בשו"ע או"ח סימן תרע"ב איתא:
שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה, מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, שהוא כמו חצי שעה, שאז העם עוברים ושבים ואיכא פרסומי ניסא. הלכך צריך ליתן בה שמן כזה השיעור. ואם נתן בה יותר, יכול לכבותה לאחר שעבר זה הזמן. וכן יכול להשתמש לאורה לאחר זה הזמן.
נמצינו למדים לכאורה, שאחר הזמן של פרסומי ניסא, יכול לכבות, וגם יכול להשתמש.
לכאורה בטעם הדבר הייתי אומר לכאורה כך:
א. חלק מן המצוה (או הידור מצוה), להשאיר (ולא רק להדליק ותו לא) את הנרות דולקים כל זמן שיש פרסום הנס.
ב. כשנגמר הזמן, אין שום טעם גם "להשאיר" את הנרות דולקים. (כמו שאין טעם להמשיך להחזיק ארבעת המינים בידו, כאנשי ירושלים, לאחר סוכות).
ג. מותר להשתמש במותר השמן, כי לא הוקצה למצוותו.
לתשומת לב: טעם אחד יש לסעיף ב' הנ"ל וטעם אחר לסעיף ג' הנ"ל. (וכן מדוקדק מלשון השו"ע שכתב: יוכל לכבותה....וכן יכול להשתמש לאורה...)
אבל במשנ"ב שם, נראה לכאורה אחרת.
בס"ק ו' כתב וז"ל: "השיעור: ואף בזמנינו צריך לשיעור הזה, אבל אם נותן בה שמן הרבה שידליק יותר אין בו שום מצוה
ובס"ק ז' כתב וז"ל: "יכול לכבותה וכו': שאינו מקצה השמן רק מה שצריך לשיעור חצי שעה למצותו וע"כ מותר לכבותו ולהנות ממנו, ומ"מ הסכימו כמה אחרונים דלכתחלה טוב להתנות שאינו מקצה השמן אלא לשיעור הדלקה משום דיש מן הפוסקים שסוברים דאם נתן בסתם הקצה למצותה הכל"
ולכאורה דבריו קשים לענ"ד:
א. מצד אחד כתב שאם נתן שמן יותר מכשיעור "אין בו שום מצוה", ומצד שני כתב "דאם נתן בסתם הקצה למצותה הכל". ולכאורה איך אפשר להקצות למצוותו גם שמן מעבר לשיעור הזמן, כשאין שום מצוה בזמן זה?
ב. מה שייכא הך סברא של "הוקצה למצוותו" כטעם למה מותר לכבותה? מילא אם הנידון אם מותר להשתמש במותר הנר/השמן או לא, על זה ניחא לנקוט בטעמיה, אם הוקצה למצוותו או לא. והנפק"מ, אם ישתמש בשמן זה להדלקה של מחר, או שיכול "לטגן" בו סופגניות...אך לכבות את הנרות, זה לכאורה לא תלוי ב"הוקצה למצוותו". וכי חייב לשבת בסוכה כל עוד הדפנות מוקצות למצוותן? הלא חיובו להמשיך לקיים המצווה תלוי אך ורק אם עדיין קיימים תנאי החיוב, או זמן החיוב, ותו לא.