הטומאה, ודי בזה.

בתבונה כתב:וביתר הרחבה רעיון דומה לדברי השבה"ל

אבן ישראל הלכות קרבן פסח פרק ז הלכה א
מעתה הרי נתבאר דאיכא תרתי הלכתא בדין טומאה בצבור, א) דין טומאה בצבור להיתר הקרבת הקרבן שנטמא, או בגוונא דאין אנו צריכים אלא להיתר הקרבת הקרבן וזה ילפי' ממשמעותי' דמועדו אפי' בטומאה ב) דין טומאה בצבור היכא דהבעלים טמאים, וזהו דין דחיית עצם הטומאה לענין כניסת הטמאים בעזרה דעי"ז נעשים ראוים לביאה, וממילא הותר הקרבת הקרבן, וזה ילפי' מג"ש במועדו מקרא דאיש נדחה ואין צבור נדחין, ולכן נראה דהא דאמרו בגמ' דאין טומאת צבור נדחית אלא בטומאת מת, זה לא נאמר אלא בדין דחיית טומאה לגבי הבעלים להתירן בכניסה לעזרה, דהתם נאמר טמא לנפש....
ע"ש בהרחבה

הדמיון היחיד שמצאתי הוא המילים 'תרתי הלכתא' ו'טומאה בציבור'..

בתבונה כתב:לסיכום על פי דברי הרמב"ם מונים רק את הבאים לעזרה
ונ"ל שלא מצאנו אף פעם שהחזו"א חולק על הרמב"ם אף שמכריע לפעמים כראשונים אחרים אבל שיחלוק על הרמב"ם?! הדברים תמוהים מאוד

א. יש ראשונים שחולקים, עיין בתוס' שציינתי לעיל. ב. כפי שכתבתי למעלה, לא מסתבר כלל שכיוון שהרמב"ם הוא היחיד שפסק בסוגיות אלו כל דבריו ייפסקו להלכה, כולל דברים שברור לכל לומד מתחיל שמסוגיות אחרות לא היה נפסק.

בתבונה כתב:בחזו"א שלא מצרפים את מי שלא בא להקריב (גם אם הוא בעזרה)

בבקשה לציין מקור מדוייק, אני ציינתי לחזו"א [זבחים ד' ט"ו] שמסתפק לגבי מזידין, וכמובן פשיטא ליה לגבי זבין שכן נמנין [כ"דעת יחידאה" של התלמוד בבלי].

בתבונה כתב:ואף אילו היינו מחמירים אחר ישראל שבירושלים המקודשת בימינו רובם שם מדקדקים במצוות ואין שום בעייה כלל להגיע לרוב טהורים מזיבה (לבד שג"כ כולם טובלים שם לקרי)

האם הגישה היא שמחמירים רק על דעת ה'הר המוריה' שאינני יודע איזה ראיה יש לו מהגמ' [דהיינו, יש ראיה נגדו מהגמ' [צד:] שמבואר שמניית הטמאים תלויה בגדרי 'דרך רחוקה'] כי איתה אפשר להסתדר איכשהו, ולא חוששין לדעת התוס' שמתיישבת היטיב עם הסוגיות כי אין פתרון?? מדובר פה בשאלות של דאורייתא, זה לא משחק ילדים!

יושב ירושלים כתב:

בתבונה כתב:אין כזה דין שכדי להקריב ק"פ צריך רוב עם ישראל יהיה ראוי להקרבה
גם בבית ראשון עשרת השבטים הרוב לא הקריבו ק"פ
וכך גם בבית שני בהקמתו היו רק כמה רבבות

אכן מעולם לא כתבתי שיש כזה דין, רק כדי להקריב ק"פ בטומאה צריך את הנ"ל, כמבואר בתלמוד בבלי מסכת פסחים דף פ' עמוד א [למי שלא הבין מספיק ברור מהפעמים הקודמות].

ובכן מתוספתא פרה ב' מוכח שבהקמת בית שני הקריבו בטומאה (מיעוט עמ"י) וכן חזקיה הקריב בטומאה מיעוט עמ"י

בהר המור העיר זאת דווקא על סמך הגדרות דרך רחוקה
בחזו"א רצה להגיה שהולכים אחר המנויים
זבין נמנים זה מופיע גם ברמב"ם וכותב במפורש שנמנים מתוך הנציגים שנשלחו להביא קרבן
אתה על סמך קושיא אישית שלך מסיק שלא יתכן שנשלחו זבים וחולק על הרמב"ם והופך את זה לדעת הבבלי
לך נראה שאין להסתמך על הרמב"ם גם בלי מחלוקת ראשונים מחר תחלוק על התלמוד ירושלמי על סמך תחושת הבטן שלך שאולי הבבלי היה חולק
זה לא משחק המנעות מהקרבת קרבן פסח זה חיוב כרת

בתבונה כתב:

יושב ירושלים כתב:

בתבונה כתב:אין כזה דין שכדי להקריב ק"פ צריך רוב עם ישראל יהיה ראוי להקרבה
גם בבית ראשון עשרת השבטים הרוב לא הקריבו ק"פ
וכך גם בבית שני בהקמתו היו רק כמה רבבות

אכן מעולם לא כתבתי שיש כזה דין, רק כדי להקריב ק"פ בטומאה צריך את הנ"ל, כמבואר בתלמוד בבלי מסכת פסחים דף פ' עמוד א [למי שלא הבין מספיק ברור מהפעמים הקודמות].

ובכן מתוספתא פרה ב' מוכח שבהקמת בית שני הקריבו בטומאה (מיעוט עמ"י) וכן חזקיה הקריב בטומאה מיעוט עמ"י

צודק בהחלט. ובכן, לדעת האומרים שמונים רק את האלה שבדרך קרובה לא קשיא כלל, ולדעת האומרים שמונין גם את הרחוקים, יעויין בתוס' הרשב"א [פ.] שמונין רק את מי שיכול לבוא עד הערב, וא"כ גם לא קשיא כלום.

בתבונה כתב:בהר המור העיר זאת דווקא על סמך הגדרות דרך רחוקה

'הר המור' או' הר המוריה'? בבקשה תציין מקורות יותר ברורים, כדי שנוכל לדון בדברים בכובד ראש, עכ"פ מה שאני יודע שהרמב"ם פוסק כסתם משנה שדרך רחוקה הוא ט"ו מיל מירושלים, ולא ידוע לי על מישהו שפוסק אחרת.

בתבונה כתב:בחזו"א רצה להגיה שהולכים אחר המנויים

כן. ואחרי שורה הוא מסביר שהכוונה היא למעט את אלו שבדרך רחוקה, ומסתפק מה הדין במזידין, ומסביר למה בזבין כן מונים.

בתבונה כתב:זבין נמנים זה מופיע גם ברמב"ם וכותב במפורש שנמנים מתוך הנציגים שנשלחו להביא קרבן

את דעתי הענייה בנסיון לבאר את דברי הרמב"ם בהקשר לזבים כבר ביארתי כמדומני די הצורך.

בתבונה כתב:אתה על סמך קושיא אישית שלך מסיק שלא יתכן שנשלחו זבים וחולק על הרמב"ם והופך את זה לדעת הבבלי
לך נראה שאין להסתמך על הרמב"ם גם בלי מחלוקת ראשונים מחר תחלוק על התלמוד ירושלמי על סמך תחושת הבטן שלך שאולי הבבלי היה חולק

א. זה לא קושיא אישית שלי, זה קושיית החזו"א [או"ח קכד דף צ"ג ב' ד"ה רמב"ם] וז"ל [למי שלא מאמין לי ואין ספר חזו"א תח"י]:

ועו"ק לדעת הרמב"ם דאפי' רוב הציבור טהורין אם שלחו פסחיהן ביד הטמאים עושין בטומאה א"כ היו רובן זבין ומיעוטן טמאי מתים אמאי אינן עושין בראשון דהוי מיעוטא כדאמר שם הלא רוב הנכנסים לעזרה הם טמאי מתים

ב. במקרה דידן יש ראשונים שחולקים על הרמב"ם והם בעלי התוס' הר"י והריב"א. ובעלמא אני שואל שוב: האם לדעתך הלכה כהרמב"ם בכל הלכות קדשים וטהרות כיוון שהוא היחיד שכתב על זה?

בתבונה כתב:זה לא משחק המנעות מהקרבת קרבן פסח זה חיוב כרת

נכון מאוד. ותאמין לי שאל"כ לא הייתי מגיע לשאלה זו, הרבה השקעתי ואני עדיין משקיע כדי שנזכה לקיים מצווה זו בקרוב, אבל זה לא סותר את העובדה שיכול להיות שזה לא מתאפשר כעת מבחינה הלכתית. [ד"א: החכם שדנתי איתו על הבעייה הנ"ל, ושלח לי שכבר כתב על זה, לא חשוד בכלל על רצון להמנע מק"פ [הרב עזריה אריאל בנו של ר' ישראל אריאל מ'מכון המקדש'].

ידידי הרב הראל דביר עסק בשאלה אם מחוסר כיפורים כזב דמי או לא, ובפרט בדעת הרמב"ם בנידון. הוא אמור לפרסם את דבריו במסגרת הגליון הקרוב של 'מעלין בקודש', ניסן תשע"ז.

יישר כח גדול. לפי מיטב ידיעתי דעת הרמב"ם היא שאינו כזב, אבל נשמח לראות את הבירור הנ"ל.

עיקר דברי החזו"א תמוהים שבהיו שליש טהורים שליש טמאים ושליש בדרך רחוקה פשוט לו שעושים הטמאים בטומאה שאל"ה לא משכ"ל דינא דרב דאם היו מחצה טהורים ומחצה טמאים עושים אלו לעצמן ואלו לעצמן היינו דוקא בדליכא אחד בדרך רחוקה?
ולא מובן מה ניחא לחזו"א הרי עדיין האם היינו בדליכא אחד מישראל בדרך רחוקה שהוא זב. לפי מה דקי"ל שאין דרך רחוקה לטמא
בפסחים דף צג עמוד ב כעולא שקי"ל כוותיה
איזה הוא דרך רחוקה - כל שאין יכול ליכנס בשעת שחיטה, ושוחטים וזורקים על טבול יום דשרץ והגמ' שם מסיקה שלפי זה אין דרך רחוקה לטמא.
ואפילו ברובם טמאים היות ואין דרך רחוקה לטמא לא משכ"ל פסח בטומאה רק כשיודעים מניין הזבים מכל עם ישראל בכל קצוות תבל?
(וכשחזקיה הקריב בטומאה היה לאחר שהתחיל גלות חלק מעשרת השבטים)

אמנם בחזו"א כותב מפורש 20וך דבריו שמונים רק את כל ישראל המנויין על קרבנות הפסח (ודבריו לגבי אנוסים ומזידים צ"ל היינו שנאנסו או פשעו לאחר שנמנו)
וברש"י מפורש שלגבי טומאה בציבור מחשיבים רק את עושי הפסח בלבד

רש"י מסכת פסחים דף צד עמוד ב
אם רובן טמאין אף על פי שבחוץ ישראל טהורין הרבה - יעשה בטומאה, דדרך רחוקה היא לאותן העומדין מבחוץ, ואינן חשובין בעושי פסח

ובדברי הימים שחזקיה הקריב הפסח בטומאה בגלל ציבור רב מעשרת השבטים שהצטרפו שלא הספיקו להיטהר.
ומפורש שרק מיעוט מעשרת השבטים הצטרפו, דהיינו אותם שלא הצטרפו היו רבים יותר מהטמאים שהצטרפו , ואם אלו שבאו והתאמצו להיטהר עדיין רובם נשארו טמאים, ואף שעיברו את השנה בשביל שיספיקו להיטהר ושאר עשרת השבטים בודאי היו גם בטומאה לא פחות ומסתבר שהיו גם טמאים בעוד טומאות. ואם כן כשנצרף גם את הטמאים בדרך רחוקה יצא שהטמאים שבאו להקריב היו מיעוט. והטמאים שלא מקריבים לא גריעי מטהורים מזידים ולמרות זאת נאמר שם שהטומאה נדחתה.
אמנם משם אין ראיה שרק כשהטומאה היא סיבה למניעה מהקרבה אמרינן אין דרך רחוקה לטמאים, אבל כשהטומאה נדחית שוב יש דרך רחוקה לטמאים.


אגב כל האחרונים שמצאתי הסכימו עם הרמב"ם כהצל"ח הכ"מ ועוד
ואף לפי הצד שמזידים טהורים יימנו בכלל הטהורים עושי הפסח לאשוויי לטמאים מיעוט.
(יל"ע אם בועל נדה כזב לעניין טומאה בציבור שלעניין שילוח מחנות הוא כטומאת מגע)

בטמאי מתים שהם גם זבים, משמע מלשון הגמ' שעל כל פנים טומאת המת תידחה
והביאור הוא שהדחייה היא שטומאת המת כמי שאינה,
ונ"מ שאף כשהזיבה לא נדחית אינה בכרת כמבואר בפסחים צה:
(ולחזו"א הוא באיסור עשה ולצל"ח מדרבנן)

תלמוד בבלי מסכת זבחים דף לב עמוד ב
רובן זבים ונעשו טמאי מתים, הואיל והותרו לטומאתן הותרו לזיבתן. אמר ליה אביי: מי דמי? טומאה אישתראי, זיבה לא אישתראי! אמר ליה, דלמא הכי קאמר מר: רובן טמאי מתים ונעשו זבים, הואיל והותרו לטומאתן הותרו לזיבתן, אמר ליה: אין. ואכתי לא דמי, מצורע היתירא הוא, הואיל ואישתרי אישתרי, טומאה דחויה היא, להא אידחאי להא לא אידחאי. אמר ליה רבא: אדרבה, איפכא מסתברא! מצורע היתירא הוא, להא אישתראי ולהא לא אישתראי,

רש"י מסכת זבחים דף לב עמוד ב
רובן - של ציבור זבין בפסח ולא נדחית טומאת זיבה אצלן ונעשו טמאי מתים בו ביום הואיל והותרו לטומאת המת שנדחה אצלן הותרו לזיבתן.
טומאה אישתראי - שבאה אחרונה זיבה ראשונה עומדת במקומה ולא דמי למצורע דהתם איכא למימר מיגו דקמייתא לא הוי אסירא ליה בתרייתא לא חמירא לך מקמייתא שהרי טמא היה ומותר אבל הכא כי הוה זיבה גרידתא הוו אסירי השתא דאיתוספא טומאה עלייהו אישתרו להו.

אבן ישראל הלכות קרבן פסח פרק ז
דין דחיית טומאה כשהבעלים טמאים דילפי' לה מגז"ש מקרא דאיש נדחה ואין צבור נדחין, הוא דחי' בעצם הטומאה דהוה כמו שהבעלים אינם טמאים, וזה הוא דוקא בטומאת מת

לסיכום
א. בחזו"א מפורש שנמנים

רק המנויים על הפסחים

ועוד שאל"ה לא משכ"ל פסח הבא בטומאה (וכן בחזקיה לא היה ידוע מנין הזבין בדרך רחוקה)
ב. בפשטות כשרובם טמאי מת ונעשו זבים אף כשלא נדחית טומאת הזיבה טומאת המת נדחית.
ג. לעצם דינו של הרמב"ם יש לציין ש מלבד החזו"א על רוב האחרונים דבריו מוסכמים.

עדיאל ברויאר כתב:ידידי הרב הראל דביר עסק בשאלה אם מחוסר כיפורים כזב דמי או לא, ובפרט בדעת הרמב"ם בנידון. הוא אמור לפרסם את דבריו במסגרת הגליון הקרוב של 'מעלין בקודש', ניסן תשע"ז.

מצ"ב.

לא קראתי את כל הפורום. אך ברצוני לשאול הרי כשהגמ' אומרת רובם זבים הכוונה שהם לא טמאי מת, ואולי אם הם גם זבים וגם טמאי מת אז טומאת מת הותרה (בעיקרון) גם בשבילם וממילא אין רוב ציבור טהורים.

יישר כח כל העוסקים בסוגיה להלכה, וקב"ה יזכם גם למעשה!

הנה אכן מבואר בגמ' שדחיית הטומאה בציבור אינה בעל מחיר, אלא ישנו מצב הנקרא בגמ' "רובן זבין" אז אומר רב שאין הטומאה נדחית.
תחילה יש להזכיר שזו אמנם דעת רב, אך בירושלמי כאן מוזכר שאין סופרים את הזבים כלל, לא כטמאים ולא כטהורים, ויתכן שבהלכות קדשים בהם אין מסורת פסיקה, אפשר להעדיף להלכה את מסקנת הירושלמי.

אך גם בשיטת רב יש לחקור מתי נכנסים להגדרה זו של 'רובן זבים', וזה תלוי בשתי שאלות:
א. מהו הקהל, שצריך שלא יהיו רובו זבים.
ב. מי נכלל כ'זבים'.

לגבי חקירה א' הרמב"ם מגדיר את הקהל כהנכנסין לעזרה להקריב, אך מלבד מה שהקשו עליו, אין לפרש הגדרה זאת גם לגבי דין 'רובן זבים' שכן זבין אינן נכנסים להקריב בכל מקרה, ומסתבר שיש לכלול את כל מי שיכול להקריב הפסח, דהיינו שנמצא בעאב פסח אחר חצות בדרך קרובה (בימינו, בגבולות המדינה) ואינו לא ערל ולא מומר.

לגבי חקירה ב' מי מוגדר "זבים" הרמב"ם מונה "כגון זבים ומצורעים ובועלי נידות", מעניין שהוא מונה בועלי נידות ואינו מונה נידות, כלומר הוא מונה רק טומאות של גברים ולא של נשים, הנה לדעתו הנשים אינם נכללים בכלל 'רובן זבים' אע"פ שנספרות לגבי אם לעשות הפסח בטונאה או בטהרה למאי דקיי"ל נשים בראשון חובה, ומסתבר שלשיטתו רק נשים שאינן טמאות בטומאה היוצאת מן הגוף נספרות כיון שחייבות בראשון, אבל נשים נדות ויולדות אינן נספרות כיון שפטורות גם מראשון טגם משני, אבל גברים זבים בראשון נספרים, כי אע"פ שפטורים מראשון חייבים בשני.

נמצא לפי זה, שאין לנו בעיה ען נדות ויולדות, וגם אם לא נקבל חידושו זה של הרמב"ם, למ"ד דמחו"כ דזב לאו כזב (כפשט ברייתא דכרתות י, יולדת שוחטין עליה יום מ' לזכר) ודאי רוב הנשים כשרות חפסח הבא בטומאה.

לא נשארה אלא בעיית בעלי קריין שהזכרת, אך גם כאן המעיין בדברי הרמב"ם יראה שאינו מונה בשום מקום בע"ק בכלל מי שטומאה יוצאת עליו מגופו, וכפשט המשנה שלא מנתה אלא זבים שאינם אוכלים בפסח הבא בטומאה, ולכן גם לא פסק את דברי רבי יוחנן האומר שבע"ק משתלח חוץ למחנה לויה, כיון שפשט המשנה שרק זבים משתלחים ואילו בע"ק אינו נחשב שטומאה יוצאה מגופו, וראיה ברורה לכך הוא שבע"ק אינו אה הטומאה אלא ולד, דהיינו שאינו טמא מחמת עצמו שהוא בעל קרי, אלא טמא מחמת שנגע בקרי, ואע"פ שגם הרואה בקיסם טמא אע"פ שחא נגע, היינו משום שכשם שיש טומאת מגע טומאת משא וטומאת אוהח, כך בבע"ק יש טומאת ראייה, שכיוח שראה קרי נטמא מחמתו ואע"פ שחא נגע, אך סוף סוף טומאתו מחמת הקרי ולא מחמת עצמו, ועל כן הוא ולד הטומאה ואינו בכלל מי שטומאה יוצאה עליו מגופו.

וגם אם לא תקבל דבריי אלה, ותנקוט שבעל קרי אסור לאכול בפסח הבא בטומאה, עדיין מסתבר, שאינו בכלל 'רובן זבים' וכמו שיתבאר.
הגע עצמך, שרוב הציבור טהורים לחלוטין מטומאה היוצאה מן הגוף ואינם טמאים אלא בטומאת המת בלבד, אלא שמסיבה כזו או אחרת הרוב מתעצלין מלקיים המצוה ואין באים להקריב אלא מיעוט מהטמאין לנפש אדם. האם גם אז נאמר 'אין מיעוט דוחה'? הרי רב לא אמר שאין דוחין את הטומאה אלא כשרובן זבים, שאינם עושים הפסח מחמת טומאתם, לא ברובם עצלנין שאינן עושים מחמת עצלותם, כלומר אין צריך שבפועל יהיו רוב טמאים, אלא שרוב הראויים להקריב יהיו טמאים בטומאת המת בלבד, ואע"פ שבפועל אינם חפצים להקריב.
אף אני אומר בבעלי קרי הטמאים טומאת ערב, שאינם בכלל 'רובן זבים' כיון שאע"פ שאין שוחטין על טמא שרץ, מ"מ שוחטין על טבו"י, ונמצא שמה שא"א אפשר לשחוט עליהם אינו מחמת טומאתם אלא מחמת עצלותם ובזה לא דיבר רב.
ודייקא נמי שנקט רובן זבים ולא נקט בעלי קרי דשכיח.


סוף דבר, דין זה של רובן זבים, כפשוטו מדבר דוקא במצב רחוק מאד, שהרוב זבים או מצורעים ובועלי נדות, וקשה להגיע למצב זה.

בית האלי כתב: סוף דבר, דין זה של רובן זבים, כפשוטו מדבר דוקא במצב רחוק מאד, שהרוב זבים או מצורעים ובועלי נדות, וקשה להגיע למצב זה.

האם אין היום רוב בועלי נדות ???

יישר כח גדול להר' בית האלי שהוסיף והרחיב את הדיון בסוגיא. ראשית כל אסכם בקצרה את החידושים שבדבריו ואח"כ את הערותי המועטות:
א. בהלכות קדשים שאין מסורת פסיקה אולי אפשר לפסוק כהירושלמי דס"ל שאין זבין מן המניין - להעיר, שהרמב"ם לא ס"ל כן.
ב. מדוייק ברמב"ם שרק זבין זכרים במניין ולא נקיבות והביאור הוא שהטעם שהזבין בכלל הוא כי ראויים לפ"ש ונשים אינם חייבות בפ"ש - אכן חידוש יפה מאוד אך יש לדון עד כמה יש לדקדק בהשמטת הר"מ בזה, וכן הטעם שביאר קצת צ"ע שהרי באופן שהציבור הקריב בטומאה גם הזבין פטורין מפסח שני.
ג. גם בעלי קריין אינן בכלל הזבין כדעת הר"מ דבע"ק אינו כזב לעניין שילוח מחנות - קשה עד מאוד לסמוך על דברי הרמב"ם הללו למעשה מכמה וכמה סיבות: א. כידוע מכל הראשונים שדיברו בעניין מבואר שלא כדבריו, ובפרט שהרי כן מפורש בגמ' והוא תמוה מאוד לפסוק כפשטות המשנה נגד גמרות מפורשות. ב. כיוון שאין מדובר כאן על רמב"ם מפורש אלא השמטת דין ברמב"ם אשר יש מן האחרונים שפקפקו בכך שזו שיטת הרמב"ם. ג. ככלל, יש לדון האם אפשר בכלל להוכיח משילוח מחנות לכאן, שכן בועל נדה מותר במחנה לוייה ובכל זאת אסור כאן, וכן לגבי תרומת חו"ל האסורה לכל מי שטומאה יוצאה עליו מגופו, מפורש ברמב"ם [תרומות ז' ח'] שגם בע"ק בכלל. דבר נוסף יש לזכור שאפי' לגבי איסור לאו [כניסה למחנה לויה] לא שמעתי שיש מי שמיקל כהרמב"ם [ואף לחומרא אין חוששין לדבריו ומברכים על הטבילה (וכן שמעתי מאדם נאמן שכן הורה לו הגריש"א כשנכנס לצורך בטחוני)], וק"ו כאן שהוא איסור כרת.
ד. בעל קרי היכול להיטהר בו ביום ואינו טובל וודאי שאינו נמנה שכן אינו מקריב אלא מחמת עצלותו, וכן משמע מהא דהזכיר רב 'זבין' ולא 'בע"ק' דשכיח טפי - רק להעיר שהראיה מדברי רב אינה, דוודאי אינו שכיח כלל שיהיו בע"ק שלא יטבלו כדי להקריב.

על דברי שכניה בן יחיאל,
לענ"ד אין לחשוד חלילה רוב ישראל כבועלי נידות, חדא דהתורה העידה בנו אפילו כסוגה של שושנים וכו', ואכן שמעתי ממי שעוסק בעניין (הרב מנחם בורשטיין) שרבים שלא היינו מעלים כלל על דעתנו שאכפת להם מהעניין מקפידים על טהרה בזה.
ב. מי רואה שום עניין בדת, הריהו בכלל מומר ו"כל בן נכר לא יאכל בו" ואינו בכלל רובן זבים.

בתבונה כתב:א. בחזו"א מפורש שנמנים

רק המנויים על הפסחים

ועוד שאל"ה לא משכ"ל פסח הבא בטומאה (וכן בחזקיה לא היה ידוע מנין הזבין בדרך רחוקה)

דברי החזו"א - אין לי אפשרות לצטט כאן את כל לשונו של החזו"א, אנסה לתמצת אותו בקצרה [ובכל זאת מומלץ לראות את כל לשונו שם (זבחים ד' ט"ו)]: מקשה מסברא על ד' הרמב"ם שכ' שמונין בכל הנכנסים ורוצה להגיה בר"מ 'השוחטין' ופירושו 'המנויים' [זה לשון החזו"א, ומפרש מיד ש]בא למעט הנמצאים בדרך רחוקה, ודן שמסברא אנוסין ומזידין גם יהיו בכלל דמ"ש מזבין, ומקשה שמל' הר"מ והירושלמי אין משמע כן דא"כ אינו מועיל כלל המניין בפתח העזרה, ולכן מיישב דאמנם אנוסין ומזידין אינם במניין, אבל זבין כן כיוון שמנועים מן הדין, תבנא לדינא: שכל המנועים מן הדין הרי הם במניין אף אם לא נמנו ופ'.
לגבי חזקיהו - כבר כתבתי לעיל שצ"ע כמה אפשר להוכיח מכזה דבר, אך יש להוסיף מש"כ התורי"ד [פסחים פ.] דאף שאין דרך רחוקה לטמא ומונין גם את הטמאים שבדרך רחקוה מ"מ בעינן שיוכלו לבוא בערב דבלא"ה אינם ראויים כלל, ולפי"ז לק"מ מחזקיהו.

בתבונה כתב:ב. בפשטות כשרובם טמאי מת ונעשו זבים אף כשלא נדחית טומאת הזיבה טומאת המת נדחית.

א. בגמ' שם איירי כשנעשו זבין אחר שחל ההיתר דטו"מ. ב. למאי נ"מ?

בתבונה כתב:ג. לעצם דינו של הרמב"ם יש לציין ש מלבד החזו"א על רוב האחרונים דבריו מוסכמים.

אם תוכל לפרט מי הם האחרונים שכ' כן להלכה. הכ"מ שהבאתם רק מפרש ד' הרמב"ם ואינו דן להלכה כלל.

בית האלי כתב:על דברי שכניה בן יחיאל,
לענ"ד אין לחשוד חלילה רוב ישראל כבועלי נידות, חדא דהתורה העידה בנו אפילו כסוגה של שושנים וכו', ואכן שמעתי ממי שעוסק בעניין (הרב מנחם בורשטיין) שרבים שלא היינו מעלים כלל על דעתנו שאכפת להם מהעניין מקפידים על טהרה בזה.
ב. מי רואה שום עניין בדת, הריהו בכלל מומר ו"כל בן נכר לא יאכל בו" ואינו בכלל רובן זבים.

לגבי הטענה הראשונה - לפי מיטב ידיעתי גם אותם הנזהרים ומקפידים בביתם, אינם מקפידים כן מחוץ למסגרת הנישואין.
לגבי הטענה השניה - אכן מסתברא מילתא, גם אם לא משום 'בן נכר' אשר יש הסוברים שהוא דווקא בע"ז, אבל יש מקום גדול לומר שאדם שאינו מעוניין כלל לא יימנה [אבל כמובן אינו כולל ח"ו את היראים שנמנעים מתוך יראת שמים אשר הם וודאי בכלל].
ולהוסיף דבר פלא ששמעתי לפני כמה שנים מהגר"א נבנצל כאשר דיברתי עמו על הבעיה הנ"ל, ואמר לי שכיוון שמדאורייתא בעינן 'הרגשה' ונשים דידן אינם מרגישות, א"כ אינם בועלי נדות!

יושב ירושלים כתב:דברי החזו"א - אין לי אפשרות לצטט כאן את כל לשונו של החזו"א, אנסה לתמצת אותו בקצרה [ובכל זאת מומלץ לראות את כל לשונו שם (זבחים ד' ט"ו)]: מקשה מסברא על ד' הרמב"ם שכ' שמונין בכל הנכנסים ורוצה להגיה בר"מ 'השוחטין' ופירושו 'המנויים' [זה לשון החזו"א, ומפרש מיד ש]בא למעט הנמצאים בדרך רחוקה, ודן שמסברא אנוסין ומזידין גם יהיו בכלל דמ"ש מזבין, ומקשה שמל' הר"מ והירושלמי אין משמע כן דא"כ אינו מועיל כלל המניין בפתח העזרה, ולכן מיישב דאמנם אנוסין ומזידין אינם במניין, אבל זבין כן כיוון שמנועים מן הדין, תבנא לדינא: שכל המנועים מן הדין הרי הם במניין אף אם לא נמנו ופ'.

הנה כל לשון החזו"א זבחים סימן ד'

טו) ר"מ פ"ז מה' ק"פ ה"ו כיצד משערים הפסח לידע כו' אין משערין בכל האוכלין כו', דברי רבינו ז"ל לא נתפרשו דלמה לא ימנו את כל המנוין הטהורים והטמאים, והלא תנן נטמא הקהל או רובו, וכי אותן שלא באו לעזרה לאו קהל נינהו, ועוד דבגמרא פ א' במחצה על מחצה אמרו משלחין אחד לדרך רחוקה או מטמאין אחד, למה לן כולי האי ילך לו אחד מן הטהורים לביתו וישחטו עליו ומ"מ לא יעלה בחשבון הטהורים, ועוד שהרי הזבים מצטרפים עם הטהורים לעשות הטמאים מיעוט, וכמש"כ רבינו, ואיך יתכן דזבים מצטרפים עם הטהורים וטהורים ששלחו פסחיהן אין מצטרפין, גם ל' רבינו אינו מובן, דלשונו ז"ל רהיט שמדבר בדבר שהוא מושכל ראשון ולא כבא לחדש ואיך הוא מובן שאין מונין כל המנוין, ויש מקום לספק לן שיש כאן ט"ס וצ"ל אין משערין בכל השוחטין שאפשר כו' אלא משערין בכל הנכנסים, והנכנסים היינו כל ישראל המנוין, ולא בא למעט אותן שבדרך רחוקה שאין עולין מן המנין, ובזמן שההכרעה צריכה דקדוק היו מדקדקין בה, והיו מכריזין שיבואו כולם למנין והיו חוקרין על כל המנוים של כל פסח, ונראה דגם אנוסין ומזידין בכלל הטהורין, דלא גריעי מזבין, אבל ל' הירושלמי ול' רבינו לא משמע כן, דא"כ אין מנין הנכנסין לעזרה מספיק כלום, ואם אנוסין ומזידין אינן עולין למנין ניחא טפי, אבל צריך טעם מ"ש זבים דמצטרפים עם הטהורים, וצ"ל כיון דהם נמנעין מן הדין, הוו בכלל הקהל טפי.

קושיית החזו"א בסוף דבריו דרושה הסבר שהקשה אם שוגגים אנוסים ומזידים בכלל הטהורים א"כ אין מנין הנכנסין לעזרה מספיק כלום. ממ"נ אם מונים את רק את הנכנסים לעזרה מה אכפת לנו אלו שלא הגיעו מחמת שהיו שוגגים *אנוסים ומזידים
*[ראה פסחים צד שאונס היינו חולה ברגליו או עכבוהו קרונות וככיו"ב שלא נשחט עליו הקרבן כלל]
ואם מונים את כל המנויים על הפסחים ממילא אין מנין הנכנסים לעזרה מספיק.
אמנם דברי החזו"א מבוארים על פירושו והגהתו ברמב"ם
החזו"א רצה לפרש ברמב"ם שבאמצעות הנציגים השוחטים הנכנסים לעזרה ביררו על טהרתם של שאר המנויים על הפסח, ומקשה שאנוסים ומזידים שלא הגיעו פסחיהם כלל להם אין מנין הנכנסין לעזרה מספיק כלום וגם ברוב טמאים שמא ישנם עוד טהורים אנוסים ומזידים שלא הגיעו פסחיהם ומתרץ ששוגגים ומזידים שלא באו פסחיהם אינם בכלל הקהל, ואילו אלו שבאו פסחיהם ורק שאנו נמנעים להקריב עליהם מצד דין זב הם בכלל הקהל.
וכמובן אילו זבים שאינם מנויים על הפסחים עולים למניין, שוב אין מנין הנכנסין לעזרה מספיק כלום וא"כ לא יועיל תירוץ החזו"א כלום.
ומוכרח בחזו"א שזבים שאינן מנויים לא עולים למניין כפי שכתב מתחילת דבריו שמונים רק את המנויים על הפסחים.

יושב ירושלים כתב:מדוייק ברמב"ם שרק זבין זכרים במניין ולא נקיבות והביאור הוא שהטעם שהזבין בכלל הוא כי ראויים לפ"ש ונשים אינם חייבות בפ"ש - אכן חידוש יפה מאוד אך יש לדון עד כמה יש לדקדק בהשמטת הר"מ בזה, וכן הטעם שביאר קצת צ"ע שהרי באופן שהציבור הקריב בטומאה גם הזבין פטורין מפסח שני.

לענ"ד לא מסתבר כלל לאמר שהשמטת הרמב"ם היתה שלא בדווקא, הא שינה מלשון המשנה "זבים וזבות נדות ויולדות" שזהו הביטוי הרגיל למי שטומאה יוצאת עליו מגופו, ונקט רק זבין ומצורעין ובועלי נידות, לענ"ד ברור שדייק להביא רק טומאות גברים.
ובטעם הדבר אמרתי שדווקא גברים המחוייבים בפסח שני, שייך לספור אותם גם אם הם זבים בראשון, ואילו זבות פטורות לגמרי מפסח ואין שייך למנותן.
אמנם כאשר בא הראשון בטומאה, הזבים פטורים מן השני, אך כאשר מונים את הזבים והטמאים והטהורים טרם יודעים אם יעשה הפסח בטומאה או בטהרה, וכיון שעקרונית שייכים הם לעניין הפסח נכון למנותם, מה שאין כן הזבות ודאי בטלה מהן מצות הפסח מכל וכל בשנה ההיא ולכן אין נכון למנותן.

יושב ירושלים כתב:גם בעלי קריין אינן בכלל הזבין כדעת הר"מ דבע"ק אינו כזב לעניין שילוח מחנות - קשה עד מאוד לסמוך על דברי הרמב"ם הללו למעשה מכמה וכמה סיבות: א. כידוע מכל הראשונים שדיברו בעניין מבואר שלא כדבריו, ובפרט שהרי כן מפורש בגמ' והוא תמוה מאוד לפסוק כפשטות המשנה נגד גמרות מפורשות. ב. כיוון שאין מדובר כאן על רמב"ם מפורש אלא השמטת דין ברמב"ם אשר יש מן האחרונים שפקפקו בכך שזו שיטת הרמב"ם. ג. ככלל, יש לדון האם אפשר בכלל להוכיח משילוח מחנות לכאן, שכן בועל נדה מותר במחנה לוייה ובכל זאת אסור כאן, וכן לגבי תרומת חו"ל האסורה לכל מי שטומאה יוצאה עליו מגופו, מפורש ברמב"ם [תרומות ז' ח'] שגם בע"ק בכלל. דבר נוסף יש לזכור שאפי' לגבי איסור לאו [כניסה למחנה לויה] לא שמעתי שיש מי שמיקל כהרמב"ם [ואף לחומרא אין חוששין לדבריו ומברכים על הטבילה (וכן שמעתי מאדם נאמן שכן הורה לו הגריש"א כשנכנס לצורך בטחוני)], וק"ו כאן שהוא איסור כרת.

לא בקשתי ללמוד משילוח מחנות לכאן, גם בענייננו כשהרמב"ם מונה את שאינם עושים בטומאה מזכיר זבים וזבות נדות ויולדות ולא מזכיר בעל קרי, ומכאן שלדעתו אינו בכלל מי שטומאה יוצאת עליו מגופו, רק כדי להינצל מקושיא שתקשה עלי, שהרי בגמרא מפורש גבי שילוח מחנות שהוא נחשב כטומאה יוצאת עליו מגופו, הזכרתי שהרמב"ם לא פוסק זאת ובכך הוא עקבי בשיטתו.
ואדרבה, אפשר שגם למאן דאסר בע"ק במחנה לויה אין ללמוד מדבריו גם לכאן, שלא הוזכרו במשנה אלא זבין וזבות נידות ויולדות ומנלן לאיתויי בע"ק, היכא דאמר אמר, היכא דלא אמר לא אמר.
אמנם אישתמיט לי הא דהלכות תרומות שם מונה הרמב"ם בע"ק בכלל מי שטומאה יוצאת עליו מגופו, אך נראה שאין ללמוד משם שזהו דין מדבריהם להחמיר בתרומת חו"ל להצריכם טבילה גם מקרי.

אינני יודע מדוע דחוק בעיניך להכריע כפשט המשנה, ידוע שדרכו של הרמב"ם לסמוך על פשטי ההלכות במשנה ובברייתות נגד דברים שנאמרו בגמרא בדרך משא ומתן או נגד דברי יחיד, אדרבה דחוק ביותר לא להכריע כעולה מדברי המשנה שבע"ק אינו בכלל, הרי כהאי גוונא מדייקים בגמרא הרבה, מדנקט רק זבין ש"מ שבע"ק לא.

בתבונה כתב:

יושב ירושלים כתב:דברי החזו"א - אין לי אפשרות לצטט כאן את כל לשונו של החזו"א, אנסה לתמצת אותו בקצרה [ובכל זאת מומלץ לראות את כל לשונו שם (זבחים ד' ט"ו)]: מקשה מסברא על ד' הרמב"ם שכ' שמונין בכל הנכנסים ורוצה להגיה בר"מ 'השוחטין' ופירושו 'המנויים' [זה לשון החזו"א, ומפרש מיד ש]בא למעט הנמצאים בדרך רחוקה, ודן שמסברא אנוסין ומזידין גם יהיו בכלל דמ"ש מזבין, ומקשה שמל' הר"מ והירושלמי אין משמע כן דא"כ אינו מועיל כלל המניין בפתח העזרה, ולכן מיישב דאמנם אנוסין ומזידין אינם במניין, אבל זבין כן כיוון שמנועים מן הדין, תבנא לדינא: שכל המנועים מן הדין הרי הם במניין אף אם לא נמנו ופ'.

הנה כל לשון החזו"א זבחים סימן ד'

טו) ר"מ פ"ז מה' ק"פ ה"ו כיצד משערים הפסח לידע כו' אין משערין בכל האוכלין כו', דברי רבינו ז"ל לא נתפרשו דלמה לא ימנו את כל המנוין הטהורים והטמאים, והלא תנן נטמא הקהל או רובו, וכי אותן שלא באו לעזרה לאו קהל נינהו, ועוד דבגמרא פ א' במחצה על מחצה אמרו משלחין אחד לדרך רחוקה או מטמאין אחד, למה לן כולי האי ילך לו אחד מן הטהורים לביתו וישחטו עליו ומ"מ לא יעלה בחשבון הטהורים, ועוד שהרי הזבים מצטרפים עם הטהורים לעשות הטמאים מיעוט, וכמש"כ רבינו, ואיך יתכן דזבים מצטרפים עם הטהורים וטהורים ששלחו פסחיהן אין מצטרפין, גם ל' רבינו אינו מובן, דלשונו ז"ל רהיט שמדבר בדבר שהוא מושכל ראשון ולא כבא לחדש ואיך הוא מובן שאין מונין כל המנוין, ויש מקום לספק לן שיש כאן ט"ס וצ"ל אין משערין בכל השוחטין שאפשר כו' אלא משערין בכל הנכנסים, והנכנסים היינו כל ישראל המנוין, ולא בא למעט אותן שבדרך רחוקה שאין עולין מן המנין, ובזמן שההכרעה צריכה דקדוק היו מדקדקין בה, והיו מכריזין שיבואו כולם למנין והיו חוקרין על כל המנוים של כל פסח, ונראה דגם אנוסין ומזידין בכלל הטהורין, דלא גריעי מזבין, אבל ל' הירושלמי ול' רבינו לא משמע כן, דא"כ אין מנין הנכנסין לעזרה מספיק כלום, ואם אנוסין ומזידין אינן עולין למנין ניחא טפי, אבל צריך טעם מ"ש זבים דמצטרפים עם הטהורים, וצ"ל כיון דהם נמנעין מן הדין, הוו בכלל הקהל טפי.

קושיית החזו"א בסוף דבריו דרושה הסבר שהקשה אם שוגגים אנוסים ומזידים בכלל הטהורים א"כ אין מנין הנכנסין לעזרה מספיק כלום. ממ"נ אם מונים את רק את הנכנסים לעזרה מה אכפת לנו אלו שלא הגיעו מחמת שהיו שוגגים *אנוסים ומזידים
*[ראה פסחים צד שאונס היינו חולה ברגליו או עכבוהו קרונות וככיו"ב שלא נשחט עליו הקרבן כלל]
ואם מונים את כל המנויים על הפסחים ממילא אין מנין הנכנסים לעזרה מספיק.
אמנם דברי החזו"א מבוארים על פירושו והגהתו ברמב"ם
החזו"א רצה לפרש ברמב"ם שבאמצעות הנציגים השוחטים הנכנסים לעזרה ביררו על טהרתם של שאר המנויים על הפסח, ומקשה שאנוסים ומזידים שלא הגיעו פסחיהם כלל להם אין מנין הנכנסין לעזרה מספיק כלום וגם ברוב טמאים שמא ישנם עוד טהורים אנוסים ומזידים שלא הגיעו פסחיהם ומתרץ ששוגגים ומזידים שלא באו פסחיהם אינם בכלל הקהל, ואילו אלו שבאו פסחיהם ורק שאנו נמנעים להקריב עליהם מצד דין זב הם בכלל הקהל.
וכמובן אילו זבים שאינם מנויים על הפסחים עולים למניין, שוב אין מנין הנכנסין לעזרה מספיק כלום וא"כ לא יועיל תירוץ החזו"א כלום.
ומוכרח בחזו"א שזבים שאינן מנויים לא עולים למניין כפי שכתב מתחילת דבריו שמונים רק את המנויים על הפסחים.

למעיין שישים לב שמעצם חשבון פירושו של החזון איש יוצא מוכרח שמי שלא שלחו קרבן להקרבה אינם נספרים בכלל ואין מדובר רק בלשון החזון איש אלא שכל פירושו מוכרח לזה