הודעהעל ידי גם כי אלך » א' מרץ 11, 2018 9:18 pm
מאהבה ולא מאונס
איתא בגמרא (שבת פח.): "'ויתיצבו בתחתית ההר', אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה
הקדוש ברוך הוא עליהם הר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא
קבורתכם, אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא )רש"י: שאם יזמינם לדין למה לא
קיימתם מה שקבלתם יש להם תשובה, שקבלוה מאונס(. אמר רבא אף על פי כן הדור קבלוה בימי
אחשורוש )רש"י: מאהבת הנס שנעשה להם) דכתיב 'קיימו וקבלו היהודים', קיימו מה שקבלו כבר".
ודברים אלו הינם השורש למאמר המתוק שנזכרים בו כל אימת שמתעסקים בפורים. דאחרי כל
הפירושים והחידושים, ההבנה הכללית היא שבעוד שבהר סיני היתה התורה בכפיה מסוימת, בפורים
האירה עליהם חיבת הקדש ו"הדר קבלוה מאהבה", והוא המצב הנרצה השלם של קבלת התורה כדבעי.
מיהו הדור שחזר וקיבל באהבה
והנה כשמדובר בילד או אברך שלא למד על אותם ימים מתוך מקראי הקדש, הדברים הנ"ל נאמרים שוב
ושוב בתפיסה פשטנית, דסובר שבהר סיני לא היה הדבר בשלימות - לא זכו עדיין לעיקר של ה'אהבה',
ובפורים נתעלו (מאהבת הנס) וזכו לדרגות נפלאות בקבלת התורה וכו'.
אך כשמתבוננים במה שבאמת היה שם, ורוצים להכיר את המצב דאז לאשורו, הפשטות של המקראות
ומאמרי רז"ל מגלים שהמצב של ישראל באותם העתים לא היה מזהיר כלל, וזאת בלשון המעטה.
ראשית כל כל העליה המחודשת לבנות את הבית לא היתה אלא מכחו של כורש שהיה צריך להסכים
ולתת וכו', באופן שחז"ל בעצמם הגדירוהו כהעדר השלימות באומרם "ראויים היו ישראל ליעשות להם
נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון אלא שגרם החטא" (רש"י: ולא הלכו אלא ברשות
כורש, וכל ימי פרס נשתעבדו להם, לכורש ולאחשורוש ולדריוש האחרון).
ואם לא די לחטא הזה שמתייחס כדאיתא ברש"י ז"ל למה שכבר היה בבית ראשון (סוטה לו.), בגלות
עצמה הלכו ושקעו יותר ויותר, עד כדי כך שנשאו נשים נכריות (ולקחו אותם אתם לאר"י), ונטמעו
ונפגמו וטשטשו את סדרי היוחסין, באופן כזה שכשעלה עזרא לאר"י רוב העם לא רצו לעלות עמו, וגם
באותם שהעלה הוצרך לטרוח לברר את היחוס שנרמס בגלות (עיין רש"י בקידושין סט:) וכהנה וכהנה
דברים נוראים שמזדקרים מפשוטם של מקראות בספרי עזרא ונחמיה, דוק ותשכח.
והשאלה מזדקרת אם כן מאליה - מי הם אותם יהודים ש"הדר קבלוה באהבה". דאם קודם לכן היו
שואלים מה טיבו של אותו דור שמפליגים כל כך ביעוד של תכלית קבלת התורה שהתגלתה בו, היה
הבחור יכול לצאת בהפרזות של דרגות. אבל הרי לא מיניה ולא מקצתיה. דאם אמנם היו בודאי מרדכי
ואסתר וחנניה משאל ועזריה ונביאים ושאר צדיקים, בכלליות היו אז קלקולים קשים ונשואי תערובת
וכו', ואיפה תמצא אם כן אותה קבלה מאהבה.
איש 'פורימי' בתוך ציבור יראים ושלמים
נקרב את קושי ההבנה במשל. דנצייר לעצמנו בית מדרש שבו נמצאים כמה וכמה מניני יהודים
ששקועים מזה כמה שעות בלימוד תורה בלתי פוסק של ליל שבועות - בהתמדה ביראה ובשאר מידות
נכונות. והנה נכנס לבית המדרש יהודי שזה עתה הצליח סוף סוף לקום מהמטה ונגש אליהם בלבוש
פורימי כשהוא מכריז לעומתם בצהלה: יהודים, שבועות זה רק מתן תורה מיראה, אל תשכחו שהעיקר
זה מאהבה.
דכל אחד מבין שאם בכלל היה זוכה יהודי זה להתייחסות כלשהי, הרי שהיתה זו קריאה של 'כסיל צא
מכאן'. וכי תתייצב בערום מול מקבלי תורה יראים ותעיז להתעטר במעלת ה'קבלה מאהבה'.
דור לעומת דור.
ולכאורה קשה אם כן, שהרי בנמשל המצב המופרך הנ"ל מזדקר ביתר שאת. שהרי ישראל יצאו ממצרים
אחרי שנזדככו בכור הברזל, ואחרי זה המשיכו להזדכך ולהכשיר עצמם במשך מ"ט יום עד שבעומדם
"כאיש אחד בלב אחד" לקבל תורה הגיעו לבחינת אדם הראשון קודם החטא. ובאותו מעמד נצבו
בקדושה ובפרישות "באימה וביראה וברתת וזיע" (ברכות כב.) - כזו שלימות.
ולעומתם נצבו לאחר שנים דור שהיו בו חילולי שבת (עיין נחמיה). דור שלא רק שלא קיים את
החומרות של ג' ימי פרישה, אלא שהיו בו הרבה יהודים שחיו עם גויות ר"ל, והביאו לעולם גויים ר"ל,
ושהיה קשה לייחס אותם ולגרום להם לבא לאר"י. ועל הדור הזה נצביע ונאמר שהתכלית של קבלת
התורה לא באה לידי מימוש אלא דוקא בו - שאצלו נתקיים "הדר קבלוה מאהבה", אתמהה.
וכאן אפשר לתרץ בשני אופנים. או לומר שבבחינת דברי הזוה"ק ש'כנישתא חדא' שעושה תשובה יכול
להביא לגאולה (עיין זהר חדש כג:), די היה לה בקבלה מאהבה שנעשתה אז כראוי ע"י קומץ צדיקים
נאמנים שהתעוררו באהבת הנס. או לומר שגלוי וידוע היה לפניו ית' וגלוי וידוע היה לפני רבא שאמר
שהדר קבלוה וכו' שהגם שלמראה עינים לא ניכר הדבר כלל, התעוררו אז בישראל רצונות לקבל תורה
. ולהתקרב אליו ית' - רצונות כל כך עצמיים שהיו עצומים יותר מהגילוי החיצון שנראה בהכי רע.
אין אנו מבינים כלל.
ובין כך ובין כך יהודי מתחיל לקלוט את מה שהצדיקים מלמדים השכם והערב, להכיר שטועה הוא
באופן שבו מסתכל הוא על כל ערכי הקדושה והמאורעות ויקרת הנפשות ומה שעובר עליהם - שחוטא
הוא לאמת לאמיתה באופן שבו מעריך הוא את משקל הענינים זה לעומת זה ומתייחס אליהם.
דאף אם לא נדע להגדיר במה בדיוק נתייחד אותו דור שהדר קבלוה וכו' - לא להצביע מי הם הצדיקים
שהיוו 'בי כנשתא', ולא להסביר יורת מידי מה טיבם של הרצונות הכמוסים והחן היהודי שהתנוצץ אז
]על פני יהודים שנראו כל כך רחוקים[, מכל מקום נדע לומר שאין אנו מבינים את הנהגת השי"ת כלל,
לא את משקל הדברים, לא את מהות הנפשות היקרות הפועלות ורוצות, ולא את ההסתכלות האלוקית
על יחיד שעשה טוב (או על רצון אחד חבוי של מי שנראה כל כך רחוק).
ובאמת מצד כלליות ופרטיות יש לשתי הבחינות הנ"ל שייכות זו לזו. דמובן שה'כנישתא חדא' שהינו
מעט מזעיר מתוך כלליות הנפשות הוא בדוגמת רצון אחד כמוס בלבו של יהודי, נטיה אחת דקה אל
התורה והעבודה שכמעט ואינה מורגשת בחיצוניות.
ועל זה ועל זה חלה ההבחנה הנ"ל. דאם אמר רבא שאותו הדור - עם כל ה'פרכות' שבו - הוא זה שנגע
בבחינה מסוימת באותה קבלת התורה הנרצית, הוא זה שהדר קבלה מאהבה, אות הוא על כך שאין אנו
מבינים כלל את האופן שבו השי"ת מנהיג את העולם. מה הוא מחפש כביכול למצא בעולמו (בכלל
ואצל עם סגולתו בפרט), ועד היכן מגיע ענינו של מקום אחד קטן של אנשי אמת שרוצים וכו', או
לחילופין רצון אחד טמיר של יהודים שמדשדשים ברע וכל כך חפצים בעומק לב לעשות טוב.
"אהבת הנס" -החידוש שבנסים שבתוך הטבע.
"חולת אהבה אני"
אפשר להאריך במתיקות ההארה הזו בגוונים שונים, באמת אין לדבר סוף, אך לקרב את המכוון בכל זה
נציג נקודה אחת שמאירה לאור הנ"ל, ואידך זיל גמור. דהנה הפסוק אומר "השבעתי אתכם בנות
ירושלים אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני" (שה"ש ה ח), ופירשו רש"י ז"ל בענין
הבירור כנגד האומות שיהיה לעתיד לבא ( שדברה בו הגמרא בע"ז ג. וכנ"ל), דהקב"ה יאמר לאומות
שהם בעצמם יעידו על חנניה משאל עזריה ודניאל וכו', שהם בעצמם יעידו שכנסת ישראל "חולת
אהבה", וכלשונו שם: "'מה תגידו לו' - שתעידו עלי שבשביל אהבתו חליתי ביסורים קשים ביניכם, יבא
נבוכדנצאר ויעיד וכו' וכל נביאי האומות ויעידו עלי שקיימתי את התורה".
והארכנו במקום אחר שבעומק אין הכוונה רק על הצדיקים המופלגים בישראל. אלא החידוש הוא
שיתברר להדיא שכל מה שעבר על ישראל - כל ענינם ופעלם, כל רצונם ובקשתם - הכל היה משום
"חולת אהבה אני", וכמו שביאר הגר"א ז"ל )שה"ש שם( שבאמת עיקר הצער של ישראל בגלות אינו
אלא משום הרגשת הפירוד מהקב"ה. דאפילו אם נראה שצועקים וגונחים על דברים אחרים (ולפעמים
מתרחקים), הכל נובע בעומק מאותה אהבה שבוערת בקרבם, מאותו "חולי קדוש" ששייך לנפשות
הטהורות שמושרשות במלכותא קדישא (ועיין גם בבני יששכר מאמרי תשרי מאמר ג' דרוש ט,
ובפירושו הנפלא של המהר"ש אלגזי בספרו אהבת עולם, ואכמ"ל).
השי"ת מנהיג את העולם יותר ויותר יפה מקודם
ננסה לחתום במלים פשוטות שאפשר לחיות אתם. הנה לא צריך להיות גאון בשביל להבחין בקלקולים
שיש בעקבתא דמשיחא, לא צריך להיות מבקש שלימות גדול בשביל לראות כל כך הרבה גשמיות
וחיצוניות והעלמה וכו'. הדבר לכאורה כל כך ניכר ופשוט, עד כי השגרא דלישנא היא לגנוח ולומר
'נעבעך, תשע"ח, עקבתא דמשיחא - "מי יתנני ירחי קדם וגו'", ה' ירחם וכו' וכו''. אך ראה זה פלא.
דכנגד ה'אמת הפשוטה' הזו קמים הצדיקים ומכריזים בבהירות: "הלא אדרבא, השם יתברך מנהיג עתה
העולם יפה יותר מקדם. ואמר בזה הלשון: אדרבא דער אייבערשטער פירט היינט שעניר דיא וועלט"
(עיין שיחות הר"ן שז)
קבלת התורה מאהבה בדור העקבים
ומבלי להאריך נבין שלא בכדי אמירה זו שמכחישה על פניו את שפת העולם (המתגעגעים לדרגות של דור מקבלי התורה בסיני) יצאה מפיהם. דבאמת כנ"ל, אחרי כל ההשואות בין המעלות של דור מקבלי התורה בסיני לקלקולים של דור הגולים בפרס, בא רבא ומודיע ש"הדר קבלוה בימי אחשורוש" - באים משה רבינו וצדיקי הדורות ופותחים מבט אחר לגמרי, לדעת ש"חולת אהבה אני". שפעמים שדיקא בקטנות ובעקבים מתעוררת אופן שה'הדר קבלוה מאהבה' ומתברר דיקא אצל אותם שקצת מנסים והרבה וכו', אבל כל כך רוצים לעשות טוב, אוי כמה שהם רוצים (והשי"ת יודע).
והלא דברים קל וחומר. דאם מתוך הקטנות והשפלות של אותו דור שסבל גלות של שבעים שנה - בקעה לה הארה של 'הדר קבלוה באהבה', כל שכן שכיום, לאחר גלות מרה של אלפיים שנה וכו', היופי הפנימי הזה של ה'כלה' מזדקר ביתר שאת.
ובמקום להאריך בפלפולים והסברים, אפשר פשוט להסתכל בתוכנו, ולדבר עם אחינו בני ישראל באשר הם שם - "בתוך עמי אנכי יושבת". דעד כמה שהדבר נראה לשכל האנוש כמופרך, די לה בהצצה חטופה כדי להבחין במה שהצדיקים בבחינת 'אתפשטותיה דמשה' פתחו בנפשותינו, דבתוך כל ההעלמות והגניחות, בתוך כל המצבים הטעונים שיפור, מתגלה רצון פנימי עיקש לקוב"ה.
לגוי אי אפשר יהיה לבאר דבר שכזה. אבל לב יהודי יכול להתפעל מהיופי של ההתקשרות המתעוררת דיקא היום. כאשר בתוך הכל, ולמרות הכל, שוב ושוב מכריזה כנסת ישראל "חולת אהבה אני". שוב ושוב מקבלת היא את התורה מאהבה.