רש"י מסכת פסחים דף סח עמוד א
מנקבן בסכין - שיצא הרעי, שאם יניחנו בתוכן יסריחו קודם שתחשך, ולשון מיחוי - שמוציא פרש רכה דנמחת בתוכה דשנפי"ר בלעז +להמיס+, כמו וממחה ושופך (מעשר שני פרק חמישי משנה א'), וכמו המחהו וגמעו (פסחים לה, א), לישנא אחרינא: מיחוי לשון נקיבה וחיבול, כמו תמחה את זכר עמלק (דברים כה).
מדברי רש"י המודגשים יש שלמדו, כמובא בפתח אשכול זה, שיש עניין לייסר את עמלק, או שאם אי אפשר להורגו ואפשר לדוקרו מחוייבים בכך עכ"פ.
ולענ"ד דברים אלה קשה לאומרם, שהרי על פניו דברי רש"י קשים מאד - מהיכן למד משמעות זו בלשון 'תמחה'? הלא דבר הלמד מעניינו הוא שזו לשון מחיקה והשמדה, ולא לשון נקיבה וחיבול. ועוד לשון זו מצויה בתורה, כמו "ומחה אל מי המרים" (במדבר ה כג) במגילת סוטה, ועוד הרבה, ובכולם מובן שזו המשמעות, ומה מקורו של רש"י לפרש כאן באופן אחר?
שמא י"ל שהסיבה לכך היא היות ומדובר כאן על 'מיחוי קרביו', ובלשון ראשון פירש רש"י באופן שאינו קשור ל'מחה' של התורה, אלא לשון המסה והחלקה, כאשר בא לפרש בלשון שני ע"פ לשון 'מחה' של התורה 'מיחוי' צריך להיות מוסב על הקרביים עצמם ולא על מה שבתוכם, וא"כ זה צריך להיות משהו דומה להריגתם והכרתתם של הקרביים. לכן מפרש רש"י שצריך לעשות לקרביים השחתה ע"י נקיבה וחיבול, כדרך שעושים למי שרוצים להרוג, אבל אין כוונתו לחדש משמעות חדשה במילה 'תמחה'.