הודעהעל ידי צופה_ומביט » ב' מרץ 06, 2023 12:13 pm
אני מוכרח להאריך בתגובתי, כי צריך לדייק כאן את דברי הראשונים והאחרונים. ואסדר דבריי בס"ד מן הקל אל הכבד:
מנהגי מהרא"ק:
ראיתי כעת את הס"ח בפנים, והוא ציטוט מילה במילה ממנהגי רא"ק פג הגה יג [ובכלל זה שכתב "מת אביו בפורים וכו' מת לו מת סמוך לפורים"], ושם כתב שישלח לעניים בשר או מעות, וההדגשה "עניים" הבינו [הפירוש קדמון על הס"ח, ובהערות המהדיר למנהגי רא"ק] שהכוונה שבתוך שבעה לא ישלח מנות אלא רק יתן מתנות לאביונים [מעות או מיני מאכלים, כלשון הרמב"ם]. דא עקא שלעיל שם פב הגה יב כתב מהרא"ק להדיא שאבל בתוך שבעה חייב לשלוח מנות לב' או ג' אנשים כי הוא חייב בכל המצוות.
וכבר עמדו בסתירה זו וצ"ע. ולכאורה מכאן מוכח שההדגשה "עניים" אין הכוונה מתנות לאביונים, אלא הכוונה למשלוח מנות [ואכן ראיתי שהביאו מכאן ראיה שאפשר לקיים משלוח מנות במעות - או לאידך גיסא, הקשו עליו (מקור חיים תרצ"ו) הכיצד יוצאים יד"ח משלוח מנות במעות - הרי להדיא שלמדו את דברי מהרא"ק והס"ח לגבי משלוח מנות ולא מתנות לאביונים]. ומה שהדגיש "לעניים" בפשטות הוא כדי לצרף עוד היתר למשלוח מנות שלו, שמקיים בזה גם מצות צדקה, וכעין מה שכתבו המג"א והמשנ"ב שאם האבל הוא עני מותר לשלוח לו מעות אפילו תוך שבעה דלא גרע מצדקה. [וכן כעין מה שהביא הבאר היטב משיירי כנסה"ג: "בשכנה"ג כתב דאבל פטור משלוח מנות תוך שבעה, ואחר שבעה ישלח בצינעה לאחד מקרוביו או לאחד מהעניים"].
מהרי"ל:
ע"כ לגבי דברי מהרא"ק, ובמהרי"ל [עמוד תלב] עוד הגדיל לעשות, והביא את לשון מהרא"ק משני המקומות בנשימה אחת ברצף כהמשך אחד של הלכה אחת! פתח בלשון מהרא"ק פב הגה יב ומיד ממשיך בלשון מהרא"ק פג הגה יג.
ולכאורה זו הוכחה גמורה שאין שום סתירה בדברי מהרא"ק אלא הבנת דבריו היא כנ"ל, שאבל חייב במשלוח מנות תוך שבעה, וממילא גם האיסור שלו לשלוח דברים המשמחים קאי על תוך שבעה, ואין לך בו אלא חידושו.
וראה גם בשינו"ס במהרי"ל שם עמוד תלא (אות ה) שהובא כל עניין זה שאבל בתוך שבעה חייב בכל המצוות ולכן ישלח מנות, אבל רק בשר או מעות ולא מיני תפנוקים העשויים לשמח, ע"כ. ולא הזכיר "עניים" כלל.
ספר חסידים:
כעת ניתי ספר חסידים ונחזי אנן, ונדייק את דבריו בס"ד:
א. את ההלכה שכל דבר שמחה לא ישלח ולא ישלחו לו כתב להדיא על "מי שמת לו מת סמוך לפורים", ולכל היותר אפשר "למתוח" את זה עד שלושים, אבל לומר שהלכה זו נוגעת לכל י"ב חודש - הלוא הוא נסתר מתוכו שכתב והדגיש להדיא "סמוך לפורים"!
ב. אם לגבי מת אביו בפורים מדייקים את לשונו שכתב לתת "לעניים" בשר או מעות, שכוונתו לא לשלוח מנות אלא רק לתת מתנות לאביונים - הלוא את אותו הלשון בדיוק כתב על מי שמת לו מת סמוך לפורים! ששם כתב את האיסור של דברים המשמחים, וזה לשונו: "אם מת לו מת סמוך לפורים - אם ירצה לשלוח לעניים ישלח מעות או בשר רק לא תפנוקים שהם עשויים לשמחה, וכל דבר שמחה לא ישלח ולא ישלחו לו".
ואם כן - ממה נפשך: או שהלשון "עניים" נלמד שהכוונה למתנות לאביונים ולא משלוח מנות וא"כ גם דבריו השניים אמורים רק בתוך שבעה, או שהלשון "עניים" אין לדייק אותו והכוונה כן למשלוח מנות, וא"כ דעתו שאבל שולח מנות בתוך שבעה, ושוב יתפרשו דבריו באיסור לשלוח דברים משמחים על תוך שבעה. כך או כך עולה לדינא מדבריו שהכל קאי על תוך שבעה.
ג. כל הרואה את לשון הספר חסידים הנ"ל כולו רואה שיש קושי בדבריו, כעין ערבוב או סתירה, והנה המג"א העתיק את לשון הס"ח [ובציון "וז"ל - עכ"ל"] בנוסח אחר, קצר יותר, שמיישב את הערבוב והכפל/סתירה. וכתב בציטוט הס"ח: "מי שמת אביו בפורים לשנה הבאה ישלח מנות ובאותו שנה ישלח מעות או בשר לעניים רק לא תפנוקים העשוים לשמחה וכל דבר של שמחה לא ישלח ולא ישלחו לו". מפורש! במג"א שכל דברי הס"ח מתחילתם ועד סופם מיירי במי שמת אביו בפורים, הא ותו לא. וממילא גם מפורש מהס"ח לפי זה שאבל כן שולח מנות בפורים, שאל"כ על מה קאי הסיפא שדברים המשמחים לא ישלח, הרי הכל קאי על תוך שבעה.
דברי הפוסקים האחרונים:
ע"כ לגבי דברי הס"ח, מהרא"ק ומהרי"ל במקורם. ומעתה נעבור לפוסקים האחרונים שהביאו את דבריהם.
שהרי אמנם יש קשיים בלשון הראשונים הנ"ל [שבכלל הוא אינו לשון קל להבנה וסיכום, כידוע] אבל ב"ה כבר קידמונו הפוסקים האחרונים שלמדו את דבריהם והסיקו מזה לדינא מה שכתבו הלכה למעשה, והם הרמ"א, המג"א והמשנ"ב. שהם הביאו להדיא מהראשונים הנ"ל שאבל חייב במשלוח מנות בתוך שבעה, ורק דברי שמחה לא ישלח.
וזה לשון הבאר היטב: "אבל חייב לשלוח מנות: אפילו תוך שבעה, מיהו לא ישלח מיני תפנוקים שהם עשוים לשמחה, ספר חסידים תשי"ג".
והרי לפרש את דברי המג"א בדעת הס"ח שהוא כדעת הפירוש קדמון - יהיה סתירה להלכה למעשה בשו"ע ורמ"א שאבל כן שולח מנות כל שבעה, ואיך מתעלם מזה המג"א ומביא על דברי השו"ע את דברי הס"ח, אם הוא לא קאי בחד שיטה? אלא פשוט כנ"ל שהמג"א לא למד את הס"ח כמו הפירוש קדמון. [והוא פשוט עוד יותר, כנ"ל שהמג"א גרס אחרת בס"ח, באופן שלפיו ברור דלא כפירוש קדמון].
ומעתה נחזי אנן:
א. המהרי"ל [במנהגים, שאותו הביא המג"א בתחילת דבריו] סובר שאבל שולח מנות לאחרים אפילו בתוך שבעה, וא"כ דברים המשמחים שכתב שאינו שולח - מיירי בתוך שבעה.
ב. הספר חסידים שהביא המג"א [בציטוט לשונו בדיוק] סובר להדיא שאבל שולח מנות לאחרים תוך שבעה, ורק דברים המשמחים אינו שולח - הכל בתוך שבעה.
ג. וזו גופא הסיבה שהמג"א הביא את מהרי"ל יחד עם הס"ח ברצף בזאח"ז ולא עשה ביניהם שום מחלוקת! כי למד כנ"ל ששניהם דעה אחת, שאבל שולח מנות לאחרים תוך שבעה ורק דברי שמחה לא ישלח תוך שבעה. [דוק בטענה זו. גם אם נניח שדעת הס"ח כפירוש קדמון - הרי דעת המהרי"ל בוודאי אינה כן, ודעת השו"ע ורמ"א בוודאי אינה כן, ואיך מביא המג"א על דברי השו"ע ורמ"א את דברי המהרי"ל ומיד אחריהם את הס"ח, באם יש כאן מחלוקת? כך גם לגבי טענה שאולי יטענו שהמג"א למד גם בדעת המהרי"ל כפירוש קדמון בס"ח (וציטט מהמהרי"ל רק מילים ספורות, "כל דבר שמחה לא ישלח ולא ישלחו לו", ולא ככל מה שהבאנו ממהרי"ל לעיל). טענה זו נפרכת בתרתי: א. הרי המג"א קאי על השו"ע ורמ"א שאינם סוברים כפירוש קדמון, ב. עד כמה שנלך למקור דברי הס"ח ונלמד אותו כהפירוש קדמון, יש לנו ללכת גם למקור דברי המהרי"ל ובדבריו בפנים ברור שלא למד כך וכנ"ל].
ד. כאמור, המג"א והבאה"ט והמשנ"ב סתמו לכאורה לדינא שהאיסור לשלוח דברים משמחים הוא במת אביו בפורים [או סמוך לפורים, ובפשטות היינו בתוך שבעה, כעין מת בפורים. ולכל היותר שלושים].
ה. מעתה - מדוע מחוייבים אנו לדעת הפירוש קדמון בביאור הס"ח, שלא הובא בפוסקים, אלא אדרבה, כתבו להדיא לא כוותיה, וסתמו לדינא לא כוותיה?
מכל הלין נראה לכאורה שכל הדין שאבל לא שולח לאחרים דברים המשמחים - אין לך בו אלא חידושו שהוא נאמר בתוך שבעה, ואולי בתוך שלושים, אבל להדיא לא נאמר בי"ב חודש.
דברי הפרי מגדים:
אמנם מביאור הפמ"ג לדברי הס"ח על "מת אביו בפורים - לשנה אחרת ישלח מנות" ממה בא לאפוקי [עיי"ש שההו"א היא שאסור כי היאה"צ (עכ"פ הראשון) דינו כתוך י"ב חודש, קמ"ל שלגבי פורים אין להחמיר בזה)] - משמע שקאי על דברים המשמחים [שהרי לאחר שבעה (וכל שכן שלושים) לית מאן דפליג שאבל שולח מנות לאחרים] ושבתוך י"ב חודש לא ישלח דברים המשמחים. ובאמת שקשה להבין פירוש אחר לחלק זה בדברי הס"ח. וצ"ע. יש לעיין גם בשו"ת מגידות ששולח אליו הפמ"ג שם שהאריך בזה, ולא ראיתיו, וכתבתם שרבים נתקשו בדבריו.
וצ"ע איך נפרנס חלק זה בדברי הס"ח ומהרא"ק ומהרי"ל, יחד עם שאר דבריהם כנ"ל, ועם סתימת הפוסקים כנ"ל שהכל מיירי בתוך שבעה.
וגם עצם החידוש הזה שבכל י"ב חודש לא ישלח אבל לאחרים דברים המשמחים - קשה מאד לקבל שזהו האופן היחיד שהוא הוזכר בפוסקים, בכזו צורה מרומזת ועקיפה, בלי להזכיר מילה מזה להדיא בשום מקום, אלא רק במילים "לשנה אחרת ישלח מנות" שמזה נדייק ונפלפל להבין שבי"ב חודש אסור לשלוח דברים המשמחים. וממילא צ"ע עד כמה אפשר להכריע מזה לדינא נגד סתימת הפוסקים כנ"ל שהביאו כל דין זה על תוך שבעה.
לאור דברי הפמ"ג התעוררתי לעוד אפשרות [אם כי דחוקה] להבין את לשון הראשונים. דמה שכתבו מי שמת אביו בפורים לשנה הבאה וכו' הכוונה בזה לחלק בין היא"צ הראשון לשאר היא"צ. וכלומר שבפורים עצמו שמת אביו - לא ישלח מנות כלל [ובזה לא עסקו כאן כלל דהיה פשיטא להו שאבל בתוך שבעה אינו שולח מנות], ובשאר שנים שהוא היא"צ, יש חילוק בין היא"צ הראשון לבין שאר שנים, שבראשון דינו כתוך י"ב חודש וישלח מנות אבל לא מיני שמחה, ובשאר שנים ביא"צ ישלח מנות ללא הגבלה. ע"כ ההצעה, אבל היא דחוקה בלשון, ואולי גם נעוד סיבות. בכ"ז אני מניח כאן את הדברים לעיון.
לשון המשנה ברורה:
היה מקום אולי לדייק בלשון המשנ"ב [וכעין זה הבאר היטב] שבקיצור לשונו כיוון לכלול איסור שליחת דברי שמחה כל י"ב חודש.
שכך כתב [הנוגע לענייננו כרגע]:
"שהאבל חייב לשלוח מנות: אפילו תוך שבעה דהא חייב בכל מצות האמורות בתורה. חייב לשלוח מנות: אכן כל דבר שמחה לא ישלח. אבל אין שולחין לאבל: אפילו דבר שאינו של שמחה. כל י"ב חודש".
ומדכתב מתחילה "אפילו" תוך שבעה, היינו שכולל בדבריו גם כל י"ב חודש [או שלושים על שאר קרובים], וממילא יש להבין שעל כל זה קאי ההמשך שכל דבר שמחה לא ישלח, דהיינו גם בתוך י"ב חודש. וזהו מה שהמשיך שאין שולחין לאבל כל י"ב חודש אפילו דבר שאינו של שמחה [לאפוקי האבל שולח לאחרים כל י"ב חודש דברים שאינם של שמחה].
דא עקא שמיד על דין זה ש"כל דבר שמחה לא ישלח" הביא המשנ"ב את מקורו מלשון הס"ח שהביא המג"א: "וז"ל ס"ח מי שמת אביו בפורים לשנה הבאה ישלח מנות (אף דהוא יא"צ) ובאותו שנה ישלח מעות או בשר לעניים רק לא תפנוקים העשויים לשמחה". ומה רצה בזה אם לא לבאר על מה קאי הדין הזה של איסור שליחת מיני שמחה? [דהיינו שהוא קאי רק על תוך שבעה], שהרי בדברי הס"ח הללו לא נוסף שום דבר לדינא על מה שכבר כתב מקודם, שאבל שולח מנות אפילו בתוך שבעה, ומיני שמחה לא ישלח. [וכל שכן שא"א לומר שהמשנ"ב הביא את דברי הס"ח כדעה חולקת, שאין לזה שום רמז בלשון המשנ"ב ואין טעם להבין כך בדבריו, (וכל שכן באם הבנת הס"ח היא כהפירוש קדמון, שחולק אפילו על פסק השו"ע הרמ"א והמשנ"ב שאבל שולח מנות תוך שבעה)].
ואולי התכוון לחלק של "אף שהוא יא"צ" [דברי הפמ"ג] ובכלל זה לדייק ממנו שתוך י"ב חודש לא ישלח דברי שמחה?
ואולי כוונת המשנ"ב בזה לומר שהיות ומקור דין זה הוא מהס"ח, ולשונו קשה וצריך עיון מה כוונתו בדיוק, לכן הוא מניח את לשון הס"ח לפני המעיין כי אולי יש לדייק ממנו אחרת ממה שסבר המשנ"ב בדעתו (לכאן או לכאן)? איני יודע אם כך דרכו של המשנ"ב לעשות בספרו.
ובאמת כשמעיינים היטב בלשון המג"א באה"ט ומשנ"ב - כהמשך ללשון השו"ע [שדיבר על שבעה] והרמ"א [שדיבר על י"ב חודש] - קשה מאד להבין האם כל דבריהם הם על דיני י"ב חודש [ורק הוסיפו בתוכם את דיני שבעה] או על דיני שבעה [ורק הוסיפו בתוכם את דיני י"ב חודש]. והוא הדין לעניין כיצד הבינו הפוסקים האחרונים את דברי הראשונים, ומה הביאו מכל חלק בדברי הס"ח, מאד קשה להבין ולהסיק ולהכריע מה כוונתם בדיוק, האם על שבעה או על י"ב חודש.
סוף דבר:
זו הלכה קשה וסתומה,
מקורה בלשון ראשונים שקשה מאד להבינו ולהולמו כראוי,
וסופה בסתימת הפוסקים וקיצור לשונם,
וצ"ע מה הדין למעשה.
זה מה שעלה בידי בס"ד לע"ע, ואולי עכ"פ מהדיון ונסיונות הליבון והדיוק שכתבתי תסתייע שמעתתא ויעלה ביד אחרים טובים ממני להשלים את העבודה כראוי וכנכון.
דיברתי על הלכה זו עם אחד מרבני זמננו [הדי ידועים],
ואם הבנתי ממנו נכון [ולאור ראיית המקורות הנ"ל, אם כי כנראה שלא בעיון כה"צ] דעתו היתה נוטה שכל דין זה [איסור לאבל לשלוח לאחרים דברים המשמחים] הוא מחודש, ואין לך בו אלא חידושו, דהיינו בתוך שבעה. אלא שמהיות טוב ובאם אין סיבה מיוחדת עדיף לכתחילה להימנע מזה כל י"ב חודש, ולשלוח רק משלוחים סטנדרטיים כפי המקובל והנורמה באותו מקום וזמן.
להשלמת הנושא - גדר דברים המשמחים:
לגבי עצם "דברים המשמחים" מה הכוונה - מבואר בלשון הראשונים הנ"ל: "תפנוקים שהם עשויים לשמחה, וכל דבר שמחה". ויש לעיין היטב מה הפירוש למעשה.
לגבי "תפנוקים שעשויים לשמחה":
האם עצם "תפנוקים" - דהיינו שאינם "דברי מאכל" גרידא - כבר הוי מיני שמחה, ולמשל חטיפים וממתקים? או שכל מה שמקובל לתת [ולאכול כל השנה כדבר רגיל] והוא נורמה באותו מקום וזמן, ואין אדם מתרגש מהם במיוחד - לא נחשב דברי שמחה. וגם בזה גופא קשה לתת גדר, כי ילדים מתרגשים מכל חטיף וממתק גם אם מקבלים אותו בכל שבת ואף בימי החול לפעמים. כמו"כ, יש ממתקים יקרים יותר [הן מיני מתיקה וחטיפים, והן שוקולד יקר יותר ומשובח יותר, למשל שוקולד שווייצרי הנמכר בסופרים] שאדם לא מפרגן לעצמו ברגיל, וכשהוא מקבל מאחרים יש לו מזה שמחה ותענוג מיוחדים. ובכל מקרה, משלוח של פטיפורים וכיו"ב, או מגש פירות חתוכים, או קינוחי כוסות וכיו"ב - לכאורה כה"ג בוודאי הוי "תפנוקים העשויים לשמחה".
לגבי "כל דבר שמחה":
האם הכוונה לכלול גם דברי מאכל מיוחדים שאינם "תפנוקים" אלא "מאכלים", אבל הם דברי שמחה? ולמשל בשר משובח, דגים מעושנים, יין ישן? או מיני מאפה שהכנתם קשה ולא מכינים אותם בדרך כלל אלא לשמחות? והאם הכוונה לכלול לא רק את גוף המנות [דברי המאכל] ששולח אלא גם את הכלי והעיצוב שלהם, שאם שולח בכלי יקר ומיוחד, או בעיצוב יקר ומיוחד, כל דבר שגורם שמחה למקבל באופן שהוא מעבר לעצם קבלת המשלוח מנות - כבר נחשב בזה משלוח של "דבר שמחה"?