המן היהודי! - ההשלכות לסיפור המגילה

[קולמוס הסופר]

בס"ד
מאמר שכתבתי בעניין זה, חילקתי להודעות נפרדות עפ"י הנושאים.
המאמר נכתב לכבוד פורים ויש לראותו באור זה.

המן העבד - המחויב מצוות כאשה
המן המחויב במצוות
מבואר במדרשים שלפני שעלה המן לגדולה מכר עצמו לעבד למרדכי, וא"כ היה המן עבדו הכנעני של מרדכי, ועבד כנעני דינו שמחויב מצוות כאשה, ולכאו' גם מלו מרדכי והטבילו שהרי החיוב למול ולהטביל העבד הוא על הרב, ומסתבר שכך נהג מרדכי1, ועוד שבמדרש מובא כל לשון השטר מכירה, וכתוב שם שהמן קיבל עליו יהדותו של מרדכי 'בדעתי ובצביון ליבי', ובמשמעות לשון זה יש גם שנימול וטבל, וכיון שכן אם המן היה עבד כנעני שמל וטבל הרי שהמן היה מחויב מצוות כאשה2, ומאידך היה כישראל גמור לכל דיני התורה.
ומה שמקשים העולם על דבר זה, שאם המן היה יהודי הרי אין בהריגתו מצות מחיית עמלק, וא"כ מה קבעו חז"ל להקדים קריאת פרשת זכור לפורים בכדי 'להקדים זכירה לעשיה', שנראה מזה שבמחיית המן יש מעשה של מחיית עמלק, אולם לאחר העיון אין זה קשה כלל, שהרי ע"כ אין כוונת חז"ל להריגת המן, שהרי המן נהרג בטז' ניסן ולא בפורים, אלא ע"כ שכוונת חז"ל היא לשאר שונאי ישראל שנהרגו בפורים שהיו מזרע עמלק, וזה מדויק מאד בפסוק במגילה שהדגיש לומר 'ובביזה לא שלחו את ידם', ולמה לא שלחו את ידם והרי המלך התיר להם ככתוב באגרות 'ושללם לבוז', אלא שהם היו מזרע עמלק ורכוש העמלקים אסור בהנאה, ולכן לא נהנו מהביזה.
ואדרבה מכאן מוכח להדיא שהמן היה יהודי, שהרי אסתר לקחה את בית המן לעצמה, והרי המן היה עמלקי ואסור ליהנות מרכושו ואיך חזרה על עוונו של סבה שאול המלך, אלא מוכח שהמן היה יהודי.
1. וכך כתב היערות דבש. 2. וכך הסכימו גם החת"ס והצפנת פענח.

[קולמוס הסופר]

דין המיתה
הנה מבואר במדרש שהמן התחנן בפני מרדכי ואסתר שיוותרו לו ולא יהרגוהו, אולם הם לא שעו אל דבריו והביאו להריגתו, וצ"ע מאיזה דין נתחייב המן מיתה, והרי חלים עליו כל דיני ומשפטי התורה ודינו צריך להתקבל כפי חוקי התורה.
ובמושכל ראשון נראה פשוט שנתחייב מיתה כדין רודף, אולם בעיון יתר עולה שאי אפשר לומר שמחמת דין רודף נתחייב מיתה, שהרי אסור להרוג רודף אם הריגתו לא תציל את מיתת הנרדף, ובמקרה המן, הרי לאחר שנחתם בטבעת המלך אין להשיב והריגת המן לא תביא לביטול הגזירה (וכמו שמפורש במגילה שגם אחרי הריגת המן הוצרכו לבקש מהמלך לבטל הגזירה), ועוד שהרי מפורש במדרש שאחרי דברי אסתר חזר בו המן והבטיח לפעול לבטל הגזירה, וא"כ שוב אין לו דין רודף, ואין יתכן שמדין זה הרגוהו.
עוד אפשר לומר שלמרות שלא היה לו דין רודף אבל מ"מ היה לו דין מוסר, ודין מוסר נשאר עליו גם אם התחרט עתה ופסק מלרדוף, כי אם הוא ידוע כמוסר מחמת שנאה מותר להרגו, אולם גם זה אינו נראה שמשום דין מוסר הרגוהו, שהנה המן נהרג בתלייה שהוא מדין סקילה, וכידוע שזה היה מעצת אליהו, ומוסר אין לו דין תליה אלא נהרג בכל מיתה שהיא, ואם הרגוהו בסקילה נראה שלא מחמת דין זה נידון למיתה.
ומוכרחים לומר שהמן נידון למיתה ובסקילה דוקא מדין עובד ע"ז, וכמבואר בגמ' שהמן עשה עצמו אלוה, ואדרבה מכאן ראיה שהמן היה מחויב במצוות, שהרי עכו"ם שעובד ע"ז דינו בסייף, ואלא שהמן מחויב במצוות היה ויהודי שעובד ע"ז דינו בסקילה1, ולכן תלו את המן ונהרג מדין עובד ע"ז.
ויש להקשות, שאיך אפשר שהמן נהרג בסקילה מדין עובד ע"ז, והרי מיתתו הייתה בפסח, ואין בי"ד הורגים במועד, ולכן נראה שחיוב המיתה של המן היה מורכב משני הדינים, גם מדין עובד ע"ז, וגם מדין מוסר וכמו שכתבנו לעיל, אלא שלעיל שאלנו שמוסר אין דינו בסקילה ואם היה דינו כמוסר למה נהרג בסקילה, ועכשיו שאנו אומרים שהוא נתחייב מיתה גם מדין עובד ע"ז, א"כ פשוט שדינו בסקילה דווקא, אלא שא"כ למה הרגוהו במועד, אלא שנתחייב גם מדין מוסר ומוסר נהרג גם במועד (פשוט שנהרג בהקדם), ולכן היה אפשר להורגו במועד, ומה שנסקל היה מחמת דין עובד ע"ז והריגתו במועד היה מדין מוסר.
ויצאנו למידים דין מחודש, שמי שנתחייב מיתה בסקילה דווקא, וגם נתחייב מיתה מדין מוסר, שהורגים אותו גם במועד בסקילה.
1. כן הוכיח גם הצפנח פענח.

[קולמוס הסופר]

אֵבל המן
מסופר במדרש שבתו של המן שפכה על אביה מים מטונפים, וכשהבחינה במעשיה הפילה עצמה מן החלון ומתה, ובמגילה כתוב 'והמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש', ובפשטות היה לו דין אבל על מיתת בתו, ומכאן עוד ראיה שמחויב במצוות היה, שהרי גוי אין לו שום דיני אבלות, אולם עדיין קשה למה היה לו להתאבל כיון שבתו נכרית היא ואין מתאבלים על קרוב גוי.
ומוכרחים אנו לומר, שהמן נהג כשיטת האבן עזרא שגר מתאבל על קרוביו כמשפט היהודים, אלא שעדיין קשה שהרי בתו איבדה עצמה לדעת וא"כ אין מתחייבים עליה שום דיני אבלות גם במשפט היהודים, אלא שאולי סבר המן שדוקא יהודי שאיבד עצמו לדעת אין עליו דיני אבלות, אבל גוי כיון שאין התאבדות משבע מצוות בני נח אין זה עבירה אצלו, וא"כ מתאבלים עליו גם כשאיבד עצמו לדעת. (איסור הרציחה שעל גוים הוא מתיקון העולם כידוע, וא"כ כשרוצח עצמו שאין בזה עוון בתיקון העולם אינו עובר על איסור, וצ"ע.)
אולם לכאו' אין זה נכון, כי הרי בתו הייתה ג"כ יהודית כאביה - וכמו שנוכיח לקמן לגבי בניו, וא"כ נשאר אצלה הדין שהמאבד עצמו לדעת אין מתאבלים עליו, אלא על כרחך שהמן סבר כשיטת הגרשז"א שרוב המאבדים עצמם לדעת הם בגדר נטרפה עליו דעתו, וא"כ שוב שייך אבלות להמן.
ושוב יש להקשות, שהרי מעשה זה היה בפסח ואין אבלות במועד, ואולי נאמר שהמן סבר כהרמב"ן שמ"מ יש אבלות בצנעא, וא"כ מדויק מה שכתוב 'והמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש' שלכן 'נדחף' אל ביתו כי שם מותרים לו מנהגי אבלות, או אפשר לומר שבשושן לא היה מנהג ברור, וסבר המן כשיטה שלישית ברמ"א שבמקום שאין שם מנהג קורעים ביום הקבורה גם בחול המועד.

[קולמוס הסופר]

הריגת המן
סדר הסקילה כך הוא, דחיפה מגובה שתי קומות, סקילה, תלייה.
מסופר במדרש שמרדכי בעט בהמן כשעלה על גבו לפני שעלה על הסוס, ויש לשאול איך בעט בו וציער אותו כיון שיהודי הוא, אלא שאולי התחיל בזה דין הסקילה ולכן דחפו, ומה שלא דחפו מגובה שתי קומות כדין הנסקלין, י"ל שהדין הוא שהעובד ע"ז מפילים אותו משער שעבד בו, וכיון שהמן עשה עצמו ע"ז הרי שדוחפים אותו מעצמו סתם, ואולי גם שפיכת הטינוף ע"י בתו הייתה מן השמיים להמשך הסקילה.
עוד מסופר במדרש, שביקש מרדכי מהמן שיספרהו וירחצהו לפני שהעבירו ברחוב העיר, וזה פלא עצום, שאיך הכשיל מרדכי את המן בחילול המועד, שהרי מלאכות אלו אסורות במועד, ועל מרדכי עצמו אין לשאול איך חילל את המועד, שהרי לכבוד המלכות מותר לחלל את המועד, וכמו שמצאנו אצל יוסף שהסתפר בראש השנה, אולם מה שביקש מרדכי מהמן קשה מאד, שהרי מרדכי היה יכול לבקש זאת מגוי.
ואפשר לתרץ זאת עפ"י המסופר במדרש, שכשבא המן לרחוץ את מרדכי הזכיר לו מרדכי שהוא היה בלן וספָר בעיר אחרת לפני שבא לשושן, ויש לשאול למה ציערו מרדכי בזה ואיך לא חשש ללאו דהונאת דברים, אלא שמרדכי הסביר לו למה מותר לו לצוותו לחלל המועד, שהזכיר להמן שהוא אומן במלאכות אלו ולפיכך המן הוא כפועל שאין לו מה יאכל, שהרי לפני שיעשה זאת לא יוכל ללכת לאכול במשתה אסתר, ופועל שאין לו מה יאכל מותר במלאכה, והמן שממהר למשתה ימהר במלאכתו, ועדיין צ"ע.
והנה הכל מקשים למה לא מסרה אסתר בקשתה לאחשורוש פנים אל פנים, ולמה הזמינה אותו ואת המן למשתה פעם ופעמיים, ונראה שזה מכיון שהדין הוא שהרוגי בי"ד נהרגים רק אחרי שמשקים אותם ובכדי שלא יצטערו מהמיתה, ולכן עשתה אסתר משתה בכדי להשקות את המן לפני מיתתו, וכך מבואר במדרש שהשקתה אותו לשכרות גדולה.
ובמגילה שאסתר אמרה 'כי נמכרנו אני ועמי להרוג להשמיד ולאבד, ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי, כי אין הצר שווה בנזק המלך', ונלאו המפרשים למצוא פשר לדברים עפ"י פשט, ואולי אפשר להסביר, שאסתר אמרה למלך כך: והרי המן מבקש להרוג את כל היהודים, ומה איתו עצמו והרי הוא גם יהודי, אלא שהוא עבד ועבד כיון שהוא שייך לאחר אי אפשר להזיק לאדונו ולהרגו, ומשאי"כ שאר היהודים שההיזק הוא רק למלך, וא"כ, מכור גם אותנו לעבדים וניפטר גם אנחנו מהגזירה, וזהו שאמרה 'כי אין הצר שווה בנזק המלך', והיינו כי אין הצר - זהו המן וכמו שאמרה איש צר ואוייב המן הרע הזה, שווה בנזק המלך - שווה לדין כל היהודים שההיזק הוא רק למלך, ואין להרגו מכיון שהוא עבד, ולכן אמרה שאם יימכרו כל היהודים לעבדים ולשפחות כהמן היא תחריש.
והנה חרבונה אמר 'והנה העץ אשר הכין למרדכי', ולכאורה יש בזה כוונה עפ"י הלכה, שהרי אין תולים את הנסקל על עץ מחובר לקרקע אלא דווקא על עץ שנתחב בקרקע, ולכן אמר חרבונה 'הנה העץ אשר הכין המן', אשר הכין דווקא - שאינו מחובר לקרקע ואפשר לתלות עליו את המן.
והנה לפי המסופר במדרשים המן נשאר תלוי הרבה ימים, ויל"ע איך לא חששו ללאו דלא תלין, ובדוחק י"ל, שהנה כתבה המשנה טעם הלאו: כי קללת אלהים תלוי וגומר כלומר מפני מה זה תלוי מפני שבירך את השם ונמצא שם שמים מתחלל. אכן כאן שהמן נתלה גם מגזירת המלך היו אומרים שנתלה משום כך ולא נגרם חילול ה', (ובאמת עיין שמ"ב ריש כ"א ובמלבי"ם שם ו', יבמות ע"ט ע"א ובערוך לנר שם,) וצ"ע.

[קולמוס הסופר]

בני המן
גם בני המן נתלו כאביהם, ומזה מוכח שהם היו יהודים כאביהם, שהרי אין שום דין סקילה בגוים1, ובאמת מפורש כך בשטר מכירת המן למרדכי שבניו ובני בניו מכורים למרדכי, אולם יל"ע מפני מה נתחייבו סקילה.
ומסתבר שעבדו גם הם ע"ז כאביהם, וניתן להמתיק זאת, שהרי על כל ישראל נגזרה מיתה מחמת שהשתחוו לצלם, וגם בני המן בכלל, אלא שכל ישראל עשו תשובה, והם כיון שלא חששו שייהרגו לא עשו תשובה, וע"כ נשאר עליהם דין הסקילה.
ולכאורה בני המן שנתלו היו בניו מאשה אחרת ולא מזרש, שהרי זרש אמרה 'אם מזרע היהודים מרדכי' וא"כ לא ידעה שהמן נמכר לעבד כנעני והוא ג"כ יהודי, וכ"ש שלא הייתה היא עצמה שפחה כנענית, וא"כ איך היו בניו עבדים (אא"כ נולדו מזרש לפני המכירה ודוחק), אלא שהם היו בני אשה אחרת שהייתה שפחה ג"כ, וזה גם מדויק בפסוק שכתוב 'ויספר המן לזרש אשתו ולכל אהביו', ואיפה היו בניו, אלא שהם היו מאשה אחרת ולכן לא היו בבית זרש.
ובזה אפשר ליישב קושיה אחרת, שהנה כתוב בגמ' ש'מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק', ולכאו' קשה שהרי המן מכר את עצמו ואת בניו עד סוף כל הדורות, וא"כ בני בניו של המן היו עבדים כנעניים ואינם מחויבים במצות תלמוד תורה, אלא שהם היו בני בניה של זרש שלא הייתה שפחה והם התייחסו אחרי אמם, והיו גויים גמורים שהתגיירו לגמרי אח"כ ולמדו תורה.
עוד היה מקום להקשות, שהרי אין מקבלים גרים מהעמלקים, ואיך למדו בני בניו של המן תורה בבני ברק ומי גיירום, אלא מוכח כנ"ל שהמן עצמו נפקע מדין עמלקי שיהודי היה, ונישא לזרש שהייתה גויה גמורה שלא הייתה עמלקית, ובני עבד שנישא לגויה מתייחסים אחרי האם, ולכן לא היו עמלקים והיה אפשר לגיירם.
ובאמת במדרש מבואר שמאה בנים היה להמן י' נתלו והשאר נהרגו, ופשוט שהיו לו כמה נשים, ורק עשרה מבניו היו בני שפחה כנענית ונתלו.
1. וכן הוכיח הצפנת פענח.