זה לשון השל"ה מסכת פסחים נר מצוה כט
ויחזור לביתו, ויתנהגו הוא ואשתו כמלך וכמלכה, ובני ביתו כבני מלכים, ויכינו כלי כסף וזהב ובגדי משי ורקמה מכל מה שחננם הש"י, והכל כדי להראות לכל שמחת לבו בחסדו של מקום. וקדושת הלילה הזו וכל הדינים הנוהגים היא קדושה רבה במאוד, כי אז בחר בנו הש"י מכל העמים וקדשנו במצותיו. על כן ראוי לאדם להיותו נזהר שלא ידבר בלילה זו שום שיחה משיחת חולין, ויזהיר בני ביתו על זה, ולא יהיו נפרדים מדביקות הש"י רגע כמימרא, רק יתעסקו הכל במצות הלילה הזה ובסיפורי ניסי מצרים ולפרסמם לבני ביתו. ואם הקב"ה חלק לו חלק בבינה ויודע סודות העניינים, יעסוק בהם. ועוד מטעם אחר שלא ישיח שום שיחה עד אחר אכילת אפיקומן, כי ברכת פרי האדמה שמברך על הכרפס קאי גם כן על אכילת מרור כמ"ש רשב"ם וכן הסכים הרא"ש, ושעל כן אין לברך בורא נפשות רבות אחר אכילת כרפס אף אם היה אוכל כזית, כדי שיהיה פוטר ברכת פרי האדמה הזה גם על המרור, ואם כן איך ישיח ויפסיק ביניהם במה שאינו מעניינים של הסדר. כשמברך אמצה ומרור יכוין בברכתם גם כן על הכריכה, גם מן הראוי כשמברך על אכילת מצה שיהיה במחשבתו גם כן אכילת אפיקומן שיאכל בסוף, וכשהוא כך איך יפסיק. ובר מן דין, יחשוב האדם המצוה הבאה לו פעם אחת בשנה, ואח"כ כל השנה אלו מצוות עוברות ממנו, על כן בשעתם יכבדם ויאהבם וידבק בהם לא יפרד מחשבתו מהם. וראיתי מבני עליה המחבבים מצוות, היו מנשקין המצות והמרור, וכל המצוות בעת מצוותן, וכן הסוכה בכניסתם וביציאתם, וכן ארבעה מינים שבלולב, והכל לחבב המצוה. ויש ללמוד זה ממה שכתב רמ"א בסימן כ"ד, יש נוהגין לנשק הציצית בשעה שרואה בם, והכל משום חיבוב מצוה, ואשרי מי שעובד את ה' בשמחה ובטוב לבב ובדביקה וחשיקה וחפיצה:
ויש לעיין אם יש לדבר זו שורש גם מצד ההלכה או רק יובן מצד רמיזת הענינים בפנימיותן