"ושם נעלה ונראה ונשתחוה לפניך" מאיזה דין צריך להשתחוות?

[מבית לוי]

במוסף דתפילת המועד אנו אומרים "ושם נעלה ונראה ונשתחוה לפניך" וכו' ולפי הנוסח נראה שזה ענין בפני עצמו לעלות ולהשתחוות, ואי"ז רק הלכה מהלכות מורא מקדש, דא"כ הלא ג"כ הולכים ללא מנעלו וללא מקלו וכו' ומה רבותא יש בהאי הלכה, אלא יותר נראה דהוא ענין בפ"ע, ויל"ע היכן מצינו חיוב השתחויה במקדש.

[בברכה המשולשת]

במוסף דתפילת המועד אנו אומרים "ושם נעלה ונראה ונשתחוה לפניך" וכו' ולפי הנוסח נראה שזה ענין בפני עצמו לעלות ולהשתחוות, ואי"ז רק הלכה מהלכות מורא מקדש, דא"כ הלא ג"כ הולכים ללא מנעלו וללא מקלו וכו' ומה רבותא יש בהאי הלכה, אלא יותר נראה דהוא ענין בפ"ע, ויל"ע היכן מצינו חיוב השתחויה במקדש.

דנו בזה בספר "אל הר המור" (כמדומני שמצוי באוצר)

[עושה חדשות]

viewtopic.php?f=31&t=15208#p142900

ובמוריה לפני כמה שנים נדפסו בזה דברים מאת הגרח"י קפלן.

[יוסף חיים אוהב ציון]

https://tablet.otzar.org/he/book/book.p ... agenum=108
עמ' 108

[שייף נפיק]

20200412_210130.jpg (1.01 MiB) נצפה 5556 פעמים

מספרו החדש של מו''ר

[מבית לוי]

שמא אכתי יל"ד, דמאחר שהוא דין בהלכות מורא מקדש דכל הנכנס לעזרה בעי השתחויה א"כ מאי אמרינן שנעלה ונראה ונשתחוה, ומאי עדיפא טפי משאר דיני ביאת המקדש שמזכירים דווקא זאת.

[אפרקסתא דעניא]

נשאלתי על הא דמצלינן ברגלים ואין אנחנו יכולים לעלות ולהיראות ולהשתחוות לפניך וכו', ובהמשך ושם נעלה ונראה ונשתחווה לפניך בשלוש פעמי רגלינו ככתוב בתורתך וכו'. ויל"ע היכן מצינו חיוב השתחוואה בעלייה לרגל? ובאבודרהם כתב דבנביאים מצינו "והיה מדי חודש בחודשו ומדי שבת שבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה'", וכן "והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים", (ועוד מצינו: והשתחוו עם הארץ פתח השער ההוא בשבתות ובחדשים לפני ה' - יחזקאל מו ג)).
אבל כל זה תמוה דהא לא מיירי כאן מעניין הרגלים ומחובת ראייה, ומנ"ל לחדש חובת השתחוואה ברגלים? והנה בגמרא מצינו (יומא כא:) "אר"י א"ר בשעה שישראל עולין לרגל היו עומדין צפופין ומשתחווים רווחים כו'", וחזינן דהיו משתחווים ברגלים, וכן נראה שעשה אלקנה, כדכתיב "ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה להשתחות ולזבח לה' צב-אות בשלה" (ש"א א ג), וצ"ע כנ"ל מה מקור השתחוואה זו?

והיה מקום לומר, שהרי מצינו בנבואת זכריה (יד), "ועלו מדי שנה בשנה להשתחוות למלך ה' צב-אות ולחוג את חג הסוכות", וכן בפסוקים שאח"כ מוזכרת השתחוואה לצד העליה לחוג את חג הסוכות, וא"כ חזינן שיש קשר בין העליה לרגל להשתחוואה, אלא שיש לדחות, דמי יימר ששני הדברים קשורים זה בזה, ושההשתחוואה נובעת מדין העלייה לרגל? ועוד, שמא זו רק נבואה לעתיד לבוא ואין דין כזה בדיני התורה. א"כ עדיין צ"ע מקור חיוב ההשתחוואה ברגל.

וחכם אחד רצה לתרץ ע"פ דברי הגר"א באדרת אליהו פר' כי תבא עה"פ והשתחוית כו', שכתב וז"ל: זה כלל כל היוצא מביהמ"ק צריך השתחואה, עכ"ל. אמנם לענ"ד אין לזה קשור לענייננו, כי גם לו יהי שהמקריב צריך להשתחוות, מה יש לבקש על כך בפרטות בעניין הרגלים? הלא אך מקרי הוא שההשתחוות נעשית ברגל, כי לפ"ז אינה מעניינו של הרגל, ומה מקום להזכירה בתפילת "והשב" ולסיים בה "ככתוב בתורתך שלוש פעמים בשנה וכו'"?! ובנוסף, יש עוד דברים שחייבים לעשות בעת הקרבת קרבן פרטי כסמיכה וכיו"ב, והרי הן לא הוזכרו כאן, כי אין התפילה עוסקת אלא בעניין המיוחד לרגלים.

ונלענ"ד דהנה מצינו במצוות ראייה חידוש לשון שלא מצינו כמותו בשום מצווה אחרת, דאמרה התורה "יראה כל זכורך את פני האדון ה'" וכן "את פני האדון ה' אלוקי ישראל", ומטבע לשון זו ד"אדון" אינה נמצאת באף מצווה אחרת, וצ"ע טעם הדבר.

ונראה דכאן הגדירה התורה את צורת העלייה לרגל, דיש לבוא אל ה' בבחינת "אדון", וליראות לפניו כעבד לפני אדונו. ומצינו בכ"מ בתנ"ך שקבלת אדנות גוררת עמה השתחוואה, ולמשל בשאול, דכתיב: ויקם דוד אחרי כן ויצא מן המערה ויקרא אחרי שאול לאמר אדני המלך ויבט שאול אחריו ויקוד דוד אפים ארצה וישתחו" (ש"א כד ח), וכן בדוד, שנאמר: "ויצא ארונה וישתחו למלך אפיו ארצה, ויאמר ארונה מדוע בא אדני המלך אל עבדו וכו'" (ש"ב כד כ-כא), וכן "ותיקוד בת שבע ותשתחו למלך ... ותאמר לו אדני אתה נשבעת וכו'" (מ"א א טז-יז).

שמא נאמר כי שורש ההשתחוואה שמצינו בפסוקים אלו אינו מחמת קבלת אדנות אלא מחמת קבלת מלכות, שהרי בכל הדוגמאות הללו היו המשתחווים משתחווים למלך, אין הדבר כן, שהרי מצינו באביגיל ודוד: ותרא אביגיל את דוד ותמהר ותרד מעל החמור ותפול לאפי דוד על פניה ותשתחו ארץ", ואח"כ פנתה אליו בתואר אדוני ארבע עשרה פעמים, והרי עיקר טענתה של אביגיל לדוד הייתה שהוא טרם נחשב למלך, ואכן אינה פונה אליו כלל בתואר מלכות אלא רק בתואר אדוני. וכן מצינו באברהם ולוט שהשתחוו לשלושת המלאכים וקראום אדוני, וכן יעקב לעשו, ואחי יוסף אליו, ואף יהושע שהשתחוה למלאך פנה אליו בשם אדוני, ועוד כהנה וכהנה. מוכח אפוא שקבלת אדנות מלווה בהשתחוואה, וא"כ כאשר ציוותה התורה ליראות את פני האדון, הרי נכלל בזה שצורת המצווה היא בהשתחוואה.

ונראה להוסיף, דהנה אברהם אבינו שייחד את הר המוריה לעניין הראייה, שקרא את "שם המקום ההוא ה' יראה, אשר ייאמר היום בהר ה' ייראה" (עיי' העמק דבר וכלי יקר), הרי בתחילת בואו שמה, אמר לנעריו שהוא הולך להשתחוות שמה, ומסתמא כן עשה, אף דאין הדבר מוזכר בפירוש, שהרי לא מסתבר שלא קיים את אשר יצא מפיו, וא"כ מצינו כבר קשר מוקדם בין עניין ההיראות בהר ה' למצוות ההשתחוואה. אמנם החיוב לדורות נלמד מהמילה "אדון" וכמשנ"ת.

והנה בחגיגה ג. אי' דרש רבא מאי דכתיב מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב כמה נאין רגליהן של ישראל בשעה שעולין לרגל בת נדיב בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב, וצ"ע הקשר בין עליה לרגל לאברהם אבינו, ולמשנ"ת מובן היטב, דהלא אברהם היה הראשון שקראו להקב"ה אדון, וכן הראשון שהשתחווה במקום המקדש, וזהו עניינו של העליה לרגל, כמשנ"ת.

[אליהו חיים]

עי' במאמר הנפלא מצורף כאן השתואה מחמת קבלת פני שכינה בעלייה לרגל [וזה עיקר תכלית עלייה לרגל בג' רגלים ולא משום הקרבת קרבנות שאמנם מעכב לו וכמבואר ברמב"ם ריש הלכות חגיגה אמנם אין זה תכליתו אלא כמבואר ברמב"ם בהל' בית הבחירה פ"א ה"א וכיו"ב בסה"מ מצוה כ']

[מבית לוי]

ייש"כ.

[באר בשדה]

יעוי' ס' זכרון משה (טאראשצאנסקי) ע' קכח-ט.

[עושה חדשות]

מנחת דבר מהגרד"ל שליט"א פ' כי תבוא

והשתחוית - בדברי הגר"א ז"ל באדרת אליהו כתב שזה כלל כל היוצא מבית המקדש צריך השתחואה. ודבריו בפי' לתמיד רפ"ז בזמן שכהן גדול נכנס להשתחוות, וכתב הגר"א ז"ל דזו השתחוי' ביציאה שהיא כנפטר מרבו. וכן בביאור הגר"א ז"ל או"ח סי' קל"ב שצריך להשתחוות ביציאה מביהכנ"ס ציין לתמיד רפ"ז הנ"ל. כל דבריו הם אחד שיש דין השתחוי' ביציאה מביהמ"ק כתלמיד הנפטר מרבו, ומדין מורא מקדש. ויעוי' בזה בדברי הרלב"ג בפי' לס' שמואל א' א' ג'. ואפשר ג"כ שהיתה ההשתחוי' ממש כי הנכנס שם הי' משתחוה כמו שאמרו ז"ל. ע"כ. הנה מייתי מדברי חז"ל על הנכנס שהי' משתחוה, ויש א"כ ב' השתחויות בכניסה וביציאה. ובזה יש לבאר נמי קרא דפרשת וארא דכתיב שם ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה וגו', וצריך ביאור השתחוי' זו למה והא לעקוד את יצחק הלך ולא להשתחוות. ולהאמור מבואר כאן דהבא אל המקדש צריך להשתחוות, וא"ש. ויל"ד דמצות השתחואה זו קיים אף בזה"ז שאין בית המקדש קיים דמ"מ קדושת המקדש נשארה ודין מורא מקדש נמי איכא וא"כ אף בזה"ז כל טהור שנכנס צריך להשתחוות.

וידידנו ר' נוטר הכרמים שדר לי

כו, י וְהִנַּחְתּ֗וֹ לִפְנֵי֙ ד' אֱלֹהֶ֔יךָ וְהִֽשְׁתַּחֲוִ֔יתָ לִפְנֵ֖י ד' אֱלֹהֶֽיךָ.
הנה בפשוטו היה נראה דהך השתחוואה מסדר הבאת הביכורים הוא, וכן משמע לישנא דמתני' בכורים פ"ג מ"ו, וכהן מניח ידו תחתיו ומניפו וקורא מארמי אובד אבי עד שהוא גומר כל הפרשה ומניחו בצד המזבח והשתחוה ויצא, ובספרי פיסקא שא: מלמד שטעונים הנחה שתי פעמים אחת בשעת קריאה ואחת בשעת השתחויה.
והיינו שגם בהשתחויה יש תוכן של הודאה, והרי זה מענינא דהבאת בכורים, וכן מבואר בספר המספיק לעובדי השם מרבינו אברהם בן הרמב"ם פרק כה.
ומעתה יתכן שזהו ענין התנופה הנוספת בשעת השתחויה, שאף זו מסדר הבאת הבכורים. [ועי' בתוס' בסוכה מז, ב ד"ה הבכורים דבמשנה משמע שהיתה תנופה אחת בלבד, ואולי תליא בנידון זה אם ההשתחויה מסדר הבאת הביכורים היא].
אולם הגר"א באדרת אליהו כאן כתב: והשתחוית. זה [ה]כלל כל היוצא מבהמ"ק צריך השתחואה[1].
[וברמ"א סי' קלב סעיף ב: וכשיוצא מבהכ"נ... ומשתחוה ויוצא (מהרי"ל). ובמשנ"ב ס"ק יח: ומשתחוה ויוצא - דבמקדש נמי כשגמרו העבודה היו משתחוין ויוצאין. והוסיף לציין לדברי המג"א: מהרי"ל עשה ג' השתחואות כשהלך ממקומו למול ארון הקדש ובצאתו מפתח ב"ה בכל פעם כתלמיד הנפטר מרבו [ד"מ]].
ולכאורה גדר הדברים דהוי כענין נטילת רשות לצאת מבית המקדש, עי' בפי' בכור שור ובחזקוני כאן[2].
וראיתי שביארו לפי דברי הגר"א לשון ספר הכוזרי מאמר ג אות יט "באמרו ותחזינה עינינו בשובך לציון ויחתום המחזיר שכינתו לציון, ויחשוב בלבו שהשכינה נצבת נגדו וישתחוה לנכחה, כאשר היו ישראל משתחוים בראותם השכינה, ויכרע כריעות מודים בברכת הודאה שהיא כוללת ההודאה בטובות הבורא יתברך והשבח עליהם יחדו".
ומבואר בדבריו דמלבד דין הכריעה במודים ישנו דין השתחויה מצד חיתום "המחזיר שכינתו לציון". ועוד הראו ללשון המדרש [ויקרא רבה פרשת צו ז, ב; פסיקתא דרב כהנא פיסקא כד שובה] ורבנין אמרי מנין לעובר לפני התיבה שצריך להזכיר עבודה וקרבנות ולשוח. משמע שהשיחה היינו מלתא דברכת רצה.
ולפי האמור י"ל דהיינו מצד חיתום ברכת רצה דהיינו "עבודה".
[1] וידועים דברי הגרי"ז שביאר לפי"ז מה שמצינו ענין השתחויה ברגלים, עי' כתבי הגרי"ז יומא כא, א, וכתבי הגרי"ז עה"ת החדשים סי' סח, ועי' עוד בכתבי הגרי"ז פר' וירא סי' לד.
[2] ובחומת אנך כאן: והנחתו והשתחוית כטעם עלינו לשבח אחר תפלה כי על הכל לא יחשוב האדם שכבר עבר והשלים חקו. אבל עודך חייב להלל על בחירתו אותך לחלקו שתעבדהו. הרב הגדול מהר"ר וידאל צרפתי ז"ל בפרישתו כתיבת יד.