ברמ"א ס"ס תע"ג "ויהי' הפת מגולה בשעה שאומר ההגדה עד לפיכך שאוחז הכוס בידו ואז יכסה הפת".
ומקור דין זה בתשו' מהרי"ל סי' נ"ח ומשם לאגור, לב"י, ולרמ"א.
ולענ"ד הקלושה דין זה צ"ע וביאור טובא.
דהנה טעם הדין מבואר שם שלא תראה הפת בושתה. וצ"ב טובא מה ענין זה לכאן הא זה שייך רק היכא שמברך בפה"ג דהו"ל להקדים פת שקודמת בארץ חיטה, אבל מה שמגביה בלפיכך משום שאין אומרים שירה אלא על היין, מה ענין הפת לזה, ומה בושת יש כאן.
ועוד והוא העיקר, דלכאו' בכיסוי המצה מבטלין עיקר מצות אמירת ההלל שהיא על הפת, וכמש"כ רש"י פסחים ל"ו ועוד הרבה ראשונים דלחם שעונין עליו דברים הרבה היינו הגדה והלל, ואינו עניה על המצה כשהיא מכוסה.
ונראה עוד שהוא מפורש לכאו' בקרא שתהא המצה גלויה לפניו, שהרי הוא אומר בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו וכו' שנא' 'בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים', לפיכך אנחנו חייבים וכו' ונאמר לפניו הללוי', הרי דמצות והגדת לבנך ביום ההוא לאמר כוללת עכ"פ את אמירת ההלל, [וכמ"ש 'אמש הקרני אבי את הלל'], וכמבואר כן להדיא ברמב"ם, ועל זה כתיב בעבור זה הינו בשעה ש[פסח] מצה ומרור מונחים לפניו, שבעבור זה גאלם, ואיך תהא המצה מכוסה באותה שעה?
וצ"ע שלא ראיתי מי שיעורר בזה לע"ע.