פורום אוצר החכמה

בהרבה מן החנוכיות הישנות יש שני שמשים, מה הטעם בזה? ראיתי פעם מאמר בשנה בשנה בסדרה החדשה שאין באוצר, אבל אני לא זוכר מה הנימוק שניתן לזה. (ושם הובאו תמונות של חנוכיות רבות כפולות שמש).

כדומני שאף ב'מנהגי ישראל' של שפרבר (מצוי באוצר), בכרך המוקדש למנהגי חנוכה (כרך שישי?) דן בענין. ואין זמני עמי לבדוק.

לפי מרדכי נרקיס, בספרו "מנורת החנוכה", שני הפמוטים שימשו במשך השנה להדלקת נרות שבת (כך זכור לי).

חכם באשי כתב:כדומני שאף ב'מנהגי ישראל' של שפרבר (מצוי באוצר), בכרך המוקדש למנהגי חנוכה (כרך שישי?) דן בענין. ואין זמני עמי לבדוק.

זה בכרך חמישי.

גם כיום יש הנוהגים בשתי שמשים
ישנם אדמו"רים המציבים פמוט עם נר מלבד השמש.

היו מבני קהילת ארם צובא, שהגיעו מספרד לאחר הגירוש בדרך קשה מאוד, וכאות לנס שהגיעו בתקופת החנוכה הנהיגו להדליק 2 שמשים.

כדברי 'ציבור' משמע יותר. כי יש בספרים הק' שאין להשתמש לאור השמש לכן אולי עושים אחד ל'מצות' השמש כמופיע ואחד שיהיה 'שמש' ממש.

ואולי בכלל זה התחיל עם טעות יצרן....
ראה למשל כאן

שני שמשים. נהגו יהודי חלב להדליק שני שמשים והטעם היות וכל ימות השנה היו מדליקים שני נרות כדי להאיר את הבית, ואם כן בחנוכה לא היה כל היכר כאשר מדליקים בלילה הראשונה שני נרות בלבד משום כך הדליקו שני שמשים. ועוד טעם משום זוגות. דרך ארץ (מנהגי חלב עמוד קמג), וכן נהגו יהודי לוב ראה בספר נחלת אבות (עמוד קנו).

מתוך עלון 'תורת אמך' העתיד לצאת בע"ה. הגיע אלי מאת המו"ל.

הטעם ששמעתי, הוא מסיבה פרטית לחלוטין.


השמש - הנר הנוסף, הוא הנר שמדליקין בו הנרות (כדעת הרמ"א).
בנוסף היו מדליקין נר רגיל. פשוט להאיר את מקום ההדלקה.


(כלומר נר אחד הדליקו בהתחלה, להאיר את סביבת ההדלקה. התקינו פתילות, שמו שמן, הדליקו נר כדי להדליק את פתילות השמן... / ומצד הדין (לדעת השו"ע), יכלו לכבות כעת את נר ה'שמש' שבו הדליקו את הנרות, ולהסתפק בנר הראשון שהדליקו בתחילה. רק מכיון שהרמ"א כתב שהמנהג שה'שמש' דייקא הוא הנר הנוסף, לכן השאירו אף אותו דולק. בצד השני.

שני שמשים - למה?
רואים הרבה מנורות חנוכה ישנות שיש בהם מקום לשני שמשים (ראה רשימה במנהגי ישראל חלק ה' עמ' נ"ב, ותמונות שם עמ' ס' והלאה). מעודי נתתי לבי לעובדה פלאית זו של שני שמשים [ומה שהספר הנ"ל מסביר את המנהג על פי מה ש'מוכיח' בדעת הטור והשו"ע שנהגו בשני נרות נוספים, האחד שמדליקין בו את הנרות, והשני שנותנים אותו כדי שלא ישתמש לאורה, הוא חסר טעם וריח, שהרי הקינסא שמדליקין בו היה מסתלק ומתכבה בסיום ההדלקה ואין שום זכר בדברי הפוסקים לכך שהיו מניחים אותו דולק מצד הנרות, ופשוט, וכבר עמד בזה הה"כ בירחון האוצר כ"ג עמ' ס"ו].
זה עתה שמתי לב לתמונה מעניינת [הובאה גם היא בס' הנ"ל, עמ' קכ"ח. מבלי לעמוד על ציון העובדה שלפנינו] מספר מנהגים (אמשפטרדם תפ"ד) -

בתמונה נראה המדליק כאשר בידיו שני נרות דולקים, האחד שבו הוא מדליק את כל הנרות, והשני - לשם מה? למה להחזיק נר דולק נוסף בשעת ההדלקה?

יתכן להסמיך מנהג זה על דברי הראבי"ה (סי' תתמ"ג) 'ומדליקין מנר לנר. והני מילי בנרות של חנוכה, אבל נר העודף שאינו אלא להדליק השאר, אם כבה אין מדליקין אותו מהנר דמצוה, אלא מדליקו ממקום אחר, או יטול אחד מן המודלקים וידליק מנר לנר'.
הראבי"ה עומד כאן על בעיה העלולה להתעורר בשעת הדלקת הנרות. המדליק עומד עם ה'נר העודף' בידו, ומדליק את נרות המצוה, נר אחר נר. פעמים קורה שה'שמש' אתו מדליקים את הנרות, כבה לו לפתע באמצע ההדלקה. הבעיה היא, שאסור להדליק אותו מהנרות המודלקים כבר - מפני שאינו נר של מצוה, ולכך אינו בכלל ההיתר של 'מדליקין מנר לנר', שלהלכה אינו אלא משרגא לשרגא ממש, ולא על ידי קינסא.
הפתרון שמציע הראבי"ה, הוא לחזור ולהדליק את ה'שמש' ממקום אחר, ולחילופין - אם הדבר קשה או בלתי אפשרי - וכגון שלקח את האש ממנורה הקבועה לקיר בריחוק מקום וכיו"ב, על המדליק לוותר על ההדלקה בעזרת השמש, ואין לו ברירה אלא להדליק את הנרות זה מזה.

הואיל ובכל הדורות נתקלו כנראה בבעיה זו של שמש שנכבה באמצע ההדלקה [בעיה שקיימת גם אצלנו], ושני הפתרונות שמעלה הראבי"ה הם קשים לביצוע, לפעמים [אש אחרת איננה בהישג יד, והדלקת הנרות זה מזה אינה שייכת כאשר הנרות קבועים במקומם והפתילות קצרות], לכן נתחכמו ישראל ליתן שני נרות דולקים ביד המדליק, האחד לשם הדלקת הנרות, והשני לשם 'גיבוי' שבמקרה שכבה השמש באמצע ההדלקה, יוכל המדליק לחזור ולהדליק את השמש מהנר שבידו.

באם נכונים הדברים, ניתן לחבר בין התמונות של המנורות בעלות שני השמשים, יחד עם הציור של המדליק ושני הנרות בידו. נאמר מעתה, כשם שמעיקרא - בזמן שלא היה אלא את השמש - נהגו על פי הרמ"א להניח את השמש בצד הנרות [ובכדי לפתור את בעיית 'אסור להשתמש לאורה'], על כן - כאשר התחילו להשתמש בשמש נוסף- 'נר גיבוי', נהגו להניח גם אותו בצד הנרות. וזו הסיבה למה שאנו רואים מנורות שהותקן בהם מקום עבור שני השמשים - הנר המדליק ונר הגיבוי.

אנחנו לא שוללים אפשרות לפיה אכן לא החזיק המדליק בידו אלא נר אחד, והצייר שרצה לתעד את שני חלקי המעמד, את הברכות ואת ההדלקה, תיעד את המדליק בצורה כפולה - נר אחד הנתון בידו מסמל את שלב אמירת הברכות, ובנר השני אנו רואים את הדלקת הנרות בפועל.

עתניאל בן קנז כתב:הטעם ששמעתי, הוא מסיבה פרטית לחלוטין.


השמש - הנר הנוסף, הוא הנר שמדליקין בו הנרות (כדעת הרמ"א).
בנוסף היו מדליקין נר רגיל. פשוט להאיר את מקום ההדלקה.


(כלומר נר אחד הדליקו בהתחלה, להאיר את סביבת ההדלקה. התקינו פתילות, שמו שמן, הדליקו נר כדי להדליק את פתילות השמן... / ומצד הדין (לדעת השו"ע), יכלו לכבות כעת את נר ה'שמש' שבו הדליקו את הנרות, ולהסתפק בנר הראשון שהדליקו בתחילה. רק מכיון שהרמ"א כתב שהמנהג שה'שמש' דייקא הוא הנר הנוסף, לכן השאירו אף אותו דולק. בצד השני.

מה שכתבתי בביאור דברי הרמ"א הנ"ל יחד עם דברי הרמ"א בדין מהדרין מן המהדרין

אכן נראה לבאר בעומק טפי שיטת הרמ"א [בדין מהדרין מן המהדרין] בהקדם מה שמצינו שנחלקו המחבר והרמ"א בריש סי' תרעג ביסוד דין הנר הנוסף, "ונוהגים להדליק נר נוסף, כדי שאם ישתמש לאורה יהיה לאור הנוסף שהוא אותו שהודלק אחרון, ויניחנו מרחוק קצת משאר נרות מצוה. הגה: ובמדינות אלו אין נוהגים להוסיף, רק מניח אצלן השמש שבהן מדליק הנרות, והוא עדיף טפי, ויש לעשותו יותר ארוך משאר נרות, שאם בא להשתמש ישתמש לאותו נר (מרדכי)".

והנה בדברי המחבר מבואר להדיא שאת הנר הנוסף מניח מרחוק קצת משאר נרות מצוה, והטעם כתב במשנ"ב (ס"ק טז) כדי שיהיה היכר כמה נרות מדליקין באותו יום ולא יחשבוהו עמהם, [ועי' בשעה"צ ס"ק טו]. והיינו דהמחבר לשיטתו דסבירא ליה כהתוס' דחיישינן להיכרא לדעת מנין הנרות בכל יום.

אולם הרמ"א כתב "רק מניח אצלן השמש שבהן מדליק הנרות, והוא עדיף טפי". וביאר במשנ"ב (ס"ק יט): עדיף טפי - דבזה מוכח בהדיא לבני הבית שאינו ממנין הנרות. והנה המשנ"ב נקט כאן טעמו של הפמ"ג כאן שביאר יסוד הענין שהרמ"א מצריך היכר לבני הבית ולא לשאר הרואים שרואים הפרסומי ניסא.

ברם יותר נראה שעיקר סברת הרמ"א היא שאף כי בעינן היכרא, אבל ההיכר הוא בשעת ההדלקה, ואין לך היכר גדול מזה שהוא משתמש בשמש שאותו לא הדליק כלל, אלא אדרבה "שבהן מדליק הנרות", ולפי המחבר אין היכר כלל במעשה ההדלקה אלא באופן ההנחה לאחר ההדלקה שמניחו מרחוק לא בהדי נרות המצוה, אבל לפי הרמ"א ההיכר הוא בשעת ההדלקה ותו לא בעינן מידי .

וכן מדויק היטב בדבריו שכתב "ויש לעשותו יותר ארוך משאר נרות, שאם בא להשתמש ישתמש לאותו נר", והיינו שמצד ההיכר אין שום סיבה לעשותו ארוך וניכר משאר נרות, וכאמור, וכל הטעם הוא שלא יבוא להשתמש.

ומעתה מבואר היטב שהרמ"א סבירא ליה דבעינן היכר עכ"פ בשעת הדלקה, ומה"ט שינה מדברי הרמב"ם ונקט שכל אחד ואחד מבני הבית מדליק לעצמו ולא בעה"ב, שבאופן זה מתקיים ההיכר של מנין הנרות, דמיתלי תלי במעשה ההדלקה

נוטר הכרמים כתב:ומעתה מבואר היטב שהרמ"א סבירא ליה דבעינן היכר עכ"פ בשעת הדלקה, ומה"ט שינה מדברי הרמב"ם ונקט שכל אחד ואחד מבני הבית מדליק לעצמו ולא בעה"ב, שבאופן זה מתקיים ההיכר של מנין הנרות, דמיתלי תלי במעשה ההדלקה

מה הכוונה, שהרמ"א חולק על הרמב"ם?
ידועים מקומות נוספים כאלה?
ובלי לבאר מזה מאומה בדרכי משה?

לענין כתב:

נוטר הכרמים כתב:ומעתה מבואר היטב שהרמ"א סבירא ליה דבעינן היכר עכ"פ בשעת הדלקה, ומה"ט שינה מדברי הרמב"ם ונקט שכל אחד ואחד מבני הבית מדליק לעצמו ולא בעה"ב, שבאופן זה מתקיים ההיכר של מנין הנרות, דמיתלי תלי במעשה ההדלקה

מה הכוונה, שהרמ"א חולק על הרמב"ם?
ידועים מקומות נוספים כאלה?
ובלי לבאר מזה מאומה בדרכי משה?

היינו שחש לסברת התוס' דבעי היכרא לדעת כמה הדליק בכל יום.
דווקא יש הרחבה בדרכי משה, ונמנעתי מלהביאו מפני האריכות, יעו"ש בשם מהר"א מפראג,
אלא שבדבריו שם נראה סברא אחרת שיש היכר מצד שהמנהג להדליק בפנים, יעו"ש בתרי אנפי.