לפני כשנתיים כתבתי כאן לאחד מן החכמים החשובים
האינך מכיר את ההיסטוריה של בלוי?
מן הדיון המתעורר כאן למעלה מתברר שאכן, דברים שהיו ידועים בעבר לכל אדם, עובדות פשוטות סביב פועלו של בלוי כנגד רבנים, מוסדות התורה והרבנות, נשכחו ונעלמו. או שמא יש לומר: הועלמו. מכיוון שהדבר עולה שוב ושוב, אני מוצא לנכון לציין כאן רשימת מצאי עובדתית קצרה, קצרה מאוד, ליקוטי בתר ליקוטי כהלך הנמושות, מביזיון התורה ונושאיה, מחילול השם התקדימי והאדיר, מקירור האמבטי שאין לו קץ, שעמרם בלוי היה אחד ממוביליו.
וזה החילי, הראי"ה קוק. בשנת תרפ"ד שפכו עליו בלוי ואחיו קיתון שופכין או לפי התפארותו של בלוי מים, בביקורו בחורבה (קפלן, עמ' 110). בשנת תרצ"ב פרסם בלוי כרוז המכנה שוב ושוב את הרב קוק "אותו האיש" (משנתו, עמ' 125), ערך עם חבריו "פורים שפיל" בו נידון הראי"ה למוות, ודקרו בובה בדמותו (קפלן, עמ' 120), וקטע את הספדו על ר' אליהו קלצקין בישיבת מאה שערים (קפלן שם;
ראו). בשנת תרצ"ג פרסמו הוא ואחיינו יעקב דברי נבלה כנגד הרב קוק על קירות העיר (תורת ב, סי' לב; קפלן עמ' 121, משנתו, עמ' 125; הכרוז מצונזר בתורת ב, סי' לו). אז נידה אותם בית הדין בירושלים. בסוף אותה שנה הוא וחבריו קטעו את הספד הרב קוק על החפץ חיים (קפלן, שם); בל"ג בעומר תרצ"ד קטע בלוי את דברי הראי"ה בהנחת אבן פינה לשכונת עץ חיים, סולק בידי שוטרים, ושוחרר מידית לבקשת הרב קוק (בעוז ותעצומות, עמ' 66).
אחרי אותו תעלול פורים... נערכה חקירה ודרישה מפורטת בביתו של הגרצ"פ ז"ל. לחקירה הוזמנו כמה בני ישיבה צעירים שנוכחו בשעת מעשה, ובתוכם הייתי אני. היו שם כמה וכמה רבנים, וכולם היו מזועזעים כששמעו את פרטי הדברים. החוקר היה הגרצ"פ והוא התרכז בפרטים, הגרי"מ חרל"פ ז"ל שישב בצד והקשיב היה נרגש מאד, הוא לא יכול היה להתאפק ובכה מרוב צער, אולם הסוער ביותר היה הרב מטעפליק, הוא התפרץ ודפק במקלו על הרצפה ונזדעק: "הם חייבים נידוי! צריכים לנדות אותם! צריכים לנדות אותם!" (ר' אברהם בנימין אטינגר; ליקוטי הראי"ה א, עמ' 186).
חרף רצוני שלא להותיר מקום לביזיון התורה, אני מעוניין להתעכב רגע על הכרוז שהוציא בלוי נגד הרב קוק, ובלשונו "הלכתי אני ובן אחי, יעקב בלוי, והוצאנו כרוז נגדו "עולם חושך וצלמות'" (משנתו, עמ' 124). זה נוסחו (
כאן).
בעזה"י טבת תרצ"ג
עולם חשך וצלמות - ד' ירחם! כי בירושלם עיה"ק יתקיים אותו האיש עמלק ימח שמו וזכרו אשר ישלח ברכתו למסיבת מכבים המומרים לחלל שבתות בפרהסי' ודורסים ברגל גאוה בלעג ובוז את נשמת ישראל ופוצעים בכל שבת ושבת את לבות ישראל אשר אילו היו הללו קורעים את בשרנו הי' יותר נח לנו. והשבת האחרון הכבידו לחלל עוד יותר את השבת באופן נורא ומבהיל אשר התפוצצו כל לבות ישראל לראות את המחזות הזועות בשבת קודש ולרבים מישראל נהפך לאבל עונג שבת בעוה"ר - יבא איש כזה וישלח ברכתו למסיבות אלו, אוי ואבוי אל מה הגענו בארצנו הקדושה. יהודים העלו על לבכם, האם שערנוה לפני עשרות בשנים כי יבוא צר ואויב כזה בשערי ירושלם, ועוד בשם אב יכונה אשר על האוניברסיטה יביע "כי מציון תצא תורה" (ע"ל [=עפר לפיו]) ואשר למכבים אלה ישלח ברכתו, אותו האיש המין החנף והצבוע כחזיר נובר באשפתות ומעלה סרחון, ועוזריו ומסייעיו ומלחכי פנכי שלו מגידלים ע"י את האנדרלמוסי' מסריחים ומחריבים את העולם ונפשות ישראל מהם ידרש, ועלינו ועל כל ישראל שלום. צעירי שלומי אמוני ישראל.
כרוז רצוף שקרים וטינופים חסרי כל ביסוס (
דוגמה), ושם לאין את המאמצים הכבירים והאפקטיביים של הראי"ה למיעוט חילולי שבת בירושלים ובארץ בכלל (
ראו). ישפטו הקוראים, איזה מבנה נפשי מייצר ביטויים כאלה ועוד מתפאר בהם עשרות שנים לאחר האירוע. בית הדין של עדת החרדים בירושלים, פרושים וחסידים, התכנס וכאמור הטיל נידוי על בלוי ואחיינו. כמה משפטים מתוכו (
כאן).
אחרי שנתברר שהכתב פלסטר הנז' נעשה בחת"י עמרם בן שלמה יצחק בלוי עורך האחראי של העתון קול ישראל, וכי יעקב בן משה בלוי מנהל האגודה הירושלמית, שהם מומרים לעבירה זו של בזיון ת"ח, הוכרז עליהם, היינו על עמרם בלוי ויעקב בן משה בלוי הנ"ל, שהם מנודים לשמים וחובה להתנהג עמהם כדין תורה"ק באלה המבזים ת"ח... ושומר נפשו ירחק מלהכשל במצודת הח"ח ולא יהי' כקרח וכעדתו, ושומע לדברינו ישכון בטח. הכ"ד חברי הביד"צ למקהלות האשכנזים פרושים וחסידים דפעה"ק ירושלם תובב"א.
אך כמובן לא רק הרב קוק ספג רעל, כי בשעה שניתן למשחית וגו'. בלוי וחבריו תקפו חזיתית את האדמו"ר מסאטמר, על שהעז לערוך מפגש עם האדמו"ר הבית ישראל מגור (קפלן, עמ' 338). גם ביחס לשאר אדמו"רים, זילזל בתורתם, שיקול דעתם ועצמאותם (משנתו, עמ' 86). הוא קיים ונאם בעצרת מחאה כנגד האדמ"ר מצאנז-קלויזנבורג בשעה שהגיע לירושלים, כי העז לשתף פעולה בתחומי החינוך עם הממשלה (קפלן, עמ' 347).
גם בפניו של ר' בערל קרויזר לא הביט בלוי, כדין אדם רשע (קפלן, עמ' 442-3;
ראו). הוא הלבין ברבים את פני ר' משה דוד טננבוים מנהל ועד הישיבות (קפלן, עמ' 443). לפני הגעת ר' יצחק וייס המנחת יצחק ארצה איים בלוי "במלחמה גלויה" נגד המינוי, משום שלא ברור אם עמדת המנחת יצחק די שלילית נגד הציונות (קפלן, עמ' 476). שנה לאחר מכן 'חינך' בלוי את רי"ו, והבהיר לו שאסור לו לעמוד על בשורה אחת עם מנחם פרוש (קפלן, עמ' 477;
ראו). על ר' פנחס אפשטיין איים שאם אחד מן הרבנים שחברו לועד הלאומי יערוך את חופת בתו, יפטרוהו ממשרתו (קפלן, עמ' 182-3). כן התנצל בפני חבריו על "שהקדיח את תבשילו" כשאיפשר לר' חיים שמואלביץ להתכבד בכתיבת תנאים באירוסי ישעיה שיינברגר עם בתו של בלוי, בהיות המאורס תלמיד ישיבת מיר (קפלן, עמ' 256).
כבר נזכר כאן המעשה, כשבא ר' אריה לכלא לסייע בלוי, והלה הסיר מבטו ממנו כדין רשע (אגב, גם ר' שלום נתן רענן הביא לבלוי צרכי שבת לכלא; בשמן רענן א, עמ' לא). כשבא הרב הרצוג לנחם את המשפחה על פטירת האח משה, יצא בלוי מן השבעה על ולא שב אליה (קפלן, עמ' 157). כך גם קרה כשבא הרב יצחק נסים לנחם את המשפחה כאשר נפטרה האם (קפלן, עמ' 535).
בלוי עצמו משמיט בדרך שיחו את תואר הרבנות מרש"א ובר (משנתו, עמ' 16), הרב חרל"פ (שם עמ' 51, 131), ר' פישל דיין (שם עמ' 88; כשתיאר שיצא מן הרה"ר שמר על כבודו, עמ' 128), הרב יעקב מאיר (שם עמ' 130), ואצ"ל הרב קוק (שם עמ' 51, 99, 120, 125, 130, 131). על ר' צבי פסח פרנק ור' ליפמן דוד שובקס הוא מתבטא "הרבנים הכי גדולים של ירושלים - מכרו את עצמם להציונים" (משנתו, עמ' 127).
את ר' צבי פסח פרנק, ר' ישראל זאב מינצברג, ר' פישל דיין, ר' אליהו ראם, ר' אלימלך רובינשטיין ור' יחיאל מיכל הורביץ, ועוד שהוציאו איסור על חברת "חנוך לנער" שלו אחרי המעשה של פורים תרצ"ב, מכנה בלוי בזלזול "הרבנים של קוק" (משנתו, עמ' 125). הוא פרסם נגדם פשקוויל חריף ביותר (
ראו).
נכון גם להזכיר את כפיות הטובה שלו כלפי מי שניסו מדי פעם לסייע לו במשפטיו ומאסריו, לדוגמה ר' שלמה לורניץ (קפלן, עמ' 322; במחיצתם של גדולי התורה ב, עמ' 381-2;
ראו), ור' איצ'ה מאיר לוין שהיה שותף בשכנוע נשיא המדינה לחון את בלוי ממאסר (קפלן, עמ' 329). התלוצץ על ר' משה פרוש לאחר שזקנו נחרך בשריפה בעירייה (קפלן, עמ' 379).
ביחס לסתם ישראל שחטא, יצויינו דבריו הכנים בראיון משנת תשי"ט: "גם אותנו תוקף לפעמים יצר הרע לא לשנוא אתכם" (קפלן, עמ' 331).
לא רק רבנים, אלא גם הציבור ומוסדותיו בכלל סבלו מנחת זרועו של בלוי. הוא הנהיג פלישה והשתלטות עם מרעיו על בית היתומים דיסקין, לאחר שחשדו שהמוסד יעבור להנהלה חדשה המוכרת בידי הממשלה. החבורה פונתה בידי שוטרים לאחר שלושה ימים במבנה (קפלן, עמ' 254). הוא וחבריו גירשו חברי סניף לעזרה סוציאלית של אגודת ישראל בבתי הונגרין, ושברו את הרהיטים (יומנו של מוכתר, עמ' 354). ואיני נכנס לסתם הפרעות לציבור או הכאת חפים מפשע (קפלן, עמ' 143) וקונסולים זרים (קפלן שם; משנתו, עמ' 34), פרסומים כנגד פסקים הלכתיים רבני העיר (למשל מתן כשרות), קללות אינספור נגד גופים דוגמת אגודת ישראל ובהמשך העדה החרדית, או זלזול ביהודים ספרדים שרק יהודי אמיתי כמותו יכול שילמד אותם תורה (משנתו, עמ' 75).
חשוב להדגיש שציינתי עד כאן רק אירועים שניתן המשויכים אישית לבלוי. אע"פ שלדבריו כל גליונות החומה הם באחריותו וכ-90% מן הכתוב הוא באישורו. כשנאמר שם, רק לצורך הדוגמה, שפא"י שותפים למעשי הפשע ותועבות הציונים, ו"מוסיפים לאחוז בקרנות מזבח הבעל" הציוני (קפלן, עמ' 210), אלו ביטויים באחריות בלוי. כך גם ביחס לתקיפת הרבי מליובביץ' וחב"ד על קשריהם עם זלמן שזר (קפלן, עמ' 264). כמעט שאין גיליון בהוצאתם שאינו רצוף חרפות על מי שראו לנכון.
כן הדברים ביחס לפשקווילים רצופי נאצות שהדפיסה והפיצה החברה המצומצמת מאוד שהוא היה מראשיה, או מכתבי איומים ברצח שיצאו מחוג זה, לדוגמה אל ר' איצ'ה מאיר לוין (קפלן, עמ' 255). כך הוא ביחס לזלזול במועצת גדולי התורה, כביכול אין לחבריה שום שיקול דעת של ממש (קפלן, עמ' 280). כך בנוגע למכתב רצוף חירופים וגידופים על הרב זלמן סורוצקין והנהלת ועד הישיבות (קפלן, עמ' 302), או בדבר פשקוויל חמור ביותר נגד האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג, כמי ש"מראה התפעלות והתלהבות בשעת תפילתו ... [אבל] מסית ומדיח את התמימים, ותחת מסוה קדושתו" וכו' (קפלן, עמ' 344), פשקוויל רצוף גידופים נגד ר' אהרן קוטלר (קפלן, עמ' 445), וכרוז שהסיר את נאמנות הכשרות של המועצה הדתית בירושלים, כי בהתחברך עם אחזיה וכו' (תורת ב, סי' נו, נח).
עוד יוזכרו כרוזים נגד בית הספר לבנות "בית יעקב" של אגודת ישראל, המכונה "בית עשו" ועוד כינויי גנאי (תורת ב, סי' עג, עד), וחרם ונידוי שהטילו בשנת תש"י על ר' משה פרוש (קפלן, עמ' 239). את רבני הקהל הדתי הם מכנים "הסט"א" (תורת ב, סי' קלט). בשנת תש"כ, אז עוד נחשב כהוגן בציבור החרדי, כינו את הרב גורן גורנישט ושרץ, ראשי תיבות של שירות רבני צה"ל, כלומר כך התייחסו לכל הרבנים ששירתו ברבנות הצבאית בשנת תש"כ (קפלן, עמ' 357).
וכן בכרוז נגד הרב הרצוג וישיבת חיי עולם, שההינה לכבדו בבחינת התלמידים (תורת ב, סי' נג). את היום בו מונה הרב הרצוג לנשיא ועד הישיבות של כלל הציבור הדתי בארץ כינו בכרוז "יום שריפת שארית התורה", וביחס לרב התבטאו "המרים יד בתורת משה" "אשר הרים את ידו על התורה לעקרה ח"ו ולהסית ולהדיח את ישראל" (תורת ב, סי' עח, עט). כאשר הוזמן לנאום בישיבת מאה שערים כינוהו "אשר התמכר לע"ז" (תורת ב, סי' פ). את ההולך אחר הרב הרצוג ודעימיה הגדירו "בכלל ההולך אחר בעל פעור" (תורת ב, סי' פא). כמובן שכינוהו תמיד בגסות רק "ד"ר הרצוג".
אף שלא ניתן להוכיח זאת, ברור כמעט לחלוטין שבלוי אחראי לנוסחם של כרוזים מחליאים נוספים נגד הראי"ה קוק. באחד מסוף שנת תרצ"ג, אחרי הספד הרב קוק על החפץ חיים, נכתב בדבר "אותו האיש וכהן הוא... המשמש בבתי המינים והאפקורסים... ומשתדל בכל כוחו לעקור את היהדות החרדית משורשה רח"ל.... העוזר ותומך לכל בתי ע"ז" וכו' (תורת ב, סי' לד); וכן בפשקוויל משנת תרצ"ד, בלשון "קמו הרשעים והזמינו להם 'רבנים'... ההולכים בשטת עמלק ימ"ש ... ובראשם 'אותו האיש' [הרב קוק]... אל הלוחמים אנו אומרים... לחצו במרץ נגד הרב הרשע-י 'אותו האיש' המין החנף והצבוע כחזיר ימ"ש... המסית ומדיח המחזיק בעמדת הרשעים... המיסיאנער" (תורת ב, סי' לג). וכך גם בכרוז נוסף כנגד "אותו האיש ורבני ובעלי המוסדות... בגאותם ובתאות הכסף" וכיוצ"ב (תורת ב, סי' לה). נדגיש שכל הכרוזים האלה נדפסו בספר שהוציא לאור חוגו של בלוי, לשמו ולזכרו לעולם.
גם למעשים נוספים של פלג זה, דוגמת הרס חלונות וספסלים וריסוס כתובות נאצה בישיבת מאה שערים לקראת הספד הרב הרצוג שם על ר' יוסף מושקין (קפלן, עמ' 180), מהומות שעוררו בשל נוכחות משה חיים שפירא בעת הלוויית על ר' איסר זלמן מלצר (קפלן, עמ' 273), הרס בבית הכנסת של חסידי צאנז בירושלים (קפלן, עמ' 347), הרס בישיבת עץ חיים עקב קבלת כספים מהעירייה לשיפוץ המבנה (קפלן, עמ' 351; כאן דווקא נטו"ק הכחישו מעורבות; וע"ע כרוזם המטנף על הישיבה, תורת ב, סי' נד), איומים על בעלי חנויות במאה שערים, שריפת חנות, תקיפה אלימה של אב שבתו נהגה שלא כהוגן, פולסא דנורא שערכו כנגד שמואל ענדא [עדן] נציג אגו"י בעיריית ירושלים (קפלן, עמ' 244), תקיפת חיילת שנסעה בשכונת מא"ש, קריעת בגדיה והכאתה עד התעלפות (קפלן, עמ' 253) - לכל אלה איני נזקק בביקורתי עליו אישית.
את כל המקורות הנ"ל הכרתי מכבר, סידרתים 'לכבוד' תגובתי זו לביקורת עלי. ביקורת שעסקה אך בהשמטת התואר "ר'" לצד שמו של בלוי. ישפטו הקוראים אם לקרוא לאיש בשמו "עמרם בלוי" - מחד בלי להוסיף לשמו תואר רבני (כפי שנהג הוא כלפי גדולי הדור כהראי"ה והרימ"ח), ומאידך בלי להוסיף ימש"ו או שר"י (כפי שהוא היה נוהג כלפי כל מי שלא הוא) - היא התנהלות ראויה מצדי.
עד כאן ליום זה.
הספרים הנזכרים בקיצור הם:
מ"ה וייס וחי"ל פראנק, "תורת רבי עמרם" א-ב, תשל"ז
יואליש קרויס, "משנתו של רבי עמרם", תשע"ב
קימי קפלן, "עמרם בלוי: עולמו של מנהיג נטורי קרתא", תשע"ז