השאלות בדקדוק לשון הפייטן "בראותם יחד":
בית זה בפיוט מיוסד על הפסוק במגילה (אסתר ח, טז): וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה.
ובפיוט הדגיש [והוסיף על לשון הפסוק] "בראותם יחד", דהיינו שני דברים:
א. שהעיר שושן צהלה ושמחה כי "ראו" את מרדכי יוצא וכו'.
וצריך ביאור מה בא לומר בזה.
ב. שראו "יחד".
וצריך ביאור היכן נשמע בפסוק שראו יחד, וכיצד יתכן שרואים כולם יחד, ובמה ה"יחד" שייך לצהלה ושמחה, וכי אם לא היו רואים יחד אלא בזה אחר זה לא היו שמחים.
הפירוש הקדמון:
ובפירוש קדמון לפיוט כתב: שושנת יעקב [צהלה ושמחה]: ליהודים היתה אורה ושמחה. בראותם יחד: שראו יחד.
וצ"ב מה בא לפרש בזה שתרגם "בראותם – שראו". [דוחק לומר שבא לבאר את המילה "ראותם" לעמי ארצות, וכתב שהיא כמו "שראו". דהיינו: בראותם = בעת ראותם = בעת שראו].
ויש לומר שבא לאפוקי ממחשבה ש"בראותם" היינו "בזמן ראותם", בזמן שראו, כאשר ראו, ואז הב' הוא תשובה על השאלה "מתי". ומפרש דלא כן הוא, [דעניין הזמן אינו מהותי וחשוב להדגישו, ובוודא לא להוסיפו על לשון הפסוק], אלא הב' הוא תשובה על השאלה "מדוע", במה. והתשובה היא במה/בכך שראו וכו'. שמחתם היתה על שראו יחד וכו' [שזה כבר דבר מהותי שבא הפייטן לומר].
אמנם הא גופא קשיא, ומחדד עוד יותר את השאלות הנ"ל, מה בא הפייטן להדגיש ולומר בזה.
התחלת ההצעה בס"ד:
ואפשר לומר שהוקשה לו מה טעם השמחה המיוחדת ליהודי שושן [שושנת יעקב] בראותם תכלת מרדכי [ומרדכי יצא וכו'], הרי עיקר השמחה בוודאי היא על התוכן הכתוב באגרות השניות, ושמחה זו היתה בכל מקום ומקום, כמפורש במגילה:
אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם טַף וְנָשִׁים וּשְׁלָלָם לָבוֹז. בְּיוֹם אֶחָד בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר. פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה גָּלוּי לְכָל הָעַמִּים וְלִהְיוֹת הַיְּהוּדִים עֲתִידִים לַיּוֹם הַזֶּה לְהִנָּקֵם מֵאֹיְבֵיהֶם. וכו' וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל עִיר וָעִיר מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם.
וגם הכתוב לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר [אף שהוא כתוב מיד לאחר "ומרדכי יצא וכו' והעיר שושן וכו'] יש לפרשו על יהודי כל מלכות אחשוורוש, ולא רק יהודי שושן.
ורק בפסוק אחד בתוה"ד מצאנו שמחה מיוחדת בשושן, והיא מקושרת להדיא לתכלת מרדכי:
וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה.
ואת זה הדגיש הפייטן, והפנה את תשומת הלב לכך ששמחת יהודי שושן בביטול הגזירה היתה גדולה ומיוחדת משאר מקומות. ומדוע? כי ראו את תכלת מרדכי.
אמנם את זאת גופא יש להבין, במה שמחת יהודי שושן היתה גדולה יותר משאר מקומות, ומה טעם יש בה משום שראו את תכלת מרדכי.
שאלה נוספת ממיקום הבית בפיוט:
דוק בסדר הפיוט. רוב הפיוט בנוי לפי סדר המאורעות, מתחילה "בקום עלינו אדם רשע" ועד הסוף ש"קיבלו עליהם לעשות פורים". ובג' הבתים האחרונים יש סיכום / פניה אל הקב"ה:
רָאִיתָ אֶת תְּפִלַּת מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר. הָמָן וּבָנָיו עַל הָעֵץ תָּלִיתָ.
שׁוֹשַׁנַּת יַעֲקֹב צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה, בִּרְאוֹתָם יַחַד תְּכֵלֶת מָרְדְּכָי.
תְּשׁוּעָתָם הָיִיתָ לָנֶצַח, וְתִקְוָתָם בְּכָל דּוֹר וָדוֹר.
להודיע וכו'.
וסדר ג' בתים אלו הוא:
התפילה, ביטול הגזירה, הישועה בפועל ביום הקהילה לכל.
וגם כאן תמוה, וכי כשבאים לדבר על ביטול הגזירה העיקר מה שיש להזכיר, אם רוצים לתפוס את "הנקודה", הוא תכלת מרדכי ושמחת יהודי שושן? הול"ל משהו על האגרות השניות ותוכנן.
יסוד ותמצית הביאור בס"ד:
ומכל זה [מהפסוק, ומהפיוט בב' אנפין כנ"ל] נראה שהיה משהו מיוחד בשושן בביטול הגזירה, שנעשה/נחתם באופן הזה, דהיינו יציאת מרדכי בתכלת וכו', שחתמה את ביטול הגזירה באופן מיוחד, וממילא יהודי שושן - שהם [ורק הם] ראו את ביטול הגזירה באופן הזה - ולא רק באגרות - הם שמחו בביטול הגזירה יותר משמחת היהודים בשאר מקומות. כי הם ראו את ביטול הגזירה יותר משאר מקומות. במה? במה ש"מרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות" וכו', והם "ראו" זאת.
ולזה כשרצה הפייטן לתאר במשפט אחד את "ביטול הגזירה" הביא דוקא את שמחת יהודי שושן בביטול הגזירה בתכלת מרדכי, ולזה כתב את זאת גופא במילים "בראותם יחד תכלת מרדכי". הביטול המיוחד לגזירה היה באופן של "תכלת מרדכי" - והשמחה המיוחדת בביטול הגזירה היתה למי שראה את תכלת מרדכי, [זהו אופן ש"רואים" דייקא, ורק מי שראה אותו - שמח באופן מיוחד].
וממילא בא המפרש הקדמון וביאר ש"בראותם" אין הכוונה לציון זמן, "בזמן שראו", שלזה אין שום טעם ולא מוסיף לנו שום הבנה, אלא הכוונה "משום מה", על מה, במה שמחו יהודי שושן ביותר - במה שראו [את ביטול הגזירה באופן של] תכלת מרדכי, שיצא מלפני המלך בלבוש מלכות וכו'.
אמנם כאמור, הא גופא צריך עדיין ביאור, מה תוכן כל העניין.
דקדוק לשון המגילה שיש הבדל [בגזירה וביטולה] בין שושן הבירה לשאר מקומות:
עוד מצינו שנאמר בפסוק של משלוח האגרות השניות:
הָרָצִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים יָצְאוּ מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה.
[ומיד "ומרדכי יצא", והסמיכות תובן היטב במה שיתבאר בס"ד].
גם כאן משמע שהיתה איזו דת [חוק] שניתנה בשושן יותר משאר מקומות.
ובפשטות היינו מבחינת הזמן, שלשאר מקומות עדיין לא הגיעו האגרות כי רק כעת יצאו השלוחים, ולכן א"א לומר שהשלוחים נושאים עמם "דת", אלא רק את "דבר המלך" שכאשר יגיע למקומו ייחשב "דת". משא"כ בשושן מקום המלך ניתנה הדת מיד.
וכ"כ רש"י לעיל בגזירת המן: הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה. רש"י: מקום שהיה המלך שם ניתן החוק בו ביום להיות עתידים ליום י"ג לחדש אדר.
[ובשאר מקומות רק כאשר הגיע "דבר המלך" לשם נעשה "דת", וזהו שכתוב שם: וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ].
אמנם גם שם [כמו כאן בביטול הגזירה ואגרות השניות] מצינו תגובה מסוימת בשושן: "וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה" [היהודים שבה, רש"י], למרות ש"בְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים".
ומשמע [בשני המקומות] שההבדל לא היה רק בזמן, אלא הבדל מהותי, בין מקום שנשלח אליו "דבר המלך" ובהגיעו לשם הפך ל"דת" ["דבר המלך ודתו מגיע"], לבין שושן מקום המלך שלא היתה שליחות אלא שמיד ניתנה בו "דת" ["והדת ניתנה בשושן"], ששם "דתא מהחצפא" ביותר, ושם ביטול הדת הוא בעל תוקף ביותר. ועל כן תגובת יהודי שושן שונה משאר מקומות. בגזירה - העיר שושן נבוכה, ובביטולה - והעיר שושן צהלה ושמחה.
הצעת הביאור בס"ד:
ותוכן העניין משמע שיש שני אופנים של גזירה וביטולה. "דבר המלך", ו"דת". [כך יש לתלות וכך כתבתי להלן, אמנם לא עיינתי מספיק בדקדוק הפסוקים ובעניין, ואפשר לומר את אותו הרעיון גם בלי לתלות במילים הללו / במילים מסוימות דוקא].
ולמשל: הגזירה אשר לא תבוא ושתי וכו' היתה באופן של "דבר המלך": "אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יֵצֵא דְבַר מַלְכוּת מִלְּפָנָיו וְיִכָּתֵב בְּדָתֵי פָרַס וּמָדַי וְלֹא יַעֲבוֹר אֲשֶׁר לֹא תָבוֹא וַשְׁתִּי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וּמַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה". ואילו הגזירה להשמיד ולהרוג וכו' היתה באופן של "דת": "פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה".
ומשמעות החילוק בין גזירה באופן של "דבר המלך" לבין גזירה באופן של "דת":
האופן הראשון פירושו: דבר המלך מגיע. המלך מורה לאנשיו דבר מה, ודבר המלך שלטון, חייבים לקיימו. והאופן השני פירושו: "גזירת המלך עצמה", כאילו המלך הוא העושה, ואנשיו הם ידא אריכתא דידיה.
והנפק"מ בלשון שבו יוצאת הגזירה ["דבר המלך" או "דת"] היא תוקף הגזירה וחומרתה, כמובן מאליו.
ובעניין זה גופא ישנו חילוק מקומות. דבכל גוונא, במקומו של המלך שהוא "בפני המלך" - תמיד יש לגזירה גם תוקף של "דת". דהוי כהמלך עצמו עושה. ובשאר מקומות שאינם בפני המלך - תמיד יש לגזירה גם את החולשה של "דבר המלך", דסוכ"ס אינו בפני המלך ואינו באותה החומרא.
וזהו שמצינו שהגזירה להשמיד וכו' היתה "להינתן דת" בכל מדינה ומדינה, אבל בפועל "הרצים יצאו דחופים בדבר המלך", ובכל מקום שאליו הגיעו "דבר המלך ודתו מגיע".
יש גם מקום לומר עוד, שכאשר הגזירה היא גם במקום המלך וגם בשאר מקומות, ובפרט כאשר חדא גזירתא היא, אזי כאשר מגיע "דבר המלך" לאיזה מקום ממילא מגיעה לשם גם הידיעה אודות "דתו" - שהיא קיימת במקומו ובפניו. "דבר המלך" מגיע לכאן - וכשקוראים את תוכנו ממילא נודע שבמקום המלך ישנה "דת", וזהו "דבר המלך ודתו מגיע", שנודע שיש כאן דבר המלך ובשושן הוא דת ממש. ומציינים זאת בפרט כשרוצים לומר שהגזירה היא אחת וחלה ויצאה על כל המקומות, על מקום המלך ועל מקום דידן כחטיבה אחת. ואולי גם זה נוסח שנותן תוקף וחומרא לגזירה, שחדא גזירתא היא במקום המלך ובמקום דידן, ובכן הגם שכאמור אצל המלך ובפניו הוא "דת" ואצלנו הוא "דבר המלך", אבל היות וחדא גזירתא היא - חמורה היא ביותר, ודוק. ובזה נבין את הלשון "להינתן דת בכל מדינה ומדינה", [שהרי הלשון "הדת ניתנה" מצינו רק במקום המלך, ב"פ "והדת ניתנה בשושן הבירה"], דהיינו שיובהר שחדא גזירתא היא בכל מדינה ומדינה עם ה"דת" שבמקום המלך.
סיכום עד כאן, וביאור העניין בס"ד:
עכ"פ, עלה בידינו שבמקום המלך דהיינו בפני המלך - זהו עצמה של הגזירה, זו "דת". כאילו המלך עצמו עושה את הדבר. ולא "שרשרת פיקוד" שבראשה עומד המלך. וכן כאשר המלך מבטל את הגזירה - בפני המלך דהיינו במקומו של המלך זהו ביטול גמור של עצם הגזירה.
וממילא:
לשאר מקומות הגיע מתחילה "דבר המלך" להרוג את היהודים, ולאחר מכן הגיע לשם "דבר המלך" שיש רשות ליהודים להיקהל ולעמוד על נפשם. אבל בשושן עצמה - "הדת ניתנה", חוק המלך שהיהודים ימותו, וחומר הדבר הוא בכל תוקף המלכות, ולכן "העיר שושן נבוכה", ומאידך ביטול הגזירה גם הוא היה "הדת ניתנה", בכל תוקף המלכות, וממילא "העיר שושן צהלה ושמחה".
אמנם: היות שביטול הגזירה לא היה ביטול ממש, שהרי "כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב", אלא רק "רשות ליהודים להיקהל ולעמוד על נפשם", היה צריך לתת תוקף מיוחד ל"ביטול" הזה, כדי שיובן פשר הדברים אל נכון, שבעצם המלך רוצה בביטול הגזירה אלא שאי אפשר, וכן עד היכן הדברים מגיעים שנתן המלך רשות ליהודים להיקהל וכו' ועד כמה המלך מגבה אותם. ועד שלא נעשה זאת - גם העיר שושן לא צהלה ושמחה, כי הביטול לא עקר את הגזירה, ועדיין לא ידעו מה פשר דבר.
ובמה נעשה זאת?
במעשה בפועל, הנראה לעיניים ובפרסום גדול, והוכחה גמורה שאין אחריה כלום. [ועאכו"כ שכל זה לא נעשה מעיקרא בגזירה עצמה, אלא רק כעת בביטולה].
דהיינו במה שמרדכי בעצמו - לא זו בלבד שכבר התמנה למשנה למלך, ונתן אותו המלך על בית המן משכן המשנה למלך, ונתן לו את טבעת המשנה למלך שהעביר מהמן, אלא שעשה מזה המלך פרסום בשושן כמו "אגרת" בפני עצמה - כזו שישנה ואפשרית ונפקא מינה רק בשושן - והלביש אותו בגדי מלכות ויצא מרדכי מלפני המלך [דייקא, דהיינו בצו המלך וממקום מושב המלך וכסניף של המלכות] בלבוש מלכות וכו'.
זה גופא היה "הדת ניתנה" של ביטול הגזירה המסוים שנעשה בשושן. ובדבר הזה שמחו יהודי שושן יותר משאר מקומות, כי במה שראו כך - הם ידעו אל נכון את תוקף ביטול הגזירה, ועד כמה הוא עצמו בתוקף של "דת" שבמקום המלך, ועד כמה הוא באמת ביטול ועקירה של הגזירה. משא"כ בשאר מקומות לא ראו ולא ידעו כל זאת.
וזהו שכתב הפייטן את "נקודת" ביטול הגזירה בנוסח: "שושנת יעקב [יהודי שושן] צהלה ושמחה [במיוחד משאר מקומות] - בראותם [במה שראו] יחד תכלת מרדכי".
וזהו שכתב פרשן הפיוט: "בראותם - שראו". וכנ"ל שאינו ציון זמן אלא ציון סיבה.
ביאור ההדגשה "בראותם יחד" בפיוט:
ובזה יש להבין גם את "יחד" [ראה מה שכתבנו לעיל את הקושיות שיש בזה].
שהכוונה שעשה לזה המלך פרסום גדול, והראה את מרדכי בלבוש מלכות לכל שושן, שבכל שושן יראו את מרדכי בלבוש מלכות, ממש כשם שדבר המלך ואגרות ששולח דואגים שיגיעו לכל מקום ולכל אחד, וכל שכן "נתינת דת" במקום המלך עצמו היא בכל המקום כולו, כך דאג המלך שבכל שושן יראו את מרדכי יוצא מלפניו בלבוש מלכות. דרק כך נעשה "נתינת דת" בשושן לביטול הגזירה המסוים הזה כנ"ל.
ובנוסף יש לומר שרצה המלך שבכאן תיעשה ה"נתינת דת" לא רק מצד "מקום המלך" אלא מצד "בפני המלך" ממש כפשוטו. וזהו "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות". שהמלך נוכח שם ובפניו יוצא כך מרדכי, והוא הוראה גמורה שהמלך בעצמו ממש עושה כל זאת.
וכיצד דאג המלך שכל אנשי שושן כולם יראו את מרדכי בלבוש מלכות? דהיינו לא רק סיפור דברים שהמלך ציווה על כך, שהרי כאן המכוון היה שכולם "יראו", דבר הנראה לעיניים, את מרדכי בתוקף מלכותו, כיצד יוודא שכולם ראו? ובפרט קשה כיצד יראו כולם שמרדכי יוצא כך "מלפני המלך" עצמו?
מוכרחים לומר שהמלך ציוה לכל אנשי שושן שיתכנסו כולם יחד מול ארמון המלך, ויראו את הדברים בשעת מעשה. וכך עשו, וממילא ראו כולם יחד את מרדכי "יוצא מלפני המלך בלבוש מלכות".
וזהו שכתב הפייטן "בראותם יחד", ופירש המפרש "שראו יחד", דכל זה, הראיה והיחד [של מרדכי יוצא מלפני המלך בלבוש מלכות] - הם הם המיוחד בשושן בביטול הגזירה, שהיתה באופן של "הדת ניתנה" במקום המלך ובפני המלך, שהוא עיקר תוקף וחומר ביטול הגזירה, [שעל כן העיר שושן צהלה ושמחה באופן מיוחד], ועל כן היא זו שנבחרה לציינה כ"נקודת" ביטול הגזירה בג' הבתים שבסיום הפיוט, וכל מילה ומילה כאן מדויקת ומדוקדקת להפליא:
שׁוֹשַׁנַּת יַעֲקֹב צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה, בִּרְאוֹתָם יַחַד תְּכֵלֶת מָרְדְּכָי.
ביאור היסוד העולה מכך לתקות ישראל בכל דור ודור:
וזו התקוה לדור ודור [שממשיך הפייטן מיד], להודיע וכו'.
שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, ובגזירות הנעשות בכל תוקף מלכותם והדתא מהחצפא עד למאד ולא נראה שום פתח לישועה - והקב"ה מצילנו מידם באופן של ביטול הגזירה באותו תוקף וחומר, ועוד יותר ויותר, כמו כאן שהגזירה בשושן היתה "והדת ניתנה" אבל ביטולה היה [לא רק באופן של "והדת ניתנה" אלא הוספה בהוכחה ומעשה ממש שאין אחריו כלום] באופן של "מרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות". עד שבתגובת יהודי שושן המיוחדת לגזירה נאמר רק "והעיר שושן נבוכה" אבל בתגובת יהודי שושן המיוחדת לביטול הגזירה נאמר "והעיר שושן צהלה ושמחה".
כן יאבדו במהרה כל אויביך ה', פורם יהפך ויתגלה לפורינו, ויתבטלו וייעקרו כל הגזירות הרעות מעם ישראל בכלל ובפרט, ויתהפך הכל לטובה וברכה, ויושיענו ויגאלנו גאולת עולמים, ותחזינה עינינו מלך ביופיו במהרה דידן תיכף ומיד ברחמים גדולים אמן.
הוספה - ביאור הבקשה ליום נוסף ליהודי שושן להינקם מאויביהם:
בכל מה שנתבאר בס"ד יש להבין את השורש לבקשת אסתר / יהודי שושן מהמלך להבדיל אותם בזמן המלחמה והנקמה באויביהם לעוד יום לעצמם, שצ"ב מה העניין בזה ומה טעם יש בה.
והיינו כי גם בעצם ביטול הגזירה עמדו יהודי שושן כמציאות ניכרת ומיוחדת לעצמה.
וביותר: ביום הראשון היו שותפים יהודי שושן עם כל מלכות אחשוורוש, והיה זה קיום של הכתוב באגרות, "דבר המלך ודתו". אבל נתינת הרשות לעוד יום – הרי היתה חידוש שלא היה כתוב כלל באגרות, והוא היה צו מיוחד שיצא כעת "מלפני המלך" בעצמו, שלא באופן של אגרות כלל, ותקף רק למקומו של המלך ובפניו, לשושן. והוא בהתאמה גמורה לעצם ביטול הגזירה באופן שהיה בשושן וכמו שנתבאר בס"ד.