לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא
איתא בגמ' סנהדרין (סה' ע"ב): רבא [ריעב''ץ גרס 'רבה'] ברא גברא [אדם - על ידי ספר יצירה שלמדו צרוף אותיות של שם – רש"י] שדריה לקמיה דרבי זירא [שלחו לרבי זירא] הוה קא משתעי בהדיה [רבי זירא דיבר אליו] ולא הוה קא מהדר ליה [ולא השיב לו, ופי' במהרש"א, לפי שהיה בו רק הרוח החיונית המצויה גם בבעלי חיים, אך כח הנשמה שהוא הדבור לא היה יכול לברוא, וזה רק בכוחו של הקב"ה. כמו שפי התרגום על הפסוק (בראשית ב' ז'): וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה. והות באדם לרוח ממללא, ע''ש. בספר כלי חמדה (לרבי מאיר דן פלאצקי, אבד"ק דוואהרט. י"ל בפיערקוב, שנת תרס"ו. פ' מצורע) ביאר, שאע"פ שהנביאים והתנאים והאמוראים יכלו להחיות מתים, מ"מ הדיעה והדיבור לחי העולמים, זהו רק בידי הקב"ה, דיבור זה חלק אלקי ממעל.
איתא בגמ' ברכות [מו' ע''א], רבי זירא חלש [חלה] על לגביה [בא לבקר אותו] רבי אבהו קביל עליה [קיבל רבי אבהו על עצמן] אי מתפח קטינא חריך שקי [כך היו קורין לר' זירא – רש''י] עבידנא יומא טבא לרבנן [אעשה יום טוב, דהיינו סעודה גדולה] אתפח [רבי זירא הבריא] עבד סעודתא לכולהו רבנן [רבי אבהו עשה סעודה לחכמים] כי מטא למשרי [כשהגיע זמן תחילת הסעודה] אמר ליה לרבי זירא לישרי לן מר [אמר רבי אבהו לר' זירא שיברך על הלחם ויוציא את החכמים] אמר ליה [רבי זירא לרבי אבהו] לא סבר לה מר להא דרבי יוחנן דאמר בעל הבית בוצע. שרא להו [בירך רבי אהו ובצע] כי מטא לברוכי [כשהגיע זמן ברכת המזון] אמר ליה [רבי אבהו לרבי זירא] נבריך לן מר [יברך לנו מר ברכת המזון] אמר ליה [רבי זירא לרבי אבהו] לא סבר לה מר להא דרב הונא דמן בבל דאמר בוצע מברך. ואיהו כמאן סבירא ליה [והוא, רבי אבהו כמו מי הוא סובר] כי הא דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי בעל הבית בוצע ואורח מברך. בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה, ואורח מברך כדי שיברך בעל הבית.
והקשה הרשב''א, כיון שכך סובר רבי אבהו, מפני מה אמר לרבי זירא שיבצע. ותי' כיון שכל הסעודה נעשה עבור רבי זירא, סבר רבי אבהו שהוא נחשב כבעל הבית והוא צריך לבצוע.
האדר''ת הקשה על הרשב''א מאי קושייתו שרבי אבהו היה צריך לבצוע ולא רבי זירא כיון שהוא רבי אבהו בעל הבית, הא מבוא' בירושלמי [ברכות פ''ג ה''א] שרבי זירא היה כהן, וא''כ צריך לקיים בו 'וקדשתו' ופי' רש''י בפרשת אמור 'לפתוח ראשון ולברך ראשון', וכל הכיבודים הוא רק כשאין כהן, אך כשיש כהן הוא קודם. ותי' האדר''ת, שזה המעשה היה אחר ששחט רבה את רבי זירא, ורבי זירא היה חלש לאחר שהחיה אותו איזה זמן. וכיון ששחטו אותו יצא מדין כהן. ודבר זה היה פשוט לרשב''א שלא כתב 'וא''ת משום שכהן היה', כיון שנשחט פנים חדשות באו לכאן והוא בריה חדשה. ולכך תי' שרבי זירא היה עיקר הסעודה [ספר עובר אורח לבעל האדר''ת, סי' קסז'].
בספר הזכרון לרבי יצחק הוטנר [עמ' תרנט'] מובא מכתב מרבי חיים ברלין אב''ד מוסקבה וירושלים. שכתב להגאון האדר''ת על חידוש הנ''ל. לא אוכל להאמין ששכחת גמ' מפורשת בסנהדרין [צ' ע''ב] בסוגיא דתחית המתים מן התורה מנין, שנאמר 'ונתת את תרומת ה' לאהרן ולבניו' והרי אהרן לא נכנס לארץ ישראל, אלא שעתיד אהרן לחיות ויתנו לו תרומה, הרי שכהן הקם לתחיה חוזר להיות כהן.
ונלענ''ד לקיים שניהם, שתחיה ע''י צדיק איו דומה לתחית המתים שלעתיד לבוא. דהנה בודאי כהן שנפטר יקום לתחית המתים כהן כמבוא' בגמ' סנהדרין. אך תחיה ע''י צדיק אפשר לומר שמפני גודל הנס בריה חדשה באה לכאן. וכמבוא' לעיל בחששו של רבי זירא לסעוד שוב עם רבה בפורים, דהנה בספר כלי חמדה (לרבי מאיר דן פלאצקי, אבד"ק דוואהרט. י"ל בפיערקוב, שנת תרס"ו. פ' מצורע) כתב, שאע"פ שהנביאים והתנאים והאמוראים יכלו להחיות מתים, מ"מ הדיעה והדיבור לחי העולמים, זהו רק בידי הקב"ה, דיבור זה חלק אלקי ממעל. ולפי"ז ביאר את דברי הגמ' במגילה (ז' ע"ב): רבה ורבי זירא עבדו [עשו] סעודת פורים בהדי הדדי [ביחד] איבסום [בעת הסעודה השתכרו כמצות היום], קם רבה שחטיה לרבי זירא, למחר [למחרת] בעי רחמי ואחייה [התפלל רבה על רבי זירא וקם לתחייה], לשנה [שנה לאחמ''כ בפורים] אמר ליה [רבה לרבי זירא] ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי [בא נעשה יחד שוב סעודת פורים ביחד], אמר ליה [רבי זירא] לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא [לא בכל זמן מיתרחש נס, וזה שהחייתני בשנה שעברה איני רוצה לסמוך על הנס].
ולכאו' ממה חשש רב זירא הרי רבה יכל להחיות מתים? אלא רבי זירא חשש מהדיבור זה שחזר אליו הדיבור אחרי שרבה החיהו זה היה נס, מכיון שזה אין בכוחו של אדם, ומכך חשש ר"ז שהפעם לא יחזור אליו הדבור, ע"ש. ולפי''ז ברור הוא ששונה תחית המתים שתהיה במהרה שבודאי מי שיקום ידבר מתחיה ע''י צדיק, וכמש''כ לעיל.
[נכתב בס''ד ע''י א. פלשניצקי]