פורום אוצר החכמה

זמן קשה עכשיו, קשה להאריך,
כפי הנראה מחר בשעה 11 ההלויה מהישיבה להר הזיתים

הלווייתו צפויה לצאת מחר בבוקר מהיכל ישיבת "תורה אור", בקרית מטרסדוף בירושלים, בדרכה להר הזיתים, שם ייטמן בחלקת הנביאים לצד רעייתו הרבנית ע"ה.

גדולה האבידה ואין לה תמורה, ועת לקצר.

כאן המקום להזכיר את היבול התורני הרב שיצא לאור ע"י רבינו זצ"ל וע"י תלמידיו מתורתו בכל שטחי התורה.

הרשימה הידועה לי לע"ע.

הספרים שי"ל ע"י מרן זצ"ל

טבעת החושן ה' חלקים על קצוה"ח.

מלואי אבן ד' חלקים על אבני מילואים ועוד כרך על חלק השו"ת.

אגרא דשמעתתא על שב שמעתתא ה' חלקים.

אמרי חיים על עניני קדשים והל' נדה.

קונטרסים במוסר: נתיבות חיים, דרך אמונה ובטחון.

ע"י תלמידיו ומשפחתו.

הספר הנפוץ והנפלא 'משמרת חיים' ג' חלקים.

שיעורי ר' חיים פינחס על מסכתות הש"ס (כמה כרכים).

בנוסף הדפיס קונטרס שלם בעניני מוקצה בספר שלמי יהודה, ועוד קונט' שלמים בספרי זכרון בנושאים הלכתיים שונים.

-----

אזכיר כאן אפיזודה קטנה שעולה בזכרוני כעת, לפני כעשרים שנה הקבלתי פניו בביתו עם אחי שיחי'. אחי שאלו מה דין ברכת כהנים אם נחשבת כחלק בלתי נפרד מחזרת הש"ץ או שרק נקבע לה מקום שם. הוא התרגז על השאלה, וענה בחדות: מאי נפ"מ, לדבר אסור, ולהקשיב צריך!

בין חתניו: הגאון הרב יהודה אלטוסקי, מחבר סדרת הספרים "חידושי בתרא".

מודאכ כתב:בין חתניו: הגאון הרב יהודה אלטוסקי, מחבר סדרת הספרים "חידושי בתרא".

חתנו הוא הגאון רבי חיים דב אלטוסקי ראש ישיבת תורה אור במחלקה לבני חו"ל, מחבר חידושי בתרא פ"ב חלקים, השי"ת ישלח לו רפואה שלמה, שאר חתניו גרים בחו"ל. מחותנו היה הרב יהודה אלטוסקי מרבני ברונקס נוי יורק בעל מחבר ספר הגיוני יהודי.

בד"ה,

לפני כמה שעות עמדתי שם במחלקת הטפ"ן דשע"צ - והוא עודנו חי - וראיתי תלמידים ממררים בבכי.
גם לב קשה נימוח. כזו התקשרות, כזו אהבה. מן השמים ינוחמו.

עט סופר כתב:

מודאכ כתב:בין חתניו: הגאון הרב יהודה אלטוסקי, מחבר סדרת הספרים "חידושי בתרא".

חתנו הוא הגאון רבי חיים דב אלטוסקי ראש ישיבת תורה אור במחלקה לבני חו"ל, מחבר חידושי בתרא פ"ב חלקים, השי"ת ישלח לו רפואה שלמה, שאר חתניו גרים בחו"ל. מחותנו היה הרב יהודה אלטוסקי מרבני ברונקס נוי יורק בעל מחבר ספר הגיוני יהודי.

אחד מהם - הג"ר ניסן אלפרט זצ"ל (מגדולי, ואולי גדול, תלמידי הגר"מ פיינשטיין זצ"ל) - הלך לאור באור החיים לפני שנים רבות. השני יבל"ח הינו הרב שמעון רוזנגרטן ממונסי (אחד מבניו, ר' משה אהרן, מנהל הכולל בירושלים הידוע כ"בריסקר כולל").

הספד על הרב אלפרט, מחתנו הרב דוד וויינברגר שליט"א, כאן:
http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.asp ... 8&pgnum=10

כתב ההכתרה לרבנותו בשכונת מטרסדורף

משנותיו הראשונות כרב בשכונה

הנה התמונות שהעלה ר' שי, בפרופרוציה:

מה זה קרית שבע?

ירושלמי כתב:מה זה קרית שבע?

שבע קהלות: מטרסדורף ועוד כמה מהגלילות. השמות רשומים על השלט שתולה (או תלה) בכניסה לביהכנ"ס היכל שמואל במטרסדורף.

מועתק מויקי:

תולדות חייו

נולד בפולין ליעקב יצחק. בילדותו זכה לראות את רבי ישראל מאיר הכהן מראדין בעל ה'חפץ חיים' ולהתברך מפיו. בגיל תשע הוא עבר לארצות הברית. למד בישיבת הרב יעקב יוסף עד גיל 14. אחר כך למד בישיבת "בית מדרש לרבנים", ובישיבת רבינו יצחק אלחנן. למד אצל הרב משה סולובייצ'יק והרב שמעון שקופ (שגר בניו יורק במשך תקופה קצרה). קיבל סמיכה לרבנות מהרב ברוך בער לייבוביץ.

לאחר נישואיו בגיל 19 עם באשע (22 בפברואר 1913 - 21 באוקטובר 2009), בתו של הרב יעקב יוסף הרמן[1] למד בישיבת מיר במשך חמש שנים. בשנת תשי"א הוציא את ספרו 'טבעת החושן' על שולחן ערוך חלק חושן משפט.

ב-1960 עבר לישראל וייסד את ישיבתו תורה אור בקריית מטרסדורף.

הרב שיינברג נהג לעטור בתפילין במשך כל היום וכן לבש ציציות רבות (מעל 50).

בספרו משמרת חיים הוא מציג שאלות לעיון, במטרה להרגיל את התלמידים בחשיבה למדנית-ישיבתית. בסופו של הספר ישנן הצעות לפתרונות אפשריים לשאלות. הספר יצא בשלושה חלקים החל משנת תשל"ה ונדפס בכמה מהדורות. הרב שיינברג התעסק רבות במשנתו של בעל קצות החושן וחיבר חיבור על ספריו.

לרב שיינברג ארבע בנות ובן. חתנו הוא הגאון רבי חיים דב אלטוסקי ראש ישיבת תורה אור במחלקה לבני חו"ל, מחבר ספר "חידושי-בתרא" (שני חלקים).

בשנותיו האחרונות כונה "זקן ראשי הישיבות". נפטר בכ"ז באדר תשע"ב, בן 101.

כדרך כל איש זר ומרוחק שנטפל לענייני איזוטריה,
האם יש תקדים להנהגתו בעניין מצוות ציצית?
האם פעם הסביר את חיבתו היתירה לעשר מצעות זעג"ז?
את עניין התפילין, כבר טחנו באשכול אחר, אולי יש יודע לעניין הציצית.
ובכלל, האם יש תוספת מצוה בכל אחת ואחת?!

ידוע על עוד הנוהגים כך כגון הר' קוק מטבריה.

בר ששת כתב:כדרך כל איש זר ומרוחק שנטפל לענייני איזוטריה,
האם יש תקדים להנהגתו בעניין מצוות ציצית?
האם פעם הסביר את חיבתו היתירה לעשר מצעות זעג"ז?
את עניין התפילין, כבר טחנו באשכול אחר, אולי יש יודע לעניין הציצית.
ובכלל, האם יש תוספת מצוה בכל אחת ואחת?!

ברשותכם, אשכול מיוחד בענין: viewtopic.php?f=7&t=8916

בר ששת כתב:כדרך כל איש זר ומרוחק שנטפל לענייני איזוטריה,
האם יש תקדים להנהגתו בעניין מצוות ציצית?
האם פעם הסביר את חיבתו היתירה לעשר מצעות זעג"ז?
את עניין התפילין, כבר טחנו באשכול אחר, אולי יש יודע לעניין הציצית.
ובכלל, האם יש תוספת מצוה בכל אחת ואחת?!

באופן כללי ניתן לומר כי הוא לא נתן הסברים מפורטים לענין. אמנם, הבוקר אמר לי אחד מבני המשפחה כי הענין קשור לסיגופים באמצעות חביבות מצוה.

מציאות כתב:בשנותיו האחרונות כונה "זקן ראשי הישיבות".

כינוי זה עושה עוול להיסטוריה, כאשר כבר ארבעים שנה ולמעלה מכך שנחשב לאחד מגדולי הפוסקים, כאשר יעידו משפחות רבות בירושלים הנוהגים כפסקיו משנות הל', כאשר יעידו עשרות מורי צדק הסרים למשמעתו וכאשר יעידו מאות חיבורים וספרי ליקוטים והלכה כבר מאותם שנים, המביאים פסקים בשמו בשורה אחת עם הגרש"ז ויבדל בחל"ח הגריש"א.

סימנא כתב:

מציאות כתב:בשנותיו האחרונות כונה "זקן ראשי הישיבות".

כינוי זה עושה עוול להיסטוריה, כאשר כבר ארבעים שנה ולמעלה מכך שנחשב לאחד מגדולי הפוסקים, כאשר יעידו משפחות רבות בירושלים הנוהגים כפסקיו משנות הל', כאשר יעידו עשרות מורי צדק הסרים למשמעתו וכאשר יעידו מאות חיבורים וספרי ליקוטים והלכה כבר מאותם שנים, המביאים פסקים בשמו בשורה אחת עם הגרש"ז ויבדל בחל"ח הגריש"א.

וכי היותו של הגאון הגדול הרח"פ זצ"ל זקן ראשי הישיבות סותרת את היותו אחד מגדולי הפוסקים?

בור ועם הארץ כתב:

עט סופר כתב:

מודאכ כתב:בין חתניו: הגאון הרב יהודה אלטוסקי, מחבר סדרת הספרים "חידושי בתרא".

חתנו הוא הגאון רבי חיים דב אלטוסקי ראש ישיבת תורה אור במחלקה לבני חו"ל, מחבר חידושי בתרא פ"ב חלקים, השי"ת ישלח לו רפואה שלמה, שאר חתניו גרים בחו"ל. מחותנו היה הרב יהודה אלטוסקי מרבני ברונקס נוי יורק בעל מחבר ספר הגיוני יהודי.

אחד מהם - הג"ר ניסן אלפרט זצ"ל (מגדולי, ואולי גדול, תלמידי הגר"מ פיינשטיין זצ"ל) - הלך לאור באור החיים לפני שנים רבות. השני יבל"ח הינו הרב שמעון רוזנגרטן ממונסי (אחד מבניו, ר' משה אהרן, מנהל הכולל בירושלים הידוע כ"בריסקר כולל").

הספד על הרב אלפרט, מחתנו הרב דוד וויינברגר שליט"א, כאן:
http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.asp ... 8&pgnum=10

הרב ר' ניסן ליפא אלפערט ז"ל הי' בן ר' שבתי אלפערט אב"ד פאלאנקא ור"מ בישיבת ר' מרדכי ראזענבלאט ניו יארק,
חיבר ספר שערי עולם
http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.asp ... t=&pgnum=1
וספר עונג שבת:
http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.asp ... 68&pgnum=1

בברכה המשולשת כתב:

סימנא כתב:

מציאות כתב:בשנותיו האחרונות כונה "זקן ראשי הישיבות".

כינוי זה עושה עוול להיסטוריה, כאשר כבר ארבעים שנה ולמעלה מכך שנחשב לאחד מגדולי הפוסקים, כאשר יעידו משפחות רבות בירושלים הנוהגים כפסקיו משנות הל', כאשר יעידו עשרות מורי צדק הסרים למשמעתו וכאשר יעידו מאות חיבורים וספרי ליקוטים והלכה כבר מאותם שנים, המביאים פסקים בשמו בשורה אחת עם הגרש"ז ויבדל בחל"ח הגריש"א.

וכי היותו של הגאון הגדול הרח"פ זצ"ל זקן ראשי הישיבות סותרת את היותו אחד מגדולי הפוסקים?

באינפלציה המטורפת של התארים בימינו, ובחלוקה המדוקדקת לפרטי פרטים של הראויים לכך, אליבא דממליכי מלכים, כן. תואר אחד סותר תואר אחר.

שיחת חג במעונו של זקן ראשי הישיבות בימינו
מרן הגאון רבי חיים פנחס שיינברג זצ"ל

באדיבות הגליון התורני 'מורשה'
{מתוך אתר 'שטייגען'}


אם חפצים אנו להגדיר בכמה מילים את מהות חייו של זקן ראשי הישיבות בדורינו, שעלה מארץ נכר לארץ הקודש והפריח בה את משכנו בישיבת תורה אור המתנשאת ברמה כמגדלור לתורה ויראה ברחבי השכונה כולה, ניתן לומר זאת בשני מילים - עמל התורה.

סיפור מפעים על כך נתוודענו מאחד מבני המשפחה שמתאר זאת באוזנינו.

היה זה כשבאחד השנים נאלץ ראש הישיבה ליסוע לארצות הברית למסע התרמה שנתי שנצרך הוא עבור הישיבה, וכיון שלא יוכל להקדיש את כל זמנו ללימוד התורה בלבד כפי שהוא רגיל לעשות בירושלים, לכך ביקש מגיסו שיעשה עמו חסד גדול וילמד בהיעדרו במשך כל יום מימי נסיעתו כחצי שתיחשב בשמים לזכותו.

הגיס התקשה להסכים לוותר על לימודו שלו, ואז פרס בפניו ראש הישיבה תוכנית שתקל עליו להיענות לכך, הוא הציע שיחלק את חצי השעה לשלושה חלקים וילמד בכל פעם עשר דקות בזמן שאינו עוסק בלימוד, ובכן אחרי שלוש הארוחות שבהם רגיל הוא מעט לדבר כעשר דקות אם יקדיש את עשר הדקות האלה ללימוד לזכותו, והוא הסכים לכך, והקפיד על כך במדויק במשך שבעה שבועות בהם הוא שהה בארה"ב, וראש הישיבה הגיב בשמחה.

שנים אחדות לאחר מכן נסתלק גיסו רבי משה זצ"ל לבית עולמו, עם גמר השבעה לפטירתו, ניגשה רעייתו לביתו של ראש הישיבה, ובקול רועד ביקשה הימנו באומרה - חוב גדול הינכם חייבים לר' משה, היה זה כשלפני שנים אחדות ביקשת מר' משה ללמוד במשך כל יום חצי שעה לזכותך, כיון שעמדתם לנסוע למסע התרמות לארה"ב ועיתותיך לא תהיינה בידך להקדישן ללימוד כהרגלך, ור' משה שמר בקפידה על הבטחתו לעשות כן, עתה בימי השלושים לפטירתו של ר' משה, אני מבקשת ממך שבאותו שבוע תלמד כל יום חצי שעה לעילוי נשמתו.

ראש הישיבה חשב קמעא, ולאחר מכן אמר 'אין לי כל אפשרות לעשות זאת'. רעייתו הרבנית שמעה זאת ואמרה לו 'רבי חיים, יהיה זה אך הוגן ללמוד לזכותו של ר' משה כפי שעשה הוא עבורך', ראש הישיבה עמד על דעתו שאין ביכולתו להקדיש חצי שעה מדי יום במשך שבוע שלם, לבסוף אחרי מעין 'משא ומתן' ממושך, הוא הסכים ללמוד במשך אותו שבוע חמש דקות מידי יום שיגיעו לכדי שלושים וחמש דקות לימוד לזכותו של ר' משה.

לאחר מכן קרא ראש הישיבה לרעייתו ואמר, 'אם היה נכנס עתה מישהו לביתי ומציע לי מליון דולר עבור לימוד של שלושים וחמש דקות, לא הייתי מסכים לקבל את הכסף... ולאמיתו של דבר אין שום סכום כסף בעולם שישווה בערכו לדקה אחת של לימוד תורה'.

זו תמצית חייו של ראש הישיבה שמשקיע כל עיתותיו ללימוד התורה במלא הדרתה.

לקראת חג הפסח, ביקשנו להיכנס למעונו של ראש הישיבה, לקבל הימנו אורחות יושר לקראת המועד הקרב ובא, ומשידענו שכל דקה בסדר יומו של ראש הישיבה מנוצלת עד תום, נאלצנו לחשב דרכינו ולבקש שייאות להביא בפנינו אורחות משכיל לקראת חג הפסח הבעל"ט.

מהי הדרך בימים אלו שנוהגין להרבות בצדקה לקיום 'קמחא דפסחא' להיטיב עם הזולת?

ראש הישיבה מבאר, שישנם שלש מדרגות בחסד, החסד הטבעי, החסד השכלי, וחסד התורה, הרי רבי יהושע בן קרחה אומר כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודה זרה, והדבר צריך ביאור, שהרי צדקה היא מצוה שבין אדם לחבירו, ואילו עבודה זרה היא ענין שבין אדם למקום וכיצד שייכים הם זה לזה.

והמהר"ל בהקדמה לפירוש 'דרך החיים' ביאר טעם הדבר שסדרו מסכת אבות בסדר נזיקין ולא בסדר אחר, כי כל דברי מוסר שהיא דרך ארץ השכל נותן והדעת מחייב דבר זה והדבר הזה במדת הדין, ולכך אמרו שקדם דרך ארץ את התורה כ"ו דורות, כי היה העולם נוהג על ידי דרך ארץ שהוא לפי שכל האדם, ודבר זה קודם התורה שהיא מאת השי"ת, ואחר כך סדרו מסכת עבודה זרה, כי העובד ע"ז יוצא ממדת המשפט לעבוד אלהים אחרים שהם תוהו ולא יועילו, ודבר זה ידוע גם לנבונים איך הע"ז יוצא מן הדין.

וביאור הענין שדרך ארץ קדמה לתורה, צריך לדעת שיש שלוש מדרגות בענין דרך ארץ, במידות ההטבה כמו רחמנות גמ"ח וכדומה, הדרגה הפחותה ביותר אלו המדות שהקב"ה נתן בטבע כל בעלי החיים בתבל, ואפילו באלה שאינם בעלי שכל, כפי שדימתה הגמרא אדם אחד שלא רצה לפרנס את בניו שהוא גרוע מן העורב שכשהם גדלים העורב מפרנס את בניו, אך זה הטבע שהקב"ה הטביע בלב כל יצור בבריאה - אינסטינקט.

ורואים אנו כמה רחמנות יש לאם על בניה, וכמה טרחות וסבל היא מוכנה לסבול בגללו, וכל זה בגלל נטיה שהקב"ה נתן בלב האם, שהרי אם היא לא תטרח ותסבול בשביל בנה, הוא לא יוכל להתקיים, והגם שזו ודאי רחמנות, הרי זו רחמנות שבטבע אשר אינה מצריכה שכל. ודרגה גבוהה יותר בדרך ארץ היא מה שמחייב השכל גם דברים שאינם בטבע האדם, כגון נושא בעול עם חבירו, אשר השכל האנושי מחייב את הדרגה הזו של דרך ארץ.

אך הדרגה הגבוהה ביותר של חסד היא חסד של תורה, שהשכל האנושי כלל אינו יכול להבין, כגון החסד הנפלא של אברהם אבינו שאפילו כשהיה שינוי בטבע כשהוציא הקב"ה חמה מנרתיקה, והוא היה ביום השלישי למילתו, הוא התייסר על שלא באו אליו אורחים, וכשבאים אליו אורחים כמה טרחות הוא טרח בעבורם, זהו חסד של נשמה עליונה שאין השכל יכול להשיגו.

וזהו שאמרו שהמעלים עין מן הצדקה כאילו עובד ע"ז, וחז"ל דייקו לומר 'המעלים עין', אין מדובר באדם שיש לו סיבות ותירוצים מדוע אינו נותן צדקה, 'המעלים עין' הוא מי שאין ענין הצדקה נוגע לו כלל, אין הוא טורח לחפש תירוצים וסיבות מדוע לא לתת, כי אין זה כלל מענינו לתת צדקה, אף שנתינת צדקה היא דבר שהשכל האנושי מחייבו, אדם כזה שחסר לו השכל האנושי של החסד אם הוא יכול להוריד עצמו לדרגה כה נמוכה של 'בליעל', הרי הוא בבחינת עובד ע"ז.

אך בכדי להגיע לדרגה הגבוהה של חסד של תורה, אין מגיעים בבת אחת, ורק ע"י התרגלות בעשיית מעשי חסד, אפשר להתקרב לחסד זה, וכדברי הרמב"ם שהכל לפי רוב המעשה, ועדיף למשל לתת למאה עניים מאה פרוטות, מאשר לעני אחד מאה פרוטות, כי הרגילות משרישה באדם את טבע החסד כך.

איך הדבר בא לידי ביטוי בחיי היום יום?

אדם חייב לדעת שכשנמצאים בתוך ציבור, במיוחד בישיבה, חייב כל אחד לחשוב על חבירו ולעסוק בעניני חסד, כמו החזרת ספר למקומו או השבתו לבעליו, ובמיוחד בסדרי הלימוד בישיבה, על כל אחד לדעת שאם הוא מאחר הוא גורם לקלקול גם לאחרים, כי גם הם יאחרו, ולהפך אם אחד לומד תורה בהתמדה, הוא מחזק אחרים בלמודו.

כמו כן אם בחור הולך לישון ומעיין לפני זה בספר קודש הוא עושה קידוש ה', ומחזק את חביריו לעשות כמותו, וכן בכל פעולה שאדם עושה הוא חייב לחשוב לא רק על עצמו אלא גם על הציבור שעמו הוא נמצא, וכך הוא מביא לקידוש שם שמים ברבים.

כמו כן על האדם לא להצטמצם במעשה החסד בלבד, אלא לראות את כל ההיקף של החסד, ולמשל כאשר מחזירים לבחור גמרא שאבדה לו, הכרת הטוב צריכה להיות לא רק על עצם החזרת הגמרא, אלא גם על השעות של ביטול זמן וביטול תורה שהיו נגרמות לו בחיפושו אחריה והצער שהיה נגרם לו על כך גרם לו וכדומה.

רבי יצחק אלחנן זצ"ל היה מספר שבהיותו בחור היה מתאכסן אצל בעל הבית והיה חי אז בדחקות נוראה, ולא היה לו כסף לקנות נעלים טובות, ולכן נעל נעלים ישנות וקרועות, בעל הבית שלו הציע לקנות לו זוג נעלים, אולם הר' יצחק אלחנן זצ"ל לא רצה לקחתם, ורק לאחר הפצרות ממושכות נעתר לקחתם.

לימים כאשר התפרסם הר' יצחק אלחנן ובא לוילנא להדפיס את ספרו, באו המונים לקבל פניו, ואף אותו בעה"ב היה ביניהם, אלא שלא יכול היה להגיע אליו, לכן שלח לרב הודעה שהוא רוצה לראות את פניו.

כשהגיע אליו אותו בעל בית פנה הגרי"צ זצ"ל למקורביו ואמר - דעו לכם שכל מה שהשגתי היה בזכות אותם נעלים שנתן לי אדם זה, זוהי גדלות של גאון וקדוש שמכיר טובה גם לאחר עשרות שנים על ההיקף כולו, ולא על המעשה הפעוט בלבד.

כשמדברים על ראיית הזולת, שח בפנינו אחד מבני המשפחה על סיפור מופלא שהתרחש עם ראש הישיבה לא מכבר, לפני כמה חודשים ביקר הרב בניו יורק באיזה תלמוד תורה, לפתע ראה הרב ילד בוכה בדמעות שליש...

הרב שאלו לפשר בכייתו, והילד אמר לרב שיש לו אחות משותקת בת 8 שנים, ובשל כך כל תשומת הלב של הבית מגיע בעיקר לאחותו, ואליו לא מתייחסים כמעט, הוא ביקש שהרב יברך את אחותו שתרגיש טוב, וממילא יזכה אף הוא ליחס כנדרש.

לבקשת ראש הישיבה, למחרת הביאו את הילדה אליו, והרב בירך אותה, ועוד לפני השקיעה היא נעמדה על רגליה, והחלה ללכת כאחד האדם. כמה גדולים מעשה חכמים.

***
בית של הקרבה לתורה

כשמדברים אנו על ימי עלומיו של ראש הישיבה, הוא מתאר בערגה, את פגישתו המיוחדת שהיתה לו עם מרן החפץ חיים זיע"א.

היה זה כשהיה צעיר לימים, ובא למעונו לקבל ממנו ברכה ועצה, אם לילך לאחר נישואיו ללמוד בישיבת מיר כפי שעשו כמה מבני משפחתו, והוא קיבל ברכת הדרך לעשות כן, ותמיד חש שעיניו הצופיות של מרן החפץ חיים שבירכו להצלחה עמדו לו בלימודו.

כשמדברים על בית הוריו, מתארים לנו נכדיו, שהיה זה לפני מלחמת העולם הראשונה כשאביו עזב את פולין ונסע לאמריקה, בתקוה למצוא שם משרה שתוכל לפרנס את משפחתו, הוא קיוה שבתוך זמן קצר יוכל לצרף אליו את אשתו ואת בנו בכורו אברהם נתן, שהיה אז תינוק כבן שנה, ראש הישיבה נולד חודשים אחדים לאחר מכן, אך לפני שתקוותו התגשמה, פרצה המלחמה, והמשפחה נותקה למשך עשר שנים ארוכות רבות סבל ומכאוב לכל אחד מהם.

הגם שאביו של ראש הישיבה היה איש מוכשר ואדם נאמן ואחראי, שלא קשה היה לו למצוא עבודה, הרי שקשה מאד היה לו להחזיק מעמד במשרה אחת, וזאת בגלל היותו שומר שבת, שכן כשהגיעה השבת לא היה מופיע לעבודה, וכתוצאה מכך פוטר מיד ביום שני הקרוב, וכך נדד ממשרה למשרה, כשלעתים אף לא היו לו די מזומנים כדי לשלם עבור מקום לינה, ולא פעם הוציא את לילותיו על ספסל בגן, אך מעולם לא הביאה אותו מצוקתו לידי חילול שבת או חג, עליה שמר מכל משמר.

לבסוף הצליח איכשהו לחסוך כסף ולפתוח מתפרה קטנה באיסט סייד, באותם ימים היתה מתפרה כזו משמשת לסירוגין לתפירה וניקוי יבש, חנות קטנה זו פתרה את בעיית שמירת השבת, בעלי חנויות אחרות באותו רחוב לגלגו עליו בראותם אותו סוגר את חנותו ביום השבת, ואף הזהירו אותו שבדרך זו עלול הוא לאבד את לקוחותיו, אבל המציאות היתה שרבים מבעלי חנויות אלו פשטו את הרגל, בעוד חנותו שלו המשיכה להתקיים, וקונים המשיכו לפקוד אותה.

בשנות המלחמה בהן התמודד בבדידות וגעגועים אל משפחתו, ועשה כל מאמץ להרוויח די כסף כדי להביאם אליו, נאבקה אמו על קיומה ועל קיום שני ילדיה הרכים, בכל בוקר השכימה קום לפני עלות השחר, ועשתה את הדרך הארוכה למשק הקרוב, בכדי לקנות שם חלב, בעל המשק היה ממלא עבורה שני כדים, אותם נשאה על כתפיה בעשותה את כל הדרך חזרה.

את רובו של החלב מכרה לשכנותיה, או אז היתה שבה לביתה, ומעירה את בניה ושולחת אותם לתלמוד תורה הקרוב, ומההכנסה הזעומה שהיתה להם ממכירת החלב ומעבודות שונות בהן עבדה, היא פירנסה בקושי את עצמה ואת שני הילדים, אבל שכרה מלמד פרטי לבנה ר' חיים שמגיל רך גילה תשוקה עזה ללימוד התורה.

הגם שאנשים רבים התקיימו מארוחות חינם, היא סירבה לקבל צדקה, והיתה נחושה בדעתה להתקיים ממה שהיה לה, היא אכן הצליחה בכך ואף סייעה בידי אחרים, את החלב שלא מכרה ושנותר בידה היתה מחממת בערב, ולוקחת לישיבה כדי לספק לבחורים חלב חם מדי ערב, בחורף היתה אף מספקת להם שמיכות חמות, ועשתה כל שלאל ידה כדי לתמוך בבחורים שיוכלו להמשיך בלימודיהם.

אחרי עשר שנים של פרידה קשה מנשוא, התאחדה סוף סוף המשפחה, אביו קיבל את שני בניו את ר' אברהם נתן שהיה בן אחת עשרה, ואת ר' חיים פנחס שהיה בן עשר, שני בנים שהיו כמעט כזרים לו, הם שכרו דירה קטנה בקירבת החנות והחלו לחיות שוב כמשפחה.

הגינותו של האב היתה לשם דבר, כחייט היה בודק תמיד את כיסי החליפות שהיו הלקוחות מביאים אליו, אם מצא משהו בכיס ולו גם פרוטה, היה מיד מחזיר זאת מיד, בוקר אחד כאשר בדק בגד שהובא אליו, מצא חפץ יקר ערך באחד מכיסיו, הוא מיהר להתקשר אל בעל הבגד וביקשו לבוא לחנות במהירות האפשרית, הלקוח התרשם והעריך מאוד את הגינותו על שהחזיר את החפץ היקר במהירות כה רבה, ושנים אחדות לאחר מכן עבר הלקוח להתגורר בשכונה אחרת מרוחקת כברת דרך מהאיסט סייד, אך המשיך למרות המרחק להביא את בגדי המשפחה לניקוי אל חנותו.

הוא אף נהג בלב פתוח ויד מעניקה בכל מה שקשור היה במעשי צדקה וחסד, בבקרים לאחר תפילת שחרית היה נשאר בבית הכנסת ללימוד בצוותא עם אחרים, בצאתו מבית הכנסת היה מזמין את הזקנים היושבים מחוצה לו להצטרף אליו לביתו לארוחת בוקר, שרעייתו היתה מכינה במיוחד בעבורם, בינתיים היתה רעייתו פותחת את החנות, ונשארת שם עד שהיה מסיים את ארוחת הבוקר ואת הלימוד, אז היה בא לחנות ומחליף את רעייתו.

הוא היה איש חם עם ניצוץ בעיניו, חיוך על שפתיו, ומלה טובה בפיו, לכל לקוח שנכנס לבו היה כה רך עד שאף בכיו של תינוק מצליח היה להמיסו, ואם כזה היה האיש הרי שלא קשה לתאר את כוחות הנפש להם נצרך כדי להצטרף לחברא קדישא כדי לקיים את מצות חסד של אמת.

כמעט בכל מוצאי שבת היו בניו מבקרים את הוריהם, והיו מצרפים אליהם גם חלק מהילדים, ובאותם ביקורים המשפחה היתה יושבת סביב השולחן, לאכילת ארוחת "מלווה מלכה", ואב המשפחה היה משעשע את כולם בסיפוריו המתובלים בדברי תורה. והאמא היתה מספרת שכשהין בניה ילדים קטנים, היתה נושאת אותם על כפיה לתלמוד תורה בימים גשומים, כדי שלא ירטיבו את נעליהם ויצטננו חלילה, היא דאגה לכך שלא יפסיד ולו יום אחד מלימודי התורה, ובכל ראש חודש היתה מופיעה בישיבה ומעניקה למלמד דולרים אחדים כאות הערכה, והיתה תדיר מעודדת את בניה בלימודיהם לטעת בהם חשק ללימוד, כשהיא מביעה בחדוה את הערכתה ללימוד התורה.

למרות שהוריו היו אנשים צנועים שחיו בפשטות, הם הקריבו והתמסרו כדי לחנך את ילדיהם ולחזקם בדרך התורה, ואמו היתה הולכת מרחקים גדולים ברגל כדי לחסוך את דמי הנסיעה ולהבטיח שתוכל להמשיך ולתמוך בבניה הלומדים בישיבה.

גם לאחר שנישא ראש הישיבה, והם נסעו למיר שבפולין, כדי שיוכל להמשיך שם בלימודיו, תמכו בהם הוריהם בכל חמש השנים לשהותם שם.

***
בימי עלומיו

'כבר במעלליו יתנכר נער' - מתארים נכדיו של ראש הישיבה, כשלקחו הגאון רבי יעקב יוסף הרמן זצ"ל לחתן עבור בתו, הוא הגיע הביתה לבשר לבתו שמצא עבורה יהלום יקר, בתחילה הוא למד בישיבת הרב יעקב יוסף עד גיל י"ד. אחר כך למד בישיבת בית מדרש לרבנים, וכשהיה בן שש עשרה שנה בלבד הוא סיים סדרים שלמים בלימוד בישיבה, חותנו התרשם מאוד מתשוקתו הגדולה ללמוד תורה ומתפישתו המהירה, ובכדי להבטיח את המשך לימודיו והתקדמותו בלימוד התורה, יעץ לו חותנו ללמוד בישיבת ניו הייבן.

כשחזר בגיל שבע עשרה מישיבת ניו הייבן שנה לאחר מכן, החל ראש הישיבה ללמוד בישיבת 'רבי יצחק אלחנן' שהיתה אז באיסט ברודווי, הוא למד בהדרכתם של הגאונים הגדולים העילוי ממייציט רבי שלמה פולצ'ק, ורבי שמעון שקופ מגרודנא, שבאותה תקופה בא כדי להתרים עבור ישיבתו, ושוכנע להישאר בניו יורק לתקופה של שנה כדי לומר שיעורים בישיבה.

וליום נישואיו קיבל ראש הישיבה מתנה מיוחדת במינה, את ה'סמיכה' מידיו של ראש ישיבת רבי יצחק אלחנן.

שבועות אחדים לאחר נישואיהם, שם ראש הישיבה את פעמיו לישיבת מיר שבפולניה, בהיותה הגדולה והחשובה שבמרכזי הלימוד שבעולם, ושם הוא המשיך לשקוד על תלמודו בהתלהבות והתמדה, והגם שהיה צעיר לימים כבר יצא שמו לפניו כלמדן ותלמיד חכם.

במיר שהה ראש הישיבה ורעייתו חמש שנים, ואז שבו לניו יורק עם שתי בנותיהן הקטנות, ראש הישיבה פנה לישיבת 'חפץ חיים' שבברוקלין, והתקבל שם כמשגיח, במשרה זו שימש במשך עשרים וחמש שנה.

לאחר שנים כה רבות כמשגיח החליט לפתוח ישיבה משל עצמו, וייסד את ישיבת 'תורה אור' בבנסונהרסט בברוקלין, שנים אחדות לאחר מכן, אחרי ביקורו הראשון בירושלים, חש כמיהה עזה להעביר את ישיבתו לעיר הקודש, והוא אכן מילא שאיפתו זו, רבים מתלמידיו הצטרפו אליו, ברבות השנים היתה ישיבת 'תורה אור' לישיבה ששמה יצא בעולם כולו, שאף כיום לומדים בישיבה כשלוש מאות בחורים בנוסף לשלוש מאות וחמישים אברכים הלומדים ב'כולל' שליד הישיבה.

תיאור חי אודות התקופה בארה"ב שמענו מראש הישיבה:

בשנות גלותי מאמריקה ללמוד תורה כאברך בישיבה הקדושה במיר, כידוע היו תנאי החיים שם שונים לחלוטין ממה שהורגלנו, אפילו באמריקה שבימים ההם לפעמים היו תנאי הפרנסה קשים כקריעת ים סוף לשומרי שבת וכדומה, מכל מקום איך שהוא אכתי לא הגיעו למצב הגשמי הפרימיטיבי שהיו בעיירה קטנה בליטא כגון מיר, ומשום כך לא היו הרבה צעירים מתושבי אמריקה שהיו מעונינים בדבר כזה, או שזכו לכגון דא, והיה קצת כדבר הנדיר ביותר כשהיה אדם פורש מן העולם הזה שבאותם הימים, ללמוד תורה בדחקות, ובפרט שגם בני הבית זכו להסכים מרצונם הטוב למסור את נפשם בחרוף נפש למען כבוד התורה הקדושה.

באותה תקופה פעם נשלחתי עם ב"ב שי' למרן רשכבה"ג החפץ חיים זצוקלל"ה לבקש ברכה עבור מישהו, וכשזכינו ליכנס לפני ולפנים לקודש הקודשים ליהנות מזיו השכינה בקבלת אור פני גאון הדור וקדושו זצ"ל, כבר היה בשנותיו האחרונות עלי אדמות, שלא היה אפשר לו לשמוע כל כך, והיו קוראים לתוך אזניו הטהורים דרך קרן המיוחד לכך, וקראו לפניו שכאן נמצא אברך שבא כל הדרך מאמריקה, פירושו מרחק בכמות וגם באיכות, לישיבת מיר ללמוד את התורה הקדושה, והיתה כוונת המשמש בקודש בזה לעורר את רחמי זקן הדור זצ"ל לברך גם את האברך וב"ב שנכנסו אליו.

עד כמה הופתענו כשהצדיק זצ"ל רק ניער את כתיפיו ופתח זצ"ל את פיו הטהור, ואז התחילה השכינה לדבר מתוך גרונו ואמר - אז מה, הלא הקב"ה בא כל הדרך מן השמים ועד הארץ כדי לתת את התורה הקדושה, ואם כן מהו החידוש שאברך יבוא רק דרך קצרה כמו מאמריקה ליוראפ כדי לקבל את התורה... ולא נחה דעת קדשו זצ"ל בזה עד שהוסיף 'מבואר בספר דברים שמשה רבינו עליו השלום לא אכל ולא שתה ארבעים יום בקבלתו את התורה בהר סיני, ובמ"ר שם שחי מקדושת התורה ורוחניותה, ואם כן משמע 'אז מידארף גוט הונגערין אויף די תורה - שצריכים טוב לירעב על התורה... ורק אז הסכים לברך את ברכתו הקדושה.

מדבריו למדנו, שלפני הברכה יש צורך להדגיש ולהסביר את עומק הנסיון, וברוח קדשו זצ"ל כיון היטב לעורר לאברך מאמריקה לשים אל ליבו שמי שרצונו בתורה צריך להכין עצמו, ושההכנה לקראת קבלת התורה הקדושה היא על ידי טהרת וניקוי כל התאוות הנמצאים בלב, ולהתעלות לחיות על פי מתיקות הטעם הערב של העונג הרוחני של בן חורין החפשי ברוחו, לנהלו על פי דעת תורתינו הקדושה, ושזהו אך ורק על ידי פינוי מקום בלוחות הלב ולחרוט עליהם דברי תורה.

כשמבקשים לשמוע מפי ראש הישיבה אודות תקופת עלומיו הזוהרת, הוא ניאות לספר מאורע מענין:

פעם נקלעתי בשלהי קייטא לעיירת הנופש לונא, מקום בו היו נחים בימות הקיץ בני הישיבה דגרודנא, וזכורני שהתפעלתי מאד מצורת המנוחה, נדמה היה שהעבירו את ביהמ"ד מגרודנא ליערות לונא, כך התגודדו קבוצות קבוצות סביב לראש הישיבה רבי שמעון ולחתנו רבי שרגא פייבל ולהמשגיח רבי שלמה, ודיברו בלימוד. קבעו שם סדר מיוחד ללימוד קצות החושן מפיו.

ובימי שישי מימות הקיץ הארוכים היו מתארגנים קבוצות קבוצות ללכת לנהר, והיו עושים בליל שישי משמר, אחר כך ביום היו לומדים עד חמש אחר הצהרים, ואז לקחו את הבגדי שבת והלכו, כאשר אחד היה ממונה לומר חבורה בדרך הלוך, ואחד היה מוסר בדרך חזרה, והיה תור כל שבוע מי יאמר את החבורה.

בעלותו ירושליימה

כשהחלה להתרקם הקמתה של שכונת מטרסדורף בירושלים, חפץ היה ראש הישיבה לרכוש בה דירה עבורו ולהתגורר בה. מאידך הוא היה מוטרד במעט, בהיותו ראש ישיבת 'תורה אור' אותה יסד בבנסורסליט שבברוקלין, והיו לו תלמידים רבים, כלפיהם הרגיש מחוייבות עמוקה.

לבקשת ובעזרתו החלקית של הרב ע. אהרנפלד במימון הנסיעה, ניאות ראש הישיבה לטוס לארץ ישראל 'לרגל את הארץ', בביקורו שוכנע שירושלים היא המקום עבורו, עבור משפחתו ועבור ישיבתו, ואכן בז' באייר תשכ"ה, כשהדירות הראשונות בקרית מטרסדורף היו מוכנות לכניסה, הגיע ראש הישיבה ועמו בני משפחתו לירושלים, עליהם הצטרפו אף חתנם ובתם, רבי חיים דב אלטוסקי שליט"א ומשפחתם, ובנם וכלתם רבי שמחה, עם עוד חמש משפחות ולמעלה מעשרים בחורים שניאותו להעלות עמו לייסד את הישיבה בארץ הקודש.

ראש הישיבה פתח מחדש את ישיבתו ישיבת 'תורה אור' בקרית מטרסדורף, שם התפתחה לישיבה נודעת, ומלבד הרבצת התורה בכל מאודו יומם וליל, עמל ראש הישיבה על הוצאת ספריו הרבים שרכשו מקום של כבוד בהיכלי התורה בכל עיר ופלך.

כיום למרות רום שנותיו של ראש הישיבה שיאריך ימים ושנים, ראש הישיבה מתחיל את סדר יומו עם עלות השחר ועוסק בתורה עד לשעות הלילה המאוחרות, ללא מנוחה הוא מוסר שיעורים על תחומים שונים בים התלמוד, ומדריך את בני הישיבה בכל הליכותיהם בכל דבר וענין. בנו הג"ר שמחה שיינברג אף הוא הינו יד ימינו ועוזרו הנאמן לא רק בצרכי הישיבה, אלא אף בסדר יומו התורתי של ראש הישיבה במשך כל שעות היממה.

בביתו של ראש הישיבה הדלת פתוחה בכל יום בשעות אחר הצהריים, כשאז משחרים לפתחו אנשים רבים, מי לעצה בבעיות אישיות, ומי לשאלה בענייני הלכה ולימוד, וספריו הרבים מתבדרין בבי מדרשא, ומהווים כר נרחב להעמקת התורה ברוב עיונה וידיעותיו הרבות, שמחכימות את כל הלומדים והמעיינים בהם.

העיקר הוא לימוד התורה

כששואלים אנו אודות הדרך שנצרך בה האדם לדבוק בימינו בבין הזמנים בכדי להצליח בהליכותיו, משיב לנו ראש הישיבה בבירור:

העיקר הוא לימוד התורה, מי שיכול ללמוד ואינו לומד ומבטל עצמו, ומזלזל בשמירת הסדרים עושה הוא כנגד רצון הקב"ה ח"ו, וצריך להזהר לא לבטל הזמן ח"ו ולהתחזק בענין הלמוד של בין הסדרים ובין הזמנים, וכן בערב שבת ובשבת, וכשירגיש בכל איבריו דהיינו בכל ה'אני' שלו התקרבות לקודשא בריך הוא, יזכה לקירבה מצד השי"ת בכל הענינים הנצרכים, בשידוכים בגידול הבנים, פרנסה, שלום בית, וכו' להצלחה ולישועה.

אם אין התורה עיקר אצל האדם, חסר בכל המהות של תורה. וכן כתב הר"ן בנדרים שקנין ל'זמן' אינו קנין כלל, ובכלל לא שייך שיהיה מושג של 'בין הזמנים' לפי דברינו. בעולם המסחר ידוע, שככל שהאדם יותר עשיר, החופש שלו יותר קטן. ובכלל, בתורה לא קיים 'חופש', כמאמר חז"ל 'כיון שמת אדם, נעשה חפשי מן המצות'. האם היה אדם מסכים להפסיק לחיות לכמה דקות? והרי התורה היא חיינו ואורך ימינו, ואיך אפשר להפסיק ללמוד?!

חז"ל אמרו 'לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב... יום שפוסקים מלכרות עצים למערכה', ומפרש רבינו גרשום: 'לפי שהיו עוסקים לכרות עצי המערכה היו מתבטלין בתלמוד תורה, אבל אותו יום שפסקו עשאוהו יום טוב, שמכאן ואילך היו עוסקין בתורה', על אף שכריתת עצי המערכה בשביל המזבח איננה מילתא זוטרתא כלל, ואין זה נחשב לבטלה ח"ו, כי להיפך מצוה רבה היא, מכל מקום הרי עכשיו התאפשר להם ללמוד עוד כמה דקות של תורה, וחז"ל עשו לכבוד זה חג קדוש וחשוב שלא היו ימים טובים כחמישה עשר באב. ואפילו חג השבועות, חג מתן תורה, אינה משתווה לזה מבחינה הזאת. ואצלנו בעוה"ר עוברים ימים שלמים של ביטול תורה בבין הזמנים, האם יכולים אנחנו להתקרא 'בני תורה' אם לא איכפת לנו על ימים, לא דקות, ולא שעות, אלא ימים ושבועות!

גם כשהאדם עוסק בעניני החג, עליו שלא להסיח דעת מהתורה?

מי שמסוגל ללכת ברחוב מבלי להרהר בתורה, אינו תלמיד חכם, והינו רחוק מאד מהתורה הקדושה. ואמרו חז"ל 'אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה', ונכלל בזה אף שאין אדם זוכה לכוין אמיתת התורה, בלי יגיעה ומסירות נפש בעצם הלימוד והעיון של תורה. והיינו, שבקשת האמת של תורה, דורשת מהאדם שימסור כל גופו ונפשו בעמקות נוראה למטרה זו. תורתינו הק' עמוקה כל כך, עד שאי אפשר להגיע לאמיתתה באופן אחר.

ושנינו שארבעה צריכין חיזוק, ואלו הן: תורה, מנין, שנאמר 'רק חזק ואמץ', חזק בתורה. וקשה, שהרי הראיה היא מיהושע, שנאמר לו 'רק חזק ואמץ', והרי יהושע היה הנער לא ימיש מתוך האוהל, ומדוע הוא צריך חיזוק.

אך רש"י נשמר מכך ופירש 'שיתחזק אדם בהן תמיד בכל כוחו', ואין הכוונה בחיזוק, שאחרי שהתרופף ונחלש ונפל, הוא מתחזק ועולה, כי אז המצב הוא עגום מאד. תפקיד החיזוק הוא שלא יהיה רפיון. על יהושע להשאר בדרגת לא ימיש מתוך האהל גם במצבים אחרים, כשנעשה מנהיג הכלל והוא מצביא מלחמות ה'.

חז"ל התכוונו לומר, שעל האדם לשמור על מצבו בכל ימי חייו, כבזמן היותו בישיבה - לשמור על אותה שקדנות בלימוד התורה. וזו היתה התביעה מיהושע 'עתה באתי', ופירשו חז"ל - על החטא של ביטול תורה. על יהושע שראשו היה שקוע במלחמת מצוה, היתה התביעה לא על שלא למד את הדף היומי, אלא על עומקה של הלכה. העמקות והשקדנות שהיו לו אצל משה רבו, אסור שיחלשו, ואפילו כשחייב לעסוק במלחמה, וכמו שפירש רש"י, שצריך שיתחזק בכל מקום, בשדה הקרב כבבית המדרש 'תמיד בכל כוחו', ולא יועיל כל תירוץ להתחמק מזה, והחיזוק הוא, ששום מצב לא יאפשר לחולשה שתבוא.

על שקיעותו של ראש הישיבה בתורה, שמענו סיפור מופלא שאירע לפני שנים רבות מאחד מגדולי תלמידיו. היה זה כאשר שוחח עם תלמידיו בשיעור אודות חשיבות ניצול הזמן, וסיפר על אותו ת"ח שסיים ש"ס ועשה סעודה מיוחדת והיה שמח הרבה בסיום זה, כיון שזה היה סיום של ש"ס שהוא למד במשך חמש דקות שנוצלו בכל זמן פנוי. ואז, פנה אליו אחד התלמידים בשאלה - ילמדנו רבנו ראש הישיבה, כמה פעמים סיים ראש הישיבה את הש"ס...

ראש הישיבה שתק, הרהר כמה שניות, חייך אליו ואל הסובבים בחיוך אבהי ואמר בשקט בזה הלשון: מה שאני יכול לומר לך הוא, שאת מסכת 'נדה' למדתי מעל 120 פעם.

הליכותיו בקודש

אחד ממנהגיו הייחודיים של ראש הישיבה הוא לבישת הטליתות, במשך כל היום מתהלך ראש הישיבה עם כמות מכובדת של טליתות על גופו, לדידו בכל טלית קיימת מצוה, ויש להרבות במצוה זו שכל רגע בלבישתה מקיימים מצוות עשה.

סיפרו, שכאשר התחיל במנהג לבישת הטליתות, הרבנית שלא הבינה זאת פנתה בזמנו אל מרן החזו"א זי"ע וסיפרה לו על המנהג של בעלה. החזו"א זימן אותו לשיחה קצרה, ולאחר מכן פנה להרבנית באומרו שתלך הביתה בשמחה ותדע כי בעלה איש צדיק גדול מאד.

נכדו הגר"י אלטוסקי טוען שאין מספר קבוע של טליתות, אלא כמה שהוא יכול הוא מלביש, באומרו שכל אחת ואחת מהטליתות מצווה בפני עצמה היא.

מלבד זאת ראש הישיבה נהג במשך שנים רבות להוות דוגמא של תפילה בישיבה, הוא הקפיד להיות שליח ציבור בכל התפילות שלש פעמים ביום שבעה ימים בשבוע, כשבני הישיבה מקבלים מושגי אמת בעבודת התפילה מהי.

ומתארים תלמידיו, שהגדלות המפעימה היתה בכך שבכל פעם שהוא התחיל את המילים בשמונה עשרה 'ומביא גואל לבני בניהם', הוא היה נשבר ובוכה ממש, וכך חזרו הדברים על עצמם באמירת ברכת 'רפאינו', או ב'לירושלים עירך' או 'שמע קולינו'.

--------

את עיקר פרסומו קנה בספרו משמרת חיים, המציג שאלות לעיון, במטרה להרגיל את התלמידים בחשיבה למדנית-ישיבתית. בסופו של הספר ישנן הצעות לפתרונות אפשריים לשאלות. הספר, שיצא בשלושה חלקים החל משנת תשל"ה נדפס בכמה מהדורות.

את מורשתו העצומה הנחיל ראש הישיבה לתלמידיו אף מפי כתבו, בספריו הנודעים לתהילה, טבעת החושן (ד' כרכים) על ספר קצות החושן, אגרא דשמעתתא (ה' כרכים) - על ספר שב שמעתתא, מילואי אבן (ד' כרכים) - על ספר אבני מילואים, משמרת חיים (ג' חלקים) - חידושים בנושאים שונים, שיעורי רבי חיים פנחס - חידושים על רבים ממסכתות הש"ס בבלי ועוד.

ועכ"פ ניקח מתולדות חייו של אותו גאון, איך התחיל ממש מכלום, בלי יחוס ובלי אוירה ומשפחה תורנית וכו', ממש מכלום,
והכל בכח הרצון הגדול, והתמיד בהתמדה נוראה מה שאף בריה לא יכולה לדעת איך שם עצמו כשור לעול וכחמור למשא על לימוד התורה, וכפשוט שאי אפשר לחבר כאלו חיבורים כמו שכתב בלי ידיעת כל התורה,
ואם הלל מחייב את העניים וכו', הרי הגרח"פ מחייב בדור יתום שכזה, שבכח הרצון ניתן להגיע לכאלו מדרגות, ואין שום יחסנים בזה, אלא לפום צערא אגרא.
זי"ע ועכ"י.

דווקא הגרח"פ לא האריך ימים ל"ע תחת הכינוי "זקן ראשי הישיבות"
שהרי הגרי"ד קופלמן זצ"ל ראש ישיבת לוצערן שהיה קשיש מהגרח"פ בכמה שנים נפטר רק בחודש סיון האחרון

גאולה בקרוב כתב:ועכ"פ ניקח מתולדות חייו של אותו גאון, איך התחיל ממש מכלום, בלי יחוס ובלי אוירה ומשפחה תורנית וכו', ממש מכלום,
והכל בכח הרצון הגדול, והתמיד בהתמדה נוראה מה שאף בריה לא יכולה לדעת איך שם עצמו כשור לעול וכחמור למשא על לימוד התורה, וכפשוט שאי אפשר לחבר כאלו חיבורים כמו שכתב בלי ידיעת כל התורה,
ואם הלל מחייב את העניים וכו', הרי הגרח"פ מחייב בדור יתום שכזה, שבכח הרצון ניתן להגיע לכאלו מדרגות, ואין שום יחסנים בזה, אלא לפום צערא אגרא.
זי"ע ועכ"י.

גם אחיו ר' שמואל שיינבערג ר"י מגדל התורה ומלפנים ר"י בישבת רי"א בניו יורק וממיסדי הישיבה בלייקוואוד, כנראה שאביהם ע"ה השפיע על בניו באיזה אופן שיעמדו נגד הזרם באמריקה של אז.

שבטיישראל כתב:דווקא הגרח"פ לא האריך ימים ל"ע תחת הכינוי "זקן ראשי הישיבות"
שהרי הגרי"ד קופלמן זצ"ל ראש ישיבת לוצערן שהיה קשיש מהגרח"פ בכמה שנים נפטר רק בחודש סיון האחרון

וכעת מי ה'יורש' של התואר, לאוי"ט? אני מנסה לחשב, אולי יבדלחט"א, הגר"ג אדלשטיין? הגר"ש אויערבאך? הגרמ"צ ברגמן? הגר"י שיינר? הגר"א פינקל? (כל אלו מבלי להביא בחשבון כמובן את מרן הגראי"ל שליט"א). ומה קורה בארה"ב?

ירושלמי כתב:

שבטיישראל כתב:דווקא הגרח"פ לא האריך ימים ל"ע תחת הכינוי "זקן ראשי הישיבות"
שהרי הגרי"ד קופלמן זצ"ל ראש ישיבת לוצערן שהיה קשיש מהגרח"פ בכמה שנים נפטר רק בחודש סיון האחרון

וכעת מי ה'יורש' של התואר, לאוי"ט? אני מנסה לחשב, אולי יבדלחט"א, הגר"ג אדלשטיין? הגר"ש אויערבאך? הגרמ"צ ברגמן? הגר"י שיינר? הגר"א פינקל? (כל אלו מבלי להביא בחשבון כמובן את מרן הגראי"ל שליט"א). ומה קורה בארה"ב?

יש להקים לאלתר וועדת בחירה מסודרת, עם הגשת מועמדות.

סימנא כתב:

ירושלמי כתב:

שבטיישראל כתב:דווקא הגרח"פ לא האריך ימים ל"ע תחת הכינוי "זקן ראשי הישיבות"
שהרי הגרי"ד קופלמן זצ"ל ראש ישיבת לוצערן שהיה קשיש מהגרח"פ בכמה שנים נפטר רק בחודש סיון האחרון

וכעת מי ה'יורש' של התואר, לאוי"ט? אני מנסה לחשב, אולי יבדלחט"א, הגר"ג אדלשטיין? הגר"ש אויערבאך? הגרמ"צ ברגמן? הגר"י שיינר? הגר"א פינקל? (כל אלו מבלי להביא בחשבון כמובן את מרן הגראי"ל שליט"א). ומה קורה בארה"ב?

יש להקים לאלתר וועדת בחירה מסודרת, עם הגשת מועמדות.

המבלי אין דברים בערך הנפטר הדגול זצ"ל ומורשתו לקחתונו לדיונים עקרים כאלו?

ואם כבר, התואר המשונה 'זקן ראשי הישיבות', הכוונה ה'זקן' שמבין ראשי הישיבות, או ה'זקן' והותיק בתפקיד ראש ישיבה? ואיכא שפיר נפ"מ בינייהו, ודוק. [וכיו"ב דנו חסידי קמאי בתואר זקן האדמורי"ם, והדברים עתיקין, ואכמ"ל].

אם גם הרב נוטר בכבודו ובעצמו בסוף נסחף לעניינים בטלים מעין אלו, גם לי מותר..


אלא שחיפשתי באוצה"ח ולא מצאתי שדנו בזה וצ"ע

ומדעסקי בזקנה אימא בה מילתא. ידועים דברי הגמרא (קידושין ל א): "לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד. מי יודע כמה חיי? לא צריכא - ליומי". ובאמת תמוה, ואם היה אדם יודע קיצו שימות בן תשעים, היה צריך ללמוד שלושים שנה מקרא ולא משנה, ואחר כך שלושים שנה משנה ולא מקרא?

א' באיזה תקופה היתה הישיבה בדיסקין? [משום מה השמיטו את החלק הזה במאמר הנ"ל]
ב' לענ"ד יותר ממה שיש ללמוד מהגרח"פ עצמו איך הגיע בלא יחוס וכו' וכדלעיל, הוא איך הצליח לוביל את תלמידיו לשיאים כאילו, ותלמידיו הם גם לא אלו מהמשפחות המיוחסות, ורואים שכל אחד יכול להגיע לשיאים.
עיני עיני ירדה מים על שבר בת עמי.

ירושלמי כתב:

שבטיישראל כתב:דווקא הגרח"פ לא האריך ימים ל"ע תחת הכינוי "זקן ראשי הישיבות"
שהרי הגרי"ד קופלמן זצ"ל ראש ישיבת לוצערן שהיה קשיש מהגרח"פ בכמה שנים נפטר רק בחודש סיון האחרון

וכעת מי ה'יורש' של התואר, לאוי"ט? אני מנסה לחשב, אולי יבדלחט"א, הגר"ג אדלשטיין? הגר"ש אויערבאך? הגרמ"צ ברגמן? הגר"י שיינר? הגר"א פינקל? (כל אלו מבלי להביא בחשבון כמובן את מרן הגראי"ל שליט"א). ומה קורה בארה"ב?

הגר"ש וואזנר?

שמא ילמד מישהו מה התואר הזה. כלום יכול אדם לבחור בזה?
ואולי י"ל הרמז: ותוריך לן חיים בטיבותא ולהווי אנא פקידנא בגוי צדיקיא...

נוטר הכרמים כתב:שיחת חג במעונו של זקן ראשי הישיבות בימינו
מרן הגאון רבי חיים פנחס שיינברג זצ"ל

באדיבות הגליון התורני 'מורשה'
{מתוך אתר 'שטייגען'}

היה ראוי לכתוב שרבים מהדברים הנכתבים, הם מתוך ספרה של גיסתו רוחמה שיין 'הכל לאדון הכל', המכונה בכתבה 'אחד מבני המשפחה'...

נוטר הכרמים כתב:אחד ממנהגיו הייחודיים של ראש הישיבה הוא לבישת הטליתות, במשך כל היום מתהלך ראש הישיבה עם כמות מכובדת של טליתות על גופו, לדידו בכל טלית קיימת מצוה, ויש להרבות במצוה זו שכל רגע בלבישתה מקיימים מצוות עשה.

סיפרו, שכאשר התחיל במנהג לבישת הטליתות, הרבנית שלא הבינה זאת פנתה בזמנו אל מרן החזו"א זי"ע וסיפרה לו על המנהג של בעלה. החזו"א זימן אותו לשיחה קצרה, ולאחר מכן פנה להרבנית באומרו שתלך הביתה בשמחה ותדע כי בעלה איש צדיק גדול מאד.

הרי הגרח"פ עלה ארצה בשנת תשכ"ה, כיצד פנתה הרבנית לחזו"א?!

נוטר הכרמים כתב:בשנות המלחמה בהן התמודד בבדידות וגעגועים אל משפחתו, ועשה כל מאמץ להרוויח די כסף כדי להביאם אליו, נאבקה אמו על קיומה ועל קיום שני ילדיה הרכים, בכל בוקר השכימה קום לפני עלות השחר, ועשתה את הדרך הארוכה למשק הקרוב, בכדי לקנות שם חלב, בעל המשק היה ממלא עבורה שני כדים, אותם נשאה על כתפיה בעשותה את כל הדרך חזרה.

אחרי עשר שנים של פרידה קשה מנשוא, התאחדה סוף סוף המשפחה, אביו קיבל את שני בניו את ר' אברהם נתן שהיה בן אחת עשרה, ואת ר' חיים פנחס שהיה בן עשר, שני בנים שהיו כמעט כזרים לו, הם שכרו דירה קטנה בקירבת החנות והחלו לחיות שוב כמשפחה.

האם הגאון הרב שמואל שיינברג זצ"ל לא היה חי באותה תקופה?

נוטר הכרמים כתב:שיחת חג במעונו של זקן ראשי הישיבות בימינו
מרן הגאון רבי חיים פנחס שיינברג זצ"ל

באדיבות הגליון התורני 'מורשה'
{מתוך אתר 'שטייגען'}


בימי עלומיו

'כבר במעלליו יתנכר נער' - מתארים נכדיו של ראש הישיבה, כשלקחו הגאון רבי יעקב יוסף הרמן זצ"ל לחתן עבור בתו, הוא הגיע הביתה לבשר לבתו שמצא עבורה יהלום יקר, בתחילה הוא למד בישיבת הרב יעקב יוסף עד גיל י"ד. .

להלן קטע מתוך הספר המשגיח דקמניץ



אותי רגש מאוד לחשוב שהסבא ר' שמואל יצחק אנדרון זצ"ל זרע את הזרעים, ובעל נכדתו, ראש הישיבה זצ"ל, נתגדל בישיבה זו להיות מעמודי התווך של הדור.

אחר כך למד בישיבת בית מדרש לרבנים,
וליום נישואיו קיבל ראש הישיבה מתנה מיוחדת במינה, את ה'סמיכה' מידיו של ראש ישיבת רבי יצחק אלחנן.

ואז שבו לניו יורק עם שתי בנותיהן הקטנות, ראש הישיבה פנה לישיבת 'חפץ חיים' שבברוקלין, והתקבל שם כמשגיח, במשרה זו שימש במשך עשרים וחמש שנה.

א. מהו אותו בית מדרש לרבנים? ישנו אחד ידוע -האם בו מדובר?
ב.לפי סדר הזמנים אותו ראש ישיבה הנו הגר"מ סולובייצי'ק

ג. נשמט שלאחר שב מפולניה למד תקופה מסויימת אצל הגרי"ד סולובייצ'יק בישיבתו "היכל רבינו חיים הלוי" בו למד באותה תקופה גם הגרי"מ פיינשטיין זצ"ל.

עט סופר כתב:

מודאכ כתב:בין חתניו: הגאון הרב יהודה אלטוסקי, מחבר סדרת הספרים "חידושי בתרא".

חתנו הוא הגאון רבי חיים דב אלטוסקי ראש ישיבת תורה אור במחלקה לבני חו"ל, מחבר חידושי בתרא פ"ב חלקים, השי"ת ישלח לו רפואה שלמה, שאר חתניו גרים בחו"ל. מחותנו היה הרב יהודה אלטוסקי מרבני ברונקס נוי יורק בעל מחבר ספר הגיוני יהודי.

כמה מכתבים מר' יהודה אלטוסקי:
http://archive.org/stream/chaimbloch00r ... 5/mode/1up

נוטר הכרמים כתב:כשחזר בגיל שבע עשרה מישיבת ניו הייבן שנה לאחר מכן, החל ראש הישיבה ללמוד בישיבת 'רבי יצחק אלחנן' שהיתה אז באיסט ברודווי, הוא למד בהדרכתם של הגאונים הגדולים העילוי ממייציט רבי שלמה פולצ'ק, ורבי שמעון שקופ מגרודנא, שבאותה תקופה בא כדי להתרים עבור ישיבתו, ושוכנע להישאר בניו יורק לתקופה של שנה כדי לומר שיעורים בישיבה.

וליום נישואיו קיבל ראש הישיבה מתנה מיוחדת במינה, את ה'סמיכה' מידיו של ראש ישיבת רבי יצחק אלחנן.

ציטוט כמעט מילה במילה מתוך הספר 'הכל לאדון הכל' (עמ' 97), וכך נאמר שם:
"...כשחזר חיים בגיל שבע עשרה מישיבת ניו הייבן שנה לאחר מכן, החל ללמוד בישיבת "רבי יצחק אלחנן" שהיתה אז באיסט ברודווי,. הוא למד בהדרכתם של הגאונים הגדולים: העילוי ממייטשט - הרב שלמה פולצ'ק, הרב משה סולובייצ'יק, והרב שמעון שקופ מגרודנא שבפולניה. הרב שקופ בא להתרים עבור ישיבתו, ושוכנע להישאר בניו יורק לתקופה של שנה כדי לומר שיעורים בישיבה...
ליום נישואיו קיבל חיים מתנה מיוחדת במינה, את ה"סמיכה", מידיו של ראש ישיבת "רבי יצחק אלחנן", הרב ד"ר ברנרד רוול..."
במקרה או שלא במקרה נשמטו מכאן שמותיהם של ר' משה סולובייצי'ק והרב רוול.

בעיני ראיתי הקדשה לספר שהגרי"א הענקין זצ"ל נתן לראש ישיבה זצ"ל ליום חתונתו וכתב לו שם רבנו!

אגב, אם אני זוכר נכון הנוסח היה משהו בסגנון "לרבנו הרב חיים פינחס.. חתנו של רבנו הגאון הצדיק רבי יעקב יוסף". משהו בסגנון הזה.
בטח בעתיד יפרסמו את זה.