על שמועה לא טובה שהגיעה. הגאון השקדן רבי דוד אסולין זצ"ל. רבי דוד היה מפארי הישיבה באיתרי. להערכתי כבן שבעים בפטירתו. הורתו בפריפריה באחת מערי הצפון. למד בתיכונית בקרית שמואל. לאחר מכן עלה והתעלה באיתרי.
סיפורי התמדתו היו כמעט מעבר לכח אנוש. כשהגענו לישיבה חיש מהר נדבקנו אליו שכן היה אברך שהתגורר בבית צפפה ושהה בישיבה שעות על גבי שעות. כל שאלה ששאלת אותו היה "מפציץ" בידיעות. ליד שולחנו נערמו תדיר ספרים בהם עיין. פעם שאלנו אותו שאלה והשיב : יש כאן גמרא שבועות? לא היה . גמרא אחרת( שנקב בשמה)? לא היה. אז מה יש כאן? מבין הגמרות שהיו שם בקש מסכת מסוימת פתח בשלטי גבורים על הרי"ף ואמר : כאן יש כל המראי מקומות החשובים תעיינו בהם.
סיפר על עצמו שבתקופה שהיה בחור החליט שיש הרבה בזבוז זמן בסדרי הישיבה. הוא קבע חברותא (נקט בשם, אך פרח מזכרוני) והם ישבו ולמדו לבד. הסדר התחיל בערב , ולמדו ברציפות כל הלילה, התפללו שחרית עם הישיבה. לאחר מכן הלכו לישון שעתיים שלש ושוב למדו. בצהריים ישנו , ואחר הצהריים שוב למדו עד למחרת בשחרית. מהלך זה נמשך זמן חורף שלם.
היה ידוע שהאור בביתו דלק מידי ערב עד 2-3 אחרי חצות.
חבר בועד שלי היה חברותא שלו בבסדר שלישי ואילך. פעם אמר לו : גט נתתי לשינה.." פעם בעשר בערב התנצל שלא מסוגל יותר . החברותא גיחך: ר' דוד זה לא מתאים לך... ור' דוד התנצל : אתמול הייתי ער כל הלילה. היום לא הספקתי לנוח, עכשיו העיניים כבר נעצמות.
הקפיד לעשות פעילות גופנית על אופני כושר, והסביר שחצי שעה פעילות שווה לשעה שינה...
היה איש אמת שלא חת מפני איש. שלטון השכל אצלו היה מוחלט. אחד היחידים שהיה מעז להתווכח עם ר' מרדכי אליפנט לאחר השיעור כללי. בדר"כ פחדו להתווכח עם הרב כי היה צועק ועוקץ כל מי שהעז לשאול. את ר' דוד זה לא ענין. תמיד היתה חויה לראות אותו ניגש עם קושיותיו ור' מרדכי רק ראה אותו התחיל לצעוק: אתה לא יודע כלום, תעיין בסוגיה לפני שאתה מדבר , אתה מבלבל את המח וכן פנינים על דרך זה. פעם ר' מרדכי הסביר : כשדוד אסולין מתחיל להתוכח אני מפעיל את כל גלגלי המח מה לענות לו, כדי להרויח זמן קודם כל אני צועק עליו...
פעם הוא ניגש לרב ושוב התחילו צעקות, והוא בשלו, לא מוותר. לאחר זמן קצר הרב תפס שהוא בא הפעם להוכיח את היסוד שאמר , ואז שאל : אתה נגדי או בעדי? אהה אתה בא להוכיח כמוני, אז מה אתה אומר?
תוך כדי כתיבה אני נזכר שבקרתי אצל ר' מרדכי בחוליו האחרון יחד עם חבר בישיבה שהיה מאד קרוב אליו. הרב שכב בחוסר אונים וניכר היה שזו שעת דמדומים. אותי הוא זיהה בקושי ואת החבר כבר לא. בקול לא לו שאל כמה שאלות. לפתע ננער ושאל : מה שלום דוד אסולין? זה הבוגר היחיד שעמד לו בראש.
בראש השנה ויום הכיפורים היה ספון בטליתו והתפלל כל תפילת עמידה כשעה וחצי שעתיים. הבחורים הספרדים היו היו רגילים לנסוע לישיבות ספרדיות לימים נוראים. הם ניגשו אליולשאול מדוע נשאר בישיבה. התפילה והנוסח לא מפריעים לו? לא חסר לו הפיוטים? הוא הסתכל עליהם כלא מאמין. "מה יש לכם עם פיוטים ומנגינות? אני מפלל שמונה עשרה של שחרית, מסיים לפני קריאת התורה. אח"כ מוסף, ומסיים לקראת סוף חזרת הש"ץ. מיד מנחה ומיד אחרי כן נעילה. מתי יש זמן לפיוטים?
לא נשא פנים לאף אחד אפילו גדולי הגדולים. כל דבר עבר בקורת בשכלו. כעס על אלו שאמרו סברות ולא הבינו אותם או שדברו בסיסמאות של לומדס חלולות.
שימש שנים כראש כולל אצל משפחת אשתו משפחת עטיה. היה מהמוצי"ם של בוסטון בהר נוף.
יבואו עוד אחרים ויספרו לדור על רב האי גאון שלא היה מוכר לרבים , לא נהנה מיחצנו"ת מלטפת, לא הוזכר בעיתונים, לא נשא משרה כראוי לו ורק אל האמת נשא עיניו.
יהי זכרו ברוך.