וכך היה אומר ועושה הרמבם - את הסדר:

[יהודהא]

חלק א מבוא
א.
1. "ליל הסדר" ! ו"הגדה" - מנלן ?
מנין השם המיוחד הזה "ליל הסדר" ? איננו במשנה ולא בחזל,
י"א כי מקור שם זה הוא דברי הרמב"ם הפותחים את הלכות :"ס י ד ו ר עשיית מצוות אלו בליל חמשה עשר כך הוא וכו".
וטעם הדבר לשם זה משום ריבוי ההנהגות והפעולות הנהוגות בלילה זה והסדר המחייב את ביצוען.
הסברים נוספים : המהרל-שכל הניסיםהיו בסדר מופתי המוכן לכך מהבריאה.
השפ"א -שרק לאחר יציאת מצרים,החל סדר העולם להופיע במציאות וכו.
הארי- קובע לאדם..איך יהיה סדרו הרוחני והשפע שיזכה לו בשנה כולה.

2. "סדר" הבנו ! וה"ליל" מנין.
אז אכן בכמה ספרי ראשונים מצאנו שכינו לילה זה בפשטות "ליל שימורים". [ איסור והיתר לרש"י סימן לז: "ליל שמורים שחל להיות בשבת .. ". ובספר שבולי הלקט סדר פסח ריח: "סדר חובת ליל שמורים.. ". וכנראה שהיתה כאן הלחמה במילה מהתורה ליל" ל"סדר" בראשונים, וקיבלנו את "ליל הסדר". אגב הרמבן כתב כי במקצת מקומות נהגו בליל הפסח לאכול תבשיל של "שומר", על שם ליל שימורים.

ב. הגדה של פסח
1. ואיך הונצחה ההגדה על חשבון: סידור \ מחזור \תיקון. טוב קינות ברור שלא שייך - אבל האחרים ?
לראשונה הגדה מוכרת בפסחים קטו\ז : ואין עוקרין את השלחן אלא לפני מי שאומר הגדה, רב הונא אומר כולהו נמי לפני מי שאומר הגדה. וגם: סומא פטור מלומר הגדה, [יש גורסין- האגדה].
ולפי הידוע צירוף המילים "הגדה של פסח" מוזכר לראשונה מתקופתו של רשי , מחזור ויטרי ואחרים.

2. אגדה של הגדה .
ברור שהגדה זה ע"ש והגדת לבנך.
אבל יש שנתנו פירושים נוספים\ אחרים: מלשון הודאה על יציאת מצרים, וכך תרגם זאת הירושלמי "הגדתי היום לה' אלוקיך= שבחית יומא דין . וכך תרגם גם רסג לערבית.
ויש גורסין א ג ד ה באלף (ד"ס לפסחים קטו קטז. תוד"ה אמר בע"ז מה ובעוד ראשונים). [3 השורות אחרונות- מאיגרות הרבי חבד]. ואפשר שהגדה = אגדה בארמית. וגם אצל התימנים ההגדה מכונה "אגדתא דפסחא. וקולמוסין רבים כתבו וניסו להבין האם \ומה ההבדל בין אגדה להגדה.

3. האם יש הבדל בין 'להגיד' לבין 'לומר'?
ולמה אסתר זה "מגילה". ופסח זה "הגדה" ?
הסבר מפורסם וידוע שבפורים מגלים את הניסים הנסתרים וכו.
ומה ההסבר \העדיפות של הגדה על אמירה ?

. .מעניינת היא דעה מחודשת ושונה [מירסקי] שנסמכת על ראיות מהתנך, ש'הגדה' פירושה גילוי והפנמה,הכרה והתוודעות למשהו קיים אך הוא עמום ואינך מודע לו.
כך בבראשית "מי הגיד לך כי עירֹום אתה"? ופירושו 'מי גילה לך שאתה עירום'? (ולא 'מי אמר לך זאת) . "וְגַם אַתָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי", "וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ", "הִגִּיד לְפַרְעֹה", "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם", ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא.. [u]ויגידו לו לאמור עוד יוסף חי, בכולם המשמעות היא לגלות.[/u]

. .כמו-כן, פעמים של 'הגיד' אינו בבחינת דיבור כלל (בראשית מ"א, כ"ה;)ואומר אל החרטומים ואין מגיד[=פותר=מגלה] לי.לכן קבעו חזל את השם 'הגדה' של פסח, שידוע הוא הסיפור על יצ"מ . אך בלילה זה אמירה אינה מספיקה,אלא עליך להתבונן להפנים ולגלות [ להגיד] "כאילו הוא עצמו יצא ממצרים" .

ומשנה תוקף לכך הם דברי ר צדוק שמשמעותה העיקרית של מילה היא לפי המקום הראשון בתנך שם היא נזכרת, וזה בפסוק הנל : מי הגיד לך כי עירום אתה , וברשי "לא היו יודעים דרך צניעות וכו".

ג.
אבל רבו המפרשים בהגדות בכלל, רבו גם רבו הנושאים ונותנים בהגדת הרמבם וליל הסדר שבו.
ולקורא הפרקים יעלו ויתמיהו ריבוי השינויים במנהג בהלכה ובאמירות הכלולות בהגדת הרמבם.
נכון - לנוהגים מנהג הגרא וכן לתימנים השינויים מצטמצמים [ואף מאוד] ועדיין יש להבין מתי איך ולמה נקבעו הדברים האלה.
ככלל הגדת הרמבם מבוססת על שני נוסחים, נוסחו של רב עמרם גאון וזה של רב סעדיה גאון, אם כי הוא הוסיף עליהם קטעים שונים וגם החסיר קטעים אחרים.

ד.
מספר ספרים נתחברו במיוחד רק לנושא זה: הגדת הרמבם.
ומן הקל לכבד: *יש המציינם בקצרה את השינויים ונותנים לכך טעם -ודי בכך.
* ואחרים עשו כנל אך הרחיבו ופירטו יותר במו"מ במלל ובדפים על הפרקים ז' ח' שברמבם.
* ועוד אחרים עשו כנל ואף הוסיפו לעיין ולהרחיב מההגדת נכדו רבי דוד הנגיד.
* ואחרון הרחיב מאוד עם פילפולים וחידושים מהראשונים ועד לחידושי ראשי הישיבות, והספר כולו נסוב רק על פרקים ו' ז' ח' ברמבם הלכות חמו"מ -העוסקים בסדר ובמהלכו.

. ולא זה כזה, ולא זה אף זה. וברוכים המחברים שהעלו מטמונים וריכזו את הדברים, וכל לומד בגישתו ונטיית ליבו יכול למצוא הרחבת הדעת בחיבור שחפץ בו .

ארוכה הדרך ואיני בר הכי להקיף את הנושא, אך כמלקט אחר הקוצרים ערמתי לי א\עומר ובו מעט גרגרים וצימוקים ואנסה בעת רצון ובחסדי ה' להביאם לפני החכמים כאן בתקווה שיהיו לרצון אמרי פי.[ויצילני ה' משגיאות].

מעט מהדברים הנידונים בספרים הנל: מדוע -ואיך. מה - ולמה. כדי לגרום ש..\ כדי למנוע ש..וכדומה.

[יהודהא]

חלק ב'
הגדת הרמבם השינויים בו

ה.
מהגדת הרמבם עולים ובולטים - הדברים הבאים:
1. ענט"י בברכה פעמיים בסדר. בכרפס ובמוציא.
. .ההסבר לחיובו לברך ענט"י כאן שנוייה במחלוקת: אם מפני דבר שטיבולו במשקה, וזה עיקר.וי"א שנטילה זו היא כבר לסעודה ולרמבם אין צורך לסמוך נט"י לאכילה- אם לא הסיח דעתו.

ובסדר ר עמרם מחה על אלו שנטלו שלושה פעמים ובברכה שהשתנתה :נטילת \שטיפת\ ורחיצת -ידיים.

2. כרפס אכילת "כזית שלם" בדווקא. "וְלוֹקֵחַ יָרָק וּמְטַבֵּל אוֹתוֹ בַּחֲרֹסֶת, וְאוֹכֵל כַּזַּיִת, הוּא וְכָל הַמְּסֻבִּין עִמּוֹ--כָּל אֶחָד וְאֶחָד, אֵין פָּחוּת מִכַּזַּיִת...

חובה \אפשרות\ אסור - לאכול כזית של כרפס.
לרמבם חובה, - כי כל אכילה משמעותה כזית ובפחות אין צריך לברך. ולטור זה רשות .ואילו למהרי"ל הרי זו איסור- מחשש לברכת בורא נפשות. ולגבי ברכה אחרונה על הכרפס- יש מחלוקת בדעת הרמבם.

הקשר של כרפס והסדר.
השם ‘כרפס’ המוכר לנו כיום לא נזכר ברמבם וגם לא במשנה או בגמרא בהקשר להלכות פסח\ סדר...

לראשונה הוא נזכר בסדר רב עמרם גאון... ולאחר ששותין מביאין מים ונוטלים ידיהם ומברכין ענט"י, דאמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא כל שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים. ומביאין מיני ירקות כגון חמא או חסא או גרגירא או כרפס או כוסברתא.
ואח"כ בסימני הסדר של רש”י, המובאים על ידי תלמידו במחזור ויטרי (הלכות פסח, סימן ס”ה).

3. במהלך הסדר טובלים מאכלים בחרוסת ארבעה פעמים: כרפס, מצה , מרור, וכורך.
ומה עם הקושייה בה אנו אומרים :הלילה הזה שתי פעמים" ? וגם במה נשתנה של הרמבם כתב :
" שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת, אֵין אָנוּ מַטְבִּילִין אַפִלּוּ פַּעַם אַחַת; וְהַלַּיְלָה הַזֶּה, שְׁתֵּי פְּעָמִים".

הרשבץ: טיבול ראשון [כרפס] הוא אחד. ושלושת האחרים שנעשים ברצף ללא הפסקה, נחשבים כפעם אחת- והוא השני.היינו 1 + 2,3,4.

הפרי חדש: שני טיבולי המרור אינם נמנים, כדעת ת"ק שבאים רק לביטול המרירות.ובמנין הרמבם נכללים רק השניים - של כרפס ומצה.היינו רק 1+2. 3,4, לא נחשבים.
ותירוצים נוספים בהגדת מתיבתא תנט-ת"ס.

4. קושיות חמישה [בזמן המקדש]. וכיום ארבעה - אך סדרם שונה. ומטבילים הוא הראשון.[כך גם בהגדות ר"ע וברס"ג וכן בחבד]. ואילו הנוסח וסדר הקושיות שלנו הוא ע"פ מחזור ויטרי.
ויש מסבירים את הסיבה לסדר לפי הרמבם שהוא כסדר האכילה שפותחין בטבילת ואכילת הכרפס.

מה היה קודם ?
. .הסבר יפה ושונה מופיע בהגדת הרמבם:
...כך נראה מהאמור במשנה, שמיד לאחר הקידוש הביאו לפני המסובין את הסעודה, קערה (או שולחן קטן ועליו המאכלים) עם מצות ותבשילים, ובזמן המקדש גם את בשר הפסח. ולאחר האכילה לפני ברכת המזון מזגו כוס שניה ועליה אמרו את ההגדה.

כאשר הבנים שראו את הסעודה שהיתה שונה מכל סעודת שבת וחג:
* בכך שאכלו רק מצות, *שטיבלו פעמיים, *ולא אכלו ירקות מלבד מרור, *ואכלו שני תבשילים צלויים ולא אכלו בשר מבושל, שאלו את השאלות "מה נשתנה הלילה הזה".
השאלות עלו מאליהן ולא היה צריך ללמד אותם לשאול "מה נשתנה", ורק לילדים קטנים, או חסרי דעת והבחנה לשאול לבד על השינויים) ,לימדו את השאלות של "מה נשתנה". ע"כ.

שכך היה הסדר במקדש - מוכיח גם הר מזוז מהמשנה ומעוד מקורו.
א ל א שדעה זו שבזמן המקדש הסעודה קדמה להגדה היא דעתם של רשי והמרדכי. ואילו לרמבם נראה שלא היה שינוי.
וז"ל המרדכי :וכן היה נראה לר מאיר,שבזמן שבהמ"ר היה קיים היו עושין כל הסדר אחר הסעודה...וכו.


5. כוס רביעית אפשר לצאת ולשתות - שלא במקום עריכת הסדר: "וְיֵשׁ לוֹ לִגְמֹר אֶת הַהַלֵּל בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה, אַף עַל פִּי שְׁאֵינוּ מְקוֹם סְעוֹדָה."
וע"כ כתב הראבד במקום "אין הדעת מקבלת כן". וברי"ף, וכך נפסק בשוע תפד,א. שאם יצא למקום אחר...יחזור לביתו לגמור ההלל וישתה כוס רביעית.

והמגיד משנה רמבם חמץ ומצה י תירץ והוכיח שמותר מהגמרא:
"ותירצו לא. דאכלי בארעא - ואמרי באיגרא".
[ואלו דבריו: ודברי רבינו מבוארין סוף פרק כיצד צולין (דף פ"ה פ"ו) דאמרינן התם אמר רב גגין ועליות לא נתקדשו, והקשו ומי אמר רב הכי והאמר רב משום ר' חייא כי זיתא פסחא והלילא פקע איגרא, מאי לאו דאכלי באיגרא ואמרי באיגרא.
. .ותירצו לא. דאכלי בארעא ואמרי באיגרא והקשו והא תנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ואמר רב שלא יעקרו מחבורה לחבורה. ותירצו לא קשיא כאן בשעת אכילה כאן שלא בשעת אכילה וזה מבואר וע"כ לא אמרו דבשעת אכילה אסור אלא משום פסח, וזה ברור:].

[יהודהא]

חלק ג'

שינוי הסדר:
6. קדש ורחץ כרפס יחץ..במקום הרביעי ולפני ההגדה ,זה אצלנו.
אבל ברמבם: קדש ורחץ כרפס מגיד רחצה "יחץ" מוציא מצה....דהיינו "יחץ" משנה מקום והוא במרום השיש ואחרי ההגדה. ויש עוד משני מקום-

לרמבם יש לשבור המצה דווקא לפני הברכה להראות שהלילה מברכים על לחם שבור .
ונראה שמקורו " ובירושלמי פרק הרואה מצה בלילי פסחים כשהוא בוצע מברך המוציא בא לאכלה אומר על אכילת מצה. ע"כ.
אך לרוב הראשונים,[ריטבא,כלבו,עיטור] יש לעשות יחץ לפני ההגדה , כדי שאמירת הא לחמא עניא תהיה על לחם עוני\פרוס. וכן בשו"ע הרב כתב שההגדה כולה צריכה להיאמר על לחם עוני. בריטבא הוסיף גם שאין זה יאה לשבור המצה ממש לפני שמברכים - הפוך מהרגיל.

7. אצלנו קדש..מרור, כורך, שולחן עורך.. וברמבם לכאורה: קדש, ורחץ, "שולחן עורך", כרפס. דהיינו שולחן עורך לפני ההגדה.שכן בפרק ח סעיף א כתוב..ואומר עליו קדוש היום וזמן ושותה. ואחר כך מברך על נטילת ידים ונוטל ידיו. ומביאין שלחן ערוך ועליו מרור וירק אחר ומצה.

. .וזו ההזכרה היחידה בסדר הרמבם שמופיעים בו המילים" שולחן ערוך". [ואפשר שיש לכך קשר לנוהג בימי המקדש שי"א שהסעודה היתה לפני ההגדה]. ולא ראיתי שדיברו בכך - ואולי כי זה לא מוכח.

8. ברכה מחודשת :וּמְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹ.., אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אֲכִילַת מַצָּה וּמְרוֹרִים;
ברמבם שכך ברכו בזמן המקדש, וזה לשיטתו שבכורך אכלו רק מצה עם מרור- בלי הפסח,
ראה הסעיף הבא.
אגב "מרורים " ולא מרור, כך גירסת הרמבם גם בקושיות וגם בכל שלא אמר שלושה וכו.

9. כן עשה הלל..לרמבם אין "הלל " ואין "פסח" מוזכר, שכן היה כורך רק מצה ומרור בלי הפסח.
וז"ל: בזמן המקדש..אחר כך כורך מצה ומרור כאחת ומטבל בחרוסת.

ובזמן הזה שאין שם קרבן.. וחוזר וכורך מצה ומרור ומטבל בחרוסת ואוכלן בלא ברכה זכר למקדש.
ואצלנו בהגדות כאן זכר למקדש כהלל ...- ו"פסח" נמצא בסוגריים. אם משום דעת הרמבם ,או מפני שלנו - כיום אין פסח.
ובמרכבת המשנה מסביר שלרמבם הכתוב "על מצות ומרורים יאכלוהו" לרמבם הכוונה היא
על= בסמוך. ואכילת הפסח היא לאחר שאכל המצה יחד עם המרור.

.ואמירת "זכר למקדש כהלל" אינו בחזל ולא בראשונים, ולראשונה לפי מופיע- בהגדת פראג: יש סדרים שכתוב בהם זכר למקדש כהלל" ובדרכי משה "ונוהגים לומר זכר למקדש כהלל".

10. מי נוטל ידיים לכרפס: הקורא , או כולם ? בפשוטו של רמבם נראה שרק הקורא יטול,
וכך גם נכתב בהגדות של בני אשכנז.
וכך מביא בלקט יושר "ויטול הבקי את ידיו" . וגם ביוסף אומץ - " ודין זה הוא לבעל הבית שחוזר ונוטל ידו..

11. ברכה ענט"י - ואחכ הנטילה עצמה: " וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל נְטִילַת יָדָיִם, וְנוֹטֵל יָדָיו..
כך בכרפס וגם במצה. וכאן הרמבם לשיטתו [ וכך נפסק גם בשו"ע] שהברכה\ות נאמרות לפני הנטילה.
אמנם כיום נוהגין אחרת.

12. הקורא הוא זה האומר :מה נשתנה: וְאוֹמֵר הַקּוֹרֶא, מַה נִשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה..
אבל יש כת"י בהם הגירסא "לקורא". דהיינו הבן אומר \שואל לקורא= האבא.
ויש מוכיחים מהמשך לשון הרמבם , שרק כאשר הבן אינו יודע לשאול , אז אומר הקורא..

וראה מה שכנכתב למעלה סעיף 4 , שהבן שואל מעצמו על השינויים שראה , ורק באם אינו שואל - האבא קורא את מה נשתנה כחלק מאמירת ההגדה.
ויש שאכן נהגו שבנוסף לשאלות של הבנים - כולם יקראו את מה נשתנהוזה מדין ההגדה.


13. לרמבם אוכל כזית מקרבן פסח שתי פעמים, בתחילת ובסוף הסדר.

באכילת הפסח יש מחלוקת בראשונים,לרשי לרשבם לתוס הפסח נאכל פעם אחת בסוף הסעודה כדי לקיים על השובע .וז"ל רשי "באחרונה - היא מצות אכילתה, שעם הפסח היא חובת אכילתה, דכתיב קרא (שמות יב) על מצות ומרורים יאכלוהו, ופסח נאכל על השובע, ".
ומשום כך גם האפיקומן הוא הכזית בו מקיים מצוות מצה.

אולם לרמבם אכלוהו פעמיים,לראשונה מיד אחרי המצה והמרור לקיום מצוות אכילת הפסח , ובשנייה בסוף הסעודה - כדי שישאר טעם הפסח בפיו.
וכן כתב מהרם חלאווה פסחים קעט: הלכך מסתברא דאף בזמן שבהמ"ק קיים היו עושין כל סדר הפסח אכילת מצה ומרור ופסח קודם סעוד' וכסדרא דרישא דמתני'.

והיו מניחין מן הפסח כזית לכל אחד ואחד לאחר סעודה כדי שיהא נאכל לאחר השובע וכמו שאנו עושין במצה זכר לפסח.... ומצה אחרונה לבד היא זכר לפסח אבל ראשונה חובה בפני עצמה היא משום בערב תאכלו מצות:

וגם ה הרא"ש בפ"י , ל"ד חולק על שיטת רש"י:
"נראה לי דאותה מצה [אפיקומן] אינה לשם חובה, אלא אוכלין אותה זכר לפסח שהיה נאכל על השובע באחרונה". דהיינו היא רק זכר לקרבן, ואינה מצת המצווה. ולראש , הרמבם וכו קיום מצוות מצה הוא בכזית הראשון.

[יהודהא]

חלק ד'

14. אפיקומן לאחר חצות
לפי הנל מסיק המחבר בהגדת הרמבם, שלשיטת הרמב"ם מותר לאכול את מצת ה"אפיקומן" לאחר חצות, שהרי זה שהפסח נאכל מדרבנן עד חצות,הוא כדי להרחיק את האדם מן העבירה. והמצה אינה זכר לפסח. ויש חולקין על מסקנה זו.

וז"ל: אבל לרמב"ם שאכילת מצת ה"אפיקומן" אינה זכר לפסח, אלא דין דרבנן, הן בפסח והן במצה, לאכול בסוף הארוחה את המאכל שהוא "מצוות הלילה". בזמן המקדש, קרבן פסח, ובזמן הזה, מצה. כדי שישאר טעם המצווה בפיו. גם כזית מצה בזמן הזה, אין לדעת הרמב"ם חובה לאכול קודם חצות,

גם הבית יוסף כתב שלדעת הרמבם הוא בסתמא שאפילו מדרבנן זמנה כל הלילה. אך זה מפני שהרמבם סבר כר עקיבא גם לעניין קרבן פסח שאפשר לאכלו כל הלילה.

לכתחילה עדיף אחר חצות ? !
לא , אין הכוונה לליל הסדר הראשון.
אבל כן - לליל הסדר השני "שקיום המצווה כתיקונה הוא לאכול את האפיקומן דווקא לאחר חצות - שרק אז הוא עת רצון ! שות אמרי נועם ח"ב, ד, בשם הרה"ק מרימנוב. אמנם במנחם ציון עצמו כתב כך גם ללילה הראשון.

15. בקערה שמו שני מיני בשר [תבשילים], ולא כמונו בשר וביצה:וּבַזְּמָן הַזֶּה, מְבִיאִין עַל הַשֻּׁלְחָן שְׁנֵי מִינֵי בָּשָׂר--..
ואילו המנהג המקובל בימינו הוא כשיטת הטור, "שני תבשילין... נהגו בבשר וביצה" .
עם זאת, המשנה ברורה מצדד כי לכתחילה עדיף לנהוג כדברי הרמב"ם.
[ וברוקח ואחרים :שלושה תבשילים כנגד משה אהרון ומרים ].

.בכתר שם טוב מביא סברא מעניינת לביצה וזרוע שבקערה, וזה בהסתמך על האב"ע בשמות ח שכתב : "ולפי דעתי כי אנשי מצרים בימי משה היו על דעת אנשי לנדיא"ה[הודו] שהם יותר מחצי העולם, וכולם הם בני חם ואינם אוכלים בשר עד היום. גם דם וחלב ודג וביצים".
והוסיף הכש"ט - וכדי להרחיקנו מאמונת ההבל שלהם נצטווינו לשים בקערה בשר וביצה.

[ועוד על הודו וההגדה.
מובא על ידי אבודרהם: - "לחם עוני".
. .פירש ה"ר יהוסף האזובי בשם בן עזרא, שהיה שבוי בהודו והיו מאכילים אותו לחם מצה ולא נתנו לו לעולם חמץ. והטעם מפני שהוא קשה ואינו מתעכל במהרה כחמץ ויספיק ממנו מעט וכן היו עושים המצרים לישראל].



16.עקירת השולחן
ברמבם כפשוטו, "ואחר כך עוקרין השולחן מלפני קורא ההגדה לבדו."
.ואלי במקומו עדיין נהגו בשולחן אישי קטן לכל אחד.

ובשני שלבים עברנו למנהגינו היום:
1. לרשבם פסחים קטו,
.. ואין עוקר את השלחן. שמצוה היא לעקור את השלחן כדלקמן כי היכי דליהוי הכירא לתינוקות.וה"מ לדידיהו דהוי להו שלחן קטן ..
.. אבל אנו מסלקין את הקערה שבה מצה ומרור ושני תבשילין לסוף השלחן ודי לנו בכך... אבל עוקרין הקערה לגמרי ויניחנה בקרן זוית כאילו כבר אכלו כדי שיכיר התינוק וישאל דדמי לעקירת שלחן:
דהיינו העקירה מתקיימת עי הקערה.

2. במג"א: ועכשיו לא נהגו להסירם משום דאין היכר לתנוקות בזה דיודעים שאלו הדברים לא ניתנו על השלחן לצורך אכילה אבל בזמן הגמ' היו רגילין לעקור השלחן:
דהיינו היות שאין היכר בטל מנהג העקירה.[גם כאן נראה - שזה קשור לשולחנות הגדולים דהיום].
אבל המשנה ברורה כתב :שאם השולחן קטן יסיר את הקערה לגמרי מעל השולחן".
ובחיי אדם כלל ק"ל, ובקישו"ע כבר כלל אינו מוזכר עקירה\ הגבהה.

. .ובערוך השולחן כתב: "ועכשיו מכסין הפת במפה,והוא במקום עקירת השולחן" . דהיינו שמנהגנו לכסות ולגלות את המצות הנו המקור \ זכר למה שנהגו לעקור את השולחן ו/או את הקערה.
ויש בספרים טעמים נוספים לכך.
----------
ולסיום דבר נאה שסיפר הר י,רימון.

הסדר של הבית הלוי -ושל הנציב !
מספרים שהרידב"ז, שהיה בר-פלוגתא של הרב קוק בעניין היתר המכירה בשמיטה, הגיע פעם לחוג את חג הפסח בוולוז'ין. בליל הסדר הוא התארח בביתו של 'בית הלוי', שדקדק דקדוקים עצומים בענייני המצוות והקפיד מאוד בכל דבר.
ה'בית הלוי' החמיר להתפלל ערבית בזמן רבנו-תם, ולכן הגיע הביתה מאוחר מאוד, ועד שישב לאכול - האריך ב'מגיד' עד שעה מאוד מאוחרת ומיהר ליטול ידיים.

. .בשל הקפדתו על חשש חמץ, שמא מעט מהבצק שבמצה לא נאפה, הוא היה מקפיד לשרוף את המצות, וכך המצות הוגשו לשולחן כשהן שרופות וחרוכות. כמובן, הוא חילק לכל אחד מבני הבית מצה ומרור בשיעורים גדולים, ומייד אחר כך - כשגילה שאין זמן לאכילת הסעודה - חילק שיעור גדול של אפיקומן, וכולם המשיכו לספר ביציאת מצרים כל אותו הלילה.

. .בסוף הלילה, לאחר שעלה עמוד השחר, נאנח 'בית הלוי' ואמר: "מי יודע אם קיימנו מצוות מצה ומרור כהלכתן....".

למחרת, בליל הסדר השני של גלויות, סעד הרידב"ז אצל הנצי"ב. הנצי"ב מיהר להתפלל עם צאת הכוכבים, הגיע מוקדם הביתה ול'מוציא מצה' הגישו בביתו מצה טעימה ופריכה. בביתו של הנצי"ב הספיקו להרבות גם ב'שולחן עורך', גם באמירת ההגדה וגם לאכול את האפיקומן בזמנו.

. ,בסופו של הלילה, נאנח הנצי"ב ואמר: "כמה מצוות הספקנו לקיים היום: מצה, מרור ומגיד..

.". אמר הרידב"ז: הייתי אצל שני גדולי עולם, וכל אחד חווה את ליל הסדר באופן אחר לגמרי. ומכאן יכולים אנו להסיק, שלעתים יכולות להיות דרכים שונות בעבודת ה', ולא כולם צריכים ללכת באותה דרך (כמובן, כל עוד הדברים כפופים לפסיקת ההלכה ולי"ג מידות).

נ.ב
עדיין באמצע הכתיבה -ומקווה להשלימה ולתקנה.
. הדברים לוקטו ממספר מקורות, ובין היתר- היו לי לעזר דבריהם של א,קליין, הגדת היד החזקה. והגדת הרמבם, וספר חגוי הסלע והגדה שלמה.

[יהודהא]

להלן רשימת ההבדלים בין ההגדה שלנו לזו של הרמבם מתוך ספרו של הרב מקובר דוד [ שהועלה לאוצר- פתוח גם לשאינם מנויים]
. .ורצוף קישור לספרו הנפלא והעשוי בטוב טעם, מנוסח ברור והיטב, ובוודאי יועיל יחכים ויהנה ללומדים את הנושא.
מובן שקיימים דברים בהם יש דעות שונות נוספות ואחרות מההסברים\ תירוצים שהעלה המחבר
ושבעים פנים לתורה.
----------------
ההבדלים בין שיטת הרמב"ם בעריכת הסדר לצורה שאנו נוהגים יש הבדלים רבים בין סדר ליל פסח כפי שכתב הרמב"ם, לסדר ליל פסח שאנו נוהגים בכל קהילות ישראל כפי שנתגבש לאורך הדורות ולפי פסיקת השו"ע, והראשונים. חלק מהשינויים נובע ממחלוקת הלכתית. וחלקם מתוספות שנוספו על הסדר במרוצת הדורות, ולא נהגו בזמן הגמ', הגאונים והרמב"ם.
1 . לדעת הרמב"ם הנטילה הראשונה היא עבור הסעודה )אכילת מצה(, ונוטלין בברכה. אלא שלוקחים את הקערה עם המצות והאוכל לאחר הטיבול הראשון, כדי שישאלו התינוקות. אנו נוהגים ליטול נטילה ראשונה עבור אכילת הכרפס מדין ירק שטיבולו במשקה, ולכן אין אנו מברכים על נטילת ידיים.

2 .לדעת הרמב"ם מברך על נטילת ידים לסעודה לפני הנטילה, ואח"כ נוטל ידיו. ואילו אנו נוהגים לברך לאחר נטילת ידיים.
3 .לדעת הרמב"ם אוכלים לפחות כזית ירק בטיבול ראשון. ואילו אנו נוהגים לאכול דווקא פחות מכזית, כדי לא להתחייב בברכה אחרונה.

4 .אנו נוהגים לכוון בברכת בורא פרי האדמה גם על אכילת המרור, ואילו הרמב"ם לא כותב לכוון להוציא את אכילת המרור. לדעתו אין צורך לברך ברכת הנהנין על אכילת חובה, כמו אכילת מרור שנאכל למצווה (דרבנן).
5 .לדעת הרמב"ם הטיבול הראשון הוא בחרוסת, ואילו אנו נוהגים לטבל טיבול ראשון במי מלח.
6 .לדעת הרמב"ם, קורא ההגדה הוא שאומר "מה נשתנה". ואילו אנו נוהגים שהילדים שואלים מה נשתנה, וקורא ההגדה מתחיל מ"עבדים היינו".

7 .לדעת הרמב"ם סדר השאלות הוא: א. שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים. ב. שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה. הלילה הזה כולו מצה. ג. שבכל הלילות אנו אוכלים שאר ירקות הלילה הזה מרור. ד. שבכל הלילות אנו אוכלים בין יושבים בין מסובין הלילה הזה כולנו מסובין. בעוד אנו מאחרים את השאלה שבכל הלילות אין אנו מטבילין, בין השאלות על אכילת המרור לשאלה מדוע אנו אוכלים מסובין.
יש לציין שבמשנה המובאת בבבלי) , הנוסח כמו שאנו נוהגים, אלא שאין את השאלה של מסובין, ואילו בזו המובאת בירושלמי) ) , הנוסח כפי הרמב"ם, אלא ששם אין את השאלה על המרור. וכן לא את השאלה על המסובין. כ"כ בהגדות הספרדיות העתיקות כולן כנוסח הרמב"ם, וכן בהגדה העתיקה ביותר המצויה בידינו בסידור רס"ג. ואילו באלו האשכנזיות כולן בנוסח שאנו אומרים.

8 .ברמב"ם לא נזכרת מגבלה באכילת האפיקומן קודם חצות. רק לגבי קרבן פסח, בהלכות קרבן פסח הוא פוסק כר' עקיבא שתקנת חכמים לאכול ק"פ קודם חצות, כדי שלא יבוא לידי נותר אם ישאר בשר פסח
עד אחר עלות השחר. כ"כ אין, לדעת הרמב"ם, כל מניעה לאכול כזית ראשון של מצה שיוצא בו ידי חובה, לאחר חצות.
9 .הרמב"ם כותב כי הטיבול השני הוא, שמטבל את המצה עם המרור ביחד בחרוסת, ובימינו שאין ק"פ, אוכל כל אחד מהם בנפרד, ומטבל את המצה בחרוסת ואת המרור בחרוסת, ואח"כ מטביל בחרוסת גם את הכריכה של שניהם זכר למקדש. ואילו אנו לא מטבלים את המצה בחרוסת כלל.

10. הרמב"ם אומר לקחת ל"כורך" מצה ומרור — חזרת )חמשת מיני הירק שכשרים למרור(, ואילו אנו נוהגים לקחת לכורך מצה עם חזרת )שורש מגורד של חריין(.
11. הרמב"ם אומר שאוכל מצה ומרור ביחד, "זכר למקדש", ללא קשר להלל, ואילו אנו אומרים "זכר למקדש כהלל, כן עשה הלל בזמן שבית המקדש היה קיים היה כורך פסח, מצה ומרור ואוכלם יחד לקיים מה שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו".

12. הרמב"ם אינו מצריך הסבה באכילת מרור, אולם אינו כותב לאוכלו בלא הסיבה, )וכך מדייק הב"י מדבריו(. ואילו אנחנו נוהגים בדווקא, לא להסב באכילת מרור.
13. הרמב"ם כותב לברך המוציא על מצה שלימה, ופרוסה, דהיינו צריך לברכת המוציא מצה אחת שלימה ופרוסה. ובוצע מהפרוסה ואוכל כזית אחד. ואילו אנו נוהגים לקחת 3 מצות, ולחצות אחת מהן )יחץ(, ולברך על שתי שלמות ופרוסה. ולאכול 2 כזיתים, אחת מהשלימה ואחת מהפרוסה.

14. בסימני הסדר שאנו נוהגים על פיהם, מופיע "יחץ", שחוצים מצה אחת, חלק לאכילת מצה וחלק מניחים לאפיקומן בתחילת הסדר. ואילו הרמב"ם כותב לחצות אחת המצות לפני ברכת המוציא כדי לברך על הפרוסה.
15. אנו נוהגים להטמין את החצי השני לאפיקומן. הרמב"ם אינו מזכיר מנהג זה.

16. הקערה, עם דוגמיות, שאנו נוהגים שעורך הסדר מסדר לפניו, מקורה בקבלה. אינו מופיע בעריכת הסדר של הרמב"ם. היא כנראה במקום השולחן שהביאו לפני עורך הסדר שנהגו כך בזמן הגמ', והרמב"ם כותב להביא לפניו קערה עם המצות והאוכל.

17. כוס של אליהו הנביא, פתיחת הדלת ואמירת שפוך חמתך על הגויים, כנראה מנהג אשכנז מתקופת מסעי הצלב, ולא מופיע בהגדות הישנות. המקור הראשון לאמירת שפוך חמתך, הוא במחזור ויטרי.
18. הלל הגדול, הרמב"ם פוסק שהכוונה להודו לה' כי טוב וכו', ואילו אנחנו אומרים גם נשמת כל חי,

19.הפיוטים בסוף ההגדה לאחר הלל הגדול, אינם חלק מההגדה. שהרי המשנה מסיימת את ההגדה, בהלל הגדול. ולכן הרמב"ם לא כתב אותם בנוסח ההגדה בספר היד החזקה. אולם גם הרמב"ם כותב להאריך בסיפור יציאת מצרים וכל המאורעות שנעשו לעם ישראל, מעבר לחיוב אמירת נוסח ההגדה, שנכתב במשנה. כמו שכתב בפרק ז' הלכה א': "וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח".

וכן כותב שם: "וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח". ואכן נהגו להוסיף מדרשים, פיוטים, ותשבחות, לאחר סדר ההגדה שקבעו לנו חז"ל. חלק מהפיוטים שאנו אומרים, מקורם עתיק, וחלקם מופיעים בסדר ההגדה שבסידור רבי סעדיה גאון. וחלק אחר הינם תוספת מאוחרת ולא נהגו בזמן הרמב"ם.
נמצא באוצר החכמה
download/file.php?id=88426

[יהודהא]

הגדות רבות יצאו על \ולפי הרמבם:
של הר א, כץ בתשלג. של הר רקובר, של הר י, הכהן, מחזור של הר קאפח, והגדת הגאונים והרמבם.

הגדה נוספת המיוחדת לרמבם ולפרקים ז' ח' בחומ"צ היא ההגדה של הרב ג, מסינג שיצאה בתשעו. בהוצאת מרכז מורשת הרמבם, והיא כוללת גם את הגדת נכדו של הרמבם ר דוד הנגיד.

ככל הידוע לי הספר אזל -ואין להשיגו, [ אולי הוא באוצר ?] ולהלן תמונת הכריכה ובאם יתבקש נצלם גם את דפי התוכן של הנושאים הנידונים בו.

הגדת היד החזקה.jpg (160.13 KiB) נצפה 3451 פעמים

יש בהגדה זו חידושים בתוכן בגישה ובסדר העניינם הנידונים בו , וכאחרים יש בו תרומה יחודית להבנת השיקולים שהנחו את הרמבם לנסח את ההגדה בצורתו זו: התוספות וההחסרות, והשינויים לשוניים .

[זיז שדי]

ויש להוסיף לפי שיטת הרמב"ם אסור לאכול יותר מכזית לאפיקומן. ודלא כמנהגינו שאוכלים ב' כזיתים.

ודבר מעניין לשיטת הרמב"ם מותר ללוש במי פירות (ושיטת השו"ע אפי' רוב מ"פ) לחכות שיתפח, (לכאורה מותר להוסיף שמרים) ולאפות חלות שלמות כמו שאנו אוכלים בשבת ולברך עליהם........ 'על אכילת מצה' והוא פלא

[יהודהא]

ויש להוסיף לפי שיטת הרמב"ם אסור לאכול יותר מכזית לאפיקומן. ודלא כמנהגינו שאוכלים ב' כזיתים.

1. ודבר מעניין לשיטת הרמב"ם מותר ללוש במי פירות (ושיטת השו"ע אפי' רוב מ"פ) לחכות שיתפח, (לכאורה מותר להוסיף שמרים) ולאפות חלות שלמות כמו שאנו אוכלים בשבת ולברך עליהם........ 'על אכילת מצה' והוא פלא

כדאי לפרט\ להסביר- שהרי לרמבם פ"ח ,ט . מפורש שצריך לאכול כזית , כדין כל אכילה.
אך שאסור לאכול יותר מכך מה ההסבר ?

2. כדבריך לא רק ברמבם אלא גם בשו"ע כדלהלן.
ויודגש ההבדל בין שאור המתפיח לשמרים הכימיים דהיום !

מהר עובדיה ז"ל:
"התפחה על ידי חומר כימי
ביארנו (בהלכה הקודמת) שלדעת מרן השולחן ערוך מותר לאכל בפסח "מצה עשירה" דהיינו עוגיות ועוגות שעושים מקמח חטה (כשר לפסח) עם מי פירות, ללא כל תערובת מים. וכן נוהגים הספרדים ובני עדות המזרח.

אך בשנת תש"ס טען הרב הראשי לישראל דאז, הגאון רבי אליהו בקשי דורון שליט"א, שמכיון שנודע שמערבים בעיסה חומר כימי להתפיח הבצק, הרי זה דומה לשמרים שעושים מיין שכתבו הפוסקים (תוספות בפסחים כח:) שמחמיצים, ואין דינם כמי פירות.

ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א תמה עליו, ואמר שאין שייכות בין "שמרי יין" לחומר כימי שמתפיח הבצק, משום שנתברר לו על ידי שני מומחים בקיאים בדבר, שחומר כימי זה אינו גורם כלל להתפחת הבצק, ואינו אלא כמנפח במשאבה מבחוץ, שגורם ניפוח והתפחת הבצק (כמו קצף) והחימוץ שאסרה התורה, ענינו אחר לגמרי, שבהתחבר קמח דגן עם המים, ושוהה בו זמן מתאים, משתנה ההרכב הפנימי של הקמח ומתחיל להחמיץ, אבל על ידי חומר כימי, לא משתנה כלום בבצק עצמו אלא רק מראה שנוצר על ידי גאז שמשתחרר בעיסה.

וגם ביקש מרן הרב שליט"א מהגאון רבי שלמה עמאר שליט"א (שמונה בשנת תשס"ב למשרת הרב הראשי לישראל) שיעיין בנושא זה, והוא כתב תשובה ארוכה להתיר אף לכתחילה לאכל בפסח מצה עשירה כזו
https://halachayomit.co.il/he/Default.a ... ageIndex=8

ובעצם זה מה שקורה בשימוש באבקת אפייה והיא כשרה לפסח - ראה להלן.

[יהודהא]

ויש להוסיף לפי שיטת הרמב"ם אסור לאכול יותר מכזית לאפיקומן. ודלא כמנהגינו שאוכלים ב' כזיתים.

1. ודבר מעניין לשיטת הרמב"ם מותר ללוש במי פירות (ושיטת השו"ע אפי' רוב מ"פ) לחכות שיתפח, (לכאורה מותר להוסיף שמרים) ולאפות חלות שלמות כמו שאנו אוכלים בשבת ולברך עליהם........ 'על אכילת מצה' והוא פלא

כדאי לפרט\ להסביר- שהרי לרמבם פ"ח ,ט . מפורש שצריך לאכול כזית , כדין כל אכילה.
אך שאסור לאכול יותר מכך מה ההסבר ?

2. כדבריך לא רק ברמבם אלא גם בשו"ע כדלהלן.
ויודגש ההבדל בין שאור המתפיח לשמרים הכימיים דהיום !

שבהתחבר קמח דגן עם המים, ושוהה בו זמן מתאים, משתנה ההרכב הפנימי של הקמח ומתחיל להחמיץ, אבל על ידי חומר כימי, לא משתנה כלום בבצק עצמו אלא רק מראה שנוצר על ידי גאז שמשתחרר בעיסה.
----------------------------
ההסבר לנ"ל: החומצה הלקטית.

התפחה היא תהליך שבו נוצרות בתוך הבצק בועות גז של פחמן דו-חמצני, שמעניקות לבצק הדחוס מרקם אוורירי. יש שתי דרכים עיקריות להתפיח בצק:
התפחה כימית .
והתפחה ביולוגית.

התפחה כימית -
מתרחשת בעזרת סודה לשתייה או בעזרת "אבקת אפייה": סודה לשתייה היא למעשה החומר סודיום ביקרבונט (נתרן מימן פחמתי, NaHCO3 ) – חומר שמתפרק ופולט גז פחמן דו-חמצני המתפיח את המאפים בזמן האפייה - אבקת אפייה היא תערובת של סודה לשתייה יחד עם חומצה מוצקה.
כאשר אבקת האפייה מתמוססת במים, החומצה והסודה לשתייה מגיבות זו עם זו ופולטות גז לתוך הבלילה, שמתפיח אותה - כלומר ההתפחה תמיד(בלא צורך בחימום או סביבה חומצית).

התפחה ביולוגית -
נעשית באמצעות שמרים, שפולטים פחמן דו-חמצני, השמרים הם יצורים חד תאיים חיים, שמשתמשים באנזימים כדי לפרק את העמילן שבקמח לסוכר גלוקוז, ובהמשך מפרקים גם את הסוכר בתהליך שנקרא תסיסה.. קיימים כמה וכמה סוגים של תסיסה, שניים מהם קשורים לאפיית לחם: תסיסה כוהלית ותסיסה לקטית.

בתהליך תסיסה לקטית לא נוצר פחמן דו-חמצני. הגלוקוז מתפרק לשתי מולקולות של חומצה לקטית, כפי שקורה כשחלב הופך ליוגורט או כשאנו כובשים ירקות במלח. פעמים רבות שני תהליכי התסיסה מתקיימים במקביל, כך שמתקבלים כל שלושת התוצרים – פחמן דו-חמצני, אתנול וחומצה לקטית.

וזו בדיוק החומצה שעל שמה נקראת המחמצת – בצק ללחם שנוצר מתרבית חיה של שמרי בר וחיידקים. מכאן גם נובע טעמו החמצמץ של לחם מחמצת, הידוע גם כלחם שאור.

בעבר לא ידעו לבודד זנים של שמרים ולכן השתמשו במחמצות שהכילו שמרים וחיידקים, וכשהוסיפו אותם לתערובת של קמח ומים הם פירקו בהדרגה את העמילן שבקמח לחומצה לקטית, פחמן דו-חמצני ואתנול.

[זיז שדי]

ויש להוסיף לפי שיטת הרמב"ם אסור לאכול יותר מכזית לאפיקומן. ודלא כמנהגינו שאוכלים ב' כזיתים.

1. ודבר מעניין לשיטת הרמב"ם מותר ללוש במי פירות (ושיטת השו"ע אפי' רוב מ"פ) לחכות שיתפח, (לכאורה מותר להוסיף שמרים) ולאפות חלות שלמות כמו שאנו אוכלים בשבת ולברך עליהם........ 'על אכילת מצה' והוא פלא

כדאי לפרט\ להסביר- שהרי לרמבם פ"ח ,ט . מפורש שצריך לאכול כזית , כדין כל אכילה.
אך שאסור לאכול יותר מכך מה ההסבר ?

2. כדבריך לא רק ברמבם אלא גם בשו"ע כדלהלן.
ויודגש ההבדל בין שאור המתפיח לשמרים הכימיים דהיום !

ן.

רמב"ם פ"ו הי"א מדברי סופרים שאין מפטירין אחר מצה כלום ואפילו קליות ואגוזים וכיוצא בהן. אלא אף על פי שאכל מצה ואכל אחריה מאכלות אחרות ופירות וכיוצא בהן חוזר ואוכל כזית מצה באחרונה ופוסק.
מבואר שפוסק מיד אחר אכילת הכזית ואין אוכל יותר.
וכן להלן פ"ח ה"ט ואחר כך נמשך בסעודה ואוכל כל מה שהוא רוצה לאכול ושותה כל מה שהוא רוצה לשתות. ובאחרונה אוכל מבשר הפסח אפילו כזית ואינו טועם אחריו כלל. ובזמן הזה אוכל כזית מצה ואינו טועם אחריה כלום. כדי שיהיה הפסק סעודתו וטעם בשר הפסח או המצה בפיו שאכילתן היא המצוה
הרי שדייק לכתוב גבי הפסח אפילו כזית, כלומר שטועם כמה שרוצה ולכל הפחות כזית, וגבי מצה כתב כזית בלא אפילו, לפי שאין רשאי לאכול יותר מכזית, ולכן כתב ואינו טועם אחריה כלום, כלומר אפילו עוד מצה. ודו"ק ותשכח מלתא בטעמ"א

[יהודהא]

ויש להוסיף לפי שיטת הרמב"ם אסור לאכול יותר מכזית לאפיקומן. ודלא כמנהגינו שאוכלים ב' כזיתים.
-------------
כדאי לפרט\ להסביר- שהרי לרמבם פ"ח ,ט . מפורש שצריך לאכול כזית , כדין כל אכילה.
אך שאסור לאכול יותר מכך מה ההסבר ?
ן.

הרי שדייק לכתוב גבי הפסח אפילו כזית, כלומר שטועם כמה שרוצה ולכל הפחות כזית, וגבי מצה כתב כזית בלא אפילו, לפי שאין רשאי לאכול יותר מכזית, ולכן כתב ואינו טועם אחריה כלום, כלומר אפילו עוד מצה. ודו"ק ותשכח מלתא בטעמ"א

----------------------------------------------
תשובה
יש - ואולי אפילו בסבירות גבוהה , הבנה שונה ברמבם. שההדגש כאן הוא לא לאכול דברים אחרים,
ולא להדגיש את הכזית ולא יותר.
והיא היותר מסתברת. לומר בוודאות קשה.

ומעניין באם יש 'לשיטתך' אסמכתאות נוספות במפרשים שהבינו כך רמבם - וא"כ כדאי להביאם.
תודה

[זיז שדי]

ויש להוסיף לפי שיטת הרמב"ם אסור לאכול יותר מכזית לאפיקומן. ודלא כמנהגינו שאוכלים ב' כזיתים.
-------------
כדאי לפרט\ להסביר- שהרי לרמבם פ"ח ,ט . מפורש שצריך לאכול כזית , כדין כל אכילה.
אך שאסור לאכול יותר מכך מה ההסבר ?
ן.

הרי שדייק לכתוב גבי הפסח אפילו כזית, כלומר שטועם כמה שרוצה ולכל הפחות כזית, וגבי מצה כתב כזית בלא אפילו, לפי שאין רשאי לאכול יותר מכזית, ולכן כתב ואינו טועם אחריה כלום, כלומר אפילו עוד מצה. ודו"ק ותשכח מלתא בטעמ"א

----------------------------------------------
תשובה
יש - ואולי אפילו בסבירות גבוהה , הבנה שונה ברמבם. שההדגש כאן הוא לא לאכול דברים אחרים,
ולא להדגיש את הכזית ולא יותר.
והיא היותר מסתברת. לומר בוודאות קשה.

ומעניין באם יש 'לשיטתך' אסמכתאות נוספות במפרשים שהבינו כך רמבם - וא"כ כדאי להביאם.
תודה

ולשיטתך היה לרמב"ם לומר 'אפילו' בתרויהו, ואמאי שינה בלשונו וכתב אפילו רק גבי פסח ולא גבי מצה.
ומלתא דמסתבר הוא, דגבי פסח כל כזית וכזית שאוכל מצווה באנפי נפשה היא. אך גבי מצה המצווה היא לאכול אכילה המבטלת שאר מאכלים וא"כ כיון שאכל כזית היא אכילת המצווה ומה שאוכל אחריו רשות הוא ומבטל מצוותו, דו"ק ותשכח שפיר