תורה היא וללמוד אני צריך ! הנה כבר נודע ומפו' בי מדרשא שגב ועומק דברי מרנא רבינו הפחד יצחק זצוקללה"ה
ואמנם באמת אין כאן פירושים נאים או רעיונות יפים גרידא כי דרך מיוחדת סלל לו ובדרכו אחריו תלמידיו גדולים בני בית המדרש דפחד יצחק ואף הופצו מעינותיו חוצה
ומורי המשגיח ה"ה מתלמידיו המובהקים דהגר"י ועדין מסתופף בין כתלי אותו ההיכל דפח"י ומשתרך אצל ממשיכי דרכו
והיתי שותה מדבריו בצמא אך כסדר היה אצלי שעם ההנאה שבעומק ובדקות הדברים תמיד הבנין עצמו כשהתבוננתי בו היה נראה לי כבנוי על יסודות במים
וכמובן הנני תולה את החסרון בי
וראיתי לנכון להביא דוגמא מרתקת מענינא דיומא על זה
יעמיקו ההוגים וישכילו מדבריו
ואודה לאשר יוכל להביא לי מזור על הלקמן בפרט ועל המהלך הכללי בכלל
[המאמר ברצף הובא בסוה"ד]
א. "מעשה ברבי אליעזר ור' יהושע וכו' והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה". בודאי שצריך להתעורר על שימוש לשון זה "כל אותו הלילה" מבלי לציין איזה לילה היינו ליל ט"ו.
האמנם כך הוא ? "בודאי צריך להתעורר" ? על מה שלא ציין כי על ליל ט"ו איירי ורק אמר אותו הלילה בסתמא, ומה חשבנו כי על ליל שבועות עסקינן ? הלא פשוט הוא לקורא כי על לי הפסח איירי ומכמה אנפין , א. בעל ההגדה הוא בעל המימרא ובאו דבריו (עכ"פ לדעת רוב המפרשים) כהמשך למה שאמר קודם לכן ואפי' כולנו חכמים כו' מצוה עלינו לספר ביצ"מ וכל המרבה לספר ביצ"מ הרי"ז משובח וע"ז הביא דכך ראינו אצל הני תנאי שיודעים את כל התורה ואעפ"כ הרבו לספר במשך כל הלילה ב. שמא תאמר מהו הלשון כל "אותו" הלילה נימא לך דהוא ביחס להמעשה שהיו מסובין כל הני תנאי יחדיו והיינו כל אותו ליל המעשה ג. וכבר מאמרו מסובין ידענו על זמן היום ואם נפשך לומר היום בפירוש כבר הכא היה לו לומר מסובין בליל הפסח אך לומר אח"כ כל ליל הפסח אינו מענינא אחר שכבר ידענו את זמנו [וכבר כתב הגר"ש קלוגר להוכיח מלשון מסובין דבעי הסיבה בשעת הסיפור ואיברא דנדון בארוכה בד' הפוסקים ואף העלה המשנ"ב להלכה שאינו כן אך לעומת זה הוצרכו ליישב ל' זה ועד"מ יש שפי' דמסובין היינו בזמן שהוצרכו ליסב והסיפור ענין נוסף הוא [כן פי' הגרח"ק ועוד וכמה דרכים נא' בזה]
ב. "ואפילו כולנו חכמים וכו' מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". הנה ודאי שכן היא בהרבה מצוות כגון הנותן מעות לצדקה שכל המרבה הרי זה יותר משובח ומהו א"כ היחוד בזה בסיפור יציאת מצרים.
ואף בזה נתמה, "ודאי שכן הוא בהרבה מצוות" ? והרי שפיר יחוד יש בסיפור שיש לו כמה רובדים והרי עיקרו של סיפור הוא גופא דעובדא עבדים היינו ויוציאנו עם כל פרטי העבדות והיציאה וזה אינו עדין בכלל ה"להרבות" כי הוא עיקר הסיפור וע"כ הנדרש עבור מעלת המרבה הוא מפרטים שאינם מוכרחים עבור גוף המעשה אך בצדקה אין לנו רובד נוסף כי נתינת הפרוטה היא המצוה והנתינה הנוספת היא מצוה נוספת והרבה פרוטות הם מצוה מעולה ולא מצד רובד נוסף כי אם בגלל שיש טובה מרובה וישנה טובה מועטת ונמצא שבנתינת יותר פרוטות הרי הוא שונה ומשלש את תוכן המצוה שבנתינה הראשונה
ומה עוד שעל תנאים שיכלו לעסוק בתורה בזמן ההוא באיכות וע"ז חידשו שמצוה לספר ואף להרבות בסיפור וצא ולמד כמה מצוות יש שלא התעסקו חכמים עמו כל הלילה וכתפילה ולולב ושא"ד וע"כ שיש כאן תוכן נוסף שמיוחד בו הסיפור
ג. ונקדים בביאור חומר המיוחד של ה"בעל לשון הרע" שאמרו ז"ל (ערכין טו) שכבר כרתו דוד ברוח הקדש שנאמר (תהילים יב,ד) "יכרת ה' כל שפתי חלקות". עוד הפליגו ז"ל על בעל לשון הרע שכאילו כפר בעיקר שנאמר (שם,ה) "אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו". "שתו בשמים פיהם ולשונם תיהלך בארץ" (עג,ט).
"חומר מיוחד של הבעל לשון הרע" "מיוחד" זה ביחס למה הוא אמור ? הרי ד' כתות אינם מקבלים פני שכינה ופסוקים יש למכביר כנגד הליצנים וכנגד השקרנים וכנגד החנפים ועוד ועוד
ד. ויבואר ענין זה על פי הטעם למה זה שמכל חטאות הדיבור נבחר ונקבע תואר "רע" דוקא על צורה אחת היינו המדבר בגנות חבירו. והלוא יש אופנים אחרים כגון ניבול פה וליצנות וכדומה שגם הם רעים ולמה נדבק שם "לשון הרע" רק על אופן אחד בלבד.
"נקבע תואר רע" "נדבק שם לשון הרע רק על אופן אחד בלבד" ? בפשוטו לשון הרע הוא ביחס לסיפור דברי רוע על חבירו ואמנם יסוה"ד במהר"ל (נתיב הלשון פ"ג) אך הא גופא מה"ת להם דהרע מתיחס לאדם בעצמו
ואי נימא כי האדם הוא הרע מהו "לשון" הרע וכי איש כי יכה ידיו מכות האיש מכה ויהא כמוכ"ההולך רכיל איש רע ומדוע נטפלנו ללשונו
ה. והענין בזה הוא משום שכל פיתויי החטאים בדרך כלל בנויים הם על יסוד התאוות, ואילו לשון הרע, שהגדרתה היא הסיפור בגנותו של אדם, כל עצמה אינה יונקת את חיותה אלא ממציאות הרע בעצם, "אהבת רע מטוב" (תהילים נב,ה), והיינו התואר "לשון הרע". אלמלא מציאות הרע בעולם היה חסר עיקר הפיתוי של לשון הרע.
אף דברים אלו אי' במהר"ל הנ"ל וכ"ה במה דאמ' בגמ' כי אין יתרון לבעל הלשון
אכן באמת זה אומר דרשני דפשוטו ודאי שאין לו מובן כי תאוה גדולה יש לנו לספר הרע על השני כדי להרגיש במעלתינו עליו וכדי לפגוע בו אם הרע לנו או גרם לנו תחושות של נחיתות כלפיו שהרי על חבר טוב לא נתאוה לזה
ו. והנה בתחילת הבריאה נאמר "ויקרא אלקים לאור יום ולחושך קרא לילה" (בראשית א,ה), ופירשו חז"ל (בראשית רבה פרשה ג פסקה ו) שלא נאמר ולחושך קרא אלקים לילה כמו שנאמר על האור מפני שאין הקב"ה מיחד שמו על הקלקלה היינו חושך. ונקטינן שלכן במקום שהקב"ה מונע הזכרת שמו ויחוד שמו, דוקא שם מוצא לו בעל לשון הרע את חיותו ותקיפותו. והיינו "שפתינו אתנו מי אדון לנו". מתחזקים הם בעלי לשון במקום שכביכול מסלק עצמו. "שתו בשמים פיהם". "איכה ידע קל ויש דעה בעליון" (תהילים עג,יא).
"נקטינן" ? היכן
"במקום שהקב"ה מונע הזכרת שמו ויחוד שמו דוקא שם מוצא לו בעל לשון הרע את חיותו ותקיפותו "והיינו" שפתינו איתנו מי אדון לנו". והרי כונתו כי פירוש הפסוק הוא היות ואין אדון יש לשון הרע אך לכאו' ההיפך הוא הנכון כי לכאו' פירוש הפסוק שפתינו איתנו מי אדון לנו הוא כפשוטו אחר שהקב"ה אסר עלינו בהיותו אדון לנו את הדיבור הרע הזה והולך אותו הרכיל ומצקצק בלשונו לשון הרע ורכילות הרי הוא מתריס וכביכול אומר שפתינו איתנו - אנו נשלוט על מוצא שפתינו אשר הם אצלינו ובשליטתינו , מי אדון לנו – אין אנו מכירים בישות אחרת שתשים את אדנותו עלינו
ז. ובגלות מצרים אמר משה "אכן נודע הדבר" (שמות ב,יד). שטעם היות ישראל בגלות היה משום מציאותן של דליטורין בתוכם (רש"י שם ע"פ מדרש רבה פרשה א פסקה ל). ואז בבא ליל גאולתם וההוצאה מגלות, נזכר דבר חדש שקלקולו של הלילה שמנע הזכרת שמו עליו, נהפך לגמרי מן הקצה אל הקצה ונאמר עליו "הוא הלילה הזה להשם" (שמות יב,מב), "ליל שימורים הוא להשם" (שם), במקום העדר יחוד שמו ית' על הלילה הרי הלילה הזה נתיחד לו ית'. ואם בדרך כלל מתחזק בעל לשון הרע במקום העדר יחוד שמו ית', הרי בלילה הזה מתהפך קלקול הלשון ל"פה סח" בקדושה ולא גילוי דרך דילטוריא של גנות אלא גילוי של כל גנוזות של שבחו ית' בפה-סח.
[שייך אף לאות הקודם]
הנה כל הענין שאין הקב"ה מיחד שמו על הקלקלה [על הרעה בל' המדרש] ע"כ הוא בחינה מסוימת שאינה כוללת לגמרי שהרי הרבה מעלות יש בלילה בפרט שיש בו חוט של חסד וכמו"כ כתיב ובלילה שירה עמי וכו' הלילה אינו זמן שאין בו יחוד שמו ורק על ענין מסוים הוא כך , הרי נתבונן על אימת בא הכתוב על שעת הבריאה הוא אמור ולא מחמת חטא הוא בא אלא מציאות של הסתר מסוים וכענין מידת הדין השולט בלילה כי בחינת זמן יש לכל דבר
ואם הלילה מצד עיקר בריאתו הוא הזמן המיוחד של מידת הדין ושיש בו בחינה של אי יחודו ית' לא יתכן מצד המושג שינוי בליל פסח שיתהפך עיקר המציאות של לילה ובאמת הרי זה ברור שעדין כל לילה נחשב לקלקולא ביחס לדברי המדרש שהרי אי כדבריו הרי לא בא להחיל זה אלא על ליל הפסח וכי נימא [לדבריו] שאחר יצ"מ כבר אין מקום התגדרות מסוימת ביחוד לבעל הלשון הרע בלילה
ומה שבליל פסח כתיב "הוא הלילה" "וליל שימורים" אינו נסתר כי כמשנ"ת אין הלילה זמן עם העדרות יחודו ח"ו ורק שיש בו מענין זה בחינה מסוימת של קלקולא אך ברור כי אפשר לפעול בו טוב וקיים בו טוב ואם כן אין כאן איזה מהפך מן הקצה לקצה על עיקר ענינו של הלילה ואם מצד הבריאה של המושג לילה יש יחוד לבעל הלשון הרע לא יבא השינוי על ידי הופעת טוב מסוים שבליל הפסח
ח. ואם בבעל לשון הרע נאמר ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו", הרי נהפך כאן אותה גבורה לזרמי התגברות של המרבה לספר ביציאת מצרים, בשבחו של מקום. והיינו ההדגשה בכל המרבה לספר, פה המתגבר לספר שבחו ית', זה לעומת זה "ללשוננו נגביר".
ט. והם הם דברי בעל ההגדה על אותם המסובים בבני ברק "והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה" אותו הלילה דוקא, הכוונה ליחס את הסיפור לעצם מהות הלילה, המתגלה באותו לילה, שנהפך לליל שימורים להשם.
האם כך יתכן לקרא את כונת בעל ההגדה ?
י. ובכל המצוות יש זמן ותאריך מסויים אבל כאן נתוספה ההדגשה על כלליות ענין לילה עצמו. "כל אותו הלילה".
כנ"ל
המאמר ברצף
א. "מעשה ברבי אליעזר ור' יהושע וכו' והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה". בודאי שצריך להתעורר על שימוש לשון זה "כל אותו הלילה" מבלי לציין איזה לילה היינו ליל ט"ו.
ב. "ואפילו כולנו חכמים וכו' מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". הנה ודאי שכן היא בהרבה מצוות כגון הנותן מעות לצדקה שכל המרבה הרי זה יותר משובח ומהו א"כ היחוד בזה בסיפור יציאת מצרים.
ג. ונקדים בביאור חומר המיוחד של ה"בעל לשון הרע" שאמרו ז"ל (ערכין טו) שכבר כרתו דוד ברוח הקדש שנאמר (תהילים יב,ד) "יכרת ה' כל שפתי חלקות". עוד הפליגו ז"ל על בעל לשון הרע שכאילו כפר בעיקר שנאמר (שם,ה) "אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו". "שתו בשמים פיהם ולשונם תיהלך בארץ" (עג,ט).
ד. ויבואר ענין זה על פי הטעם למה זה שמכל חטאות הדיבור נבחר ונקבע תואר "רע" דוקא על צורה אחת היינו המדבר בגנות חבירו. והלוא יש אופנים אחרים כגון ניבול פה וליצנות וכדומה שגם הם רעים ולמה נדבק שם "לשון הרע" רק על אופן אחד בלבד.
ה. והענין בזה הוא משום שכל פיתויי החטאים בדרך כלל בנויים הם על יסוד התאוות, ואילו לשון הרע, שהגדרתה היא הסיפור בגנותו של אדם, כל עצמה אינה יונקת את חיותה אלא ממציאות הרע בעצם, "אהבת רע מטוב" (תהילים נב,ה), והיינו התואר "לשון הרע". אלמלא מציאות הרע בעולם היה חסר עיקר הפיתוי של לשון הרע.
ו. והנה בתחילת הבריאה נאמר "ויקרא אלקים לאור יום ולחושך קרא לילה" (בראשית א,ה), ופירשו חז"ל (בראשית רבה פרשה ג פסקה ו) שלא נאמר ולחושך קרא אלקים לילה כמו שנאמר על האור מפני שאין הקב"ה מיחד שמו על הקלקלה היינו חושך. ונקטינן שלכן במקום שהקב"ה מונע הזכרת שמו ויחוד שמו, דוקא שם מוצא לו בעל לשון הרע את חיותו ותקיפותו. והיינו "שפתינו אתנו מי אדון לנו". מתחזקים הם בעלי לשון במקום שכביכול מסלק עצמו. "שתו בשמים פיהם". "איכה ידע קל ויש דעה בעליון" (תהילים עג,יא).
ז. ובגלות מצרים אמר משה "אכן נודע הדבר" (שמות ב,יד). שטעם היות ישראל בגלות היה משום מציאותן של דליטורין בתוכם (רש"י שם ע"פ מדרש רבה פרשה א פסקה ל). ואז בבא ליל גאולתם וההוצאה מגלות, נזכר דבר חדש שקלקולו של הלילה שמנע הזכרת שמו עליו, נהפך לגמרי מן הקצה אל הקצה ונאמר עליו "הוא הלילה הזה להשם" (שמות יב,מב), "ליל שימורים הוא להשם" (שם), במקום העדר יחוד שמו ית' על הלילה הרי הלילה הזה נתיחד לו ית'. ואם בדרך כלל מתחזק בעל לשון הרע במקום העדר יחוד שמו ית', הרי בלילה הזה מתהפך קלקול הלשון ל"פה סח" בקדושה ולא גילוי דרך דילטוריא של גנות אלא גילוי של כל גנוזות של שבחו ית' בפה-סח.
ח. ואם בבעל לשון הרע נאמר ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו", הרי נהפך כאן אותה גבורה לזרמי התגברות של המרבה לספר ביציאת מצרים, בשבחו של מקום. והיינו ההדגשה בכל המרבה לספר, פה המתגבר לספר שבחו ית', זה לעומת זה "ללשוננו נגביר".
ט. והם הם דברי בעל ההגדה על אותם המסובים בבני ברק "והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה" אותו הלילה דוקא, הכוונה ליחס את הסיפור לעצם מהות הלילה, המתגלה באותו לילה, שנהפך לליל שימורים להשם.
י. ובכל המצוות יש זמן ותאריך מסויים אבל כאן נתוספה ההדגשה על כלליות ענין לילה עצמו. "כל אותו הלילה".