מטו בשם החת"ס על החיוב של מוכר כסותו ושואל על הפתחים שמצינו בדברי הרמב"ם שלמדה ממצות ארבע כוסות, דיסוד העדיפות של פרסומי ניסא בזה היינו משום דשויוהו רבנן עלייהו כפריעת חוב, וצ"ב.
ונראה הביאור בהקדם יסוד גדול בענין הכרת הטוב, שאינה רק מידה יפה ממידת דרך ארץ, אלא זה גדר חוב ממש, ודומיא דחוב ממון של מלוה.
וסימוכין קצת לזה בדברי רש"י בב"ק פרק הגוזל עצים (קז, א ד"ה כדרבה) שמבאר את גדר החזקה של אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו "אין אדם מעיז פניו בפני זה שעושה לו טובה". ונראה בלשונו הזהב שזה גדר של חוב ממש, ו'בעל חובו' אינו דווקא בשל שהוא חייב לו ממון (שכן מיירי במלוה ולוה), אלא שאם עשה לו טובה הוא בעל חובו!.
ויסוד זה מוכרח ממקורות נוספים.
מצות כיבוד אב ואם
בחיי אדם (כלל סז) כתב על מצות כבוד אב ואם שזה בגדר פריעת חוב, וז"ל, ואמרו ז"ל, דכל מצוות הבן על האב ואם, הוא פרעון חוב שהבן חייב לפרוע לאביו ולאמו הטובות שגמלוהו. ומי שאינו מכבדם, נקרא רשע, דכתיב לוה רשע ולא ישלם.
ובאמת שמקור דברי החיי אדם בחידוש זה הם דברי ספר חרדים, כפי שמציין בעצמו בסוף דבריו, [ועי' בספר החינוך מצוה לג ובמנחת חינוך שם].
ויסוד לזה בדברי הירושלמי (פ"ק דקידושין) המפורשים: אמר ר' אבא בר כהנא השוה הכתוב מצוה קלה שבקלות למצוה חמורה מן החמורות מצוה קלה שבקלות זו שילוח הקן ומצוה חמורה שבחמורות זו היא כיבוד אב ואם ובשתיהן כתיב והארכת ימים אמר רבי אבון מה אם דבר שהוא כפריעת חוב כתיב בו [דברים ה טז] למען ייטב לך ולמען יאריכון ימיך דבר שיש בו חסרון כיס וסיכון נפשות לא כל שכן.
[וראה במשך חכמה פרשת ואתחנן (ה, טז), וז"ל, כאשר ציוך ד' וכו'. הרצון, כי אמרו בירושלמי דכבוד אב הוי מצוה קלה, דהוא כפריעת בעל חוב עבור טרחתם ומזונם. ולכן אמר אף באופן שאביך ואמך עזבוך ולא גדלוך גם כן תכבדם "כאשר צוך ה' אלקיך" במדבר, ששם לא היה טורח גדול על האבות בגידול בניהם כי מן היה יורד מן השמים, ומים מבאר, ובשר משליו, והענן היה מגהץ מלבושיהם. ובכל זאת צוך ה' לכבד אביך ואמך כן תעשה לדור אחרון. ומעין זה בכת"ס שם.
ברם נראה שכל דברי המשך חכמה אמורים בישראל שנאמר בהם מצות כיבוד אב ואם, אולם בעכו"ם יש בהם החיוב של כאו"א מצד הכרת הטוב, ובגדר זה של פריעת חוב. ומצינו זאת להדיא בדברי הרמב"ם (פ"ה מהל' ממרים הי"א) "הגר אסור לקלל אביו העכו"ם ולהכותו, ולא יבזהו כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה שהרי זה מבזה אביו, אלא נוהג בו מקצת כבוד".
וכתב בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' קל), וז"ל, [אחר שהאריך הרבה], ולכן נראה לע"ד דהוא מענין איסור כפוי טובה שמצינו בדברי אגדה שהקפיד הקדוש ברוך הוא על אדם הראשון וכן על ישראל, וא"כ הוא דבר האסור השוה בין לישראל בין לבני נח אף שלא מצינו זה בהלאוין דישראל ובהז' מצות דבני נח משום דהוא כמו שלא נאמר איסור מפורש על מדות הרעות אף שהם דברים מאוסים ומגונים ונענשים ע"ז בין בישראל בין בבני נח. וענין מצות כבוד אב ואם הוא גם כדי שלא יהיה כפוי טובה כדתנן בב"מ דף ל"ג שאביו הביאו לעוה"ז ואם היה רק גזה"כ בעלמא לא היה זה טעם שרבו יהיה קודם משום שהביאו לחיי העוה"ב, ולכן משמע שהוא לטעם על המצוה דכבוד אב שלא יהא כפוי טובה שלטעם זה הא טובת רבו עדיף לו וצריך לכבדו יותר ולהקדימו...
וניחא לפ"ז מש"כ הרמב"ם אלא שנוהג בו מקצת כבוד שלכאורה איזה שיעור יש בזה, אבל הוא כפי מה שלא יתחשב בעיני הבריות לכפוי טובה שלזה לא יצטרך לכבדו בכבוד הגדול והמורא שחייבתו תורה, אלא בכל מקום וזמן לפ"מ שחושבין אז הבריות וזהו לע"ד באור הנכון בדברי הרמב"ם. יעו"ש. ועי' בהרחב דבר להנצי"ב פר' יתרו כ, יב].
ועכ"פ מבואר כאן גדר בדבריהם שחובת הכרת הטוב זה 'פרעון חוב' עד כדי 'לוה רשע ולא ישלם'.
גמולין בפירות שביעית
וכן מצינו בתוספתא שביעית (פ"ז ה"ט): אחד שביעית ואחד מעשר שני אין פורעין מהן מלוה וחוב ואין משלמין מהן גמולין. והיינו שתשלומי 'גמולין' שמשיב למי שגמל עמו טובה – טובה תחת טובה, הרי זה נחשב ג"כ לפריעת חוב בדמי שביעית. (לשון ר"י קורקוס הל' שמו"י פ"ו ה"י: ותשלום גמולין הוא כפריעת חוב).
דברי הרשב"א בדין משחרר עבדו
[וכן הוכיחו מהא דכתב הרשב"א גיטין (לח, ב), וז"ל, ושמא נאמר דכל שאמר האב שחררו אומדין אותו שעשה לו טובה שהוא חייב לו כך על גמולו דאחזוקי אינשי בעוברין על עשה לא מחזקינן וכיון שכן הרי הוא כמוכרו לו וכ"ש בזה שהעיד עליה מפורש שעשתה לו קורת רוח. ורבינו הגרע"א בתשובותיו (קמא סי' קצד) נקט בלשון קצרה: ומשמע דראוי הוא מדינא לשחררו כמו דמדינא חייב לפרוע חובו וראוי לזרז לעשות חיובו, משום הכי אמרינן ביה הולך כזכי].
והנה המטבע של ימי החנוכה הינם ימי 'הלל והודאה', וכל המושג של הודאה הוא לבטא את רגש הכרת הטוב ולא להחביאו בלב פנימה, כמו שאמרו חז"ל בפרשת ביכורים, "ואמרת אליו – שאינך כפוי טובה". (רש"י פר' כי תבוא ע"פ הספרי).
והנה תנן בביכורים (פ"א מ"ו) מן החג ועד חנוכה מביא ואינו קורא. וכבר הקשו שהרי ודאי מצות ביכורים קדמה לנס חנוכה, ולא עוד, הרי אין 'חנוכה' מועד קבוע מבחינת הימים, שלפעמים חשון חסר ולפעמים מלא. וע"כ מבואר שלא בכדי חז"ל קבעו שיעור ותאריך להבאת ביכורים עם חנוכה.
ומעתה יאירו לנו באור יקרות דברי החת"ס על החיוב של מוכר כסותו ושואל על הפתחים שמצינו בדברי הרמב"ם שלמדה ממצות ארבע כוסות, דיסוד העדיפות של פרסומי ניסא בזה היינו משום דשויוהו רבנן עלייהו כפריעת חוב, והיינו משום שכל המושג של הודאה ענינו הכרת הטוב, והכרת הטוב היא בגדר פריעת חוב, ולכן 'אפילו מגלימא דעל כתפיה'.