מאכלי פורים
הן הדבר ידוע לכל איניש בר סמכא השורר בביתו, שבהגיע תור מצות סעודת פורים נוטל ידיו על הפת, ומתענג על בשר המבושל כדין. וכשמילא כריסו נוטל את כד היין עד דלא ידע וכו'. ומבוא' בכל הספרים שסעודה זו מצוה היא, אך אנכי הק' מקשה, היכן מצינו בהלכה שצריך לאכול פת או בשר או לשתות דוקא יין בפורים? א"כ קודם סעודתך בפורים מלא כריסך בזה המאמר [ועי' ברמ"א סי' תרצ"ה סעי' ב' שכתב: טוב לעסוק מעט בתורה קודם שיתחיל הסעודה, וסמך לדבר: ליהודים היתה אורה ושמחה. ודרשינן אורה זו תורה].
בגמ' מס' מגילה (ז' ע"ב) מסופר על רבה ששלח בפורים את אביי להביא משלוח מנות למרי בר מר, וכשיצא אביי מבית רבה היה שבע. וכשהגיע לבית מרי בר מר, הגישו לו ששים קערות עם ששים סוגי תבשילים, ואכל אביי קצת מכל תבשיל, ע"ש. עי' מה שביאר בזה החתם סופר (דרשות – תרפ"ט ח"א דף קעה' א').
במאמר שלפנינו נדבר בעז"ה אודות המאכלים הנאכלים בפורים אם מן הדין או ממנהג. ובוודאי שישנם עוד סוגי מאכלים הנאכלים בקהילות ישראל בפורים, אך קיצרנו מחמת קוצר היריעה.
פת
כתב המגן אברהם (סי' תרצ"ה ס"ק ט'): לא מצינו שחייב לאכול פת בפורים, ומצי למיפטר נפשיה בשאר מיני מטעמים. וכן בשערי תשובה (סי' תרצ"ה) כתב: ועיין בברכי יוסף בשם א' קדוש בתשובה כת"י אם עשה סעודת פורים בלא לחם יצא. אמנם בספר מור וקציעה (סי' תרצ"ה) חולק וכותב, שחייבים לאכול פת הואיל ונאמר במגילה 'ימי משתה ושמחה' לא סגי בלא פת. והנה מצינו במ"ב (סי' תרצה' ס"ק טו') מחלוקת הפוסקים במי ששכח לומר 'על הניסים' בסעודת היום אם צריך לחזור וז"ל: ואם שכח לומר על הניסים י"א דמחזירין אותו, וי"א דאין מחזירין אותו. וספק ברכות להקל. ודוקא בסעודה ראשונה שאוכל בו ביום אבל בסעודה שניה שאוכל אחר המנחה שקורין סעודת פורים וכבר אכל סעודה אחת ביום שוב אין מחזירין אותו לכו"ע, אלא כשמגיע להרחמן יאמר הרחמן הוא יעשה לנו נסים וכו'. ומחלוקתם תלויה בהא אם סעודת פורים צריכה להיות בפת דוקא אם לאו. (ועי' היטיב במג"א שהבאינו לעיל שהן הן הדברים.)
כתב בספר ערוך השולחן (סימן תרצה סעיף ז'): וראיתי מי שמסתפק אם יוצאים ידי סעודה במאכלים טובים בלא לחם. ולי נראה דלא יצא דומיא דשבת ויו"ט ועוד דאין משתה בלא לחם כדכתיב (בראשית יט, ג') בלוט: ויעש להם משתה ומצות אפה ויאכלו. ובדניאל כתיב (א' טז'): פת בגם ויין משתיהם, ע"ש.
יין
איתא בגמ' מגילה (ז' ע"ב): אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. בגמ' לא נזכר ביין, וכן בשו"ע (סי' תרצה' סעי' ב') לא הוזכר איך יגיע ל-בסומי. אמנם רש"י שם כתב: לאבסומי, להשתכר ביין. וכן הרמב"ם (בפ"ב מהל' מגילה ה' ט"ו, ועי' בילקוט שנויי נוסחאות מהדורת שבתי פרנקל שיש נוסחא ברמב"ם ללא תיבת 'יין') כתב: ושותה יין עד שישתכר וכו'. (ועי' בנמוקי מהרא"י שכתב: ענין הבסומי פשוט הוא שמיום שחרב בית המקדש אין שמחה אלא ביין כדאיתא בפסחים דף ק"ט ע"א) וכן מהביאור הלכה (סי' תרצ"ה ד"ה עד דלא ידע) מבוא' להדיא שדוקא ביין (עי' בשו"ת משנה הלכות ח"ה סי' פג'.) אמנם בספר שלמי תודה (פורים עמ' שכו'.) כתב בשם הגר"נ קרליץ, דודאי מצוה מן המובחר היא ביין וכנ"ל, אבל מ"מ אין זה מעכב בעיקר המצוה, ומקיים המצוה גם בשאר משקין המשכרים, כמו שמצינו כעין זה גבי נרות חנוכה, דמצוה מן המובחר בשמן זית כיון שהנס נעשה בשמן זית, ומ"מ גם שאר שמנים כשרים, וה"נ יוצא גם בשאר דברים המשכרים אף שהנס היה ביין, ועי"ש עוד. ובאמת ראיתי בספר אורחות רבינו (ח"ג עמ' נו)שכתב, שמש"כ "לבסומי" בפורים לאו דוקא ביין אלא אפשר גם בשאר משקאות המשכרים אלא צריך לשתות גם קצת יין משום משתה שזה דרכו ביין.
בשר
כתב ברמב"ם (בהל' מגילה פרק ב' הל' טו'): כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו, ועי"ש. וכן בספר סדר היום כתב: חייב אדם להרבות בסעודה כי כן כתיב (אסתר ט', כ"ב) ימי משתה ושמחה, וחיוב הסעודה הזאת צריכה שתהיה ביום כי עיקר הנס ביום נעשה ונהרגו מה שנהרגו, ולכן אם עשאה בלילה לא יצא ידי חובה, וענין הסעודה הזאת צריכה שתהיה בבשר ויין כי אין שמחה בזולתם, ועיי"ש. אמנם המגן אברהם (סי' תרצ"ו ס"ק יד', עי"ש.) נסתפק אם יש חיוב לאכול בשר בפורים. ועכ"פ כתב בשם דיש נוהגים לא לאכול בשר בליל פורים, כדי שלא יטעו שהוא סעודת פורים. וענין זה תלוי לפי מנהג המקום (שער הציון סי' תרצ"ה אות יב').
זרעונין
כ' הרמ"א (סי' תרצה' סעי' ב'.): יש אומרים שיש לאכול מאכל זרעונין בפורים זכר לזרעונין שאכל דניאל וחבריו בבבל. ובמ"ב (בס"ק יב') שם כתב, וגם אסתר אכלה זרעונים כדאמרינן בפ"ק דמגילה (מגילה יג' ע"א) "וישנה לטוב" שהאכילה זרעונין (עי' בשע"ת סי' תקנא' ס"ק לו').
בספר ערוך השולחן (באות ט') הקשה על דברי הרמ"א: ותמיהני למה לו לומר שאכל דניאל, שאין זה שייך לפורים, הרי אסתר עצמה אכלה זרעונים כדאיתא במגילה וע"ש מה שכתב. (וע"ע בענין זה בספר מנוחה וקדושה ח"ב סי' כ')/
אמנם יש להבדיל בין 'זרעונין' ל'קטניות ועדשים' שמבוא' בספרים שאין לאוכלם בפורים. וז"ל המחזור ויטרי (סי' תסה'.): ארור האיש אשר יאכל עדשים בליל פורים ובמועדים ובחדשים וכו' ארור האיש אשר יאכל פולין כתושין וכו' כל בית ישראל יעלו עליו חמושים לגרשו מתוך קהל קדושים. ובמגן אברהם בשם מהרי"ל (סי' קלא' ס"ק יד'): כתב: בני אוסטרייך נוהגין שאין אוכלין קטניות בימים שאין נופלין (שאין אומרים בהם תחנון) משום דדמי לאבילות המתגלגל, עכ"ל. ולפי"ד אין לאכול קטניות בפורים. (ועי' בשו"ת דברי יציב ח"ב)
בדברי הרמ"א לא מבוא' מתי אוכלים הזרעונין ביום פורים או בלילה. במ"ב כתב שבלילה, אמנם בערוה"ש כתב, שהמנהג לאוכלם גם ביום, וכן בליקוטי מהרי"ח כתב שמסתימת דברי הרמ"א שכתב בפורים סתם נראה דלאו דוקא בלילה, ומה גם שהעתיק ברמ"א שם דבר זה בתוך מנהגי סעודה דיום. ע"ש. (וע"ע בספר המטעמים – פורים ב'). וכך משמע גם מדברי הבן איש חי (תצוה – יט') וז"ל: ומנהג יפה לאכול זרעונים בפורים, זכר לאכילת זרעונים שאכלו דניאל וחבריו, ועשה להם הקדוש ברוך הוא נס בזה, ולכן פה עירנו מנהגם לטגן מולייתא בקטניות ובשר ביחד, שקורין זה בערבי סמבוס"ך. וע"ע מש"כ בהל' חנוכה ש"א – כד'.
מיני מתיקה
כתב בספר ילקוט מעם לועז (אסתר – רסו'), טעם שאוכלים בפורים מיני מתיקה, לפי שאז חזרו וקבלו התורה מרצון והתורה מתוקה מדבש ונופת צופים.
קרעפלך
'פורים – כפורים', מימרא זו כתבו בשם האר"י ז"ל, פורים – כפורים. ובספר תיקוני זוהר (תיקון כא' דף נז' ע"ב, ועי"ש.) כתב: פורים אתקריאת על שם יום הכיפורים. ובשם הגר"א מוילנא מובא, שיום הכיפורים ופורים יומא אריכתא חד הוא, דיום כיפור (שכולו לה') הוא החציו לה' ופורים (שכולו לכם) הוא החציו לכם.
נהוג בהרבה מקהילות ישראל לאכול 'קרעפלך' (בצק ממולא בבשר) בג' פעמים בשנה. א' בערב יום הכיפורים. ב' ביום 'הושענא רבא'. ג' בחג הפורים. כמה וכמה טעמים ניתנו לדבר זה ועל כך לפנינו.
כתב בספר ליקוטי מהרי"ח (סדר דיני ומנהגי עיוה"כ עמ' קלג'): עי' בספר גאולת ישראל טעם להמנהג שאוכלים בערב יום הכיפורים לביבות שקורים 'קרעפלך' ממולא בבשר, מפני שביום טוב אין שמחה אלא בבשר (כמו שכתוב בחז"ל) אך ערב יום הכיפורים שהוא יום טוב רק באתכסיא (דהיינו) שמותר במלאכה לכך מכסין את הבשר. ושמטעם זה אוכלים גם כן הלביבות הנ"ל גם בהושענא רבה ובפורים. ע"כ.
וכ"כ בספר המטעמים בשם ספר גאולת ישראל: טעם למנהג שג' פעמים בשנה אוכלים לביבות הוא מאכל שהבשר מכוסה בבצק, פורים, הושענא רבה, וערב יום כפור, משום שהימים האלו הם כמו יום טוב באכילה ושתיה ולא יום טוב גמור אלא חול שהרי מותרין המלאכה ובמשא ומתן, וע"כ היום טוב באתכסיא ולא באתגליא וכתוב 'שמחת בחגך' ודרשו חז"ל אין שמחה אלא בבשר ועל כן הימים האלו הבשר באתכסיא שאוכלים בשר אבל הוא מכוסה בבצק. (וכ"כ בספר אוצר כל מנהגי ישורון – שבועות, וע"ש).
ובספר טעמי המנהגים (אות תשלו') אנו מוצאים טעם נוסף לאכילת המאכל הנ"ל בערב יום כיפור בשם ספר זרע קודש שכתב, טעם שנוהגין לאכול בערב יום הכיפורים מאכל לביבות ממולא בפנים בבשר, כי הבשר רומז לדין הוא מכוסה, והבצק שרומז לרחמים הוא מלמעלה, ומחברים חסד וגבורה למזג והמתיק הגבורות, כי האכילה הזאת היא הכנה לתענית יום הכיפורים שאמרו חז"ל שגם האכילה הזאת נחשבת לעינו דיום הכיפורים.
בספר דרכי חיים ושלום (אות תשד"מ) מובא, שבערב יום הכיפורים היו אוכלין בסעודה לביבות של בשר (קרעפלך). וכן נהגו ביום הושענא רבא (שם אות תשצד').
ר' צדוק הכהן מלובלין בספרו פרי צדיק (דברים לערב יום הכפורים) כתב: והנה כבר דיברנו מזה על מנהג ישראל שאוכלים מאכל שקורים קרעפליך שהם בצק ממולא בבשר בשלושה זמנים שהם של חול ואף על פי כן הסעודה בהם מצוה זכר למן שהיה יורד בשלושה זמנים אלו והבצק מלמעלה ולמטה כמו הטל שעל המן. וביותר ביום הזה בערב יום כפורים שאכילת סעודה זו הוא בעצם כבחינת אכילת המן על פי הדברים הנ"ל. כי גם אכילת המן היה על דרך הנ"ל כמו שנאמר (דברים ח', ג') ויענך וגו' ויאכילך את המן וגו' כי מי שהיה כוונת אכילתו רק לשובע נפשו כמו שנאמר (משלי י"ג, כ"ה) צדיק אוכל לשובע נפשו היה מרגיש בהמן כל מיני מטעמים שבעולם. והעם שהתאוו תאוה להרגשת עצמם היו צועקים נפשנו יבשה אין כל ונפשנו קצה בלחם הקלוקל. ועל רמז זה נזכר כל ענין המן ביומא בפרק יום הכפורים מפני שהמה ענין אחד כי גם עצם יום הכפורים מכפר על בחינת הפגם של התאוה שעל זה היה הקרבן לעזאזל כאומרם ז"ל (יומא ס"ז ב) למה נקרא שמו עזאזל שמכפר על מעשה עזא ועזאל. וכמו כן כל ענין האגדות שנזכרו בגמרא כל אחד יש לו שייכות לאותו ענין, וע"ש עוד מה שכתב בזה הענין.
ושמעתי עוד טעם לאכילת קרעפלך בפורים לפי ש - ארור המן בגימטריא 502, ברוך מרדכי בגימ' 502, והמג"א אומר שזה הכוונה בעדי לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי ולפי"ז אפשר לומר, שהרי בשר בגי' ג"כ 502 ומכסין את זה (קרעפלך) לסימן עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.
בספר פורים וחודש אדר (עמ' קיז') כתב, היו שנתנו סימן, שביום שמכים בו, אוכלים קרעפלעך: בפורים מכים את המן, בערב יום הכיפורים נוהגים מנהג כפרות (ובאידיש הוא לשון הכאה, ויש אומרים על שם שנהגו ללקות בו, ויש אומרים על שם שמכים 'על חטא'), בהושענא רבא חובטים ערבה. דורשי רשימות רמזו" 'הכה תכה' – בימי הכ"ה – ראשי תיבות הושענא, כפרות, המן, - תכ"ה – ראשי תיבות: תאכל כיסנים (קרעפלך) הרבה.
(בשו"ת שבות יעקב (חלק א' סימן מא') נשאל: בהא דפסק בש"ע (או"ח סי' תרצ"ה) דאשה חייבת במשלוח מנות כאיש ואשה תשלח לאשה ואיש לאיש ולא להיפך שלא יבא איש לשלוח לאלמנות ויבא לידי ספק קידושין אבל במתנות לאביונים אין לחוש עכ"ל רמ"א. ולמה אין לחוש אותו הדבר במתנות במתנות לאביונים שאיש לא יתן לאישה עניה מהחשש הנ"ל. והאריך בתשובה ובסוף דבריו וכתב: וא"כ ה"ה כאן אף דאשה ג"כ חייבת במשלוח מנות מ"מ כתוב במגילה 'איש' (ומשלוח מנות איש לרעהו) לפי שספק בידו לעשות משא"כ האשה ובהכי ניחא דגבי מתנות כתיב סתמא ולא כתיב איש משום דמקבלין צדקה מן הנשים כדאיתא בסוף ב"ק וביו"ד (ס"י רמ"ח) נמצא דדברי רמ"א שרירין וקיימין ואפשר דמטעם מנהג זה נהגו במקצת מקומות שהנשים שולחין זה לזה מיני נילוש שקורין קרעפלך כיסנים וכיוצא בזה כדי לצאת ידי חובתן).
אזני המן
בספר מנוחה וקדושה (לר' ישראל איסר מפונביז' תלמידי ר"ח מוולאזין. חלק ב' סי' כ') כתב טעם לצורה המשולשת וז"ל: וטעם צורתם משולש, כי מחלוקת יש בגמרא (מגילה יט' ע"א) מהיכן קריאתה? רבי שמעון בר יוחאי אומר מ'בלילה ההוא', ועוד שלוש דיעות, אחד מוסיף מ-'גדל המלך את המן'. שני, מוסיף מאיש יהודי. שלישי כולה. ונפסקה ההלכה לקרוא כולה. נמצא מ-בלילה ההוא מחויבים לכל הדיעות. ועוד נפסק ונחתכה ההלכה להחמיר עוד כשלשתן, ולזכר זה חותכים הלחמים בשלוש הקצוות לזכור שנחתכה ההלכה כאלו השלושה, ועי"ש הטעמים לאכילתם.
בספר מנהגי אמשטרדם (עמ' קמט') כתב, בפורים אוכלים קישליש (ופלים אפויים בשמן) שנקראים אצל נכרים אזני המן.
מנהג היה נהוג בעיר מיר כבכל תפוצות ישראל, משנכנס חודש אדר היו הנחתומים אופים ומוכרים בשוק 'אזני המן' שהיו קוראים להם 'המן טאשין'. פעם אחת בערב פורים יצא רבי יעקב ברלין (אביו של הנצי"ב מוואלז'ין) לשוק לקנות מיני תרגימא אלה לכבוד פורים – ולא מצא לקנותם. תמה רבי יעקב על כך ושאל: מה נשתנה שנה זו מכל השנים? החזירו לו, כי השנה שנת בצורת, הקמח יאמיר ובדוחק משיגים הנחתומים קמח לצורכי שבת, קרא רבי יעקב לנחתומי העיר, נתן להם שלושים דינרי זהב ואמר להם: הרי לפניכם מעות לקמח, צאו ואפו 'אזני המן' כבכל שנה, זהו מנהג ישראל ואסור לבטלו.
אחדים מחכמי העיר אמרו לרבי יעקב, אמנם כן, מנהג מבטל הלכה, כי בוודאי יש בכל מנהג טעם לשבח על פי התורה והמדרש, אבל מנהג זה דומה לנו שאין בו כל טעם מלבד הטעם המתוק שאנו מרגישים באכילתם, וכי בשביל זה כדאי לבזבז כסף כל כך רב?
החזיר להם רבי יעקב: טועים אתם, רבותי, אם אתם מקילים ראש במנהג זה. האם אתם יודעים מדוע נקראו 'אזני המן' אלו בשם 'המן טאש'? אזני המן יש להם שלש קצוות להזכיר לנו מה שאמרו חכמינו על הפסוק 'בלילה ההוא נדדה שנת המלך' (אסתר ו' א'). נדדה שנתם של שלושת אבות העולם ממערת המכפלה (עי' ילקוט שמעוני שם) ובזכות שלושת אבןת אלה תש כוחו של המן וע"כ אנו קוראים לעוגיות אלו בשם המן תש כי תש כוחו ונידון לתליה. ומנהג ישראל תורה היא. (ספר אנשים של צורה)
כ' בס' המטעמים (פורים ג') טעם שאוכלים מיני לביבות ולחמניות פת הבאה בכיסנין ועושין בו ג' קרנות וקורין אותן 'המן טאשין'. משום דאיתא במדרש, כיון שראה המן שלשה אבות מיד ניתש כוחו, וכתיב וכל קרני רשעים אגדע זו המן תרוממנה קרנות צדיק זה מרדכי.
ובספר אוצר כל מנהגי ישורון (עמ' 126) כתב, נוהגים לאכול 'האמאנטאש' בפורים, והטעם, כדי שיזכור האדם כי המן צורר היהודים בקש להשמיד ולהרוג את כל היהודים, והקל המושיע עשה שתש כוחו ולא יכול לעשות רע, לכן נקרא המן – תש (תש כוחו) לרמז שכן יהיו כל הקמים עלינו להרע אותנו.
מאכלי חלב
בספר יפה ללב (ח"ב) כתב, שהיה מנהגם לאכול בפורים מאכלי גבינה מפני שהתורה שנמשלה בו ופורים הוא יום מתן תורה כדאמרינין במסכת שבת (דף פח') דהדר קבלוה בימי אחשורוש. (וכמו בחג השבועות)
תרנגולת בחלב שקדים
כתב בספר ים של שלמה (מסכת חולין פ"ח, באה"ד): ומשום הכי נראה, בפורים, שרגילין לאכול תרנגולת בחלב שקדים, שאסור, אם לא שיניח שקדים קלופין בתוכן, ובצידן, להיכרא, משום מראית עין, ע"ש. (עי' רמ"א יו"ד סי' פז' סעי' ג' ובש"ך שם ס"ק ו')
בשר מעושן
בספרי המנהגים מובא, שבקהילות אשכנז נהגו לאכול בסעודת פורים בשר מעושן, והטעם משום שאכילתו מזכירה את תליית המן שכן דרך הכנת הבשר המעושן ע"י תלייתו בעשן. ע"כ. בהל' פסח כתב המג"א (סי' תצ' ס"ק א'. ומובא במ"ב), שיש לעשות ביום שני של פסח (טז' בניסן) בסעודה איזה דבר לסעודת אסתר שביום ההוא נתלה המן, ומובא בשם החתם סופר שנהג לאכול ביום זה לשון מיובש זכר לתליית המן. ע"כ.
****************
מצינו ספק שנסתפק בו הסמ"ג (עשין סי' כז'), ומתוך הדברים אפשר לידע אודות מאכל נוסף שהיה נהוג לאכול בפורים, וז"ל: ורבינו יצחק בר רבי שמואל היה מסופק בנילש שאנו אוכלין בפורים לקבוע סעודתו עליהם, כי אולי הם כגובלא דהכא לענין המוציא, אף על פי שאינן חייבות בחלה כגובלא דהכא, או שמא הם כלחמניות דאמרינן נמי התם (ברכות, מב' ע"א, וע"ש בתו') דמברכין עליהן המוציא היכא דקבע עלייהו סעודתו. (נכתב בס"ד ע"י א. פלשניצקי)