מאמר זאת חנוכה תשפ"ב.
מצוות חנוכה איש נר וביתו. נר אחד. והמהדרין מן המהדרין מדליקין כל יום נרות כמספר הימים. ונחלקו בית שמאי ובית הלל מהו האופן המהודר.
לפי בית הלל מוסיף והולך, דהיינו ביום הראשון מדליק נר אחד וביום השני מדליק שתי נרות וכן הלאה, וטעמם שבדבר שבקדושה מעלין ואין מורידין, וכן שאנחנו מציינים באיזה יום מימי החנוכה אנו עומדים.
לפי בית שמאי ביום הראשון מדליק שמונה נרות ומכאן ואילך פוחת והולך כל יום. וטעמם משום קרבנות החג, ועוד משום שאנו מציינים כמה ימים עוד נשארו לנו לחגוג, כך שביום השלישי מדליקים ששה נרות לציין שהיום ועוד חמשה ימים אנחנו מדליקים נרות חנוכה.
וטעמם של בית הלל לכאורה נראה מובן הרבה יותר, מדוע לספור הפוך?
כמו כן, מדוע במצוות אחרות שתיקנו חז"ל לא נאמר בגוף התקנה שיש מצווה ויש הידור מצווה. מה המיוחד בספירה זאת?
********************************
שעון רגיל מציין לנו את השעה כעת, בהווה, כשהשעה 10 בבוקר הוא מראה 10. אבל תתארו לכם מישהו שמייצר שעונים שהשעה המוצגת בשעה 10 תהיה 2 , כי נשאר שעתיים עד השעה 12. או שעון שבמקום לציין לי את התאריך הוא מראה רק כמה ימים נותרו עד שבת המלכה. או עד חג אחר.
מי יקנה שעון כזה? אתם חושבים שאף אחד.. אבל האמת היא שיש לכולנו המון שימוש בשעון כזה.
נתאר לעצמנו חתן המחכה לכלתו המגיעה מארץ רחוקה בעוד שבועיים לחתונה. בני הזוג המאושרים לא מתעניינים בכלום. לא אוכל ולא שתייה ולא עבודה ולא חברים. רק דבר אחד. בעוד 13 יום אנחנו מתאחדים. הם יהיו מאושרים לענוד שעון כזה שמראה כמה זמן נותר. כל השעונים האחרים לא רלוונטיים.
תחשבו על אסיר בצינוק חשוך וקר שבעוד 22 יום משתחרר הביתה. לא מעניין אותו אם כעת בוקר וערב או יום ולילה אלא רק דבר אחד. לספור את הימים עד לשחרור. כל היתר לא רלוונטי.
אז מי רוצה שעון כזה? כולם. כל אחד והכיסופים שלו, כל אחד מתוך הצינוק האישי שלו
מי שחי חיי הווה, אין לו מטרה אליה הוא נושא עיניים, לא אכפת לו מהעתיד אלא רק מהשעה הנוכחית. מה אני עושה היום. אבל מי שכל מהותו ומעשיו הם הכנות למשהו נעלה יותר, פחות מתעניין בשעה הנוכחית ויותר בתכלית, מתי תגיע הכלה לחתונה הגדולה, מתי נצא מהצינוק אל אור גדול.
********************************
שמאי והלל נחלקו גם מהי הדרך המתאימה ביותר להתכונן לשבת.
שמאי היה רגיל כבר ביום ראשון לצאת לקנות בהמה לכבוד שבת, וכשהייתה מזדמנת לפניו בהמה יפה יותר, היה קונה את היפה ואוכל ביום חול את הראשונה.
הלל היה קונה דווקא בערב שבת, שיהיה ניכר בקנייה שהיא לשבת, והיה רגיל לומר ברוך השם יום יום, כל יום ועבודת השם שלו.
מהי משמעות מחלוקתם?
הלל רצה לעבוד בכל כוחו בכל מה שניתן לעבוד ביום ראשון. כי היום יום ראשון ואנחנו ריאליים. לדאבוננו עדיין לא הגיע ערב שבת. כשיגיע ערב שבת אז נצא לקניות.
שמאי, הוא לא הסתפק ביום חול, שמאי רצה שכל ימי החול יהיו בבחינת שבת, אולי זה עדיין לא הזמן אבל אני לא צריך להסתפק במועט. אפשר להביא את השבת לכאן ועכשיו.
כשמביאים את הדבר הגבוה אל תוך החולין, החולין מקבל את הארומה, עולה למקום גבוה יותר, ואז הבורא שולח לך דרגה גבוהה יותר, בהמה יפה יותר, כי הצלחת כבר להכניס את ההשגה הקודמת לתוך החולין. העבודה מתחדשת שוב ושוב ואנחנו מעכלים, ורצים אל ה"בהמה" הבאה.
********************************
זהו שמאי. כשהדליקו ביום הראשון את פך השמן ידעו שרק עוד שמונה ימים יגיע שמן נוסף מהגליל. הם יכלו להדליק רק שמינית מהשמן, או לשים בנרות פתילות דקות, אבל הם עסקו בעבודה של היום ובבית המקדש צריך לנהוג כמהדרין שבמהדרין.
אומר לך שמאי, הדלקה זו מסמלת את ההמתנה לשמן החדש, שיהיה בלתי פוסק, זהו החנוכה, השמחה מתחילה כעת, להדגיש עכשיו, שתיכף מגיע היום הגדול.
שמאי עונד שעון יד אחר. אין לו שעות ותאריכים. גם לא סנכרון ליומן פגישות. השעון של שמאי הוא שעון של המתנה והכנה, שעון של אסיר שממתין ליום השחרור, של כלה המחכה בקוצר רוח לחתונתה. הוא שמח במה שיש, אבל מדגיש ומרגיש שכל זה אפס קצהו של יום הגאולה. וזו היא גאולה אמיתית.
זו גם הסיבה שריבוי נרות בחנוכה אינו עיקר הדין אלא הידור, ומצד שני הוא נאמר כהלכה פסוקה. דבר זה מסור ללב. זו עבודה פנימית של כל אחד עם עצמו. אי אפשר לצוות על זה. אבל זו המטרה.
**************************
במחלוקת בית שמאי ובית הלל ההלכה נפסקת כבית הלל. אך בכתבי האר"י הקדוש נאמר שלעתיד לבוא הלכה כבית שמאי.
העתיד לבוא אינו מה שיקרה לאחר שתגיע הגאולה, זה אינו עתיד לבוא אלא דבר שכבר בא. העתיד לבוא הוא הידיעה שהדבר עומד להגיע. כבר שומעים את הדפיקות בדלת. הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחֲלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים. המדרש מספר שזוהי השכינה שאינה זזה לעולם מכותל המערבי, בעמדת המתנה לרגע בו נהיה מוכנים.
עכשיו זה העתיד לבוא. כעת אנחנו צריכים לעבוד עבודה של ערב שבת, למרות שלמראה עיניים זהו יום חול רגיל.
**************************
כיצד מתכוננים ליום שכולו שבת?
מספרים על צדיקים מדורות קדומים שקנו גלימה מהודרת לכבוד היום הגדול. בגלימה חדשה הם יקבלו פני משיח. צדיק אחר קנה שטריימל מפואר לכבוד משיח צדקנו. הם היו בדרגה שההכנה היחידה שנותרה להם היא בחירת הבגד. הם כבר שילמו את האולם ואת התזמורת, כבר הכינו הכל.
אבל אנחנו, עכשיו כבר לא ימים רגילים. עכשיו עקבתא דמשיחא. אמוראים אמרו שהם מוותרים על קבלת משיח כי הם מפחדים שלא יחזיקו עצמם בדור חשוך כזה. ואנחנו נבחרנו להיות כאן. לנו אין זמן למדוד חליפות. אנחנו בקושי מחזיקים ראש מעל המים, יום עולה יום יורד. כל הבגדים קרועים, לא זוכרים את השפה איתך, רק דבר אחד אנחנו יודעים. הכל ממך, ובהשגחתך, ולטובה. אז אנחנו עובדים במשימות שיש לנו. מסתערבים, בודדים בשטח עוין, לא יודעים כלום. רק יודעים שאנחנו סיירת וכל האחרים גו'בניקים. הם תורמים והם בסדר, הם גם מחייכים בניחותא ומרגישים סבבה. אבל אני לא רוצה להתחלף איתם.
אורח המחשבה צריך להשתנות אצלנו. היחס לכל מה שלא מיועד ליום השבת שתגיע בצעדי ענק. אנחנו לא מחכים בחיבוק ידיים, אנחנו מושכים ומושחים, כוספים ומזקקים את עצמנו אל יום עליו נאמר בתפילת שחרית אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו מהרה לאורו. תוספת זו התקבלה רק בחלק מתפוצות ישראל, כשחוברה ברכה זו החכמים התנגדו לה מפני שבאותה תקופה (לפני כאלף שנים) חי בבבל משיח שקר וחששו חכמים שהציבור יראה בברכה זו רמז שמשיח כבר כאן כעת.
כעת זהו העתיד לבוא. יהי רצון שבנר ראשון של חנוכה הבא נזכה כבר כולנו במהרה להשתתף בהדלקת המנורה בבית המקדש