פורום אוצר החכמה

הגר"מ זמבא הי"ד יצא לידון דלהמבואר ברמב"ם שמצות הזכירה אינה מצות נקמה, א"כ עולה שאף מצות המחיה אינה מצות נקמה אלא מצות איבוד בעלמא הוא, א"כ יש לחקור בדין עמלקי טריפה דלא מקרי חי שהרי ימות תוך י"ב חודש אם יש מצוה להורגו, ואמר הגר"מ שאם נימא שמצות המחיה מצות איבוד בעלמא הוא א"כ כיון שכבר הך עמלקי אבוד הוא אין מקיים מצוה בזה שמקרב מיתתו והורגו עכשיו, אבל אי מצות המחיה מצות נקמה היא שפיר יש מצוה להרוג אף עמלקי טריפה שע"י הריגתו מתקיים נקמת ה' בעמלק עכ"ד הובא בספר גור אריה יהודה, ונראה לי דלהמבואר בדברי מרן הגרי"ז שדייק ברמב"ם שבשעץ מחית עמלק למעשה יש מצוה לעורר השנאה וכן עשה שמואל שקרא פרשת עמלק קודם ששיסף לאגג א"כ בכל מחיה של עמלק מתקיים גם איבוד וגם נקמה ודו"ק ויש להוכיח שיטת רש"י שמצות מחית עמלק היא משום נקמה ולא עונש איבוד בעלמא והיא שהגאון מטשיבין זצ"ל הוכיח מרש"י פסחים ס"ח ע"א ד"ה מנקבן שעמלקי צריך להרגו ביסורים ולא בהריגה סתם שכן כתב רש"י שם בסו"ד מיחוי לשון נקיבה וחיבול כמו תמחה את זכר עמלק ולמד מזה שצריך ליסרו כפשט לשון הכתוב תמחה, ומדויק נמי דעת רש"י שמצות המחיה משום נקמה היא הובא בקובץבית אהרון וישראל שנה ט"ז גליון ג' עמ' קכ"ז.

בענין דברי הגרי"ז לעורר השנאה, אצרף הרשום אצלי.

הנה יש לעיין בכה"ג שנמחה זכר עמלק מן השמים לגמרי אם ישנה למצות זכירת מעשיו, דהנה בלשון הרמב"ם הל' מלכים ה,ה מבואר דהזכירה היא כדי לעורר איבתו שאסור לשכוח איבתו ושנאתו, וביותר בלשונו בסה"מ מ"ע קפט לעורר הנפשות להלחם בו ולזרז את העם לשנוא אותו עד שלא תשכח המצוה, וראה ספר החינוך מצוה תרג. משמע דכל הזכירה ע"מ לשנוא, ותכלית השנאה היא לקיים בו דין המלחמה והמחיה.

ויתירה מזו מבואר בס' החינוך שם דהמצוה נוהגת היא רק בזכרים כי להם לעשות המלחמה ונקמת האויב לא לנשים. וכן ביאר הגר"י פערלא (הובא בשמו במקראי קודש) בשיטת הבה"ג והיראים שלא מנו מצות הזכירה כמצוה בפנ"ע דזה נכלל במצות המחיה. והביא עוד לשון הפסיקתא רבתי יב,ד: הוו זכורים לו למחות שמו מן העולם. וכ"נ מל' הרמב"ן סו"פ כי תצא, ועי' היטב משנ"ב תרפה,טז.

ועי' חי' מרן רי"ז הלוי על שמואל ובספר זהב משבא כאן.

ולפי"ז יש לדון דבכה"ג דלא משכחת לה אופן של מחיה לא תהא מצות זכירה נוהגת כלל. אולם ראה בתרגום יונתן עה"פ לא תשכח דזה קאי ליומי משיחא דלא תתנשי. ולכאורה זה כוונתו דאפילו אחר שימחה שמו שהמשיח יכרית את זרעו, עדיין תהא מצוה שלא לשכוח את מעשיו. אולם ראה תרגום יונתן פר' בשלח דאף מצות מלחמת עמלק איכא בימות המשיח ואף לעתיד לבוא, וצ"ב .

להוסיף להנ"ל-

דהנה רש"י עה"ת כתב הטעם שיש לאבד אפילו בהמתם של עמלק שהוא בשביל שלא ישאר זכר עמלק לאמר זאת בהמה של עמלק היתה.
ואילו בשמואל כתב רש"י הטעם שציוה הקב"ה על שאול להרוג אף בהמתם, שהוא משום שהיו עמלקים הופכים עצמם לבהמות ע"י כישוף,
והוא פלא למה הוצרך לכתוב טעם אחר ממש"כ בפירושו עה"ת שהוא בשביל לאבד זכר עמלק.

ונראה, דהוקשה לרש"י למה זה נענש שאול על שהשאיר הבהמות להקריבם לגבוה, הרי בעצם הקרבתם וזביחתם הרי הוא מאבד אותם מן העולם, ומה בכך שהוא מעלה אותם לגבוה.
אכן כל קושיה זאת אינה אלא לפי הטעם דהוא בשביל למחות שם עמלק מן העולם, וא"כ מהני לזה אף הקרבתו לגבוה.
ולפיכך כתב רש"י דהיה שם טעם נוסף שהעמלקים עצמם נהפכו בכישוף לבהמות, וממילא בזה בעינן להורגם מתוך שנאה כמוש"כ הגרי"ז, ולזה בודאי לא מהני כשמקריבם בדחילו ורחימו לגבוה כמובן, אלא יש לו לשספם ברוב שנאה, ולכן נתבע שאול על שלא קיים את דבר ה'.

לרה"ג אברהם:
מסתבר שאדם שנעשה בהמה על ידי כישוף פסול להקרבה (ואף שהרוב היו רגילות, בריה אינה בטילה אלא אם כן תאמר שרק מדרבנן אינה בטיהל ואז עדיין לא גזרו) ולכן הוכיח אותו. ובכך נדחית הראיה.

רש"י מסכת פסחים דף סח עמוד א
מנקבן בסכין - שיצא הרעי, שאם יניחנו בתוכן יסריחו קודם שתחשך, ולשון מיחוי - שמוציא פרש רכה דנמחת בתוכה דשנפי"ר בלעז +להמיס+, כמו וממחה ושופך (מעשר שני פרק חמישי משנה א'), וכמו המחהו וגמעו (פסחים לה, א), לישנא אחרינא: מיחוי לשון נקיבה וחיבול, כמו תמחה את זכר עמלק (דברים כה).

מדברי רש"י המודגשים יש שלמדו, כמובא בפתח אשכול זה, שיש עניין לייסר את עמלק, או שאם אי אפשר להורגו ואפשר לדוקרו מחוייבים בכך עכ"פ.

ולענ"ד דברים אלה קשה לאומרם, שהרי על פניו דברי רש"י קשים מאד - מהיכן למד משמעות זו בלשון 'תמחה'? הלא דבר הלמד מעניינו הוא שזו לשון מחיקה והשמדה, ולא לשון נקיבה וחיבול. ועוד לשון זו מצויה בתורה, כמו "ומחה אל מי המרים" (במדבר ה כג) במגילת סוטה, ועוד הרבה, ובכולם מובן שזו המשמעות, ומה מקורו של רש"י לפרש כאן באופן אחר?

שמא י"ל שהסיבה לכך היא היות ומדובר כאן על 'מיחוי קרביו', ובלשון ראשון פירש רש"י באופן שאינו קשור ל'מחה' של התורה, אלא לשון המסה והחלקה, כאשר בא לפרש בלשון שני ע"פ לשון 'מחה' של התורה 'מיחוי' צריך להיות מוסב על הקרביים עצמם ולא על מה שבתוכם, וא"כ זה צריך להיות משהו דומה להריגתם והכרתתם של הקרביים. לכן מפרש רש"י שצריך לעשות לקרביים השחתה ע"י נקיבה וחיבול, כדרך שעושים למי שרוצים להרוג, אבל אין כוונתו לחדש משמעות חדשה במילה 'תמחה'.