לדברי הלבוש הידועים שהמן גזר על הגוף ולא על הרוח - איך פורים קשור לעמלק?

[צופה_ומביט]

מבואר בחז"ל [ובכלל זה הלכה למעשה] שפורים עניינו מחיית עמלק, כי גזירת המן היתה בהיותו אגגי דייקא, בקום עלינו אדם רשע נצר זדון מזרע עמלק (אשר הניא), ועד"ז הלכו כל הספרים בביאור ענייני פורים, וכידוע מאד.

והנה בספר שומר אמונים במבוא השער פרק ו כותב ששמע מפי צדיק אחד מהמפורסמים בשם הבעש"ט הקדוש:

מה רצה הבורא ברוך הוא מעמלק הרשע לגזור עליו השמדה וכליון בכל הדורות יותר מפרעה וסיחון ועוג ולבן ומדין ומואב ובלעם ויתר רשעים שרצו לעקור זרע עם הקודש ח"ו. אלא שהמה לא בקשו רק לעקור ולכלות ח"ו הגופים, אבל עמלק הרשע בא ברוב כשפיו וטומאתו לעקור האמונה מישראל עם הקודש, ופעל ליתן בלבם ספיקות ח"ו, ועד היום עוד עומד קליפת העמלק לבלבל את ישראל בענין האמונה, ועל ידי זה הקפיד הקב"ה עליו יותר מעל כל הרשעים. והבטיחנו הבורא לעקור זכרו ושרשו מן העולם.

ובאמת זהו יסוד שמלא בכל הספרים, שעמלק הוא כוח טומאה רוחני שעומד כנגד עיקרי הרוחניות של ישראל, אמונה וקדושה, [ובא במלחמה גשמית – כדי לקרר את תוקף האמונה שעוררה יציאת מצרים במציאות הקב"ה והשגחתו והיותו כאב לישראל, קירר את האמבטיה כנודע], והפתח שלו לבוא על ישראל היה כי אמרו והסתפקו היש ה' בקרבנו אם אין, וכו' וכו'. ומדברים מזה באריכות גם בנוגע לפורים, המן מן התורה המן העץ הדעת טוב ורע אכלת, עניין פגם הדעת של עמלק ראשית שבעים גויים, ראשית לשבעים כוחות הנפש, וכנגדו האמונה עד דלא ידע למעלה מטעם ודעת, וכו', ראה בבני יששכר וספרי רבי צדוק הכהן ועוד ועוד.
[ואכן כשם שגזר הקב"ה כליון על עמלק בכל הדורות כך גם זכרון נס פורים עומד לדורות, כמו שכתב הרמב"ם בסוף הלכות מגילה: "כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר והרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם. ואע"פ שכל זכרון הצרות יבטל שנאמר כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיניי, ימי הפורים לא יבטלו שנאמר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם"].

ועכ"פ השומר אמונים בשם הבעש"ט מחדד להדיא שזהו ההבדל היסודי שבין עמלק לשאר שונאי ישראל שבכל הדורות, שעמלק לא בא על הגופות אלא על האמונה הקדושה. וכאמור, מלא בחז"ל ובכל הספרים שגזירת המן היתה מצד היותו עמלק, ומלחמת היהודים בשונאיהם אז היתה מלחמת עמלק ומחיית עמלק, ופורים בעצמו הוא זכירה ועשיה של מחיית עמלק.

ולא הבנתי הכיצד מסתדרים הדברים עם דברי הלבוש הידועים שבחנוכה תיקנו להלל ולהודות כי הגזירה היתה על רוחניות, להשכיחם תורתך וכו', גזירות שמד, משא"כ בפורים תיקנו משתה ושמחה שהוא מעשה בגופניות, כי הגזירה היתה על הגופות ולא שמד, וגם אילו היו ממירים דתם ח"ו לא היו מקבלים אותם.
[יש דעות שגם בפורים היתה גזירת שמד, והיו ניצולים אם היו נשמעים לשמד, (בעל הנתיבות במגילת סתרים על אסתר ג, יג, הגר"א על "להשמיד", תורה אור לבעל התניא מגילת אסתר בכ"מ, דרשות בית דוד לבעל הנחלת דוד דרוש י, ועיין רש"י מגילה טז, ב שהמן גזר שלא ילמדו תורה ולא יקיימו מילה תפילין וימים טובים), אבל הלבוש לא סובר כך, וכמדומה כך מקובל להבין].

ואם עמלק כל עניינו המיוחד, וכל שנאתו ומחייתו, היא משום שלא בא על הגופות כשאר אויבי ישראל, אלא על הרוחניות, על האמונה הקדושה, א"כ גזירת המן שהיתה להשמיד להרוג ולאבד את הגופות ["ממוות לחיים"] לא קשורה לעמלק, אלא הוא ככל שונאי ישראל שבכל הדורות.

ואדרבה, חנוכה היתה צריכה להיות קשורה לעמלק כי שם היתה גזירת שמד. ומה בין קליפת יוון לקליפת עמלק. אמנם חלק זה עכ"פ יש לבאר שתרי מילי נינהו. עמלק בא לגרום כפירה בעיקר, לקלקל האמונה הקדושה, משא"כ יוון באים כנגד קדושת התורה והמצוות, וגוזרים להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך. ואף שגם זה כרוך בסופו של דבר עם כפירה וחכמה חיצונית אנושית ופילוסופיה שמובילה לכפירה וכו', אבל סוכ"ס הגזירה שלהם בפועל היתה גזירת שמד על התורה והמצוות, ולא פעלו על עיקר האמונה, משא"כ עמלק. ולכן חנוכה מיוחדת לגלות וטומאת יוון, ולא לעמלק.

אבל עיקר הקושיה על פורים נשארת, במה קשור המן לטומאת עמלק אם עמלק כל עניינו לקלקל האמונה הקדושה, והמן גזר רק על הגופות ולא היה מקבל אותם אפילו אם היו ממירים דתם ח"ו.

ואמנם אפשר לומר שאכן דרכו של בעל הלבוש אינה עולה בקנה אחד עם היסוד הנ"ל בגדרו של עמלק, ומתאימה רק עם פשטות הכתובים שעמלק בא ללחום מלחמה גשמית ולהרוג את ישראל, ופשוטי דברי חז"ל בכ"מ שעמלק הוא רצועת מרדות לישראל וכלב נושך שבא להענישם ולייראותם כשאינם עושים רצונו של מקום, ובפרט כשנכשלים באמונה. ואת החילוק בין פורים לחנוכה ביארו מפרשים אחרים באופנים אחרים, ראה ב"ח וט"ז שם [שאף כתב על דברי הלבוש "ואינו נכון"].

אבל היות שדברי הלבוש כ"כ מפורסמים ושגורים בפי כל, ומאידך גם עניינו של עמלק וכו' מפורסם מאד, [וקשה למצוא הסבר אחר מדוע אין הכסא שלם ואין השם שלם עד שיימחה זרעו של עמלק, ומלחמה לה' בעמלק מדור דור, כי מחה אמחה, הקב"ה ממעל וישראל מתחת, וכו'], וכמדומה שלא מעמידים אותם כסותרים זה לזה, לכן נפשי בשאלתי למצוא יישוב לשאלה, כיצד יתאימו דברי כל הספרים על עמלק ופורים עם דברי הלבוש על גזירת המן ופורים.


ולע"ע חשבתי שתי דרכים, אבל שתיהן צריכות עדיין יישוב, בירור וביסוס:

דרך א. המן גזר גזירה מוחלטת על הגופות – ומטרת הגזירה היתה לייאש את ישראל מאמונתם בקב"ה, ובפרט בהיותם עם קרובו, ושהוא דואג להם ומנהל אותם ומשגיח עליהם בפרטות [שכל זה נתייסד והוכח ביציאת מצרים], שעל זה קאי בעיקר "היש ה' בקרבנו אם אין", [ראה בתנחומא יתרו סימן ג].

אבל צריך ביסוס לרעיון כזה, ומנין לומר כך, ומדוע שלא נאמר כך על כל שאר שונאי ישראל שבכל הדורות. ולע"ע אין זה אלא הכרח מחמת הקושיה הנ"ל, מה שמיוסד לנו שהמן בא מצד עמלק מול מה שמיוסד לנו מהו עמלק.


דרך ב. מבואר בספרים יסוד גדול, שבזמן גזירת המן לא היתה לישראל שום זכות להינצל מצד מעשיהם, ועל זה סמך המן שהפיל פור הוא הגורל, והצלת ישראל היתה מצד שהם בני בכורי ישראל, קשורים לקב"ה [ועם קרובו ושייכים אליו, חלקו ונחלתו] בעצם ולא במקרה, שזהו עניין כפרת יוכ"פ ג"כ וכו', ומה שהתברר בפורים הוא היסוד הזה [שכתוב כבר בתורה ובנביאים, אבל כאן התברר והתגלה במציאות], שהקשר בין ישראל לקב"ה אינו תלוי במעשיהם, אלא הוא קשר עצמי [יחס של בנים, וחתימת הקשר בברית, ושבועה, ובשם הויה שהוא המציאות והוא נצחיות קבועה שאינה בת הפרה], שעל כן אינם כלים לעולם, ולא יחליפם ולא ימירם באומה אחרת [אלא לכל היותר ינהיגם בתוכחה, ובחימה שפוכה וביד חזקה ובזרוע נטויה ימלוך עליהם, ויעשה את אשר בחוקיו ילכו ומשפטיו ישמרו].

עוד מבואר בספרים, וגם בהקשר של פורים, שממקום זה גופא נמשכת אמונת ישראל, שהיא מוטבעת בהם בעצמותם, [בנשמתם שהיא נברא שגדרו חלק אלוק ממעל, וממה שהוטבע בהם במעמד ההתגלות ואמירת אנכי בסיני, ומשכינת הקב"ה בתוכם] ואינה השכלה נרכשת מבחוץ. ודוקא בהיותה כזו, שלמעלה מטעם ודעת, היא מגיעה עד רישא דכל דרגין, למקום שאין בו שום השגה ותפיסה חיובית.

ואת הנקודה הזו בדיוק מקלקל עמלק. דעת דקליפה, שתולה את עניין האמונה בדעת, וממילא היא בגדר "ספק" [כי הדעת מתהפך לכאן ולכאן, ובא ומכריע], דהיינו שבאמת ביסודו של דבר יש כאן דבר מסופק [יש מקום ספק ולכן הדבר בעצמותו הוא מסופק], אלא שההכרעה באותו הספק היא כך וכך. עמלק מנתק את השפעת הדיבוק הפנימי העצמי של ישראל בקב"ה [ה"ברית", ומכאן התנגדותו למילה] שממנו אותה אמונה קדושה, והופך את האמונה לדבר שנובע משיקול הדעת וחשבונות, "היש ה' בקרבנו אם אין", וממילא גם אם המסקנה לחיוב, אין זו באמת אמונת ישראל אלא השכלה/הכרעה אנושית, ומוגבלת, ובסופו של דבר היא לא תעמוד כנגד כל מה שעליה לעמוד.

ובפרט בעניינים העמוקים הנוגעים ל"עיקר", מציאות השם, אחדותו, ייחודו, השגחתו, שם הדעת האנושית לא מסוגלת להכריע, ובוודאי במה שלמעלה מעלה גבוה מעל גבוה, ושם הדעת נכשלת, וממילא בהכרח תעמוד בראש האמונה הזו נקודה סתומה בלי דעת ובלי הכרעה, שהיא בעצם שורש כפירה שנמצא בראש כל בניין האמונה של האדם הזה. כי רק אמונה המוטבעת בישראל מפי הגבורה ומחלק אלוק יכולה להיות שווה ואיתנה גם היכן שאין כל השגה חיובית [ואדרבה, משם היא יונקת]. והלוא דווקא זהו ראש כל הבניין, ומשם כל הכוח, ואם שם אין אמונה חזקה ומוצקה איך יעמוד כל הבניין, הלוא במבחן קל וכל שכן קשה על האמונה, היכן שצריך לינוק את כוחה מיסודותיה – כבר לא תעמוד אמונה כזו, מאחר שבאמת אין לה יסוד, וכל כוחה הוא ב"ירחיק עדותו". ונמצא שעמלק גורם כפירה בעיקר ממש, בראש כל הבניין, וכל שכן שכל הבניין שבונה הדעת מתחת לזה הוא רעוע, ומחזיק מעמד רק כל עוד לא זקוקים לתוקף וחוזק האמונה, ובוודאי אין בו כלום היכן שצריכים לתוקף אמונה בלי גבול, דהיינו אמונה במסירות נפש, ובמסירות נפש ממש.

ולפי זה נמצא שהמן ועמלק נלחמים כנגד אותה נקודה עצמה: החיבור העצמי של קוב"ה וישראל, שהוא עצם ולא מקרה. שמזה נובעים כנ"ל שני דברים: א. הקשר והברית בין ישראל לקב"ה לא תלויים במעשיהם, אלא הם עצמיים, ונובע מזה שישראל אינם כלים ושלא ימירם לעולם באחרים. ב. אמונת ישראל אינה נובעת ותלויה בהשכלה ודעת, ואינה הכרעה אנושית, והיא מגיעה לראש כל דרגין, ואדרבה, משם כוחה. והמן ועמלק נלחמים כנגד אותו היסוד בעצמו, וכל אחד מהם פונה כלפי תוצאה אחת שלו. המן נלחם כנגד התוצאה הראשונה וגזר כליה על ישראל, ועמלק נלחם כנגד התוצאה השניה ומקלקל את האמונה הקדושה בספקות ומחשבות ובעצם מה שמעמיד את עניין האמונה על הדעת, שיש כאן ספק וצריכים להכריע בדעת.

דהיינו: יש לומר שהמן שגזר כליה על ישראל, הוא נלחם את אותה מלחמה של עמלק נגד אמונת ישראל. שהרי שניהם חד. דמה שישראל אינם כלים הוא כי יש להם ברית עם הקב"ה, חיבור עצמי, שאינו תלוי במעשיהם, שמשם גופא נובעת אמונת ישראל המיוחדת. ביאור זה נותן גם נופך להצעתנו הראשונה, דמה שסמך המן שגזירתו תקלקל את אמונת ישראל הוא משום שגזר כליה כנגד טבע המציאות הקדושה של ישראל, שממנו אותה אמונה קדושה.

ע"כ ביאור זה, אבל גם ביאור זה צריך ביסוס, ובעיקר שא"כ יקשה כנ"ל מה בין המן לשאר שונאי ישראל שבכל הדורות שגזרו כליה על ישראל, וכלשון הבעש"ט הנ"ל "שרצו לעקור זרע עם הקודש ח"ו", שדוקא המן נחשב כבא בכוח עמלק ושאר שונאים לא, ועל כן לא גזר עליהם הקב"ה מחיה כמו על עמלק.



סוף דבר, העניין עדיין צעו"ת אצלי. אודה ואשמח לכל עזרה.

[בברכה המשולשת]

יעויין בהרחבה בדברי מרן הגרימ"ח זצ"ל במי מרום על פורים, שהעמיק בכיוון דרך ב' הנ"ל, אך יותר.

[צופה_ומביט]

יעויין בהרחבה בדברי מרן הגרימ"ח זצ"ל במי מרום על פורים, שהעמיק בכיוון דרך ב' הנ"ל, אך יותר.

יישר כוח.
אשמח למיקוד המראה מקום.

והיות שטרם ראיתי שם, אבהיר שוב:
כפי שכתבתי, את ענייני [ובכלל זה עומקי] 'עמלק' המדוברים בכלל וסביב פורים בפרט אני די מכיר ב"ה, השאלה הספציפית היא האם וכיצד עולה כל זה בקנה אחד עם דברי הלבוש שגזירת המן היתה רק על הגופות ולא עניין אותו כלל שמד [אפילו לא ברמה של חנוכה].
האם המי מרום מדבר על כך? על הקשר בין מלחמת המן [רק] עם הגופות - למלחמת עמלק עם הרוח [האמונה והקדושה]?


למעשה, חשבתי עוד בנושא, ונזכרתי בביאורי הגרמ"ש, ויתכן שהבנתי כעת את העניין, בצורה פשוטה שלא מצריכה פלפולים ודוחק ודימוי מילתא למילתא.
עדיין מעבד את זה בעז"ה.

[בברכה המשולשת]

חצי מהספר עוסק בזה, כך שקשה לי למקד מראה מקום
אבל הוא בהחלט עוסק רבות בעניין זה ממש.

[צופה_ומביט]

חצי מהספר עוסק בזה, כך שקשה לי למקד מראה מקום
אבל הוא בהחלט עוסק רבות בעניין זה ממש.

שימחתני מאד.
יישר כוח גדול!

[צופה_ומביט]

למעשה, חשבתי עוד בנושא, ונזכרתי בביאורי הגרמ"ש, ויתכן שהבנתי כעת את העניין, בצורה פשוטה שלא מצריכה פלפולים ודוחק ודימוי מילתא למילתא.
עדיין מעבד את זה בעז"ה.

להלן הדברים, עד כמה שיכולתי בס"ד לכתבם ולסדרם ולהבהירם ולהיטיבם במיסת הפנאי לע"ע.
אקוה שיהיה לתועלת. ועכ"פ היסודות, והכלים להשלים פיתוחם ובניינם בס"ד, בוודאי נמצאים כאן בס"ד.

הביאור בס"ד [שהוא מיושב בעצמו, ומיישב את הדעת, והוא הוא העולה מביאורי רבותינו, וכמדומה יש שאמרוהו להדיא]:

היסוד בקיצור:
א. מאורעות העולם מקבילים למאורעות בפנימיות העולם. [מלחמה גשמית בין שני עמים כאן היא מלחמה של התנגשות כוחות בין כוחותיהם הרוחניים-פנימיים].
ב. מהנראה בעולם מי מתנגש עם מי ועל מה, מובן לגבי הכוחות הרוחניים-פנימיים מהו הכוח וכנגד איזה כוח הוא עומד.
ג. מי ששונא את ישראל מחמת סיבה כלשהי – התנגדותו היא להופעה/תופעה חיצונית של כוח ישראל. [כך הם רוב שונאי ישראל].
ד. מי ששונא את התורה והמצוות של ישראל – התנגדותו לישראל היא על זכייתם בקדושת המצוות / בקשר עם הקב"ה דרך תורה ומצוות / בתפקיד ישראל להשכין שכינה בעולם במעשיהם, והוא תולה את סגולת/קדושת ישראל במעשיהם. [לדוגמה: יוון].
ה. מי ששונא את עצם המציאות של ישראל – התנגדותו לישראל היא על עצמם ושורשם. [עמלק והמן, בלעם ולבן].
ו. עצמם ושורשם של ישראל הוא גילוי הקב"ה בעולם. לכן המתנגד לזה הוא שורש הרע והכפירה בעצמותו.

מכאן יותר לעומק בס"ד:
ז. המלחמה מתרחשת בשני מישורים, ובכל אחד מהם היא מתגלה בצורה של אותו המישור. בעולם הגלוי, בגשמיות: באים על ישראל להשמידם בלי סיבה אלא בשנאה טהורה לעצמותם של ישראל. בעולם הכוחות הפנימי: שורש הרע הטומאה והכפירה בא לעקור מהעולם את שורש האלוקות והקדושה. את גילוי הויה, [שמתגלה תמיד כאלוקי ישראל].

ח. משום שזו אותה מלחמה בעצמה, ורק מתרחשת בכל מישור בצורת המציאות של אותו המישור, לכן בעצם המלחמה הגשמית הזו – פוגע השונא גם ברוחניות של ישראל. [ואדרבה, ככל שהוא לא יעסוק בכך להדיא, אלא יילחם רק משנאה טהורה לעצם המציאות של ישראל בלי סיבה – הוא יותר יפגע בשורש הקדוש של ישראל, שכן רק כך מלחמתו משקפת התנגדות לשורש בעצמותו, ולא לביטוייו וענפיו, ברעיונות הנובעים ממנו ומשקפים אותו, בהשפעתו בעולם וכו'].

ט. נקודת ההשקה/חיבור בין העולמות הנ"ל, ונקודת חיבור ההשפעות הנ"ל [באות הקודמת], יש לה ביטוי גלוי בכך שעצם המלחמה הגשמית מקררת את אמבטיית האמונה.

י. כל זה בעמלק שבא כאומה, כאנשים מציאותיים שזו מהותם ושמם, ולא כרעיון. כשעמלק הוא אומה – אזי אדרבה, דוקא ככל שהם יותר מרוחקים מלעסוק ברעיונות, ושונאים את עצם המציאות של ישראל בעולם, את ישראל האומה, האנשים המציאותיים – דוקא בכך מתגלה שהם עמלק ומהו עמלק ודוקא בכך יכולת פגיעתם בישראל ה"י, כמשנ"ת.

יא. ויש שמופיע בעולם הכוח של עמלק, שלא באומת עמלק, שאז הוא מופיע כרעיונות, של כפירה ושל קעקוע האמונה, ובאופן שלא כופר רק בהשגחה אלא בכלל במציאות הויה ח"ו. באופן הזה אין כאן מציאות גשמית שמלובש בה מציאות פנימית, אלא המציאות הפנימית היא בעצמה מופיעה בעולם [אמנם לא ככוח רוחני טהור, שאין לו אחיזה בעולמנו הגשמי, אלא ברוחני שבעולם – דהיינו תודעת האדם ונפשו: ככוח תודעתי, נפשי, "רוחני" במובן של תודעה ונפש והכרה ומחשבה של אנשים]: ברעיונות ואמונות של אנשים, במניעים ויצרים של אנשים, בתפיסת עולם והכרה של אנשים, ואז המלחמה מתגלה כאן בעולם כמלחמה של רעיונות ואמונות. באופן כזה נמצא עמלק בתוך אנשים שאינם דוקא מאומת עמלק [ולא בהכרח יש מוצא משותף שמאחד אותם, אלא יש רעיון משותף שמאחד אותם. ובאמת שבזה הוא עוד יותר דומה למציאות ישראל, שהיא אומה שאמנם ביסודה מוצא – זרע אברהם – אבל בסופו של דבר, זו אומה שמה שמגדיר אותה ומאחד אותה לאומה הוא רעיון משותף: אמונת ישראל. ולכן בגילוי עמלק מסוג זה יש סכנה עוד יותר גדולה לפגיעה בשורשם של ישראל שהיא אמונתם].

יב. באופן שכזה נמצא עמלק גם בכל יהודי. דהיינו: האדם הוא עולם קטן, כל חלקי הבריאה נתנו מכוחם ומהותם כדי לברוא את האדם ["נעשה אדם"]. יש באדם מערכת וסדר של דומם צומח וחי, ובהם מושל החלק האנושי המיוחד ["דעה ודיבור"]. ובחלק האנושי ["מדבר"] גופא של האדם יש בכל אדם את שבעים כוחות הנפש – שכאומות בעולם הם שבעים אומות, שבעים סוגי המין האנושי, המתייחדות כל אחת בכוח אחד מהשבעים שהוא העיקרי בה והמנחה אותה והם הגילוי העיקרי שלו במין האנושי. ויש בכל יהודי את הנשמה הקדושה – שכאומה בעולם זו אומת ישראל חלקו של הקב"ה שלכל אנשיה נשמה זו, שהיא כוחם ומהותם העיקרית, והם הגילוי שלה במין האנושי [ואין לה שותפים בזה, שלא כשאר אומות שחולקים במידה ידועה את כלל שבעים כוחות הנפש האנושית]. ויש בכל יהודי את כל המתנגדים לאותה נשמה – שבעולם הם האומות המתנגדות לישראל, ובפרט אלו שבהם גלו ישראל, ושאר שונאים לדורותיהם. ועמלק בראשם, כראשית גויים, כוח עמוק של רע וכפירה שעומד כנגד הביטוי הראשוני ביותר של הנשמה הקדושה: עצם האמונה והחיבור העצמי לקב"ה. כמו"כ עד"ז יש בכל נשמה של יהודי את כל היסודות של אומת ישראל בעולם: כוח של אברהם, שהנושא אותו במציאות העולם ההיסטורית באומת ישראל היה אברהם האיש יסוד האומה, שנשמתו היתה כולה מאותו היסוד שהוא היה הגילוי שלו בעולם כאיש שלם, ובנשמה הוא יסוד בנשמה של אותו הכוח. וכן יצחק, ויעקב, וי"ב שבטים, ומשה, ואהרן, ודוד, וכל הגואלים שעמדו לישראל, והכוחות המסויימים שעומדים בישראל כנגד כל גלות וכנגד עמלק, את הכל יש בנשמה שהיא ה"עולם קטן" המקביל ממש – באופן של היינו הך ממש - לאומת ישראל בעולם.

יג. הספרים הקדושים עסקו בעיקר בהתגלות הזו של כוח עמלק, הפנימי. לא עמלק כאומה גשמית [שאז כנ"ל הוא בא להשמיד את מציאות אומת ישראל בעולם, ודוקא לא עוסק כלל ברעיונות כמשנ"ת], אלא כוח עמלק, עמלק כרעיונות ואמונות ותפיסות, ככפירה והסתה והדחה וטומאה, הן בכלל העולם ואנשים ותנועות ולפעמים אומות שונות הנושאים את הרעיונות האלה ומפתחים אותם ומפתים בהם ומשכנעים וכופים עבורם, והן בכל יהודי ויהודי כנ"ל. והסיבה שהספרים עוסקים בעיקר בזה היא משום שאומת עמלק כבר איננה, ולא ידועה, ולא איתה העסק שלנו מאז. אין אומת עמלק שלוחמת במציאות של אומת ישראל [רק לפעמים מפציעה פתאום בעולם אומה שכזו, וכמו גרמניה הנאצית, שאין בינה לאומת עמלק ולא כלום, ומכאן למדו שהיא בעצמה התגלות חדשה של כוח עמלק בעולם בצורתו המקורית, כאומה גשמית שבאה כאומה על אומת ישראל להשמידה ולבטל את מציאות ישראל מן העולם]. אלא בעיקר יש רעיונות ואמונות ותפיסות של עמלק שלוחמות ברעיון ואמונה ותפיסה שהם הם כל עצמה של "אומת ישראל": "אומה שהיא יודעת את ה'" (רמב"ם ע"ז א, ג), ולפי הכוזרי והמקובל: סגולה ותכונה של גילוי והתגלות אלוקית בעולם. לסתום את הסגולה הזו, ולהכחיד את הרעיון והאמונה האלה ח"ו. וכן כנ"ל ישנו יצר וכוח עמלק שבנפש כל יהודי ["עולם קטן" כנ"ל] שמסיתו ומדיחו לאותה כפירה וטומאה בדיוק. אותו כוח עצמו שבעולם הגדול – כפי שהוא בעולם הקטן [שאז בהכרח המדובר הוא על הכוח הפנימי (המניע את אומת עמלק כנ"ל), שבא להרוג את נשמת ישראל, ולא על הגילוי הגשמי באנשי אומת עמלק שבאים להרוג את אומת ישראל שבגוף].

יד. וממילא, גם כשהספרים עוסקים לבאר את הפרשיות ההיסטוריות של מלחמות אומת עמלק והמן כנגד אומת ישראל במציאות, הם מדברים על טומאת עמלק ורעיונות וכפירות ותפיסות עמלק, על הפגיעה שלו ביסוד ושורש קדושת ישראל, באמונת ישראל, בגילוי הקב"ה בעולם, וכו'. כי באמת – ברובד הפנימי המקביל של העולם – זו המלחמה שהתרחשה אז. ולנו – זה מה שיש ללמוד משם, ולא את מה שהתרחש בגשמיות הדברים, שפחות נוגע לנו, כל עוד לא קמה עלינו אומת עמלק גשמית היל"ת, שאז נלמד מהפרשיות הללו את המלחמה נגדה גם בגשמיות.

[צופה_ומביט]

הרחבת הביאור ביסוד הדברים בס"ד:

כמו ששאלנו לעיל לגבי המן, כך גם אצל עמלק המקורי ראו רק שנאה לעצם המציאות הגשמית של ישראל בעולם [לא ידוע לנו על שמד שהוא ביקש לעשות, לעקור את "העיקר הגדול ששתל אברהם" מישראל, אלא בא להשמיד להרוג ולאבד]. אלא שאצלו נודענו שמאחורי זה עמדה התנגדות "שרו של עמלק" ל"הויה אלוקי ישראל", שהיא בעצמה התנגדות לעצם המציאות של ישראל בעולם [שהם הם "פני הויה", שהתגלות הויה בעולם היא תמיד בהם ועל ידם ועל גבם ועבורם].

[התנגדות זו פירושה שעמלק הוא ראשית גויים. הוא עיקר טומאת כוח/כוחות העולם והאדם להיות כמציאות לעצמו, שראשה בכפירה ממש, והוא מתנגד לשכינת הקב"ה (הויה הוא האלקים) בעולם שהיא בישראל ועל ידי ישראל ועבור ישראל (אנכי הויה אלוקיך), כמפורש בכל פרשיות יציאת מצרים].

ומי שהודיענו כל זאת הם דברי חז"ל וסמיכות הפרשיות ודיוקי הפסוקים, ודברי הקב"ה על עמלק. מכל זה נודע לנו שעמלק הגיע על יותר מהריגה, ואף שבמציאות העולם הגשמית ראו רק שבא להילחם ולהרוג – אבל הכוח העומד מאחורי המלחמה הזו גופא היה התנגדות רוחנית למציאות הרוחנית של ישראל, לא באיזה פרט אלא בעיקר ובשורש. והביטוי שלה במציאות הגשמית הוא שנאה עצמותית לעצם של ישראל, שנאה בלי סיבה, שרוצה שלא יהיה ישראל בעולם.

וא"כ מכאן נלמד לכל מי שמלחמתו תהיה לעקור את ישראל, את עצם מציאותם בעולם, מצד שנאה טהורה בלי סיבה – שיהיה מוכח מזה שהוא מתנגד לעצם המציאות של ישראל – שבהכרח ההסבר לזה הוא התנגדות השורש שלו [דהיינו שהוא בעצמו שורש בטומאה, המתנגד] לשורש של ישראל. אחרת אין שום פשר לשנאה העצמותית הזו. ורק אצל המן מצינו כזאת, ואז כמובן שמתקשר לזה מיד מה שהמן הוא אגגי, ונעשה פשוט שהמן בא מצד עמלק שבו.

ואכן מתברר שאין שום שונא שעמד לעקור את ישראל – שראו אצלו שנאה עצמית כזו לעצם של ישראל. אלא אצל אחרים תמיד היתה סיבה, מדינית, כלכלית, תרבותית. שעכ"פ היא כמין מעטפת ולבוש שמתלבשת בו השנאה הפנימית-עצמית לישראל [שהרי עמלק ראשית גויים וכוחו מושרש בכל הגויים, ככוח השורש בענפים, אלא שסוכ"ס ענפים הם ענפים ולא שורש, ויש להם ביטוי וגילוי אחר מאשר של שורש]. אבל לא שנאה לא מוסברת, כמו עמלק [שנקרא בחז"ל משו"כ "השונא", בעצם], שאז מוכרחים לומר שהוא שונא לעצם המציאות, דהיינו לשורש הנקי והגולמי כמות שהוא, לנקודת המציאות, ל"הויה" [של ישראל, מציאותם המיוחדת שהיא "הויה" אלוקי ישראל שקרא אותם בני בכורי], ומזה מתברר שהוא בעצמו שורש ויסוד בטומאה העומד בטומאה כנגד שורש ויסוד הקדושה. ובזה עמלק הוא ראשית גויים כנ"ל, השורש העליון של כל הישות והכפירות התחתונות והחיצוניות, המהות שמתחת לכל הביטויים וההופעות.

כלומר:
אנו אמונים על ראיה של המציאות בעין כפולה, והבנה פשוטה שדברים לא קורים בעולם הזה מבלי שהם קורים בעולם הפנימי. ושם תחילה. [וע"ד שאין הקב"ה נפרע מאומה עד שנפרע מאלוהיה תחילה].

ואצל עמלק רואים במציאות שהוא שונא ובעצם ובלי סיבות ובלי חשבונות. ואצל המן ג"כ רואים שנאה כזו, מרדכי פגע בכבודו / העליב אותו – ולכן הוא מבקש שלא יהיו שום יהודים בעולם? מאי שייטיה האי להאי בכלל. אין פה שום נימוק. אלא בהכרח זו שנאה עצמותית שכרגע רק התלקחה והתגלתה ולא יכלה להסתתר עוד ומצאה על מה להיתפס ובמה לתרץ את עצמה לאחרים כלפי חוץ.

ואִילו אומות שגזרו שמדות על ישראל, לפנינו שהם עמדו כנגד החיצוניות של הקשר בין ישראל לקב"ה, תורה ומצוות, אבל עצם זה שהם לא רצו למחות את ישראל בגוף ובגשמיות, לעקור שם ומציאות ישראל מן העולם, עצם זה מראה שטומאתם לא נוגדת את השורש והתוך. הם אדרבה, מזהים את הקשר של ישראל לקב"ה, ואת תכונת ישראל המיוחדת, ואת שם ישראל – במעשיהם, בתורה ובמצוות שלהם. לכן אותם הם באים לבטל. וחושבים שבכך יבטלו את המיוחד של ישראל, ובכך לא יהיה יותר ישראל בעולם. הרי שלהדיא אינם מזהים את עצמותם של ישראל עם קשר לקב"ה, אלא רק את מעשיהם המיוחדים לה'.

אבל עמלק, וכן המן, אדרבה, לא אכפת לו מכל אלה כי הוא יודע שעצם מה שיהודי חי, בגוף, ונושם, ויש בו נפש ונשמה – כבר יש כאן כל שם ישראל, וכל המציאות המיוחדת של ישראל. כי הוא יודע את הקשר העצמי הזה, ועכ"פ שאם יש קשר – הוא עצמי. ממילא אותו הוא בא למחוק. כי עצם המציאות של יהודי מפריעה לו ושנואה עליו ועד כדי למסור נפשו על זה. שבזה [בגודל השנאה ועד כדי מסירות נפשו על זה] מתגלה שהוא ההופכי לזה גופא, שממילא "או עצם ישראל או עצם שלו", אבל שניהם יחד אי אפשר, שמזה מובן שגם הוא שורש עצמי בטומאה המקביל לשורש העצמי הקדוש של ישראל. והיות ששורש ישראל הוא הויה אלוקי ישראל, עמלק השונא והמתנגד העצמי לישראל שורשו הוא כפירה גמורה.

לגבי שאר עמים שרצו לעקור את הכל:
לבן ביקש לעקור את הכל בלי שום סיבה. אדרבה, יעקב רק היטיב לו, ובירכו ה' בגללו. ואכן גם לבן הוא שונא כמו עמלק, ואכן לבן הוא בלעם [אותו כוח בטומאה], ובלעם ועמלק בקשר אחד תמצאנו [ר"ש מאוסטרופולי בשם האר"י], שניהם משתתפים באותו הכוח [ראה בני יששכר]. אבל שונאי ישראל אחרים – לא נמצא עוד מישהו כזה בשום מקום, אצל כולם היתה סיבה. חלקם כי ישראל בא בגבולם, חלקם מסיבות שונות הקשורות לתרבות הכללית שרצו להנחיל, וכיו"ב.

לגבי פרעה יש לדון, גם הוא דעת דקליפה [כמדומה בחינתו בזה תחתונה משל עמלק], וגם הוא עכ"פ מתנגד להויה בג' אופנים [מי הויה, לא ידעתי את הויה, וגם את ישראל לא אשלח], ונענה באותם ג' גילויים [בזאת תדע כי אני הויה, למען תדע כי אני הויה בקרב הארץ, בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ] וכו', ועכ"פ ספק אם יש להקשות משם: א. מצרים ופרעה הוא שורש כל שאר הגלויות וכולהו איתנהו ביה. ובמצרים היו גם עמלקים ראשים ככתוב בזוה"ק. ב. במצרים ישראל באו בגבולם, ומפורש בתורה שפרעה עטף את שנאתו בתירוצים, פן ירבה וכו' ונוסף גם הוא על אויבינו ונלחם בנו. ג. פרעה לא רצה להשמיד את ישראל, אלא לשעבד אותם תחתיו, ובכך לעקור ח"ו שם ישראל מן העולם [יחד עם אמונתם, רמב"ם ע"ז א, ג], וזו בחינה אחרת מאשר עמלק שרוצה שלא יהיה במציאות שום גוף יהודי בעולם. [והחילוק מהותי: פרעה רוצה לעקור את הדעת של ישראל מן העולם. עמלק מבין שא"א לנתק בין הדעת של ישראל לבין המציאות של ישראל, כי הדעת הזו היא היא המציאות הזו. זו כל מהותה של מציאות ישראל. לכן הוא רוצה לבטל את הדעת של ישראל – בביטול גופם של ישראל].

מהי המציאות הנראית אצל המן ועמלק, המשקפת התנגדות עצמותית לעצם של ישראל:
המן רוצה השמדה כפשוטה, שמעידה על שנאה עצומה לעם ישראל, לעצם מציאותו בעולם. המגילה נותנת טעם קלוש לשנאה זו ["ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו"], ומבקשת בזה גופא להבהיר ולחדד שהטעם בהכרח אינו הסיבה, שהרי הוא כה קלוש ולא מנמק את הפעולה. אלא הוא רק הטריגר והדבר להיתלות בו. גם הנימוקים שאומר המן למלך – מפורש במגילה שלא הם הטעם של המן בעצמו. א"כ מבואר במגילה ששנאת המן אין לתלות אותה בשום טעם וסיבה, אלא היא שנאה מהותית, עצמותית, לעצם המציאות של ישראל.

לגבי עמלק הגעתו מתוארת כהפתעה, ולא ניתנת לה שום סיבה. "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים". מודגש בתורה גם שהגיע ממקומו בלי שאיש פגע בו והגיע אל מקומו ואיים עליו: "אשר קרך בדרך ואתה עייף ויגע". הוא בכלל לא חלק מעמי כנען שציוותה התורה להורגם, [הוא קרוב משפחה, נכדו של עשיו]. ומסתימת התורה רואים שכל זה לא היה כטקטיקה צבאית אלא מחמת שנאה לעצם המציאות של ישראל. [יעויין בשיעורי הגרמ"ש בכ"מ, שעשיו - ועיקר כוחו הזה הוא עמלק - הוא "שונא" (עמלק נקרא כך בכ"מ בחז"ל, "השונא" בסתם), שרודף ובא ממקומו (רש"י בהעלותך עה"פ קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך), שהוא מחמת שנאה לעצם המציאות של השנוא שאותה השונא לא יכול לסבול. זו "שנאת חינם" בעצם מהותה והגדרתה].

ואת חלק הכפירה של עמלק, ובפרט כנגד "הויה" אלוקי ישראל דייקא, רואים בעצם מה שהוא שונא כ"כ ובא לעקור עם שזה עתה יצא מתחת יד האימפריה האזורית/עולמית בנסים אדירים של שינוי הטבע [שהראו לכל שהויה האלקים האחד הוא אביהם ומלכם של ישראל]. מי מעלה על דעתו בכלל דבר כזה. וקודם כל, מכאן גופא מוכח עוד יותר ויותר גודל שנאתו לישראל ושהיא במסירות נפש, בלי חשבונות ובהקרבה עצמית. ולגבי הכפירה, מה שהמעשה הזה משדר כלפי חוץ הוא שעמלק סומך – או מציג עצמו כסומך – על איזה כוח טומאה או אליל שלו שיעזור לו, מה שלא יכלו לעשות אלילי מצרים, ובזה גופא הוא מקרר את האמבטיה לחשוב שלא מדובר כאן ב"הויה" אלא ב"אלוקי העברים" שיותר חזק מאלוהי מצרים דייקא. ומכאן מוכחת הכפירה שלו ב"הויה אלוקי ישראל". ואין להקשות שא"כ ההוכחה למניע אחד מחלישה את ההוכחה למניע השני, כי זה גופא סוד העניין: שההתנגדות למציאות ישראל ולהויה אלוקי ישראל – חד היא ממש, היא היא ממש.

ומה שמצינו כמו כן גם בסיחון ועוג שנלחמו עם ישראל, ומלכי כנען נלחמו עם ישראל, והפלישתים נלחמו עם ישראל. כל מי שמוזכר בשירת הים כמי שנפלו עליהם אימתה ופחד - למעשה נלחמו בישראל בבואם בגבולם. ובהכרח סמכו על משהו, וכמדומה מבואר כן בחז"ל, שסמכו על אלוהייהם שיעמדו במה שלא עמדו אלוהי מצרים. וכלומר שכפרו ב"הויה אלוקי ישראל". אמנם: א. כל אלה נלחמו עם סיבה: כשהגיעו ישראל למקומם. הם "אויב" ולא "שונא". ב. פשוט שהוא הוא מה שראו חז"ל והבחינו בסתירה הגמורה בין המציאות הזו לכתוב בשירת הים, והבינו שבינתיים חל שינוי, ואמרו שעמלק שבא בינתיים הוא הוא שקירר את האמבטיה. ודוק.

[ובזה גופא הוא ראשית גויים. הוא השורש הכללי של התעלמות וכו' שמעמיד את כל הגויים בכוחם העצמי ה"חיובי" המתנגד לישראל – ולביטול לקב"ה (דהיינו הך, כי ישראל הם "פני הויה" בעולם, האומה שבה מתגלה מציאות הקב"ה והשגחתו בעולם, ומתגלה מציאות של ביטול לקב"ה, והא בהא תליא משני הכיוונים) - איש בעניינו/כוחו הפרטי. האפשרות שלהם לעמוד ככוח עצמי היא מה שעמלק מסלק את המונע הגדול לזה, והוא סילוק הדעת וסילוק השורש שעושה עמלק, שהוא השורש הנלחם נגד השורש, לאיין אותו ולהעלים אותו ולנתק ממנו, ולבטל את הדעת. אצל הגויים פעולת עמלק קיימת וקבועה מיניה וביה, כי הוא הוא ראשם, ואצל ישראל הוא לוחם נגדם ומנסה להשפיע עליהם ולפגום בהם ה"י].

לאור כל הנ"ל הקושיה מתהפכת:
אחרי הראה אותנו אלקים את כל זאת, דברים מאד מיוסדים וברורים בס"ד, הקושיה מתהפכת. לכאורה כדי להבין שהמן הוא עמלק מוכרחים להבין כמו הלבוש, שהוא בא רק על הגופות [בלי סיבה, בשנאה טהורה כנ"ל. מתנגד לעצם המציאות של ישראל]. אבל לפי הסוברים [כמה גדולים וראשים כנ"ל] שגזירתו היתה שמד, ואילו נשמעו לו היו מקבלים אותם ומניחים להם להתקיים, א"כ באמת לכאורה אין בינו לבין יוון ולא כלום, ואין זה כוחו ועניינו של עמלק כלל. וצ"ע.

[צופה_ומביט]

לאור כל הנ"ל מבורר עומק דברי הלבוש:

הפשטות: הגזירה היתה על הגוף – משמחים את הגוף. [וקשה מהגמרא "מעבדות לחירות אמרינן שירה ממוות לחיים לא כל שכן", והתירוץ לכאורה שהלבוש לא מדבר על חובת הלל אלא על "מצוות היום והגדרתו ומהותו", שאותו לא קבעו כ"ימי הלל והודאה", אלא כ"ימי משתה ושמחה". אמנם הא גופא עדיין צ"ע, אם כל היסוד הוא על מה היתה הגזירה – מדוע שתהיה שונה מצוות היום והגדרתו ומהותו מאותה החובה של הלל והודאה על הצלה ממוות לחיים, הרי חובת ההלל מבררת לנו שהתגובה להצלת הגוף היא הלל והודאה, א"כ שזו תהיה גם מצוות היום והגדרתו ומהותו].

העומק: עמלק שונא את הגוף היהודי - שמחים בגוף היהודי. [כמובן לא הגוף לעצמו, לבדו, שהוא דבר מת. שזה מה שעמלק רצה שיהיה. אלא יהודי חי, נשמה בגוף, שזה מה שעמלק שונא]. מלחמת עמלק וגזירת המן היו על עצם המציאות של יהודי בעולם, וגילו מהי עצם המציאות של יהודי בעולם, ועד היכן הדברים מגיעים, שעצם המציאות של יהודי בעולם היא שורש קדושה בעולם, גילוי אלוקות בעולם. והא קמן שעמלק – שורש הטומאה והרע המנגד לשורש הקדושה וגילוי האלוקות – לא מסוגל לשאת את עצם המציאות של יהודי חי בעולם, נשמה יהודית בעולם בגוף.

א"כ בפורים על מה יש ליהודי לשמוח? מהי השמחה המיוחדת של זמן זה? [שבו נוצח עמלק ונמחה, דהיינו שנתגלה בעולם היפך עמלק] – לא על מה שיש לו תורה ומצוות, ואפילו לא על קשר גלוי בינו לקב"ה [שמתגלה בהנהגות ומעשים, או בדיבורים של קשר גלוי = הלל והודאה], אלא על עצם היותו קיים [כי בפורים התגלה שבזה עצמו ישנו הגילוי והקשר]. מעמלק והמן מבין יהודי מה הוא בעצמו, ובזה גופא הוא שמח – כשם שאת זה עמלק שונא ורוצה למחות.

וכמובן זהו מה שמבארים כולם את עניין סילוק הדעת של פורים, ומה שבמציאות יום זה ממועט בעסק התורה, ועוסקים בו בשמחה ומשתה, מין שמחה בלי טעם והסבר, שמחה של עצמיות, חגיגת עצם הקיום היהודי. עמלק שונא בלי סיבה את מציאות היהודי בעולם, ורוצה בלי סיבה להשמידה– היהודי שמח בלי סיבה בעצם מציאותו בעולם. ולא רק מתוך הבנה עמוקה [שלמד מעמלק] שבזה עצמו יש גילוי אלוקי בעולם, [גם זו כבר שמחה עם טעם ודעת], אלא בלי שום הבנה וסיבה.

לכן בפורים היהודי משמח את עצמו [= מעורר בעצמו שמחה] באמצעי [יין] שגורם לאדם שמחה בלי שום סיבה, כי הוא מעורר באדם את שמחת עצם החיים וקיומו והיותו. ובאמת מתוך שמחה שכזו – מתגלה ביהודי אותו קשר עצמי לקב"ה, בלי סיבה, בלי דעת, שהוא הוא בדיוק המציאות שרואה עמלק ואותה הוא שונא ואותה ביקש להשמיד מן העולם. [גוי שישתה יין – יתעורר וישמח במציאותו שלו, שהיא איזה כוח עצמי אנושי מסוים שיש בעולם. יהודי ששותה יין – מתעורר ושמח במציאותו שלו – שהיא מציאות ביטול לקב"ה וגילוי הקב"ה בעולם, מציאות של קשר מוטבע של "בנים אתם לה' אלוקיכם", של "חלק אלוק ממעל"].

וכשם שעוסקים ביום זה בשמחה בלי סיבה וטעם על/ב- מציאות היהודי בעולם, מהאי טעמא עוסקים בו באחדות ישראל זה עם זה, בלי סיבה וטעם, אלא כשם שאני שמח שיש אותי בעולם אני שמח במה שיש עוד יהודי בעולם, ואני רוצה שגם הוא ישמח בעצם חייו ומציאותו [מתנות לאביונים], ובמציאות של אומת ישראל ואחדותה [משלוח מנות], ולכן מרבים בו אהבה ורעות, להעמיד בעולם אומת ישראל חיה ושמחה, שנתברר לנו בפורים שהיא היא גילוי אלוקות היסודי שיש בעולם, והשורש לכל ענפי הגילוי וביטוייו, שהם סעיפיה ולבושיה ופיתוחיה וכו'.

[צופה_ומביט]

חצי מהספר עוסק בזה, כך שקשה לי למקד מראה מקום
אבל הוא בהחלט עוסק רבות בעניין זה ממש.

עברתי לע"ע על עשרים מאמרים [יב-לא], מעט יותר משישים עמודים, ועדיין לא מצאתי דברים ברורים ומסוימים בזה.
מאד אודה למעלתו אם יוכל בכ"ז למקד את המ"מ.

אם להוציא ממה שראיתי ע"כ נקודות שנוגעות לענייננו לענ"ד, הוא מדבר [במאמר הראשון] ע"כ שהמלחמה נגד עמלק מוכרחה להיות טבעית ולא בדרך נס, ומתחת השמים כי אין לו שורש למעלה.
ובמאמר ל"א כותב [במילים שלי] שעמלק רוצה לעקור את נקודת ישראל דהיינו סגולתם ותכונתם שהם דבוקים בעצמיותם בקב"ה. ויש ג' תקופות בזה, שבכל פעם מנסה עמלק דרך אחרת אחרי שרואה שהקודמת נכשלה. בתחילה רצה לנתק את ישראל מהתורה/מהקב"ה, וכך היה מיציאת מצרים עד ימי שמואל. וכשראה שאינו מצליח [והסיבה כנ"ל כי זהו חיבור עצמי, ויותר מחיבור] רצה לכלות את ישראל מן העולם, וכך הוא מימי המן ועד ימינו אנו, וכשרואה שלא מצליח [ישראל אינם כלים כי הם נצחיים כהתורה וכהקב"ה] רוצה ללחום כנגד הקב"ה בעצמו, וזהו גוג ומגוג.

זה הכי קרוב שראיתי ע"כ לשאלה הנ"ל, אבל דברים ברורים ע"כ שדוקא - ובמה - התנגדות עמלק הגשמית לישראל היא היא המלחמה הרוחנית שעליה מדברים בכ"מ, ועד שכשרואים את המן בא להשמיד להרוג ולאבד ברור שזהו "עמלק" הפועל כאן, זה טרם ראיתי, בוודאי לא באופן ממוקד. אלא לכל היותר בתוה"ד יש רעיונות שאני יכול לקשרם לזה, ובאופן שאינו פשוט וישיר.

מקוה להתקדם בספר בעז"ה ואולי בהמשך מדובר יותר ישיר בעניין, אבל כאמור, בהחלט יעזור לי מיקוד, כי הדרושים עמוקים והעמודים רבים.
תודה רבה!

[אליסף]

חלישות הדעת...

[HaimL]

היסוד הרוחני של מלחמת עמלק הוא דבר ידוע. ומ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו, והיינו שעמלק בא משנאת עשיו ליעקב. ליתר דיוק, עמלק, שלא כאלופי עשיו שנשארו בארץ אדום, מזרחה מארץ ישראל, ועליהם נצטווינו במפורש לֹֽא־תְתַעֵ֣ב אֲדֹמִ֔י כִּ֥י אָחִ֖יךָ ה֑וּא וגו', עמלק התעקש לגזול חלק מארץ ישראל, כמ"ש עֲמָלֵ֥ק יוֹשֵׁ֖ב בְּאֶ֣רֶץ הַנֶּ֑גֶב וגו', ולא זו בלבד, אלא שהקדים בחוצפה ובא לרפידים להילחם בישראל.
והמן, שהיה רשע בן רשע ב"ב של עשיו הרשע, שמר את עברתם של אבותיו, ובא להשמיד ח"ו את הגופים, כמעשיהם של אבותיו הרשעים