פורום אוצר החכמה

הלך לעולמו הרה"צ בעל היסורים רבי מנחם ולס זצ"ל מרח' קדושת אהרן (שמגר) ירושלים
היה שנים רבות משותק, ולא זכה לזש"ק
דודו הגר"ש אויערבאך זצ"ל היה מגיע מידי שבוע לעודד את רוחו ורוח אשתו הרבנית תחי', ושוהה שם שעות רבות.

ברוך דיין האמת.
נמס כל לב ורפו כל ידיים אל שמועה נוראה כי באה.
מה זאת עשה אלוקים לנו.

רבי מנחם...

איש אלוקים קדוש. בקי נורא ומבהיל בכל חדרי תורה ממש.
ממש מונה וסופר את התורה באותיותיה.
בכל חדרי תורה. בכל מקצועותיה ללא יוצא מהכלל.
דקדוק, לעזי רש"י, קידוש החודש, זוה"ק ומדרשים. מבהיל ממש.
כאילו יצא זה עתה מבית מדרשו של אדונינו הגר"א.

השם אורחותיו על כל צעד ושעל.
עמוד החסד. די לו בקב חרובין.
פלך השתיקה וההצטנעות שאחז בידו, דומה לי לעניות דעתי שלא ראיתי ולא שמעתי בדורות האחרונים מי שהתקרב לזה.
קבלת היסורים באהבה ושמחה.

וכל זה עוד טרם 40 שנות יסוריו מאז התאונה ששיתקה אותו.
וכמה נתעלה מאז, לא אאמין שיש ילוד אשה שיוכל לשער כזאת.

לא אוכל לשכוח את יקרותו לאין קץ אצל מרן הסטייפלר.

אולי כשוך סער רוחי אוכל לרשום מעט.
ואולי עד אז כבר ירשמו אחרים ויוציאוני ידי חובה.
הוא היה מטופל בתל השומר והם היו מתארחים בבית הוריי.
וזכינו להכיר.
הרבנית נחמה היתה קצת מספרת והוא נאלץ לשתוק.
אחר כך כבר נוצר קצת קשר.

בהתחלת הדרך. היה איזה רגע קשה בבית החולים.
חבר לצרה התקדם והשתחרר, והוא נשאר.
הרבנית הציעה לו שיתפייט והיא תכתוב
והוא הקריא שיר ארוך
שהקיף את כל מעגל השנה.
מה קורה בעולם ואיך הוא בחוץ.
בכישרון מבהיל
זוכר את השורה בקשר לפסח,
"ובביתי תמור מים - הדמעות תשטופנה הרצפות"...

רוכב ערבות שש ושמח בבוא אליו נפש נקי וצדיק.
באמת בדור מתוקשר וחיצוני שכמונו, אולי אין כבר מקום לאנשים כאלו.

ההלוויה תצא מביתו ברחוב קדושת אהרן 1 בקרית בעלזא בירושלים, בשעה 20:00, להר המנוחות

איי, מה יש להוסיף על דברי רבינו הרב המכונה 'השוחט' שהכירו מקרוב עוד טרם הטרגדיה.
אני זכיתי לחזות רק ב'שברי לוחות' הקדושים.
כבן לויה למו"ר ה"דרכי שמואל" זצוק"ל זכיתי לשהות שם שעות ארוכות.
הכל אפוף קדושה, דביקות, שמחה בד', אמונה בחוש.
מו"ר זצוק"ל העריכו מאוד, זכיתי שסמוך ממש לחתונתי מו"ר "סחט" ממנו את כל הברכות עבורי,
וענה בדביקות אמן על כל ברכה וברכה.
קולו המרוסק היה בקושי מובן, אך היתה תמיד הרגשה של 'ועל ראשי שכינת א'ל'.

הרבה יש להאריך מה'יקרא דחיי', האלמנה הרבנית החשובה שתחיה,
ואולי אין כאן המקום.

האם יש תמונה של הרב ולס זצ"ל

.השוחט כתב:אולי כשוך סער רוחי אוכל לרשום מעט.
ואולי עד אז כבר ירשמו אחרים ויוציאוני ידי חובה.

אצל אישים יותר מפורסמים, כמו הגר"נ קרליץ ור' חצקל ברטלר אף אחד לא כתב בצורה שנוכל לומר שהיינו יוצאים ידי חובה לולא דבריך, ק"ו כאן. כבר המעט שכתבת שווה זהב

מתוך הספדו של מרן הדרכ"ש זצוק"ל על הרבנית ע"ה, י"ד טבת תש"נ: וזה היה סיפוק חייה, כשידעה שעשתה לפלוני טובה, והטובה אכן הועילה לו להוציאו מדוחקו, [בשמחת תורה האחרון שלה, שמה כל מעיניה בערב החג, להביא כאן לביתינו ולישיבה, ח"ג הרה"ג הצדיק הר"ר מ.ו. שליט"א, שהיה נראה שזה יהיה קורת רוח גדולה בשבילו, וטרחה בזה הרבה בכל לבה לבצוע הדבר, ובאמת שזה גרם לו שמחה מרובה, אולי עוד יותר ממה שהיה מצופה, בעיצומו של חג אמרה לי שזה השמחת תורה שלה, מה שהביאה לכאן את ר' מ., זה החלק שלה ביום הזה... ואנו נבדל"ח ממשיכים בזה בכל שנה ושנה, ובודאי זה גם לעילוי נשמתה].

זכור לטוב, בוגר ישיבת "מעלות התורה" הרה"ג ר' מנחם שפרינצלס שליט"א מ'קופת העיר' שבמשך שנים ארוכות דאג והתמסר לזה בכל כוחותיו.
-------
בין באי הבית ברחוב "קדושת אהרן" בעיקר בזמני חג ומועד, נמנו גדולים וטובים מכל הסוגים,
מהם ת"ח חשובים כדוגמת הגאון הצדיק ר' שמואל לפאיר שליט"א שלמדו עמו בחברותא,
ומהם שבאו לשמח ולעודד, כדוגמת ר' ברוך שפירא, ר' אורי זוהר ועוד.

ההלויה היתה אפופת הוד ומורא. המספידים דברו במושגים נעלים : "היה העמוד שהגן על הדור", "הקב"ה השרה עליו שכינתו", ר"י פטרוף: הראש ישיבה עמד בברכת השנים והמועדים לפניו כעבדא קמיה מריה". ר"ע אויערבאך: הוא זכה לייסורים של אהבה בדרגה עליונה שהרי זה לא גרם לו חולשה כלשהיא בדבוקות בלימוד ובתפילה.
אני שלא הכרתי מקרוב אלא מפי השמועה הופתעתי מהעוצמות של התיאורים. לצידי עמד ת"ח מופלג שהכירו היטיב והוא רק חיזק את התיאורים על נשמה גדולה שעמדה במסת הייסורים הלא נתפסים ארבעים שנה ומעולם לא נאנח. אותו ת"ח סיפר שבא לבקרו בבוקר אחד והוא שכב במיטה. רעיתו הצדקנית הגדולה אמרה לו : מנחם, לא כדאי לקום לקראת בוקר נפלא כזה? הוא השיב : כדאי לקום כדי לזכות ולומר מודה אני.

סיפר הת"ח בשם ר' ברוך שפירא. אחרי התאונה שעבר, לקחם ר' ברוך לסטייפלער את הזוג וולס. הסטייפלער בחום רב עודד וחיזק ואמר לו : תאחוז בייסורים בכל כוחך. אל תמכור אותם לאף אחד. חייך ר' מנחם והשיב : בינתיים עוד אף אחד לא הציע לקנות אותם.

כשעסקתי בכתיבת "שמואל בדורו", ראיינתי הרבה מאד אנשים, קרובי משפחה, תלמידים וכו'. הראיון המטלטל ביותר היה עם הרבנית וולס. במשך כ3 שעות דברה ברצף ותוך כדי תיארה את חייה -חייהם. זה היה במושגים לא נתפסים. חלק מהדברים שאמרה נדפסו בשמה, חלק שלא בשמה וחלק נכבד היה נקודות אישיות שלא ראויות לרבים. אבל מלאי עוצמות.

אני רוצה לכתוב ולא מצליח.
רק נזכר בעוצמת ייסוריו כל אותן שנים.
ת"ח שלא יכול לפתוח ספרים
שתלוי הכל באחרים
שלא מבינים אותו
ושהוא גם לא רוצה שיידעו עליו ועל הלך רוחו כלום
מוגבל מללמוד ולעיין ולכתוב כמעט לגמרי.
מיד נתקיים בי עיני עיני יורדות מים מאין הפוגות.

א. לדעתי אילולא התאונה אף אחד לא היה יודע ממנו כלום.
הכרתיו כחתן דודי זקני ר' אהרן פקשר.
אברך עם פנים מאירות.
שתקן גדול.
חכמת אדם תאיר פניו.
אבל מי היה חולם על איזה סדר גודל מדובר.
ישב ושתק. המעט שבכלל ישב בשמחות. יוצא זיין.
דיבורים עפים סביבו, ואין לו שום צורך להגיב.
אולי היו לו חברותות שידעו. איני יודע.

ב. ההוא שפגע בו באותו יום ששי שחור
לקח אותו ברכבו, כנראה לבית חולים
ובדרך חשב שהוא כבר איננו וזרק אותו באיזה מגרש.
דומני שאיזה טייס של מסוק ראה משהו ודיווח וכך מצאו אותו.
השגחה פרטית מופלאה.
לא כדאי לסמוך עלי. הכל אצלי מלא דמיונות וטעויות עתיקות.
אני רק זוכר שהיה בלי הכרה דומני כעשרה חדשים. עכ"פ זמן רב.
וכשהתעורר, ראו שהוא יודע מי הפוגע.
ואע"פ שהיה נפ"מ עצומה לביטוח וכו'
לא הצליחו להוציא מפיו כלום.
מוסר ????

ג. א' הדברים שאני זוכר מאז, שהיה לפני התאונה איזה חדשות טובות בענין רפואי כללי,
וכשהתעורר הי' בזה אכזבה גדולה.
הגדלות של התגובות שלו, פשוט לא נתפס.
כמה שיגידו את זה, זה אפס קצהו.

ד. כאמור, בגלל טיפולים במרכז, הם היו די הרבה אצל הוריי,
ואז היתה תקופה קצרה של חלון קטן שהרבנית דיברה.
לפני התאונה חזקה עליה רצונו להסתתר.
אבל אז היא סברה שזה זכויות בשבילו שתספר. יתחזקו ויתפללו.
אחר כך היא שוב מיעטה לספר.
כנראה גם הכרת הטוב למארחים גרמה לה לספר.
היא סיפרה הרבה דברים בפניו.

אילולא התקופה הקצרה ההיא אני לפחות לא הייתי מעלה על דעתי על מה בכלל מדובר.
כך שבאמת לא ממש זכיתי להכירו לא לפני ולא אחרי.
למדתי איתו קצת כמובן וביקורים מעטים.
בזה יש בוודאי מכירים גדולים וטובים ממני.
כמעט כל מה שיש בידי הוא מפיה של הרבנית שתחי'. ומהתקופה הרחוקה והקצרה ההיא.
ואולי עכשיו היא תספר. אם היא זוכרת.
אולי קצת תועלת תהא בזכרונות של אחרים, שזה יזכיר לה דברים שלמים ומדוייקים.
אם הרבנית תספר, ייצאו כמה כרכים שיאירו את העולם לעניות דעתי.

ה. זוכר שהיו לו קלסרים מלאים על כל המועדים
ובכלל המוני כתבים בכל חלקי התורה
ובכישרון כתיבה בלתי מצוי. סופר דגול ממש.
משורר דגול
כתבים גם באגדה ומחשבה ושירה.
דומני שמיד אחר כך החביאו הכל.
אולי עכשיו יוציאו משהו.

ו. הם היו בטיפולים בצרפת.
הוא סבר שאם הוא שם הרי הוא צריך להתעלות בחלק של שם
עמד ושילם לסטודנט מומחה לצרפתית של ימי הביניים
שיעבור עמו על כל לעזי רש"י בכל הש"ס
והיה לו על זה חיבור שלם.
כמובן זה מפי הרבנית.
אשמח אם זה יזכיר לה.

ז. זכורני שהיא סיפרה בפניו
שהיא חסכה כסף כמה חדשים לקנות מקרר חדש.
והסכימו לתת את הקודם שהיה עדיין די טוב לכלה ענייה
וכשהגיע הזמן שכנע אותה רבי מנחם ליתן את החדש לעניים
ולהישאר עם הישן.
(הכל כמובן מעוגן בהלכות צדקה כידוע).

ח. זוכרני שהיתה מספרת על פרישותו
שהיה מחמיא לה על בגד "חדש"
אחרי כמה עשרות פעמים.
וכהנה כמה וכמה עובדות שלא מעלמא הדין.

ט. אני זוכר שהסטייפלר מעצמו שאל למה לא מביאים את ר' מנחם
היה לו קשר הדוק מאד עמו
ומי היה יודע מזה בכלל אילולא התאונה.
אמרו למרן שזה קשה וכו'
הוא אמר: מארגנים טנדר וארבעה אברכים יעלוו אותו עם הכסא.
וכך עשו
אני לא הייתי אז.
אבל הייתי כמה פעמים אחרות.
ר' מנחם היה מתרגש נוראות לקראת הביקור.
מרן קבוע היה אומר לו : ר' מנחם אל תמכור את הייסורים שלך בעד כל הון דעלמא.
לפעמים היה מוסיף אל תבקש עוד, אדרבא על העתיד תתפלל שיילכו
אבל על מה שהיה וכו'.

י. היה לו גם איזה קשר מסתורי עם הלב שמחה מגור.
מי היה יודע מזה.
רק שבא' הטיפולים
(מונח לי משהו שהרגל היתה מקופלת בגלל גיד בברך
ולא היה אפשר להשכיבו נורמלי וכו' והיה צריך לחתוך את הגיד
ואמנם אין מזה דרך חזרה אבל בלאו הכי וכו'.
כמובן הכל זיכרון מעורפל כזה).
ר' מנחם אמר לרבנית שישאלו את זה בדווקא את הלב שמחה.
דומני שגם לה זה היה פלא. למה דווקא אותו ומה יש לו איתו בכלל.
הלב שמחה הורה להשאיר רבע מהעובי.
אע"פ שבגלל זה לא יוכלו ליישר את הרגל לגמרי ולכאורה ללא שום רווח.
הרופאים ניסו לשכנע שאין טעם
ור' מנחם אמר שלכן בדיוק הוא רצה הוראה של הלב שמחה מטעם הכמוס ושלא ישנו
ובאמת כך עשו
ואם אני לא טועה, באופן מפתיע בזכות זה, זה התחבר בחזרה והיה לזה משמעות גדולה בכל ההמשך.
כמובן כל הזכרונות הקלושים הללו כפופים להסכמת הרבנית.
ובכלל אולי מחר אראה שהכל כאן שטויות ואישי מדי וצריך למחוק.

יא. צף לי.
יום אחד הרבנית איבדה את התיק שלה עם מסמכים חשובים
קושי עצום לשחזר.
היא אמרה לו שיש לה הרגשה לא נעימה
כאילו הקב"ה זורק עליהם כל הזמן עוד אבנים.
כל פעם עוד תקלה כאילו לא די בעצם הצרות הגדולות.
הוא התאמץ ואמר
"זו אבן אחת. הקב"ה ברחמיו מפורר אותה".

יב. פעם, דומני שראיתי זאת.
הרבנית דיברה עם רבי שמואל זצ"ל שהחברותות לא יודעים באיזה קצב לקרוא ואיזה רמה וכו'
רבי שמואל שאל אותו היכן נמצא לשון חז"ל פלוני
הוא אמר כהרף עין "איני יודע"
הגר"ש אמר לו עכשיו שקיימת מה שאמרו למד לשונך וכו'
הרי זה נצרך לתועלת הלימוד שלך, היכן זה?
וענה בשפל רוח כמי שכפאו שד "שיר השירים רבה ד' טז". (המ"מ מומצא).

יג. בבין הזמנים אחד קצת למדתי עמו בבא קמא.
בערב רצו לקחתו לחתונה קרובה
וראו עליו שיש לו בעיה.
ניסו להוציא ממנו, אם מתבייש, ועוד רעיונות, ושלל הכל
בסוף חילצתי ממנו שהוא חושש לנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו.
וביאר לי שאע"פ שהוא יכול לא לאכול ולשתות
אבל נהנה מכל המצב והשירה
וזה אולי תלוי בנידון של קול מראה וריח יש בהן או אין בהן וכו'
וזה מה שמלחיץ אותו, שהרי אין לו שום אפשרות לשמח אפילו מעט.
וכמה שניסיתי לשכנע אותו שעצם בואו משמח מאד, לא עזר
בסוף הצעתי לו שיכתוב לחתן שיר נאה.
והבטחתיו נאמנה שאילו הייתי מקבל ממנו שיר, זה היה המתנה הכי משמחת.
וזכיתי שנתקבלו הדברים והוא מאד הודה לי על הרעיון.

אשים קינץ למילי.
הלילה תם. הכל מעורבב ומבולבל.
אולי מאוחר יותר לאור יום אתקן או אמחוק.
ועדיין לא נגעתי כלום שבכלום. רק קצת רקע ומסגרת.
מחילה מהקוראים. זה נכתב בדמע, לא בדיו.

מתוך מאמרי הרב משה יעקב קנר - איגרת לידיד, משנת תשע"ד (לך לך, חיי שרה), על ביקורו אצל הנפטר.
בפסקה השניה, ובמסגרת.

הקטעים מהמודיע (של הרב קנר על הגה"צ ר"מ ואלס) ממש חזקים. חבל שאי אפשר להעתיקם.

בשב"ק שאלתי את אמי תליט"א בני כמה הזוג הזה.
התשובה נשמעת בערך ככה:
עליה אני יכולה לומר .
אני זוכרת במוצאי יום כיפור תש"ט שר' אהרן (פקשר) בא לבשר להורים שלו (שגרו אז איתנו בגלל המלחמה) שנולדה לו בת.
אז ביוכ"פ או מוציוכ"פ מלאו לה 73.
דרך אגב. ביו"ט ראשון של סוכות הלכנו (אני עם דודותיי שגרו איתנו, פערל, ליבא ורוחל) לקידוש אצל השווער שלו (משפ' רוקח) ב"אחוה".
שם שמענו שהוא נתן שם. נחמה רבקה.
משם עמדנו ללכת לומר גוט יו"ט ומז"ט לסבתא אייכלר, הבבא חייקה, (השוויגער של ר' פנחס אליעזר אביו של ר' אהרן), שגרה ממש מול ב"בתי וורשא".
אני זוכרת שהזהירו אותנו שנאמר שקראו לתינוקת נחמה. לא להזכיר את ה"רבקה", כי לסבתא בעצם קראו חיה רבקה...
(כנראה ר' אהרן שכח מזה בעת קריאת השם).


הערה על הכותרת.
דומני ש"הקדוש" שמור להרוגים על קידוש השם. עכ"פ לענ"ד קצת מטעה הכותרת הזו.

בתקופתי היו הרבה בחורים שהלכו לאכול שם בשבתות (אני מעולם לא הלכתי),
אבל הם סיפרו על מופתים שליקטו שם מתחת לשולחן.

שמעתי מהגר"מ סאלאווייציק זצ"ל, כשיש צדיק בעל יסורים בעיר אזי הוא סובל וכולם שמחים כי הוא מגין עליהם.
אבל כשהוא מסתלק לישיבה של מעלה, אזי הוא שמח שהגיע לחלקו המתוקן, וכולם עצבים שאיבדו את מגינם.

מי יתן לנו תמורתו.

.השוחט כתב:הקטעים מהמודיע (של הרב קנר על הגה"צ ר"מ ואלס) ממש חזקים. חבל שאי אפשר להעתיקם.


הערה על הכותרת.
דומני ש"הקדוש" שמור להרוגים על קידוש השם. עכ"פ לענ"ד קצת מטעה הכותרת הזו.

הקדוש לא שמור לנעק"ש, אלא שכל נעק"ש זכאי לו
ר' אלחנן היה מכנה את הח"ח הקדוש בעל ח"ח
לצערינו כבר אין כל כך קדושים רגילים, אז זה נהפך לתואר שמיועד לנעק"ש

ר' מנחם לא נהרג על קידוש ה' אלא הרבה יותר מכך.
חז"ל אומרים אלמלי נגדוהו לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא
וכאן היה לנו לנגד עינינו דוגמה על אנושית של בנ"א המתייסר בייסורים קשים ומרים למעלה מסבל אנוש, כך במשך 40 שנה, והוא מתהלך בתומו, עובד את ה' במצבו הנורא, מקבל את הדין באהבה, ואינו מתרעם אחר מידותיו של הקב"ה.
וכי יש קדוש גדול מזה.

לא הוזכר צור מחצבתו,
בן לאביו רבי משה וולס זצ"ל מיקירי קרתא דשופריא, איש צנוע ועניו מאוד מאוד, נעים הליכות, התהלך בצדי דרכים.
ולאמו מרת שרה ע"ה, אחות הגאון הירושלמי הנודע, מתלמידי החזו"א, רבי משה יהושע לנדוי זצ"ל.

הספד של אחיו

הספד של הגאון רבי ברוך שפירא שליט"א