ידוע דברי הגר"ח ועוד שיחידת הסיפור יציאת מצרים הוא שהמצוה הוא שצריך להיות בלשון של שאלה ותשובה
ויש לחקור האם הוא רק מכשירי מצוה או שהוא מצוה עצמה
והנה במשנה מנחות פרק י משנה ג תנן שהקצירה של העומר נחשב כמצוה משום דהתורה כתבה בפירוש "וקצרתם", ולכך צריך לקצור דוקא משדה הקרובה לירושלים ולא מן הרחוקה משום דאין מעבירין על המצוות, משא"כ בשתי הלחם או שאר מנחות שהקצירה הוא רק הכשר מצוה אין צריך לקצור דוקא משדה הקרובה לירושלים. כן כתבו התוספות מנחות פה
ואם כן גם אצל סיפור יציאת מצרים שהתורה כתב והיה כי ישאלך בנך... משמע דהוא עצם מצוה ולא רק הכשר מצוה
ואם כן יש לחקור באופן שראובן שואל לשמעון המה נשתנה ושמעון עונה עבדים היינו, הנה כמו ששמעון יצא מצוות יציאת מצרים אף שהוא בעצמו לא שאל (והיינו כפי מה שפסק הרמ"א שאין צריך לחזור ולשאול מה נשתנה אחר ששאל אחר, ודלא כשיטת הרמב"ם) כמו כן ראובן ששאל צריך לצאת מצוות יציאת מצרים על אף שלא ענה ולא אמר עבדים היינו דמה החילוק
ועל כל פנים לפי מה שמביא השערי תשובה או"ח סימן תקעז סק"א שאם מכין נרות שעוה להדלקת נרות של חנוכה ואחר כך מצא שמן זית שאסור להחליפו כיון דאין מעבירין על המצוות, כמו כן מי שאמר לבנו אחד שישאל המה נשתנה ואחר כך רוצה שישאל הילד האחר קודם כגון שהוא גדול ממנו או להיפך..., זה אסור לעשות כיון דאין מעבירין על המצוות.