מה טעם אין מברכים 'שהחיינו' בביעור חמץ

[זקן ששכח]

כלל נקוט בידינו שכל מצוה הבאה משנה לשנה מברכים עליה ברכת 'שהחיינו'.
על פי זה יש להבין מנהגינו [המעוגן בשיטת רובם של הראשונים] שלא לברך ברכה זו בעת ביעור החמץ וקיום מצות 'תשביתו' הבאה משנה לשנה.
מאי טעמא?

[היא שיחתי]

טור אורח חיים הלכות פסח סימן תלב

ובעל העיטור כתב איכא מאן דמברך שהחיינו דהא מזמן לזמן קאתי ואיכא מאן דאמר דלא בריך דהא לא קבע ליה זימנא דהא מפרש בים ויוצא בשיירא ודעתו לחזור אפילו מראש השנה צריך לבדוק ומסתברא רשות הוא ומאן דבעי מברך וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאין מברך שהבדיקה היא לצורך הרגל וסמכינן אזמן דרגל
ט"ז אורח חיים סימן תלב

הטור כתב בשם הרא"ש שא"צ לברך שהחיינו בשעת בדיקת חמץ דהבדיקה היא לצורך הרגל וסמכי' אזמן דרגל והקשה רש"ל תימא דהא איסור חמץ קודם לרגל דמשעת זביחת הפסח אסור הוא שהרי הוא חול גמור ואסור מן התורה וא"כ למה לא יברך שהחיינו ואינו דומה לעשיית סוכה ולולב שלא קדם מצותו לרגל עכ"ל ולק"מ דאותו זמן האיסו' מתיחס להרגל דהא קריה רחמנא ראשון דהיינו ראשון של ז' ימי הרגל וע"כ יותר טוב לברך בעיקר הרגל ופוטר הטפל לו:

מנהגי מהר"ש מנוישטט סימן יט

ג) והא דלא מברכין שהחיינו על בדיקת חמץ היינו משום דלא הוי אלא תיקון לשעה שאסור לאכול חמץ, והוי כמו העושה לולב לעצמו או סוכה דהוי ג"כ תיקון לי"ט לכך סמיך אשהחיינו דקידושה, ה"נ לא.
ערוך השולחן אורח חיים הלכות פסח סימן תלב

ואין מברכין שהחיינו על בדיקת חמץ שאינה מצוה שיש בה שמחה ועוד כיון שהוא שייך לעצם הפסח הרי יברך שהחיינו על כוס של קידוש [ועי' בטור וב"י]:

[זקן ששכח]

טור אורח חיים הלכות פסח סימן תלב

ערוך השולחן אורח חיים הלכות פסח סימן תלב
ואין מברכין שהחיינו על בדיקת חמץ שאינה מצוה שיש בה שמחה ועוד כיון שהוא שייך לעצם הפסח הרי יברך שהחיינו על כוס של קידוש [ועי' בטור וב"י]:

לצערי לא הבנתי דבריו: מש"כ בטעמו הראשון; במה יש לאדם שמחה בתקיעת שופר או שאר מצוות יותר ממה שהוא שמח בביעור חמץ?

[היא שיחתי]

טור אורח חיים הלכות פסח סימן תלב

ערוך השולחן אורח חיים הלכות פסח סימן תלב
ואין מברכין שהחיינו על בדיקת חמץ שאינה מצוה שיש בה שמחה ועוד כיון שהוא שייך לעצם הפסח הרי יברך שהחיינו על כוס של קידוש [ועי' בטור וב"י]:

לצערי לא הבנתי דבריו: מש"כ בטעמו הראשון; במה יש לאדם שמחה בתקיעת שופר או שאר מצוות יותר ממה שהוא שמח בביעור חמץ?

עי' תוספות מסכת פסחים דף ד עמוד ב

"מכל מקום גבי בדיקת חמץ אע"ג דבידם מ"מ אי הוי מדאורייתא לא מהימנינן להו משום דאיכא טירחא יתירתא וצריך דקדוק גדול כדמוכח בירושלמי שמפרש מפני שנשים עצלניות"

[תולעת ספרים07]

כבר העליתי דף זה באשכול אחר אך לדעתי הוא מתאים גם לכאן.

אם יש בל תשחית בשריפת חמץ ומדוע אין מברכין שהחיינו.png (148.03 KiB) נצפה 8720 פעמים

טור אורח חיים הלכות פסח סימן תלב

ערוך השולחן אורח חיים הלכות פסח סימן תלב
ואין מברכין שהחיינו על בדיקת חמץ שאינה מצוה שיש בה שמחה ועוד כיון שהוא שייך לעצם הפסח הרי יברך שהחיינו על כוס של קידוש [ועי' בטור וב"י]:

לצערי לא הבנתי דבריו: מש"כ בטעמו הראשון; במה יש לאדם שמחה בתקיעת שופר או שאר מצוות יותר ממה שהוא שמח בביעור חמץ?

ולכאו' הדבר פשוט עד למאוד לפי מה שאמרו בגמ' ששופר בא לזכרון וכדו' אך ביאור חמץ אין בה כל עניין אלא כדי שלא יעבור על בל יראה ובל ימצא. [כמובן שאיני מדבר על פי סוד שביעור חמץ מרמז על שאור שבעיסה]

[רבטוב]

הדבר פשוט למאוד ...בדית חמץ היא לא מצוות עשה לא דאורייתא ולא דרבנן היא רק תקנת חז''ל כדי שלא יהי' לו חמץ בפסח או עכ''פ בער''פ מחצות .תקנת חז''ל היתה רק כדי שלא יעבור בחג הפסח על איסור חמץ . ואם יש לו ח''ו חמץ הוא עובר על לא תשא . ועל לא תשא . אין דין של
שהחיינו רק על מצוות עשה . בקיצור תקנת חז''ל היתה רק שלא יעבור בהגיע זמן איסורו .

[היא שיחתי]

ולכאו' הדבר פשוט עד למאוד לפי מה שאמרו בגמ' ששופר בא לזכרון וכדו' אך ביאור חמץ אין בה כל עניין אלא כדי שלא יעבור על בל יראה ובל ימצא. [כמובן

בשו"ת שבט הלוי ח"ג הזכיר סברא זו

[תולעת ספרים07]

הדבר פשוט למאוד ...בדית חמץ היא לא מצוות עשה לא דאורייתא ולא דרבנן.

ראה בפוסקים שהבדיקה והביעור הם חלק מן מצוות תשביתו.
אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם. (ספר שמות, פרק י"ב, ט"ו)

[זקן ששכח]

אחד מן המגיבים כתב לעיל שלא קיים מצות עשה אלא כל הבדיקה והביעור הוא כדי שלא יבא לידי בל יראה ובל ימצא, נמצא שלא קיים מצוה, על כן אין מברכים עליו שהחיינו.
אבל אני שב ושואל ושמא יבארוני הדבר: האם 'תשביתו' אינה מצות עשה?

אגב, נזכר אני שראיתי ששאלה זו נשאלה פעמיים ב'ספר קושיות' והעורך ביאר הענין והוסיף כמה וכמה מקורות לכך, אבל אין בידי לסרוק ולהעלות.

[גאולה בקרוב]

יש גם תשובת הרשב"א בנידון זה של שהחיינו בביעור חמץ, וראה בשו"ת מהר"י אסאד יהודה יעלה א סי' קנד מש"כ בזה.

[ברקים רב]

שמעתי ליישב כי מאחר וביעור חמץ הוא ביעור היצה"ר על כן אין מן הנכון להתגרות בשטן ולומר שהחיינו, [כעין דאי' בגמ' תענית במעשה דפלימו].

[אליהוא]

וכאותו אדמור שציוה לחסידיו בפרשת זכור לכון על העמלק שבלב, וביטלו הוא ועדתו מצות זכירת מעשה עמלק.

[ברקים רב]

מה הקשר?
ההסבר הזה בא רק לבאר מדוע לא תקנו כאן חז"ל ברכת שהחיינו כמו שתקנו בשאר מקומות.

[הוגה]

שמעתי ליישב כי מאחר וביעור חמץ הוא ביעור היצה"ר על כן אין מן הנכון להתגרות בשטן ולומר שהחיינו, [כעין דאי' בגמ' תענית במעשה דפלימו].

לפי"ז גם אין לברך שהחיינו על תקיעת שופר, כי בא לבלבל את השטן...

[אברהם]

יש לציין שבדיעבד אם בירך שהחיינו על ביעור חמץ
שוב אין לו לברך זמן בליל החג

[מתעמק]

בשו"ת הרשב"א ח"א סימן רכג דן בזה, וז"ל:

אושקה. שאלת אומרין זמן בביעור חמץ כיון דמזמן לזמן קא אתי או לא.
תשובה. יש מי שמברך, כיון דעיקרו מזמן לזמן קא אתי, ויש מי שאינו מברך, דאין לו זמן קבוע, שהרי המפרש והיוצא בשיירא אם דעתו לחזור לפני הפסח אילו מראש השנה צריך לבער. ואינו דומה לקריאת המגילה שאף על פי שמקדימין ליום הכניסה ויש לזה זמנים הרבה ואפילו הכי אומרין זמן, דשאני התם דזמנים אלו תקנו להם חכמים לא פחות ולא יתר, מה שאין כן כאן שאין לו זמן אלא אפילו מתחלת השנה. ואו אין דרכנו לומר זמן.

והנה על טעם האחר המובא לעיל בשם הערה"ש דאין מברכין רק על מצוה שיש בה שמחה. יש להעיר שטעם זה איתא ג"כ בשו"ת הרשב"א ח"א סימן קכו לענין ברכת שהחיינו על ספירת העומר, אך מזה עצמו שהרשב"א לא כתב טעם זהוכתב וז"ל: על ביעור חמץ מוכח דס"ל שלא שייך בזה, מה גם דלפי דבריו דמקרא מגילה יש בה שמחה משום זכר להצלה מגזירתו של המן, א"כ גם ביעור חמץ זכר ליציאת מצרים. וז"ל הרשב"א:

שאלתם עוד מפני מה אין אומרים שהחיינו על ספירת העומר בלילה הראשון וכו'.
תשובה וכו'. ולענין זמן, כבר נשאלה שאלה זו לראשונים, וכתוב עליה בספר בתשובת השאלה שלא מצינו ברכת זמן אלא בדבר שיש בו שום הנאה, כגון נטילת לולב שהוא בא לשמחה, ותקיעת שופר לזכרון בין ישראל לאביהם שבשמים, ומקרא מגילה דחס רחמנא עלן ופרוקינן, ופדיון הבן שמברך אבי הבן שהחיינו לפי שיצא בנו מספק נפל דכל ששהה שלושים יום באדם אינו נפל. וספירת העומר אין בו זכר לשום הנאה, אלא לעגמת נפשנו לחורבן בית מאויינו. עד כאן לשון הרב ז"ל.

[אליהוא]

מה שתמה על רבינו הערוה"ש אינו נכון דכ"ה בראשונים ה"ה הריטב"א פסחים ז' המאירי שם המנהיג והרשב"ץ ביבין שמועה.
[אלא שכתב שמחה במקום הנאה ונראה שאין לחלק].
ומה שתמה ע"ד הרשב"א לא שת לבו שאי"ז מדברי הרשב"א עצמו אלא ציטוט מדברי בעל המאור.

[מתפעל]

טעם שאין מברכין שהחיינו בביעור חמץ:

ואמר כ"ק מרן זי"ע מדברי כ"ק אביו מרן מהרי"ד זי"ע שאמר ליישב מה שמביא הטור בסימן
תל"ב בשם אביו הרא"ש ז"ל דאין מברכין שהחיינו על בדיקת חמץ דסומכין על זמן דרגל שאומרים
בעת הקידוש בליל חג הפסח.

והסביר כ"ק מהרי"ד ז"ל דיש לומר טעם שלא תקנו ברכת הזמן מיוחד על מצוות בדיקת חמץ , ראה
בתשובות הרדב"ז סימן תקמ"ו כשנשאל למקור של כמה דינים וחומרות בפסח והשיב שבכל המצות
יש פרד"ס , פשט רמז דרש וסוד, אבל במצות חמץ ומצה על כרחינו אנו באים אל הרמז, מפני שחמץ
רומז ליצר הרע ומצה ליצר טוב. ועל כן החמירו בבל יראה ובל ימצא אפילו במשהו כדי לרמז שצריך
לבטל ולבער את היצה"ר מכל וכל.
והנה כשהאדם בא לבדוק ולבער החמץ מי יכול לומר שהחיינו לזמן הזה שזכה כבר לבער החמץ
המרמז על יצה"ר מכל וכל ?
אמנם בליל החג הקדוש שאז מרים הקדוש ברוך הוא את כלל ישראל למעלה ממדריגתם, אז יכול
לברך ברכת שהחיינו שכולל גם כן את מצוות ביעור חמץ שמודה להקב"ה שהחיינו לזמן הזה שזכה
לבער את החמץ המרמז ג"כ על ביעור היצה"ר".


מהספר ביתו נאוה קודש על פסח.


אמנם חיפשתי ברדב"ז וסימן תקמ"ו כלל לא מדבר מחמץ.

מי יכול למצוא הרדב"ז הזה?

[עתניאל בן קנז]

(שו"ת ח"ג סי' תקמו) "שאלת ממני אודיעך דעתי מה נשתנה חמץ בפסח מכל איסורין שבתורה שהחמירה עליו תורה להצריכו בדיקה ושרוף וכלה וגם ביטול והוסיפו חכמים להצריכו בדיקה בחורין ובסדקין ולחפש אחריו ולשרש אותו מכל גבוליו ועבר עליו בבל יראה ובל ימצא ואסרוהו בכל שהוא ואינו מתבטל כלל, וחומרות כאלו לא נמצאו בכל האיסורין שבתורה ... תשובה (כאן מביא כמה טעמים הלכתיים) ... הילכך עדיין צריך טעם. ועל כן אני סומך על מה שאמרו רז"ל במדרשות, כי חמץ בפסח רמז ליצר הרע, והוא שאור שבעיסה, ולכן כלה גרש יגרש אותו האדם מעליו, ויחפש עליו בכל מחבואות מחשבותיו ואפילו כל שהוא לא בטיל והרי זה אמת ונכון. והנלע"ד כתבתי".

[והערת אגב. לאחרונה ראיתי כמה וכמה ציטוטים כאן בפורום מספר 'ביתו נאוה קודש', לא הייתי ממליץ להתבסס רבות על אמינות הנכתב שם. למרות המלקט יגע רבות לאיסוף החומר, אולם המקורות שעמדו לפניו לא תמיד אמינים ודייקנים, וחסרי בקורת הסטורית. (התייחסתי לאמינות. על הניסוח והתוכן יש לדון טובא ואכמ"ל)].

[מתפעל]

יישר כח עתניאל

לגבי מה שהביא אליהוא,


"מה שתמה על רבינו הערוה"ש אינו נכון דכ"ה בראשונים ה"ה הריטב"א פסחים ז' המאירי שם המנהיג והרשב"ץ ביבין שמועה.
[אלא שכתב שמחה במקום הנאה ונראה שאין לחלק]".

באמת מעניין שהערוך השלחן שינה הלשון מהנאה לשמחה.

[מיללער]

והנה על טעם האחר המובא לעיל בשם הערה"ש דאין מברכין רק על מצוה שיש בה שמחה. יש להעיר שטעם זה איתא ג"כ בשו"ת הרשב"א ח"א סימן קכו לענין ברכת שהחיינו על ספירת העומר, אך מזה עצמו שהרשב"א לא כתב טעם זהוכתב וז"ל: על ביעור חמץ מוכח דס"ל שלא שייך בזה, מה גם דלפי דבריו דמקרא מגילה יש בה שמחה משום זכר להצלה מגזירתו של המן, א"כ גם ביעור חמץ זכר ליציאת מצרים. וז"ל הרשב"א:

שאלתם עוד מפני מה אין אומרים שהחיינו על ספירת העומר בלילה הראשון וכו'.
תשובה וכו'. ולענין זמן, כבר נשאלה שאלה זו לראשונים, וכתוב עליה בספר בתשובת השאלה שלא מצינו ברכת זמן אלא בדבר שיש בו שום הנאה, כגון נטילת לולב שהוא בא לשמחה, ותקיעת שופר לזכרון בין ישראל לאביהם שבשמים, ומקרא מגילה דחס רחמנא עלן ופרוקינן, ופדיון הבן שמברך אבי הבן שהחיינו לפי שיצא בנו מספק נפל דכל ששהה שלושים יום באדם אינו נפל. וספירת העומר אין בו זכר לשום הנאה, אלא לעגמת נפשנו לחורבן בית מאויינו. עד כאן לשון הרב ז"ל.

חידוש יש כאן בדברי הרשב"א שבפדיון הבן מברך שהחיינו לפי שיצא בנו מספק נפל. ולכאורה אין כוונת הרשב"א שזהו אכן טעם השהחיינו, שהרי אין מברכין כן בשאר בנים ובנות שיצאו מכלל נפל, אלא להכי תיקנו שהחיינו על 'מצוות פדיון הבן' בניגוד לכמה מצוות אחרות הבאות מזמן לזמן, שמשום שיש כאן גם השמחה שהבן יצא מכלל נפל. ויש לקשר בזה נימא בנימא לסוגית הגמרא סוף פסחים באסתפקתא של 'מי מברך' שנסתפקו השואלים לרב שמלאי אי אבי הבן מברך (שהוא בשמחה שבנו יצא מכלל נפל) או הכהן מברך שהרי יש לו הנאה של קבלת דמי הפדיון ואע"פ שהברכה הוא על המצוה, אבל הרי כ' הרשב"א דצריכין מצוה שיש בה הנאה ודו"ק.

[עזריאל ברגר]

יש לציין שבדיעבד אם בירך שהחיינו על ביעור חמץ
שוב אין לו לברך זמן בליל החג

מהיכי תיתי שיכול לברך את הזמן של הרגל ביום אחר?!
אילו היה אפשר לברך שהחינו בעת שעוסקים בהכנות לחג - זה היה יכול להיות פתרון טוב לשהחינו של יום כיפור, שיוכלו לעשותו על הכוס בעת הסעודות דעיו"כ!

[צורב מתחיל]

עי' ביאור הלכה סו"ס תרמ"א, דבבירך שהחיינו על עשיית הסוכה אינו יכול לברך שהחיינו בחג.

האם אכילה בעריו"כ יש בה איזה ענין שהחיינו הנדחה מפני סודרן על הכוס, או שמא פחות הוא מהכשר מצוה?

[עזריאל ברגר]

עי' ביאור הלכה סו"ס תרמ"א, דבבירך שהחיינו על עשיית הסוכה אינו יכול לברך שהחיינו בחג.

האם אכילה בעריו"כ יש בה איזה ענין שהחיינו הנדחה מפני סודרן על הכוס, או שמא פחות הוא מהכשר מצוה?

א. יישר כח על המ"מ, ועפ"ז נראה שמי שבירך שהחינו בבדיקת חמץ - יש לו ס"ס על ברכת שהחינו בחג (ספק אם בדיקת חמץ היא מצוה שראויה לשהחינו, וספק אם אפשר לברך שהחינו לפני כניסת הרגל - כמובא במשנ"ב שם).
אלא שבשהחינו רבים נוהגים להקל לברך אפילו בספק אחד, וכ"ש כאן שיש שני ספקות.
ואולי יש להורות לו שיכוון ב"והגיענו הלילה הזה לאכל בו מצה ומרור" גם לצאת ידי חובת שהחינו?

ב. לשאלתך:
אכילה בעריוה"כ - חובת גברא היא (ואפילו המתענה תענית חלום - אסור לו להשלים תעניתו וחייב לאכול משהו ביום זה). ואילו הכנת הסוכה - לאו חובת גברא היא, וכמדומני שכמה שנים אירע לי שהתארחתי אצל אחרים ולא עסקתי כלל בבנין הסוכה. ועפ"ז לכאורה יש כאן קל-וחומר.
אך מאידך אולי יש לתרץ באופן אחר: אכילה דעיוה"כ - לא ניכר בה התחדשות, כי גם אתמול אכלו, משא"כ בנין הסוכה - יש בה התחדשות ויותר שייך לברך עליה שהחינו.