מה הפירוש: כאילו הוא יצא ממצרים?

[משולש]

האם הכוונה שצריך לשקר על עצמו, או לדמיין שהוא נמצא במצרים והוא יוצא?
או שהכוונה רק לדעת ש"אילו לא הוציא... הרי אנו ובנינו וכו'"?
או פירוש אחר.
אני מתכוין לשאול מה הפשט הפשוט, בוודאי שיש הרבה "ווארטים" על זה.
אבל לפני הווראטים צריך לדעת מה התורה מצווה אותנו לעשות.

[צולניק]

לפי פשוטו ודאי שהביאור הוא שאילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו הרי אף אנו היינו משועבדים.
אלא שהענין קשה שהרי אף בכל נס שנעשה אי פעם לאבותינו ניתן לומר אילו לא נעשה הנס לאבות אבותי אף אני לא הייתי קיים וכו'.
ושמעתי לבאר בזה ממו"ר הגאון רבי יהושע ארנברג שליט"א [ר"י כנסת יצחק - חדרה], שהנה ידועים דברי החפץ חיים זי"ע שהקב"ה 'א-ל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא', ואם נגזר על אדם צער ובעקיפין יסוב מזה צער לקרוביו הרי שאף צער הקרובים בא בדקדוק ובחשבון כפי המגיע להם ולא יותר, אלא שאמר מו"ר שליט"א שעדיין יש חילוק בין האדם עצמו שעליו נגזר העונש שעליו חל דין שמים ואילו קרוביו אינם בכלל הדין רק הם מקבלים הצער בעקיפין, והנ"מ הוא לענין מידת ארך אפים שהיא מידה הנוהגת בדין, שמידה זו נוהגים בה רק כלפי הנידון עצמו ולא כלפי מי שיגיע לו צער בעקיפין.
ע"פ זה יש לבאר בדברי ההגדה אילו לא הוציא וכו', היינו שיש לאדם לראות כאילו הדין עצמו היה כלפיו ואין התועלת המגיע לאדם ממה שאבות אבותינו יצאו ממצרים רק תועלת שבעקיפין אלא הדין עצמו היה כלפי כל אחד ואחד מהדורות הבאים.
[ובזה ביאר מו"ר שלט"א עניינים נוספים, וכגון מה שמובא במדרש שבנ"י אמרו להקב"ה על מיתת משה אין אנו מניחים אותו וכו', ונלאו המפרשים לבאר מה שייך לומר אין אנו מניחים, וביאר מו"ר שלפי פשוטו הרי שהדין עצמו הוא על משה רבינו ואילו הצער הנגרם מזה לבנ"י אינו בכלל הדין, ולא נוהגים כלפיהם במידת ארך אפים, ולזה אמרו בנ"י צערינו חזק כ"כ כמו הנידון בעצמו ומן הדין שיחול אף עלינו מידת ארך אפים ותתעכב מיתתו של משה רבינו. ודפח"ח].

[ארי]

בס"ד


זה לשון הרמב"ם: (הלכות חמץ ומצה פ"ז ה"ו)
בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר (דברים ו') ואותנו הוציא משם וגו' ועל דבר זה צוה הקב"ה בתורה (דברים ה') וזכרת כי עבד היית כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית:
וזה גם התירוץ הפשוט מה ההבדל בין כל לילה שמצוה לספר ביציאת מצרים לבין ליל הסדר הרי כל ימי חייך - הלילות (ברכות יב:), אלא ההבדל הוא שבלילה הזה מצוה להראות כאילו יצא ממצרים וכל לילה אין מצוה להראות אלא לספר.

[סגי נהור]

הדבר מובן ע"פ יסודו של הגאון הרוגצ'ובי (יעוין מפענח צפונות בערכו), שיש בתורה ענינים שהם "פעולה נמשכת", היינו שאינם מעשה 'חד פעמי' אלא דבר הנמשך ומתחדש בכל רגע. וכגון הגוזל את חבירו, שכיון שהחפץ עדיין שייך לבעליו, הרי בכל רגע ורגע שאינו מחזיר הגזילה הרי הוא גוזלו מחדש. וכן בכמה ענינים, וכגון מה שאמרו חז"ל מי שלא נבנה ביהמ"ק בימיו כאילו נחרב בימיו, כי חורבן ביהמ"ק הוא פעולה נמשכת, וכאילו נחרב בכל רגע.

ובלקוטי שיחות (חי"ב חג הפסח) ביאר בארוכה שזהו תוכן מאמרם ז"ל בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, וכמו שלמדו ממש"נ בעבור זה עשה ה' לי, וכן ואותנו הוציא משם (כמאמר רבא בפסחים קטז:), שיציאת מצרים היא פעולה נמשכת, שבכל דור ודור מתחדשת בישראל מציאות של בני חורין, וק"ל.

[סגי נהור]

בס"ד


זה לשון הרמב"ם: (הלכות חמץ ומצה פ"ז ה"ו)
בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר (דברים ו') ואותנו הוציא משם וגו' ועל דבר זה צוה הקב"ה בתורה (דברים ה') וזכרת כי עבד היית כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית:
וזה גם התירוץ הפשוט מה ההבדל בין כל לילה שמצוה לספר ביציאת מצרים לבין ליל הסדר הרי כל ימי חייך - הלילות (ברכות יב:), אלא ההבדל הוא שבלילה הזה מצוה להראות כאילו יצא ממצרים וכל לילה אין מצוה להראות אלא לספר.

יעוין לקו"ש שם שיש בדברי הרמב"ם ג' ענינים: המציאות שיציאת מצרים היא פעולה נמשכת בכל דור, החיוב להרגיש כאילו יצא בעצמו ממצרים, החיוב להראות כאילו יצא ממצרים (באמירת ההגדה ובאכילתו ובשתייתו דרך חירות וכו').

[לומד_בישיבה]

בס"ד


זה לשון הרמב"ם: (הלכות חמץ ומצה פ"ז ה"ו)
בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר (דברים ו') ואותנו הוציא משם וגו' ועל דבר זה צוה הקב"ה בתורה (דברים ה') וזכרת כי עבד היית כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית:
וזה גם התירוץ הפשוט מה ההבדל בין כל לילה שמצוה לספר ביציאת מצרים לבין ליל הסדר הרי כל ימי חייך - הלילות (ברכות יב:), אלא ההבדל הוא שבלילה הזה מצוה להראות כאילו יצא ממצרים וכל לילה אין מצוה להראות אלא לספר.

כדאי לציין שגירסת הרמב"ם להראות את עצמו הוא בניגוד כל הראשונים ולדעת כל הראשונים חייב לראות את עצמו, כלומר, להרגיש כאילו הוא יצא אמנם הרמב"ם סובר שחייב להראות את עצמו כלומר, לקחת את מקלו בידו וכו' להראות לבני הבית איך היה נראה יציאת מצרים.
וכמדומני שמרן הרב שך ז"ל האריך בה בפירוש ההגדה שלו.

[סגי נהור]

בס"ד


כדאי לציין שגירסת הרמב"ם להראות את עצמו הוא בניגוד כל הראשונים ולדעת כל הראשונים חייב לראות את עצמו

לא נכון. ראה רשב"ם על דברי רבא בגמרא שם.

[לומד_בישיבה]

ביקשתי בעיקר לשים דגש על נוסח הרמב"ם להראות וכמדומני שבזמנו ראיתי מביאים משמו של הרב שך ז"ל שהתעכב על הנוסח של הרמב"ם אך יתכן בהחלט שיש גם רשב"ם כזה.
העיקר הוא ההסבר שלו שם בין להראות לבין לראות.
ויישר כוחך שהערת לי.

[עושה חדשות]

בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר ואותנו הוציא משם וגו' ועל דבר זה צוה הקב"ה בתורה וזכרת כי עבד היית כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית.

מה המקור למש"כ הרמב"ם "עתה"?

[אברהם]

לכאורה מקורו מדברי הגמרא בפסחים דף קח שההסיבה היא רק ברגע היציאה עצמה, [ולכן י"א שדוקא בב' כוסות ראשונות מיסב כי אז מתחלא לה חירות, וי"א שההתחלה בב' כוסות אחרונות, עיי"ש]. הרי שהמצוה היא להראות כאילו עכשיו ממש יוצא ממצרים.
וזהו שממשיך הרמב"ם 'לפיכך וכו' דין הסיבה באכילה ושתיה בליל זה עיי"ש.

[י. אברהם]

פי' באמרי שפר להגאון הנצי"ב, דהוא ע"ד דקתני בסנהדרין [לז.] לפיכך נברא אדם יחידי ללמדך שכל המאבד נפש אחת וכו' וכל המקיים וכו' ומפני שלום הבריות וכו' ושלא יהי' המינים אומ' הרבה וכו' ולהגיד גדולתו של הקב"ה וכו' ואין א' מהן דומה לחבירו וכו', לפיכך כל א' וא' חייב לומר בשבילי נברא העולם.

והתועלת מזה המחשבה מובן, כי הוא בא להגביה לב בדרך ה', מאחר אשר כל בריאת שמים וארץ הי' בשבילו, א"כ עליו להכשיר עצמו שיהא ראוי לקיים עשרה מאמרות של הקב"ה [וכפרש"י שם כלומר חשוב אני כעולם מלא לא אטרד את עצמי מן העולם בעבירה א', וימשך ממנה. ועד"ז בפסיקתא (אף דלא קאי אמתני') לפיכך וכו' בשבילי נברא העולם לעשות נחת רוח לקוני].

וכן במה שיחשוב שבשבילו לבדו הי' עסק גדול של יציאת מצרים, יהא בזה למדי להגביה נפשו בדרך התורה שבשביל זה התכלית הי' יציאת מצרים [כמו שנא' תעבדון את האלקים; להיות לכם לאלקים (במדבר טו, מא)].

[נוטר הכרמים]

שמעתי שבחת"ס כתוב שכל הנשמות היו ביציאת מצרים דומיא דהמבואר בחז"ל על מעמד הר סיני. ע"פ קבלה המספר ס' ריבוא בודאי שייך לכלליות נשמות ישראל, וכמו שכבר האריכו בזה בהרבה מקומות.

לפי הרגשתי, בימים נוראים, יחד עם ההמלכה הכללית של כל העם, ויהי בישורון מלך... יחד שבטי ישראל, ברוב עם הדרת מלך, ביחס לאימת הדין והמשפט וענין ספרי חיים וספרי מתים פתוחים העבודה היא להרגיש 'יחידי' כבני מרון. בפסח אינני יודע אם צריך לחפש את הרגשת היחידות, הרי בפסח נולדנו ונתהוינו מחדש בתור עם, בני בכורי ישראל. הבחירה בנו כעם התחילה במצרים, וזוהי הרגשת ה'כאילו הוא יצא ממצרים', אנחנו כחלק מהעם הנצחי. העם הזה יצא מלהיות עם של עבדים דוגמת הצוענים וכו' לעם של ממלכת כהנים וגוי קדוש, נסיכי אדם. עבדי ד' ולא עבדי פרעה.

[אברהם]

יש להוסיף לדבריך שהתואר 'מסובין' איננו נופל בלשון יחיד, אין 'מסובה'. [אמנם יש פועל 'מיסב' וברבים 'מיסבין', אבל 'מסובין' אין ביחיד]. כי כל כולה של המצוה היא להיות מסובין יחד, בני ישראל, להיות סביב שולחן אחד ולאכול הפסח.

[עושה חדשות]

עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה. וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם.

בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לֹא אֶת אֲבוֹתֵינוּ בִּלְבָד גָּאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אַף אוֹתָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָׁם, לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ, לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵנוּ.

שמא י"ל דאף בשאר ימות השנה כאשר מזכירים יציא"מ, אין זה רק הזכרת הנסים שנעשו לאבותינו, אלא הדגש הוא ש'אותנו הוציא משם', ואולי משום זה דאילו לא הוציא וכו' הרי אנו משועבדים.

ויש לדקדק כן בנוסח ברכהמ"ז. נוֹדֶה לְּךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ עַל שֶׁהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה וְעַל שֶׁהוֹצֵאתָנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְדִיתָנוּ מִבֵּית עֲבָדִים.

וגם בנוסח ברכות קרי"ש שחרית וערבית. מִמִּצְרַיִם גְּאַלְתָּנוּ יְיָ אֱלהֵינוּ וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתָנוּ. הָעוֹשֶׂה לָּנוּ נִסִּים וּנְקָמָה בְּפַרְעה.

ומשא"כ בשאר ניסים והודאות, בסוכות הושבתי, חנוכה ופורים, ושמא גם קריעת ים סוף, שההודאה היא על שעשה ניסים לאבותינו.

[עזריאל ברגר]

עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה. וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם.

בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לֹא אֶת אֲבוֹתֵינוּ בִּלְבָד גָּאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אַף אוֹתָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָׁם, לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ, לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵנוּ.

שמא י"ל דאף בשאר ימות השנה כאשר מזכירים יציא"מ, אין זה רק הזכרת הנסים שנעשו לאבותינו, אלא הדגש הוא ש'אותנו הוציא משם', ואולי משום זה דאילו לא הוציא וכו' הרי אנו משועבדים.

ויש לדקדק כן בנוסח ברכהמ"ז. נוֹדֶה לְּךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ עַל שֶׁהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה וְעַל שֶׁהוֹצֵאתָנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְדִיתָנוּ מִבֵּית עֲבָדִים.

וגם בנוסח ברכות קרי"ש שחרית וערבית. מִמִּצְרַיִם גְּאַלְתָּנוּ יְיָ אֱלהֵינוּ וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתָנוּ. הָעוֹשֶׂה לָּנוּ נִסִּים וּנְקָמָה בְּפַרְעה.

ומשא"כ בשאר ניסים והודאות, בסוכות הושבתי, חנוכה ופורים, ושמא גם קריעת ים סוף, שההודאה היא על שעשה ניסים לאבותינו.

וכן כתב ב"תניא" (לקוטי אמרים תחילת פרק מז - ההדגשות הן המילים שהוסיף אדה"ז):

והנה בכל דור ודור וכל יום ויום חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים.

(וראו בהמשך הפרק את ביאור הדברים בפנימיות עבודת האדם, אבל אין הלכה יוצאת מידי פשוטה).

[גביר]

אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה עבדא דמפיק ליה מריה לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא מאי בעי למימר ליה אמר ליה בעי לאודויי ולשבוחי א"ל פטרתן מלומר מה נשתנה זפתח ואמר עבדים היינו [פסחים קטז.]:

והנה מצינו [ב"ק צז. ב"מ סד:] שדארו עבדיה דרב נחמן היה 'מרקד בי כובי'

ופרש"י [ב"מ שם] -
ליצן היה ומרקד בחנויות יין.

ואפשר שגם כאן ענה דרו לרב נחמן כדרכו בדרך של הצגה ומשחק, ומשום הכי שאל אותו רב נחמן כדי שיתקיים בזה בהידור 'לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'.

ולפי זה מכאן אולי סמך למנהג לשאת שקית עם המצה על הכתף להציג עם הילדים 'יציאת מצרים'.