פורום אוצר החכמה

שׁוֹשַׁנַּת יַעֲקֹב צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה, בִּרְאוֹתָם יַחַד תְּכֵלֶת מָרְדְּכָי.

השאלות בדקדוק לשון הפייטן "בראותם יחד":
בית זה בפיוט מיוסד על הפסוק במגילה (אסתר ח, טז): וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה.
ובפיוט הדגיש [והוסיף על לשון הפסוק] "בראותם יחד", דהיינו שני דברים:

א. שהעיר שושן צהלה ושמחה כי "ראו" את מרדכי יוצא וכו'.
וצריך ביאור מה בא לומר בזה.

ב. שראו "יחד".
וצריך ביאור היכן נשמע בפסוק שראו יחד, וכיצד יתכן שרואים כולם יחד, ובמה ה"יחד" שייך לצהלה ושמחה, וכי אם לא היו רואים יחד אלא בזה אחר זה לא היו שמחים.

הפירוש הקדמון:
ובפירוש קדמון לפיוט כתב: שושנת יעקב [צהלה ושמחה]: ליהודים היתה אורה ושמחה. בראותם יחד: שראו יחד.

וצ"ב מה בא לפרש בזה שתרגם "בראותם – שראו". [דוחק לומר שבא לבאר את המילה "ראותם" לעמי ארצות, וכתב שהיא כמו "שראו". דהיינו: בראותם = בעת ראותם = בעת שראו].

ויש לומר שבא לאפוקי ממחשבה ש"בראותם" היינו "בזמן ראותם", בזמן שראו, כאשר ראו, ואז הב' הוא תשובה על השאלה "מתי". ומפרש דלא כן הוא, [דעניין הזמן אינו מהותי וחשוב להדגישו, ובוודא לא להוסיפו על לשון הפסוק], אלא הב' הוא תשובה על השאלה "מדוע", במה. והתשובה היא במה/בכך שראו וכו'. שמחתם היתה על שראו יחד וכו' [שזה כבר דבר מהותי שבא הפייטן לומר].

אמנם הא גופא קשיא, ומחדד עוד יותר את השאלות הנ"ל, מה בא הפייטן להדגיש ולומר בזה.

התחלת ההצעה בס"ד:
ואפשר לומר שהוקשה לו מה טעם השמחה המיוחדת ליהודי שושן [שושנת יעקב] בראותם תכלת מרדכי [ומרדכי יצא וכו'], הרי עיקר השמחה בוודאי היא על התוכן הכתוב באגרות השניות, ושמחה זו היתה בכל מקום ומקום, כמפורש במגילה:

אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם טַף וְנָשִׁים וּשְׁלָלָם לָבוֹז. בְּיוֹם אֶחָד בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר. פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה גָּלוּי לְכָל הָעַמִּים וְלִהְיוֹת הַיְּהוּדִים עֲתִידִים לַיּוֹם הַזֶּה לְהִנָּקֵם מֵאֹיְבֵיהֶם. וכו' וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל עִיר וָעִיר מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם.

וגם הכתוב לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר [אף שהוא כתוב מיד לאחר "ומרדכי יצא וכו' והעיר שושן וכו'] יש לפרשו על יהודי כל מלכות אחשוורוש, ולא רק יהודי שושן.

ורק בפסוק אחד בתוה"ד מצאנו שמחה מיוחדת בשושן, והיא מקושרת להדיא לתכלת מרדכי:

וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה.

ואת זה הדגיש הפייטן, והפנה את תשומת הלב לכך ששמחת יהודי שושן בביטול הגזירה היתה גדולה ומיוחדת משאר מקומות. ומדוע? כי ראו את תכלת מרדכי.

אמנם את זאת גופא יש להבין, במה שמחת יהודי שושן היתה גדולה יותר משאר מקומות, ומה טעם יש בה משום שראו את תכלת מרדכי.

שאלה נוספת ממיקום הבית בפיוט:
דוק בסדר הפיוט. רוב הפיוט בנוי לפי סדר המאורעות, מתחילה "בקום עלינו אדם רשע" ועד הסוף ש"קיבלו עליהם לעשות פורים". ובג' הבתים האחרונים יש סיכום / פניה אל הקב"ה:

רָאִיתָ אֶת תְּפִלַּת מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר. הָמָן וּבָנָיו עַל הָעֵץ תָּלִיתָ.
שׁוֹשַׁנַּת יַעֲקֹב צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה, בִּרְאוֹתָם יַחַד תְּכֵלֶת מָרְדְּכָי.
תְּשׁוּעָתָם הָיִיתָ לָנֶצַח, וְתִקְוָתָם בְּכָל דּוֹר וָדוֹר.

להודיע וכו'.

וסדר ג' בתים אלו הוא:
התפילה, ביטול הגזירה, הישועה בפועל ביום הקהילה לכל.

וגם כאן תמוה, וכי כשבאים לדבר על ביטול הגזירה העיקר מה שיש להזכיר, אם רוצים לתפוס את "הנקודה", הוא תכלת מרדכי ושמחת יהודי שושן? הול"ל משהו על האגרות השניות ותוכנן.

יסוד ותמצית הביאור בס"ד:
ומכל זה [מהפסוק, ומהפיוט בב' אנפין כנ"ל] נראה שהיה משהו מיוחד בשושן בביטול הגזירה, שנעשה/נחתם באופן הזה, דהיינו יציאת מרדכי בתכלת וכו', שחתמה את ביטול הגזירה באופן מיוחד, וממילא יהודי שושן - שהם [ורק הם] ראו את ביטול הגזירה באופן הזה - ולא רק באגרות - הם שמחו בביטול הגזירה יותר משמחת היהודים בשאר מקומות. כי הם ראו את ביטול הגזירה יותר משאר מקומות. במה? במה ש"מרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות" וכו', והם "ראו" זאת.

ולזה כשרצה הפייטן לתאר במשפט אחד את "ביטול הגזירה" הביא דוקא את שמחת יהודי שושן בביטול הגזירה בתכלת מרדכי, ולזה כתב את זאת גופא במילים "בראותם יחד תכלת מרדכי". הביטול המיוחד לגזירה היה באופן של "תכלת מרדכי" - והשמחה המיוחדת בביטול הגזירה היתה למי שראה את תכלת מרדכי, [זהו אופן ש"רואים" דייקא, ורק מי שראה אותו - שמח באופן מיוחד].

וממילא בא המפרש הקדמון וביאר ש"בראותם" אין הכוונה לציון זמן, "בזמן שראו", שלזה אין שום טעם ולא מוסיף לנו שום הבנה, אלא הכוונה "משום מה", על מה, במה שמחו יהודי שושן ביותר - במה שראו [את ביטול הגזירה באופן של] תכלת מרדכי, שיצא מלפני המלך בלבוש מלכות וכו'.

אמנם כאמור, הא גופא צריך עדיין ביאור, מה תוכן כל העניין.

דקדוק לשון המגילה שיש הבדל [בגזירה וביטולה] בין שושן הבירה לשאר מקומות:
עוד מצינו שנאמר בפסוק של משלוח האגרות השניות:

הָרָצִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים יָצְאוּ מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה.

[ומיד "ומרדכי יצא", והסמיכות תובן היטב במה שיתבאר בס"ד].
גם כאן משמע שהיתה איזו דת [חוק] שניתנה בשושן יותר משאר מקומות.

ובפשטות היינו מבחינת הזמן, שלשאר מקומות עדיין לא הגיעו האגרות כי רק כעת יצאו השלוחים, ולכן א"א לומר שהשלוחים נושאים עמם "דת", אלא רק את "דבר המלך" שכאשר יגיע למקומו ייחשב "דת". משא"כ בשושן מקום המלך ניתנה הדת מיד.

וכ"כ רש"י לעיל בגזירת המן: הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה. רש"י: מקום שהיה המלך שם ניתן החוק בו ביום להיות עתידים ליום י"ג לחדש אדר.
[ובשאר מקומות רק כאשר הגיע "דבר המלך" לשם נעשה "דת", וזהו שכתוב שם: וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ].

אמנם גם שם [כמו כאן בביטול הגזירה ואגרות השניות] מצינו תגובה מסוימת בשושן: "וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה" [היהודים שבה, רש"י], למרות ש"בְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים".

ומשמע [בשני המקומות] שההבדל לא היה רק בזמן, אלא הבדל מהותי, בין מקום שנשלח אליו "דבר המלך" ובהגיעו לשם הפך ל"דת" ["דבר המלך ודתו מגיע"], לבין שושן מקום המלך שלא היתה שליחות אלא שמיד ניתנה בו "דת" ["והדת ניתנה בשושן"], ששם "דתא מהחצפא" ביותר, ושם ביטול הדת הוא בעל תוקף ביותר. ועל כן תגובת יהודי שושן שונה משאר מקומות. בגזירה - העיר שושן נבוכה, ובביטולה - והעיר שושן צהלה ושמחה.

הצעת הביאור בס"ד:
ותוכן העניין משמע שיש שני אופנים של גזירה וביטולה. "דבר המלך", ו"דת". [כך יש לתלות וכך כתבתי להלן, אמנם לא עיינתי מספיק בדקדוק הפסוקים ובעניין, ואפשר לומר את אותו הרעיון גם בלי לתלות במילים הללו / במילים מסוימות דוקא].

ולמשל: הגזירה אשר לא תבוא ושתי וכו' היתה באופן של "דבר המלך": "אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יֵצֵא דְבַר מַלְכוּת מִלְּפָנָיו וְיִכָּתֵב בְּדָתֵי פָרַס וּמָדַי וְלֹא יַעֲבוֹר אֲשֶׁר לֹא תָבוֹא וַשְׁתִּי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וּמַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה". ואילו הגזירה להשמיד ולהרוג וכו' היתה באופן של "דת": "פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה".

ומשמעות החילוק בין גזירה באופן של "דבר המלך" לבין גזירה באופן של "דת":
האופן הראשון פירושו: דבר המלך מגיע. המלך מורה לאנשיו דבר מה, ודבר המלך שלטון, חייבים לקיימו. והאופן השני פירושו: "גזירת המלך עצמה", כאילו המלך הוא העושה, ואנשיו הם ידא אריכתא דידיה.
והנפק"מ בלשון שבו יוצאת הגזירה ["דבר המלך" או "דת"] היא תוקף הגזירה וחומרתה, כמובן מאליו.

ובעניין זה גופא ישנו חילוק מקומות. דבכל גוונא, במקומו של המלך שהוא "בפני המלך" - תמיד יש לגזירה גם תוקף של "דת". דהוי כהמלך עצמו עושה. ובשאר מקומות שאינם בפני המלך - תמיד יש לגזירה גם את החולשה של "דבר המלך", דסוכ"ס אינו בפני המלך ואינו באותה החומרא.

וזהו שמצינו שהגזירה להשמיד וכו' היתה "להינתן דת" בכל מדינה ומדינה, אבל בפועל "הרצים יצאו דחופים בדבר המלך", ובכל מקום שאליו הגיעו "דבר המלך ודתו מגיע".

יש גם מקום לומר עוד, שכאשר הגזירה היא גם במקום המלך וגם בשאר מקומות, ובפרט כאשר חדא גזירתא היא, אזי כאשר מגיע "דבר המלך" לאיזה מקום ממילא מגיעה לשם גם הידיעה אודות "דתו" - שהיא קיימת במקומו ובפניו. "דבר המלך" מגיע לכאן - וכשקוראים את תוכנו ממילא נודע שבמקום המלך ישנה "דת", וזהו "דבר המלך ודתו מגיע", שנודע שיש כאן דבר המלך ובשושן הוא דת ממש. ומציינים זאת בפרט כשרוצים לומר שהגזירה היא אחת וחלה ויצאה על כל המקומות, על מקום המלך ועל מקום דידן כחטיבה אחת. ואולי גם זה נוסח שנותן תוקף וחומרא לגזירה, שחדא גזירתא היא במקום המלך ובמקום דידן, ובכן הגם שכאמור אצל המלך ובפניו הוא "דת" ואצלנו הוא "דבר המלך", אבל היות וחדא גזירתא היא - חמורה היא ביותר, ודוק. ובזה נבין את הלשון "להינתן דת בכל מדינה ומדינה", [שהרי הלשון "הדת ניתנה" מצינו רק במקום המלך, ב"פ "והדת ניתנה בשושן הבירה"], דהיינו שיובהר שחדא גזירתא היא בכל מדינה ומדינה עם ה"דת" שבמקום המלך.

סיכום עד כאן, וביאור העניין בס"ד:
עכ"פ, עלה בידינו שבמקום המלך דהיינו בפני המלך - זהו עצמה של הגזירה, זו "דת". כאילו המלך עצמו עושה את הדבר. ולא "שרשרת פיקוד" שבראשה עומד המלך. וכן כאשר המלך מבטל את הגזירה - בפני המלך דהיינו במקומו של המלך זהו ביטול גמור של עצם הגזירה.

וממילא:
לשאר מקומות הגיע מתחילה "דבר המלך" להרוג את היהודים, ולאחר מכן הגיע לשם "דבר המלך" שיש רשות ליהודים להיקהל ולעמוד על נפשם. אבל בשושן עצמה - "הדת ניתנה", חוק המלך שהיהודים ימותו, וחומר הדבר הוא בכל תוקף המלכות, ולכן "העיר שושן נבוכה", ומאידך ביטול הגזירה גם הוא היה "הדת ניתנה", בכל תוקף המלכות, וממילא "העיר שושן צהלה ושמחה".

אמנם: היות שביטול הגזירה לא היה ביטול ממש, שהרי "כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב", אלא רק "רשות ליהודים להיקהל ולעמוד על נפשם", היה צריך לתת תוקף מיוחד ל"ביטול" הזה, כדי שיובן פשר הדברים אל נכון, שבעצם המלך רוצה בביטול הגזירה אלא שאי אפשר, וכן עד היכן הדברים מגיעים שנתן המלך רשות ליהודים להיקהל וכו' ועד כמה המלך מגבה אותם. ועד שלא נעשה זאת - גם העיר שושן לא צהלה ושמחה, כי הביטול לא עקר את הגזירה, ועדיין לא ידעו מה פשר דבר.

ובמה נעשה זאת?
במעשה בפועל, הנראה לעיניים ובפרסום גדול, והוכחה גמורה שאין אחריה כלום. [ועאכו"כ שכל זה לא נעשה מעיקרא בגזירה עצמה, אלא רק כעת בביטולה].
דהיינו במה שמרדכי בעצמו - לא זו בלבד שכבר התמנה למשנה למלך, ונתן אותו המלך על בית המן משכן המשנה למלך, ונתן לו את טבעת המשנה למלך שהעביר מהמן, אלא שעשה מזה המלך פרסום בשושן כמו "אגרת" בפני עצמה - כזו שישנה ואפשרית ונפקא מינה רק בשושן - והלביש אותו בגדי מלכות ויצא מרדכי מלפני המלך [דייקא, דהיינו בצו המלך וממקום מושב המלך וכסניף של המלכות] בלבוש מלכות וכו'.

זה גופא היה "הדת ניתנה" של ביטול הגזירה המסוים שנעשה בשושן. ובדבר הזה שמחו יהודי שושן יותר משאר מקומות, כי במה שראו כך - הם ידעו אל נכון את תוקף ביטול הגזירה, ועד כמה הוא עצמו בתוקף של "דת" שבמקום המלך, ועד כמה הוא באמת ביטול ועקירה של הגזירה. משא"כ בשאר מקומות לא ראו ולא ידעו כל זאת.

וזהו שכתב הפייטן את "נקודת" ביטול הגזירה בנוסח: "שושנת יעקב [יהודי שושן] צהלה ושמחה [במיוחד משאר מקומות] - בראותם [במה שראו] יחד תכלת מרדכי".
וזהו שכתב פרשן הפיוט: "בראותם - שראו". וכנ"ל שאינו ציון זמן אלא ציון סיבה.

ביאור ההדגשה "בראותם יחד" בפיוט:
ובזה יש להבין גם את "יחד" [ראה מה שכתבנו לעיל את הקושיות שיש בזה].

שהכוונה שעשה לזה המלך פרסום גדול, והראה את מרדכי בלבוש מלכות לכל שושן, שבכל שושן יראו את מרדכי בלבוש מלכות, ממש כשם שדבר המלך ואגרות ששולח דואגים שיגיעו לכל מקום ולכל אחד, וכל שכן "נתינת דת" במקום המלך עצמו היא בכל המקום כולו, כך דאג המלך שבכל שושן יראו את מרדכי יוצא מלפניו בלבוש מלכות. דרק כך נעשה "נתינת דת" בשושן לביטול הגזירה המסוים הזה כנ"ל.

ובנוסף יש לומר שרצה המלך שבכאן תיעשה ה"נתינת דת" לא רק מצד "מקום המלך" אלא מצד "בפני המלך" ממש כפשוטו. וזהו "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות". שהמלך נוכח שם ובפניו יוצא כך מרדכי, והוא הוראה גמורה שהמלך בעצמו ממש עושה כל זאת.

וכיצד דאג המלך שכל אנשי שושן כולם יראו את מרדכי בלבוש מלכות? דהיינו לא רק סיפור דברים שהמלך ציווה על כך, שהרי כאן המכוון היה שכולם "יראו", דבר הנראה לעיניים, את מרדכי בתוקף מלכותו, כיצד יוודא שכולם ראו? ובפרט קשה כיצד יראו כולם שמרדכי יוצא כך "מלפני המלך" עצמו?

מוכרחים לומר שהמלך ציוה לכל אנשי שושן שיתכנסו כולם יחד מול ארמון המלך, ויראו את הדברים בשעת מעשה. וכך עשו, וממילא ראו כולם יחד את מרדכי "יוצא מלפני המלך בלבוש מלכות".

וזהו שכתב הפייטן "בראותם יחד", ופירש המפרש "שראו יחד", דכל זה, הראיה והיחד [של מרדכי יוצא מלפני המלך בלבוש מלכות] - הם הם המיוחד בשושן בביטול הגזירה, שהיתה באופן של "הדת ניתנה" במקום המלך ובפני המלך, שהוא עיקר תוקף וחומר ביטול הגזירה, [שעל כן העיר שושן צהלה ושמחה באופן מיוחד], ועל כן היא זו שנבחרה לציינה כ"נקודת" ביטול הגזירה בג' הבתים שבסיום הפיוט, וכל מילה ומילה כאן מדויקת ומדוקדקת להפליא:
שׁוֹשַׁנַּת יַעֲקֹב צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה, בִּרְאוֹתָם יַחַד תְּכֵלֶת מָרְדְּכָי.

ביאור היסוד העולה מכך לתקות ישראל בכל דור ודור:
וזו התקוה לדור ודור [שממשיך הפייטן מיד], להודיע וכו'.
שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, ובגזירות הנעשות בכל תוקף מלכותם והדתא מהחצפא עד למאד ולא נראה שום פתח לישועה - והקב"ה מצילנו מידם באופן של ביטול הגזירה באותו תוקף וחומר, ועוד יותר ויותר, כמו כאן שהגזירה בשושן היתה "והדת ניתנה" אבל ביטולה היה [לא רק באופן של "והדת ניתנה" אלא הוספה בהוכחה ומעשה ממש שאין אחריו כלום] באופן של "מרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות". עד שבתגובת יהודי שושן המיוחדת לגזירה נאמר רק "והעיר שושן נבוכה" אבל בתגובת יהודי שושן המיוחדת לביטול הגזירה נאמר "והעיר שושן צהלה ושמחה".

כן יאבדו במהרה כל אויביך ה', פורם יהפך ויתגלה לפורינו, ויתבטלו וייעקרו כל הגזירות הרעות מעם ישראל בכלל ובפרט, ויתהפך הכל לטובה וברכה, ויושיענו ויגאלנו גאולת עולמים, ותחזינה עינינו מלך ביופיו במהרה דידן תיכף ומיד ברחמים גדולים אמן.



הוספה - ביאור הבקשה ליום נוסף ליהודי שושן להינקם מאויביהם:
בכל מה שנתבאר בס"ד יש להבין את השורש לבקשת אסתר / יהודי שושן מהמלך להבדיל אותם בזמן המלחמה והנקמה באויביהם לעוד יום לעצמם, שצ"ב מה העניין בזה ומה טעם יש בה.
והיינו כי גם בעצם ביטול הגזירה עמדו יהודי שושן כמציאות ניכרת ומיוחדת לעצמה.
וביותר: ביום הראשון היו שותפים יהודי שושן עם כל מלכות אחשוורוש, והיה זה קיום של הכתוב באגרות, "דבר המלך ודתו". אבל נתינת הרשות לעוד יום – הרי היתה חידוש שלא היה כתוב כלל באגרות, והוא היה צו מיוחד שיצא כעת "מלפני המלך" בעצמו, שלא באופן של אגרות כלל, ותקף רק למקומו של המלך ובפניו, לשושן. והוא בהתאמה גמורה לעצם ביטול הגזירה באופן שהיה בשושן וכמו שנתבאר בס"ד.

מצ"ב הנ"ל בקובץ וורד למעוניינים.

רבינו הצופה,
אם רק היית יכול לתמצת את דבריך לכדי שתיים או שלוש שורות היה הדבר לעזר עבורי.

בשמחה רבה, ידידי ורעי, אלופי ומיודעי:

את סיכום הדברים בביאור הפיוט אולי אפשר לכתוב ב3-5 שורות [תלוי איך מחלקים אותן], אבל כדי להבין את השורות האלה [אפילו בהסבר מתומצת] צריך עוד כמה שורות.
ובכן אכתוב שניהם:

סיכום העניין:
בשושן מקום המלך הגזירה היא בתוקף חמור משאר מקומות, והוי כמעשה המלך בעצמו, לכן ליהודי שושן היתה עצבות מיוחדת בגזירה.
ביטול הגזירה גם הוא היה צריך להיות בשושן באופן של מעשה המלך בעצמו, וממילא תהיה בשושן שמחה מיוחדת על ביטול הגזירה.
מחמת האופי המסוים של ביטול הגזירה הכתוב במגילה [וסיבתו הבירוקרטית], כדי לתת לזה את התוקף החמור של מעשה המלך בעצמו, היה מוכרח המלך לעשות מעשה [דבר הנראה לעיניים] בפועל בעצמו לעיני כולם, שמרדכי יצא מלפני המלך בפני המלך בלבוש מלכות כמשנה למלך.
את הרגע הזה מוכרחים כולם לראות יחד, כי הוא רגע מסוים ואינו מתמשך.
זה כתב הפייטן, וביאר הפרשן: שמחת יהודי שושן המיוחדת היתה משום ש"ראו" "יחד" את תכלת מרדכי.



תמצית הביאור:
הפסוק אומר שליהודי שושן היתה שמחה מיוחדת משאר מקומות, וקושר אותה ליציאת מרדכי מלפני המלך בלבוש מלכות.
הפייטן מבאר שאותה שמחה מיוחדת היתה "בראותם - יחד" את הדבר.
הפרשן הקדום מבאר כוונתו שהשמחה המיוחדת היתה "משום" ש"ראו - יחד".
והביאור הוא כי בשושן - מקום המלך שנחשב בפני המלך - הגזירה היא בתוקף וחומרא אחרת משאר מקומות, והיא כמעשה המלך בעצמו. לכן עצבותם בגזירה היתה מיוחדת משאר מקומות. וביטול הגזירה בשושן מקום המלך היה צריך להיות באותו התוקף, וממילא תהיה בשושן שמחה מיוחדת משאר מקומות.
דא עקא שמסיבה בירוקרטית ביטול הגזירה היה - טכנית - רק באופן של נתינת רשות להתנגד, ולכן כדי להבהיר את הכוונה באמת ולתת לביטול הגזירה תוקף של מעשה המלך [בשושן מקום המלך], עשה המלך מעשה [הנראה לעיניים] בפועל בעצמו, ולשם כך כינס את כל שושן אל מקומו שיראו בעיניהם את הרגע המסוים [שהוא עיקר הנקודה] של המעשה הזה, דהיינו: שבפניו ממש יוצא מרדכי בלבוש מלכות של המשנה למלך.
רק אז - על ידי ש"ראו" - כולם "יחד" - את מרדכי יוצא מלפני המלך בלבוש מלכות - התברר תוקף ביטול הגזירה בשושן מקום המלך, שגם הוא מעשה המלך כמו הגזירה, ובכך נעשתה השמחה המיוחדת של יהודי שושן על ביטול הגזירה, שאצלם הוא בתוקף חמור משאר מקומות כנ"ל.

הנ"ל במעט יותר הרחבה:

השאלות:
בפסוק כתוב שמרדכי יצא מלפני המלך וכו' והעיר שושן צהלה ושמחה.
עקרונית היה ניתן להבין את שמחת יהודי שושן בהקשר הכללי של תליית המן וביטול הגזירה שנודע להם ראשונים, אבל הפסוק [דהיינו חילוק הפסוקים במגילה] קבע את השמחה הזו בצמוד ליציאת מרדכי מלפני המלך וכו'.
את הדבר הזה הרגיש והדגיש הפייטן, וכתב ששמחת יהודי שושן היתה "בראותם" את תכלת מרדכי, והוסיף שהם ראו "יחד".
מפרש הפיוט הוסיף [בביאור כוונת הפייטן בזה] ש"בראותם" אין הכוונה "בזמן שראו" אלא הכוונה "משום שראו". והצמיד לכך את המילה "יחד", דהיינו: "משום שראו יחד".
וכל זה צריך ביאור. מה היתה השמחה המיוחדת ליהודי שושן משאר מקומות, ובמה היא תלויה בכך שראו את תכלת מרדכי, ומהיכן לקחו שהיה זה יחד, ובמה ה"יחד" נפקא מינה לאותה השמחה.
ועוד שממיקום הבית הזה בפיוט רואים שנקודה זו נחשבת לעיקר ביטול הגזירה [ולא עצם התוכן הכתוב באגרות השניות].

והצעת הביאור בס"ד:
יש חילוק בתוקף הגזירה בשושן ובשאר מקומות, שבשושן מקום המלך [שנחשב "בפני המלך"] נחשב כמעשה המלך עצמו, [ונקרא "דת המלך"], ואילו בשאר מקומות הוא ציווי המלך על אחרים לעשות, [ונקרא "דבר המלך". וכאשר הגזירה היא אחת ובשווה במקום המלך ובשאר מקומות אזי היא נקראת "דבר המלך ודתו"]. והנפקא מינה הוא לחומר תוקף הגזירה.
לכן בגזירת המן [השלוחים יצאו לכל המקומות "בדבר המלך", ואילו בשושן "הדת ניתנה", ולכן] העיר שושן נבוכה במיוחד. ולכן בביטול הגזירה [השלוחים יצאו לכל המקומות "בדבר המלך", ואילו בשושן "הדת ניתנה", ולכן] העיר שושן צהלה ושמחה במיוחד.
אלא שביטול הגזירה מבחינה טכנית - ומסיבה בירוקרטית - היה רק באופן של מתן רשות ליהודים לעמוד על נפשם בגיבוי המלך, ולא עקירה למפרע של הגזירה הראשונה. וממילא הדבר יכול להיתפס כחלש יותר מאשר הגזירה, שהגזירה היתה "נתינת דת" [של ציווי בקום ועשה, ומעשה המלך בעצמו] וביטול הגזירה היה רק "מתן רשות" [ולא ציווי הופכי], ויכולה להיתפס רק כ"דבר המלך" [ובתוקף בהתאם, פחות מ"נתינת דת", ולא כמעשה המלך בעצמו].
לכן כדי להסביר היטב את העניין מה באמת מתכוון המלך, ומה באמת הוא היה רוצה לכתוב באגרות השניות [אלא שהוא מנוע בירוקרטית], ועד כמה הוא מגבה את היהודים, ושהוא בעצמו העושה את כל זה [וממילא תוקף של "נתינת דת"] - עשה המלך - בעצמו - מעשה בפועל בפרסום גדול ["דבר ש"רואים" בעיניים], שמרדכי יצא מלפניו [מלפניו ממש, כפשוטו] בלבוש מלכות וכו' שהוא משנה למלך, ושיהיה כל זה נעשה "בפני המלך" כפשוטו.
וכדי שכולם יראו שהוא עצמו העושה את הדבר, ושמרדכי יוצא מלפניו ממש, ושהכל נעשה "בפני המלך כפשוטו", כינס לשם את כל אנשי/יהודי שושן שיראו כולם את הרגע הזה שמרדכי יוצא כך מלפני המלך, [שהרי חלק זה של "מלפני המלך" אינו דבר מתמשך, אלא רגע מסוים, ומוכרחים לראות אותו כולם בעצמם, ולכן להיות נוכחים שם בשעת מעשה]. ורק בכך התברר ביטול הגזירה בשושן שהוא באופן של "נתינת דת" ומעשה המלך - כמו הגזירה, שרק זהו ביטול הגזירה באותו התוקף והחומרא כמו הגזירה, וממילא רק בכך נעשתה שמחת יהודי שושן המיוחדת כנ"ל.
נמצא ששמחת יהודי שושן המיוחדת בביטול הגזירה [המקבילה לעצבותם המיוחדת בגזירה] שהיא משום שאצלם [מקום המלך, שנחשב בפני המלך] נעשים הדברים באופן - ובתוקף - של "נתינת דת" שהיא כמעשה המלך בעצמו - היתה רק משום ש"ראו" "יחד" את תכלת מרדכי.
זה מה שביאר הפייטן בפסוק, וזה מה שחידד הפרשן הקדום.

ובזה מבואר גם המשך הפיוט מיד, עומק התקוה לכל דור ודור.
וכן מבואר עניין הבקשה לתת ליהודי שושן יום מיוחד לעצמם להינקם מאויביהם - בציווי מחודש של המלך בעצמו.

מחשבה אחת כתב:מרשות הא-ל הגדול הגיבור והנורא, ומרשות התורה הקדושה והטהורה, מרשות חכמיה עוסקיה בטהרה, למן הלץ שלא שמע גערה ועד בעל עצה נבערה, מרשות חכמי שושן ובראשם הלבוש במלכות עטרה, ומרשות כל העדה היקרה והמפוארה. בשיר ושבח לאלוקינו בנעימה ובשפה ברורה, בהלל והודיה בשירה וזמרה, הלל השלם ומגילה קצרה, לאל-הי הרוחות אשר פקד איש על העדה הישרה, המפולגת בין שוואנצים לענייה סוערה, להוליכנו ולהביאנו בדרכי עבודת הבורא. התכנסנו במכה טריה ובחבורה, לעטר בכבוד בזר תפארה, זה בא בקיסם וזה מגיע בקורה, בהדרת קודש בגיל ובמורא, את האחד המיוחד אשר על שכמו תנתן המשרה, לקיים מה שכתוב בתורה, עשה לך בר בי רבה, להדריכנו בנתיבות יושר ואורה. ינחנו במעגלי צדק וינחילנו חיים של תורה זו אורה, הלא הוא המאיר לארץ באור תורתו הבהירה, סיני ועוקר הרים בסברא ישרה, באהלה של תורה לן כחשיכה כאורה, קודמת לחכמתו יראת ה’ טהורה, גברא דמריה סייעיה כח לאזרה, לרומם קרן התורה ודרכי קניינה בשפה ברורה, מלא רוח עצה וגבורה, נח למקום ולעם יפה וברה, הלא הוא
מורה מורינו הצופה והמביט שליט"א, צופה לצדיק ומבקש ומביט לארץ ותרעד
שנתעטר בכתרה של תורה לעלות לכהן כרב ומורה דרך לכבוד יום הפורים הממשמש וקרב לבני קהילתנו החשובה "בית המדרש" המסונף לפורום אוצר החכמה החונה כבוד בתוכנת אוצר החכמה הספרייה היהודית הממוחשבת הגדולה בעולם.
רוכב שמים יהיה בעזרו לנהל עדת ה' על מבועי התורה ויראת השם טהורה כל יום הפורים, הפרוז והמוקף כאחד, יאריך ימים על ממלכתו על מי מנוחות בעבודתו עבודת קודש ברוב נחת ושלווה בהשקט ובבטחה בימיו יפרח צדיק ורוב שלום עד בלי ירח עד ביאת אורח פורח שיטפח כל קרח ומטריח.

דברים חוצבי להבות אש
רק צריך גם תרגום קצר

ידידי ואלופי הרב חד ברנש, תא אחדיך בחידוד האמור לעיל, מה לענ"ד כוונת הפרשן הקדום לפיוט וממה בא לאפוקי, ואולי יהיה לך לתועלת.

דברי הפייטן "בראותם" נכתבו כביאור לפסוק שהצמיד את שמחת יהודי שושן ליציאת מרדכי בלבוש מלכות.
ומתברר שלמילה "בראותם" יש שלושה פירושים: א. בזמן ראותם, ב. על ידי ראותם, ג. על ראותם.
ואכן, את שני הפירושים הראשונים מצאנו במפרשי הפסוק. הראשונה במנות הלוי [בשם רבי יוסף גאקון], השניה בידי משה [למהר"ם אלמושנינו].
ולהבנתי, הפרשן הקדום נקט כפירוש ג', ששמחתם היתה על מה שראו, זה מה שבא לומר ולאפוקי משני הפירושים האחרים.

לפי מנות הלוי בשם רבי יוסף גאקון: בראותם - בזמן ראותם.
את ההבנה בפסוק שצירוף "העיר שושן צהלה ושמחה" ל"ומרדכי יצא" היא צירוף של זמן ולא של סיבה, כתב המנות הלוי בשם הר"ר יוסף גאקון, שכוונת הפסוק שהעיר שושן שמחה קודם לשאר מקומות משום שבשושן התפרסם ביטול הגזירה מיד, ככתוב "הדת ניתנה בשושן הבירה", משא"כ בשאר מקומות שעדיין לא הגיע אליהם דבר המלך [אגב, דוק שגם הוא נחת כאן לחילוק הלשונות "הדת ניתנה" לעומת "דבר המלך" (שעסקנו בו בהרחבה), ופירש (כהפשטות שהבאנו בזה וכמשמעות לשון רש"י שהבאנו) ש"דבר המלך" היינו כשמוליכים את הדת ממקום למקום ועדיין לא הגיעו אל המקום, ו"הדת ניתנה" הוא כשחוק המלך מגיע וניתן במקום], ופירש להדיא שכוונת הפסוק שבאותה שעה שיצא מרדכי וכו' כבר היתה אז העיר שושן שמחה, וזה לשונו: "והעיר שושן אז שמחה כי כבר ניתן הדת, אמנם שאר המקומות עדיין היו באבל גדול עד שהגיע אליהם דבר המלך", דהיינו ששמחת שושן לא היתה על יציאת מרדכי אלא על ביטול הגזירה שנודע בשושן מיד "והדת ניתנה בשושן הבירה", אלא ששני הדברים היו באותו הזמן ולכן כרך אותם הפסוק יחד. ולפי זה תהיה כוונת הפייטן "בראותם יחד" לציון זמן, בעת שראו יחד.

לפי הידי משה: בראותם - על ידי שראו.
הידי משה ביאר בפסוקים שבשושן עצמה התפרסם פירוש האגרות השניות על ידי יציאת מרדכי מלפני המלך בלבוש מלכות, ומשום כך שמחו יהודי שושן מיד בביטול הגזירה, כי להם נודע מיד פירוש האגרות השניות אל נכון, עיי"ש. ולדבריו יציאת מרדכי בלבוש מלכות היתה רק הגורם והמסֹובֵב לכך שידעו את פירוש האגרות – שבו שמחו, ושמחתם היתה על האגרות ופירושן, שהן הן ביטול הגזירה. וא"כ לכאורה לפי דבריו מתפרש "בראותם": "על ידי שראו".

הפרשן הקדום: בראותם - על שראו.
וביארנו בהרחבה, שיציאת מרדכי מלפני המלך בלבוש מלכות היא דייקא היתה ביטול הגזירה המיוחד בשושן, וממילא בה עצמה שמחו יהודי שושן [במיוחד משאר מקומות].

עוד אוסיף:

דברי הפרשן הקדום ש"בראותם = על ראותם" מתאימים לדברי הגמרא במגילה, וכפי שהביא בטעמא דקרא כאן:
"והעיר שושן צהלה ושמחה, מובא בשם הגרי"ז שאין הכוונה ששמחו [ב]מה שניצולו מהגזרה, רק שמחו בגדולת מרדכי ואסתר, דכתיב [ביחד עם לשון הפיוט] 'והעיר שושן צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי'. ובאמת זה מפורש בגמרא מגילה (יא, א) 'ברבות [בגדולת] צדיקים ישמח העם' זה מרדכי ואסתר, דכתיב והעיר שושן צהלה ושמחה'". ע"כ.
ובמנות הלוי כאן הביא: "אמר שאנשי העיר היה צהלה ושמחה משמחת מרדכי".
וכלומר, להדיא ששמחת יהודי שושן האמורה בפסוק זה היתה על גדולת מרדכי, ולא על ביטול הגזירה.
וגם זו יכולה להיות כוונת הפרשן הקדום, שהסביר את כוונת הפיוט "בראותם" - על ראותם. ולאפוקי שהדבר קשור לביטול הגזירה.


אמנם אם זה יהיה פירוש הפיוט, יקשה מאד מה ששאלנו [ולא מצאתי מי שהקשה כך, למעט האש קודש לגה"ק מפיאסצנא, בנוסח מעט שונה] על מיקום בית זה בפיוט. מדוע כשבאים לסכם את כלל מעשה פורים נבחרה נקודה זו למרכז ביטול הגזירה.
ולדרכנו אכן בעל הפיוט נקט בזה אחרת, וכדרך רוב המפרשים, ששמחת יהודי שושן היתה על ביטול הגזירה, וממילא נצרך ביאור במה זה קשור ליציאת מרדכי מלפני המלך, ובאופן שאינו ציון זמן, ולא גורם ומסובב, אלא שעצם יציאת מרדכי היא היא היתה ביטול הגזירה, ואת זה ביארנו בס"ד.


אמנם מביאים תוספת דברים בשם הגרי"ז [ולפי זה אין זו בדיוק אותה המשמעות שהביא הטעמא דקרא בשמו, ויל"ע בנוגע לגמרא מגילה יא, א], שמה ששמחו יהודי שושן במה שראו את תכלת מרדכי הכוונה שהם ראו שגם מרדכי שמח ומתפאר כעת, ולא שב לשקו ולתעניתו כמו מקודם, ומזה [מהנהגת מרדכי ש"ידע את כל אשר נעשה" בעליונים מבעל החלום וברוה"ק כדברי חז"ל] הבינו שלא רק בארץ נתבטלה הגזירה אלא גם בשמים, שהוא הוא עיקר ביטול הגזירה כמובן ובלי זה אין כאן כלום. ועל כן שמחו. [ורק הם, כי רק הם ראו את מרדכי יוצא בלבוש מלכות, משא"כ יהודי שאר מקומות ראו רק את ביטול הגזירה בארץ].

ולפי זה מבואר היטב מדוע נבחרה נקודה זו כנקודת ביטול הגזירה, ומובן מיקום הבית בפיוט, ובפרט שבחלק זה בפיוט פונים אל הקב"ה, ודוק.
[כמו"כ יובן לשון הפיוט "תכלת מרדכי", שקורא את התכלת על שמו ומייחסת אותה אליו, והיינו שמרדכי לא רק היה לבוש בה אלא קיבל אותה ברצון והתעטר בה].

אמנם לביאור זה שוב לא מדוקדק לפרש "בראותם - על ראותם", דלפי ביאור זה שמחת יהודי שושן לא היתה על גדולת מרדכי, אלא שמהנהגת מרדכי נודע להם על ביטול הגזירה בשמים - ובו שמחו. וגדולת מרדכי היתה רק גורם וסיבה לידיעתם זו. וא"כ יותר מתאים לפי זה "בראותם - על ידי ראותם".

גם מילת "יחד" לא מבוארת כלל לפי דברי הגרי"ז, בשתי הדרכים.


ואילו לדרכנו בס"ד, מבואר הכל:
בראותם – על ראותם, ומיקום הבית בפיוט, ומילת יחד.
והכל מתפרש בביאור אחד:
יציאת מרדכי מלפני המלך [דייקא] בלבוש מלכות היא היא היתה ביטול הגזירה המיוחד [והנצרך] בשושן, ובה עצמה שמחו יהודי שושן [יותר משאר מקומות].

מאז שכתבתי בס"ד את הקובץ הנ"ל, בדקתי וחיפשתי ככל שמצאה ידי בעניין, וראיתי שכלל השאלות [בפסוקים ובפיוט] שביסוד המאמר ב"ה כיוונתי בהן לדעת גדולים שהקשו כן, חלק מהשאלות הקשו רבים, חלק מעטים [למשל השאלה ממיקום הבית בפיוט (בנוסח לפי דרכו) ראיתי רק בספר אש קודש להגה"ק מפיאסצנא הי"ד זצ"ל], אבל עכ"פ מצאתי את כלל השאלות בספרים.

עם זאת, לע"ע לא מצאתי אפילו פירוש אחד שמיישב את כל השאלות הללו - בביאור אחד - של פשט.
[הכי קרוב לזה ראיתי בידי משה (למהר"ם אלמושנינו), אמנם הוא מבאר רק את הפסוקים ולא עוסק לבאר את לשון הפיוט, ולכאורה רוב השאלות בלשון הפיוט לא מתיישבות (או לא מתיישבות בדקדוק) לפי דרכו].
והביאור הנ"ל הוא מתנות לאביונים שזיכה אותי הקב"ה בשנה זו התשפ"ד.

מצ"ב שוב הקובץ עם הגהות, הוספות בהערות ממה שראיתי במפרשים כנ"ל, ובסוף המאמר סיכום הדברים ותמציתם, ודברי הגרי"ז והדיון בהם, ככל מה שכתבתי לעיל באשכול. הכל ביחד בקובץ אחד. למעוניינים.

אמר מר:

[דוחק לומר שבא לבאר את המילה "ראותם" לעמי ארצות, וכתב שהיא כמו "שראו". דהיינו: בראותם = בעת ראותם = בעת שראו].

בשאר חלקי פירוש הפיוט אין ביאורים פשטיים כאלה?

איני יודע, בזה יש לי רק מערכי לב, ולרב חד ברנש מענה לשון.

אמנם לא רק הפשטיות היתרה שבדבר מציקה לי, אלא גם הלשון, שלא כתב "בזמן שראו" אלא "שראו", ולהצעה הפשטיית הנ"ל תרגם רק את מילת "ראותם" והשאיר את ב' השימוש מחוץ לתמונה, להשלמת הקורא, שיצטרפו יחד "בראותם" ל"בזמן שראו".
ויותר משמע לי שאת כל המילה "בראותם" תרגם כאן - "שראו". דהיינו [כך להבנתי] במה / בכך שראו.

צופה_ומביט כתב:אמנם לא רק הפשטיות היתרה שבדבר מציקה לי, אלא גם הלשון, שלא כתב "בזמן שראו" אלא "שראו", ולהצעה הפשטיית הנ"ל תרגם רק את מילת "ראותם" והשאיר את ב' השימוש מחוץ לתמונה, להשלמת הקורא, שיצטרפו יחד "בראותם" ל"בזמן שראו".
ויותר משמע לי שאת כל המילה "בראותם" תרגם כאן - "שראו". דהיינו [כך להבנתי] במה / בכך שראו.

יוער כי בעיני חכם ונבון כמוך זאת היתה הפשטות, וממילא אי אפשר לומר שזה דחוק.

אני כתבתי - ומקודם הבאתי שכך עולה מהידי משה - ש"בראותם" יכול בהחלט להתפרש "בזמן ראותם". כביאור בלשון הפיוט זה בסדר גמור ואינו דוחק כלל.
כעת אנחנו מדברים על כוונת המפרש הקדום, במה שכתב "בראותם יחד - שראו יחד". בזה - דוחק לי לומר שכוונתו לתרגם את המילה "ראותם", וביותר שא"כ הניח בפירושו את ב' השימוש - שציטט בדיבור המתחיל דידיה - ולא נגע בה כלל. ומדוע שיעשה כן ולא יכתוב "בראותם יחד - בזמן שראו יחד", או "כאשר ראו יחד".
לכן הגם שלהבין כך את הפיוט הוא פשוט, אבל עד כמה שהמפרש נחת לתרגם, ועד כדי כך שמבאר את המילה "ראותם" - יכתוב כבר מה פירוש "בראותם" וחסל.
ובפרט שהוא לא מתרגם כאן מילה אחת אלא שתים: "בראותם יחד - שראו יחד", ולומר שבתוך כלל הביטוי [בן שתי מילים] הוא ניתח לנתחיה את המילה "בראותם" ופירש ממנה רק את "ראותם" - אין לזה טעם.
לכן בעיניי -לפרש כך את כוונת הפרשן הקדום - זהו דוחק.

כעת אני חושב עוד אפשרות פשטיית:
במקרא, המילה הבאה אחרי "ראות" היא את מה רואים. ראות פניך, בראותם את האיש. וגם כאן "בראותם - תכלת מרדכי".
אבל בפיוט מיד לאחר "בראותם" כתוב "יחד". והיה מקום לטעות להבין ש"יחד" הוא הדבר שהם ראו. ופירש המפרש ש"ראותם יחד" אין הכוונה שהם ראו את היחד, אלא "שראו יחד".
וגם על זה יהיה קשה כנ"ל מדוע לא שילב בפירושו - עד כמה שכבר מתרגם - את ב' השימוש. ויכתוב "בזמן שראו יחד / כאשר ראו יחד".

משא"כ לדבריי בס"ד את הב' עצמה הוא בא לתרגם, ולומר שב' השימוש כאן פירושה: ש /אשר.
ואותה ב' השימוש [ש / אשר] קאי על כלל הביטוי "ראותם יחד": במה שראו - וביחד - [שניהם צריכי ובדייקא] - בזה שמחו.
השמחה היתה אשר 'ראו יחד' תכלת מרדכי.
וכמשנ"ת.
וביאור זה מתאים בדקדוק ללשון המפרש: "בראותם יחד – שראו יחד".

מצאתי נוסח שושנת יעקב ממחזור ישן כת"י, שנמחק ע"י הצנזורה
מי מסוגל לפענח מה שמנצוזר.




ולאח"ז מובא: מנהג לשבר כלים וקדירות של חרס:
ואומר: ושברה כשבר נבל יוצרים כתות לא יחמל ולא ימצא במכתתו חרש לחתות אש מיקוד ולחשף מים מגבא. (ישעי' ל' י"ד)

אם אפשר סריקה יותר חדה יעזור.

מה שהצלחתי לע"ע לראות:
כאשר פרעת את... [... הראשונים?] כן תפרע ותכחיד את האחרונים.

שו"ר [בחיפוש באוצר "כאשר פרעת כן תפרע"] שזהו נוסח איטלייני ובקובץ מנורה בדרום לז עמוד קח הובא על פי כמה כת"י [שג"כ צונזרו עיי"ש] שאכן הכתוב בשורה זו הוא:
"כאשר פרעת מן הראשונים כן תפרע ותכחיד את האחרונים".

וכעי"ז בהגדת הגאונים והרמב"ם עמוד שנח, ובסדר תפילות כמנהג איטאלייאני עמוד 157 [אלא שבשני אלה "ה/אחרונים" בלי "את" לפניו].

אמנם אני רואה ברור שבכת"י דידן אחרי המילה "פרעת" כתובה האות א' ולא מ', וזה מוכרח להיות "את", ותואם למילת היחס בחצי השני של המשפט, "את האחרונים".
וא"כ כאן יש תת-נוסח מעניין: "כאשר פרעת את הראשונים".
עוד נראה לפי המרחק בין אותה א' שאחרי "פרעת" לבין "כן תפרע" שכתוב כאן משהו יותר ארוך מאשר "את הראשונים", וצ"ע.

אגב, השווה לשיר הייחוד לשבת:
הטיבות מאד לראשונים כן תיטיב גם לאחרונים. [לא ביררתי כרגע אם יש לו שורש בתנ"ך. בזמירות לשבת המבואר מתיבתא לא ציינו לזה איזה פסוק כמקור].

עוד צנזורה בכת"י זה הוא המילה "רשעים" שנראה בעליל ש"נדחסה" באותיות קטנות ברווח לא לה, ובמקור צריך להיות שם "הגויים" [ראה גם בזה במנורה בדרום שם], ואיני יודע האם היה כתוב שם "הגויים" ונמחק ונכתב "הרשעים" ע"ג המחק, או שהשאירו שם ריק [מאימת הצנזורה] כדי שישלימו האומרים מעצמם את הידוע להם, היפוכו של "ישראל", אבל הצנזור דרש אח"כ למלא את החלל במילה שאינה "הגויים", כדי שדייקא אותה יאמרו, ולכן הוסיפו שם אח"כ "הרשעים" ומילאו את החלל.

צופה_ומביט כתב:אם אפשר סריקה יותר חדה יעזור.

מה שהצלחתי לע"ע לראות:
כאשר פרעת את... [... הראשונים?] כן תפרע ותכחיד את האחרונים.

שו"ר [בחיפוש באוצר "כאשר פרעת כן תפרע"] שזהו נוסח איטלייני ובקובץ מנורה בדרום לז עמוד קח הובא על פי כמה כת"י [שג"כ צונזרו עיי"ש] שאכן הכתוב בשורה זו הוא:
"כאשר פרעת מן הראשונים כן תפרע ותכחיד את האחרונים".

וכעי"ז בהגדת הגאונים והרמב"ם עמוד שנח, ובסדר תפילות כמנהג איטאלייאני עמוד 157 [אלא שבשני אלה "ה/אחרונים" בלי "את" לפניו].

אמנם אני רואה ברור שבכת"י דידן אחרי המילה "פרעת" כתובה האות א' ולא מ', וזה מוכרח להיות "את", ותואם למילת היחס בחצי השני של המשפט, "את האחרונים".
וא"כ כאן יש תת-נוסח מעניין: "כאשר פרעת את הראשונים".
עוד נראה לפי המרחק בין אותה א' שאחרי "פרעת" לבין "כן תפרע" שכתוב כאן משהו יותר ארוך מאשר "את הראשונים", וצ"ע.

אגב, השווה לשיר הייחוד לשבת:
הטיבות מאד לראשונים כן תיטיב גם לאחרונים. [לא ביררתי כרגע אם יש לו שורש בתנ"ך. בזמירות לשבת המבואר מתיבתא לא ציינו לזה איזה פסוק כמקור].

עוד צנזורה בכת"י זה הוא המילה "רשעים" שנראה בעליל ש"נדחסה" באותיות קטנות ברווח לא לה, ובמקור צריך להיות שם "הגויים" [ראה גם בזה במנורה בדרום שם], ואיני יודע האם היה כתוב שם "הגויים" ונמחק ונכתב "הרשעים" ע"ג המחק, או שהשאירו שם ריק [מאימת הצנזורה] כדי שישלימו האומרים מעצמם את הידוע להם, היפוכו של "ישראל", אבל הצנזור דרש אח"כ למלא את החלל במילה שאינה "הגויים", כדי שדייקא אותה יאמרו, ולכן הוסיפו שם אח"כ "הרשעים" ומילאו את החלל.

תודה רבה

האם ידוע מקור להמנהג לשבור כלים וקדרות בפורים?

אצרן כתב:מצאתי נוסח שושנת יעקב ממחזור ישן כת"י, שנמחק ע"י הצנזורה

אין זה נוסח שושנת יעקב, אלא [שייך ל]נוסח הברכות שאחרי קריאת המגילה.
ממילא אינו שייך לאשכול זה, שעוסק בביאור הפיוט שושנת יעקב. [גם איש לא יעלה על דעתו מכותרת האשכול שזה נמצא כאן].
וכדאי להעבירו לאשכול מתאים יותר, או לפתוח עבורו אשכול חדש [אפשר לבקש מההנהלה].

אצרן כתב:האם ידוע מקור להמנהג לשבור כלים וקדרות בפורים?

כנ"ל.

אצרן כתב:האם ידוע מקור להמנהג לשבור כלים וקדרות בפורים?

שבלי הלקט ענין פורים שבולת ר:

מצאתי בשם רבינו שלמה זצ"ל יש מקומות שאומרים אחר הברכה פיוט נאה כגון אשר הניא ואומר ברוך מרדכי ברוכה אסתר ארור המן ארורה זרש ומכין ברגליהן או אבן על אבן ומשברין קדירות כשמעם שבר המן וזרש.