אציעה לפני הלומדים שיחי' ממה שנתלקט בידי בשמועה רחבה זו, והלואי יתבררו ויתלבנו הדברים, ויוסיפו החכמים עוד.
בביאור שמועה דשבת
א) בשבת כא,ב: מאי חנוכה, דתנו רבנן בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למיספד בהון (ודלא להתענות בהון), שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.
הנה רש"י מפרש דקושיית הגמ' 'מאי חנוכה', היינו על איזה נס קבעוה, ולזה מייתי כל ענין נס פך השמן, ומסיק דלשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה, דהקביעה לא לענין איסור מלאכה אלא לקרות הלל ולומר על הניסים בהודאה. ועכ"פ מבואר בדברי רש"י בביאור דברי הגמ', דקביעות היו"ט של חנוכה הוא מחמת נס פך השמן. וכן העתיק כל דבריו בטור סי' תרע.
אמנם ראה בחידושי רבינו יהונתן מלוניל שם, וז"ל: לשנה אחרת קבעום ימים טובים, כל השמונה ימים, ולא נעשה נס כזה לישראל, שאילו פרעה לא גזר על המצוות, ויון הרשעה גזרה, לפיכך האריכו אלו הימים כשיעור החג שהוא שמונה ימים להזכיר בהם הנס, ואפילו לא היה נעשה בהם בשמן, כמו כן היו שמחים ומזכירים מעשה ניסים כשיעור יו"ט הארוך מכל המועדות, אך לא היו מדליקין בנרות כלל, אלא מהללים ומרוממים כשאר מועדות, וכשבא ונכפל להם נס בשמן הוסיפו להדליק נרות להזכיר כפילת הנס, עכ"ל.
הרי מבואר מדבריו, דעצם קביעות היו"ט הוא על נס הנצחון שנושעו מגזירות היוונים, ורק הדלקת הנרות היא להזכיר כפילת הנס שנעשה להם נס בשמן. ואמנם לכאורה צ"ב, דמריהטת לשון הגמ' מאי חנוכה, משמע דמיירי מעצם קביעות היו"ט בכלל, ולא רק מענין הדלקת הנרות לחוד, ובדברי הגמ' לא נזכר מאומה מנס הנצחון, אלא מנס פך השמן. וביותר צ"ב לשון הגמ' בחתימת השמועה: לשנה אחרת קבעום ועשאום בהלל והודאה, משמע דרק משום נס פך השמן קבעוה ועשאוה, ולפי דבריו עיקר קביעות היו"ט הוא משום נס הנצחון, וצ"ע.
והנה על הקושיה הראשונה היה מקום ליישב, דמצינו בשאילתות סוף שאילתא כו שמעתיק דברי הגמ' בנוסח: מאי נר חנוכה, ולפי"ז כל נידון הגמ' היה רק על הדלקת הנרות ולא על עצם קביעות היו"ט. אך עדיין צ"ב לשון הגמ' לשנה אחרת קבעום וכו'.
ובדוחק יש לומר שלא מיירי מעצם קביעות היו"ט באמירת הלל ועל הנסים בברכת הודאה כדברי רש"י, אלא מענין בפנ"ע של הלל והודאה בעצם הדלקת הנרות. וכבר מצינו כן בלשון הריא"ז כאן: לשנה אחרת קבעום... ומודים על הנס בהדלקת הנרות.
וכן מבואר בדרך זו המובא בדברי הטור סי' תרעו מהאמור במסכת סופרים פר' כ: המדליק אחר שהדליק הנרות אומר הנרות הללו אנו מדליקין על התשועות... כדי להודות ולהלל לשמך הגדול. ונראה שזוהי מסירת מודעה שהריהו מפרש את מעשה ההדלקה כמעשה של הודאה והלל.