פורום אוצר החכמה

באשכול הסמוך על משפחת אורנשטיין, אגב העיסוק בר' אורי אורנשטיין, עלתה שאלת יחסיו עם ר' עקיבא יוסף שלזינגר - מי שתואר על ידי פרופ' יעקב כץ, בשנינות בלתי אופיינית (הבאה על חשבון הדיוק), כ"סבא של הציונות וכן סבא של נטורי קרתא". עמי מצויים כמה דברים בעניין זה, והיות שלעת עתה אין לי כוונה לפרסמם בדפוס, אכתוב אותם כאן (מטבע הדברים יושמטו מקורות הציטוטים והאסמכתאות), תוך שאני מודע מראש לכך שהדברים ונימתם עשויים שלא להיות אנינים לטעמם של מי מן הקוראים. אקווה שגם כך יהיו הדברים מועילים להם.
מראש גם אגיד, שאין בידי איזה חידושים או חשיפות וכדומה - אלא רק הסתכלות מחודשת על נושא שאינו בהכרח ידוע לרבים, וכמה תובנות. אחרי הכל, מדובר באחד משני הפולמוסים העיקריים שהתרחשו בירושלים לפני התגבשותה של קהילת הקנאים הירושלמית (הפולמוס השני הוא זה שנסב סביב הרב מרדישקוביץ, ר' שאול בנימין הכהן, בתחילת שנות התר"כ), אשר כמה מהמשתתפים הבולטים בהם היו לימים בין הדמויות שקבעו את צביון התנהלותה של קהילת הקנאים בדור הראשון לקיומה.
עוד אגיד מראש כי לא אדבר כאן בעניינו של הר"א אורנשטיין, מפני שכפי שנאמר באותו אשכול, דבריו הבוטים על הרע"י שלזינגר לא נאמרו בסגרת סכסוך אישי, אלא כחלק מפולמוס כללי שהתעורר על הרע"י בירושלים, כדלהלן (דרך אגב, קורות חייו של הר"א אורנשטיין אינן כה אפופות ערפל, מאחר שכבר לפני שבעים וחמש שנה פרסם נינו ר' יצחק אביגדור אורנשטיין הי"ד את "מגלת היחס לבית אורנשטיין", שחלקה הראשון מפרט את תולדות אבי המשפחה. אין זאת אומרת שאין חידושים רבים וחשובים במאמרו של הר"ע בלוי ב'פרדס חב"ד', בפרט בכל הנוגע לשליחויות הרא"א, אבל כדאי לשים את הדברים בפרופורציה. במאמר הנ"ל, אגב, נכתב שמגלת היחס הנ"ל נדפסה "בספר הזיכרון לפנחס גרייבסקי", אלא שליתר דיוק מדובר בספר ששמו "ספר הזיכרון" שיצא על ידי פנחס גרייבסקי).

- - -

דמותו של ר' עקיבא יוסף שלזינגר, יליד תקצ"ז, הריהי מפורסמת למדי בקרב הציבור. כך גם היה בשעתו, כשעלה לארץ לארץ ישראל בשנת תר"ל, ושמו הולך לפניו כרב ודיין, לוחם ברפורמים, מחבר הספר המפורסם 'לב העברי', תלמיד תלמידיו של החת"ס וחתנו של ר' הלל ליכטנשטיין מקולומיאה. אבל לא חלף זמן רב והרעי"ש הקים על עצמו מחלוקת, ודווקא מצד בני מדינתו, אנשי כולל הונגריה, כשמתח ביקורת קשה על נוהג החלוקה ואורח החיים ביישוב הישן, והציע תוכנית מהפכנית לשינוי סדרי החיים בארץ ישראל, בספרו 'חברת מחזירי עטרה ליושנה'. סביב הוצאת הספר בשנת תרל"ג התחוללה אפוא מחלוקת בין הרעי"ש לכמה מממוני "החלוקה" בירושלים".

אולם מחלוקת זו היתה כאין וכאפס לעומת הסערה שקמה כשהוציא הרעי"ש בשנת תרל"ה את הספר בעל השם הרדיקלי-משהו 'בית יוסף חדש'. הספר אמנם נדפס תחילה בהסכמת רבני ירושלים, ר' מאיר אויערבך והראשל"צ ר' אברהם אשכנזי, אך לכשנתגלה שבספר טמון לכאורה שינוי מרחיק לכת במנהג ישראל - היתר לישא שני נשים (בתנאים מסויימים) - נתעוררה מהומה רבתי, שלובתה בעיקר על ידי יריביו מן הפולמוס הקודם. כרוזי-קיר בחתימת חמישה עשר מראשי הציבור בכולל הוגריה האשימו את הרעי"ש במינות ואפיקורסות, ושני הגדולים הנזכרים שהסכימו על ספרו ביטלו את הסכמותיהם ואף דרשו ממנו שימסור להם את כל הטפסים עם ההסכמות (יש לציין שההסכמות הללו, חמות ומלאות שבחים כשלעצמן, ניתנו בחורף תרל"ב - עוד לפני התעוררות הפולמוס הראשון, ושלוש שנים לפני הדפסתו בפועל של הספר). כשרעי"ש לא ציית לדרישה, כנגד פסק בית הדין, פורסם שוב כרוז כנגדו על ידי ראשי כולל הונגריה, שהחרימו ונידו אותו וקראו לשרוף את ספריו כספרי מינים. לכרוז זה אף הצטרפו שני המסכימים שמלפנים, ר' מאיר אויערבך ור' אברהם אשכנזי, שקבעו "כי בלי ספק אסור לקרות בו וטעון גניזה ושריפה"; אף רבני הפרושים וחסידי חב"ד הצטרפו למאבק כנגדו. מנגד, חלק מבני ירושלים התייצבו להגנת הרעי"ש - וביניהם ר' יהודה ליב אורנשטיין מבד"צ החסידים ו, וכן שאול בנימין הכהן וסיעתו (שבעצמם הסתבכו עשור לפני כן, כזכור, בפולמוס כנגד הנהגת הקהילה האשכנזית בירושלים), ומעט מרבני הספרדים. עד סוף שנת תרל"ה הוסיפה המחלוקת לגעוש, כשששני הצדדים מפרסמים קונטרסים חריפים ביותר זה כלפי זה.

בשלהי המחלוקת פנה הרעי"ש לעסוק באופן מעשי בהתיישבות, כשהוא מכלכל את צעדיו במשנה זהירות, וזוכה לתמיכת רבה הספרדי של חברון ר' אליהו מאני. וכך, כעבור מספר שנים ניתן לומר שהמחלוקת כמעט נשכחה. הדים ממנה נשמעו אמנם גם עשור לאחר מכן (שתי דוגמאות: כשבאו ר' יהושע מקוטנא בעל ישועות מלכו, וחתנו ר' חיים אלעזר וואקס בעל נפש חיה, לביקור בירושלים בשנת תרמ"ו, וביקשו לבקר אצל הרעי"ש, היו קנאים שניסו למונעם מכך. שנים מעטות לפני כן, כשהוחרם רי"מ פינס על ידי סיעתו של מהרי"ל דיסקין, היתה משפחתו, לדברי בתו בזכרונותיה, שותפת גורל למשפחת הרעי"ש, מאחר ששתיהן בידי הקנאים), אבל בשנת תרמ"ט לדוגמא אנו כבר מוצאים את הרעי"ש משתתף בטבעיות לצד שאר רבני ירושלים בפולמוס השמיטה וחותם עמם על כרוז ההתנגדות להיתר המכירה.

לאחר שלוש שנים רוויות מחלוקת חסרת תקדים בחריפותה, מצא אפוא הרעי"ש את הדרך להתנהל בשלום עם החלק המרכזי של הציבור. הוא הוסיף אמנם עד סוף ימיו להחזיק בדעות מקוריות, אך לפחות בפומבי הוא לא שב עוד לעסוק באותן סוגיות נפיצות שקוממו עליו בשעתו את רבני ירושלים, ואף חיזק את אחיזתו הקבועה בקו התקיף של מלחמה ברפורמות, לימודים חיצוניים ושינויים במערכות החינוך. עם זאת, יחסיו עם ראשי כולל הונגריה מעולם לא נעשו שפירים; במחצית שנות התר"נ החריף שוב סכסוכו עמם עקב מחלוקת על ירושת נחלה מסויימת, ובמשך זמן רב הוא נאבק בעניין זה כנגד ממוני הכולל דאז, הלא הם ר' משה נחום וולנשטיין ולא אחר מאשר ר' יוסף חיים זוננפלד. בהקשר זה כתב הרעי"ש, כי כשהלך לבקש סעד בפרשה ממהרי"ל דיסקין כנגד הממונים הנ"ל, השיב לו הלה "כי פה לא יועיל שום דבר כנגדם!" (ולכן הציע לו לברר את המשפט בבתי הדין שבחו"ל). בין כך ובין כך, בעשרים השנים האחרונות לחייו של הרעי"ש, חלה ירידה דרמטית בפעילותו הציבורית וההגותית; ולמעט מאבקו בעד תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת, בראשית שנות התר"ס, דומה שכמעט שאיננו מוצאים אותו נוטל חלק דומיננטי באפיזודה משמעותית כלשהי בירושלים. עם פטירתו בתרפ"ב זכה הרעי"ש למחילה על מעשיו באותה מחלוקת נושנה, ונזכר בתודעת הציבור החרדי כ"הגאון הצדיק רבי עקיבא יוסף שלזינגר זצ"ל".

- - -

כיצד משתקפים קורות חייו של הרעי"ש בספרי ההיסטוריה? כותבי קורות היישוב הישן בירושלים, היו יכולים לתאר את חייו של הרעי"ש בארץ ישראל למן המחלוקת והלאה, כתהליך של בעל תשובה שניחם על מעשיו הראשונים - בעיקר על המרדנות וקשיות העורף שהפגין למול רבני ירושלים - וחזר למדרגת לוחם נאמן הניצב במערכות היהדות. אלא שתיאור שכזה איננו מקובל כלל בהיסטוריוגרפיה החרדית, אשר אינה נוטה להתמודד ישירות עם דמויות מורכבות, שקורות חייהן אינן עשויות מקשה ליניארית אחידה התואמת ללא סטיה את המצופה מדמויות מופת למיניהן. מאידך גם הבחירה בתיאור ההפוך - שהרעי"ש למעשה היה נקי ותמים לאורך כל הדרך, ורק שלא בטובתו נקלע לניגוד האינטרסים בין תוכניותיו לבין אלה של ממוני הכוללים, וכך הסתבכה אותה פרשה אומללה - פירושה יהיה שאותם שהתגייסו למאבק נגדו, ובהם הרוב המכריע של גדולי ירושלים דאז, טעו טעות מרה, ואין צורך לומר שאפשרות כזו אינה נלקחת בחשבון. לפיכך לא נותר אלא פיתרון אחד: הרעי"ש זכה לשכתוב תולדותיו ולהסתרת הפרשיות הבלתי-מחמיאות שבמהלך חייו. הדבר מומחש היטב במאמר האחרון על תולדות הרעי"ש, מאת הרב שלמה שפרכר ב'ישורון'; זהו מאמר הגיוגרפי אופייני, אשר ממעט מאד לעסוק בפרשות המתוארות לעיל, מזכיר רק ברמז את ההצעה החדשנית של הרעי"ש בעניין חדר"ג, ומציג את החולקים עליו כ"הממונים על הכספים" בלבד. דברים שהעסיקו מאד את הרעי"ש עצמו במהלך חייו, כמעט לא זוכים כאן לביטוי. רק אגב אורחא מוזכר שהרב זוננפלד היה "יריבו לשעבר", ואף שביקש ממנו מחילה בהלוויתו. בדומה לכך ויותר מכך, בקונטרס הקטן 'תולדות עקיבא יוסף שלזינגר', זוכה פרשת הסערה הראשונה שהתעוררה סביב רעי"ש לאזכור מרומז בלבד, תוך טשטוש קפדני של זהות אותם גורמים שתקפו אותו וגרמו לכך ש"כתבי עוול ופלסתר יהיו נפוצים בכל הגולה להכפיש את שמו ולעפר בעפר את כבודו". המחלוקת החריפה והכואבת בינו לבין ראשי כולל הונגריה מוצגת כעניין של "חלוקי דעות" שגרתיים בלבד, וכשמגיע הכותב לסערה סביב 'בית יוסף החדש', שוב אנו שומעים רק שהיו אי אלה ממוני כולל ששטמו את המחבר ונלחמו נגדו. שמותיהם של הללו, מחשובי הרבנים בירושלים, כמובן לא יוזכרו כלל, ובמקום מתואר שהיה זה בסך הכל רק "אחד מהממונים", כאשר רק במקום אחד מעיז הכותב לרמוז שמי שהתנגד לרעי"ש היו למעשה כלל "רבני האשכנזים".
ומה יעשו הכותבים הנכבדים, לשיגיעו לכתוב את קורותיו של ר' מאיר אויערבך, ר' אורי אורנשטיין ושאר המעורבים באותו מאבק כנגד הרעי"ש? ניתן לשער שהתוצאה תהא התעלמות חוזרת מפרשה זו. או לחילופין, הסתרת זהותו של הגורם המותקף - וכבר מצאנו דוגמא גם לזאת: כפי שתיארתי באשכול הסמוך, בספרו 'מדמויות ירושלים' מספר יעקב גליס על איזה רב "שרצה להתיר לשאת שתי נשים, בניגוד לחרם דרבינו גרשום, וכן לחם נגד ממוני ירושלים ושיטתם בישוב הארץ וסדרי החלוקה", ועורר כנגדו פולמוס גדול; גליס מעדיף שלא לספר לקוראיו, שהרב המדובר הוא ר' עקיבא יוסף שלזינגר. והנה בהמשך הספר, בערך המוקדש לרעי"ש, נתקל הקורא שוב באותם פולמוסים ממש, כשהפעם הרעי"ש הוא גיבור הסיפור, ומתקיפיו - האנונימיים רובם ככולם - הם שאינם נוהגים כשורה ורודפים נקי וצדיק. כך אפוא ניתן לאחוז את המקל משני הצדדים, מבלי להסתבך בתיאור מורכב של מצב הקהילה האשכנזית בירושלים באותה תקופה, מבלי להבין שנות דור ודור.

בספר תורת יחיאל עה''ת סדר בראשית יש תולדות עליו מנכד המחבר שההסתר בו יותר מהמפורש.לפני הרבהשנים הי' בפנים אל פנים שי''ל ע''י הני תרי אחי פנחס פלאי ושמואל אבידור
כתבה על העיר פתח תקוה ובו יש הרבה על ר 'ע''יש . כפי ששמעתי פעם מהרה''ג רח''ש רבינוביץ מבאיאן -בתי מונקאטש שרע''י התפלל בביהכנ''ס תפארת ישראל אך לא בפנים מפני החר'
רק בחדר המדרגות למעלה .

כבר בשנת תרל"ב הסתבך רעי"ש, כאשר הוציא קונטרס עלום שם, הנקרא 'קול נהי מציון' שם חירף וגידף את רע"ז הילדסהיימר על תכניתו לייסד בית יתומים בירושלים. בקונטרס נכללו חרמות ואיסורים על בתי ספר שנעשו בדורות קדומים יותר וגם חתימות רבנים על תכניתו של רעז"ה. אמנם רוב ככל חכמי ירושלים התנגדו למפעלו של ר' עזריאל אבל איש לא ההין לכתוב עליו בסגנון שבו נכתב הקונטרס של רעי"ש. בתוך הדברים כתב רעי"ש שמוטב להזדקק לשרותי המסיון (!) מאשר להנות ממפעלו של ר' עזריאל, הדברים היו כה מתמיהים עד שי"ד פרומקין הביע מע"ג עיתונו את החשד, שמא מדובר בפרובקציה של אנשי המסיון. משנתגלה כי רעי"ש הוא מחבר הקונטרס נזדעקו רבים מן החתומים וטענו כי ידם לא היתה במעל שכן רעי"ש החתים את שמם בלא ידיעתם - ראו לדוגמא התנצלותו של רש"ז שניאורסון בעל נמוקי שזבנ"י בחבצלת שנה ו' גליון 1 . כשהוחרם רעי"ש, וקונן על שריפת ספרו (הנדפס בשנת בית יוסף להבה...) לעג לו פרומקין והזכיר לו מעשהו הראשון. (ראה עכ"ז במאמרו של א"ר מלאכי, בפרקים בתולדות הישוב הישן עמ' 288)

לענ"ד פספס תוכ"ד את עיקר הבעיה: צאצאיו של רעי"ש מצוים עמנו והם משפחות חשובות, ובחלקם קרובים לחוגי הקנאים, ומכאן הכל מסתבך.
לולי שהיו לו נכדים כאן לא היה צריך לילך סחור סחור, ובכלל דמותו לא היתה מעסיקה את איש, מלבד מי שמעניין אותו טיפוסים שהקדימו את דורם וחזו-הזו על מדינה, שפה וכו' וכו'.

התודה והתהילה להחכם תוכד"ד על הסיקור המאלף. כה לחי!

איש_ספר כתב:לענ"ד פספס תוכ"ד את עיקר הבעיה: צאצאיו של רעי"ש מצוים עמנו והם משפחות חשובות, ובחלקם קרובים לחוגי הקנאים, ומכאן הכל מסתבך.
לולי שהיו לו נכדים כאן לא היה צריך לילך סחור סחור, ובכלל דמותו לא היתה מעסיקה את איש, מלבד מי שמעניין אותו טיפוסים שהקדימו את דורם וחזו-הזו על מדינה, שפה וכו' וכו'.

זכיתי ללמוד אצל נינו, והוא במידה כזו או אחרת יכול לענות על הקריטריון שהציב כאן איש_ספר, אך ידוע לי גם על זמרת ששרה על הרעי"ש כציוני נלהב, והזדהתה בגאוה כצאצאית שלו. כך שאותם "טיפוסים שהקדימו את דורם וחזו-הזו על מדינה, שפה וכו' וכו'" יכולים להיות באותה מידה צאצאים של אותו רעי"ש.

אני שמח לראות שהאשכול נותר בתלמו.

מסתמא יש לצאצאיו שבעד"ח ונטו"ק השפעה מסויימת (גם הקונטרס הקטן שהזכרתי, נכתב כנראה על ידי אחד מהם). אבל קשה לראותם כאחראים בכלל לתפיסת דמותו ופרסומה בציבור החרדי. באותם דורות פעלו בירושלים עוד רבנים ועסקנים מסדר גודל דומה (עד כמה שאנו רשאים להעריך), מוכרים יותר או פחות - ולעומת זאת קשה למצוא ברחובות קריה מי שלא שמע על "הלב העברי" (הגם שמנגד, קשה למצוא כיום מי שבאמת קרא בספר זה...). אחראים לכך כותבי קורות היישוב הישן לדורותיהם, אשר דמותו היתה חשובה עבורם, בין השאר עקב חלקו המשמעותי במאבק המאוחר ברפורמים בהונגריה (והרי משם הגיע רבי אברהם שאג ובעקבותיו תלמידו הגרי"ח, וממילא קל לחבר בין העניינים בבחינת סדנא דארעא), וחלקו בתיעוד הכרוזים, החרמות והמאבק הכללי כנגד בתי הספר (ה"שקאלעס"), בספרו 'מעשה אבות'.
אלא שבניגוד לדמויות אחרות שאת מורשתן קל להעביר לדורות הבאים כמייצגות את מאבקו של היישוב הישן, במקרה של הרעי"ש זה מסובך למדי כאמור, ולא רק מפני שחלק ממרצו ומאבקיו הופנה לאורך השנים כלפי הנהגת היישוב הישן. כותבי תולדות היישוב הישן לא הצליחו להכניס את הרעי"ש לשבלונה שבה השתמשו כלפי שאר דמויות התקופה; הרי גם כיום קשה לעכל את הפרדוקס הגדול הזה, איך אחד הלוחמים הנמרצים ביותר ברפורמים ובהשכלה, היה גם בעליה של תוכנית שעל פניו הריהי רפורמה (במובן הטכני, ללא קשר למושג "רפורמים" כמובן) קיצונית של אורח החיים ביישוב הישן, ואשר כמה מפרטיה ומאפייניה אינם מופיעים באותו דור אצל שום הוגה אורתודוקסי מלבדו. כך שגם ללא השפעתן של משפחות צאצאי הרעי"ש, כל טיפול בדמותו מזווית המנסה להציג את היישוב הישן בצורה חד-מימדית, אי אפשר לו שלא להסתבך.

שמעתי שכאשר תיכנן רבי עקיבא יוסף לתקוע בשופר בשבת, היתה מחלוקת מעניינת בין חכמי ירושלים האם יש ענין ללכת ולשמוע בכדי לצאת ידי הדאורייתא, שכן הגרעק"א סבור שמי שעבר על דברי חכמים ותקע, יצא ידי הדאורייתא. ואם כן לפי"ז, מי שרק שומע, הרי אינו עובר על דברי חכמים, ואילו ידי הדאורייתא יוצא ולמה לא לזכות במצוה.
לפי הסיפור ששמעתי, ר' שמואל סלנטער היה נגד ואמר שלא רק שלא מקיים מצוה מי שהולך לשמוע, אלא שזו עבירה ללכת לשמוע שמסייע לעבור על דברי חכמים ואילו האמרי בינה אמר שיש בזה עניןץ לפי הנכתב לעיל שפולמוס זה היה בשנות התר"ס, הרי האמרי בינה נפטר כבר בתרל"ח ולא יתכן שהיה קשור לזה כמובן.
מה ידוע על ענין התקיעה בשופר בשבת, באיזה שנה זה היה והאם הוא תקע רק פעם אחת בלבד והאם חיברו רבנים של אותה תקופה תשובות בענין זה?
האם הוא עצמו כתב תשובה בענין?

עוד שאלה, בויקיפדיה בערכו כתוב שהייטב לב מסאטמער התנגד לעלייתו ופירסם שלא יעזרו לו, כל זאת בתר"ל.
מדוע הוא התנגד?

כמובן שהאמרי בינה אינו קשור לעניין, ומי שהיה "בר פלוגתא" בזה (אם אמנם היתה להם פלוגתא בזה) עם הגרש"ס הוא האדר"ת, שלפי עדות רבי יחיאל מיכל טוקצ'ינסקי (בספרו 'עיר הקודש והמקדש') אכן רצה ללכת לשמוע את תקיעת השופר של רבי עקיבא יוסף, אבל לבסוף נמלך מסיבות צדדיות. ורמז על כך במכתב לחתנו הראי"ה קוק (בספר אדר היקר): "על דבר תקיעת שופר בשבת קודש הבעל"ט, כבר נתבטל הדבר, וכבר הסחתי דעתי מזה כי שמעתי שמרננים שאני רוצה לחדש חדשות ח"ו"

יישר כח
ומה עם יתר השאלות?

סקירת פולמוס התקיעה בשבת תמצא בעיה"ק והמקדש של הגרמי"ט, מועדים בהלכה של הגרש"י זווין, ומועדים לשמחה של הרב פריינד.
הרב זווין כותב על נימוקיו של הרעי"ש 'רובם אינם עומדים בפני הביקרות התורנית, וכמה רבנים השיגוהו לנכון באותה מאסף'.
----
בגי' 10 עלו לאוצר שתים או שלוש (!) ביוגרפיות על הרעי"ש, מסתמא תמצא שם את מבוקשך

ביוגרפיות על הרעי"ש? זה מעניין מאד.
מי כתב אותם?

אוכל לפחות לראות עד עמוד 40.

יישר כח

עוד שמעתי אמש מיהודי ישיש שטען כי הוא שמע שרעי"ש הלך לתקוע במקום מסויים היכן שיש חור בחומת הכותל, בכדי שיהיה לזה דין של תקיעה במקדש ולא במדינה. אבל נראה לי שזוהי שמועת שוא. כמדומני שבזמן ההוא בכלל היה אסור לתקוע באזור הכותל.

מתפעל כתב:
עוד שאלה, בויקיפדיה בערכו כתוב שהייטב לב מסאטמער התנגד לעלייתו ופירסם שלא יעזרו לו, כל זאת בתר"ל.
מדוע הוא התנגד?

תיקון קל, הייטב לב היה אב"ד סיגוט ולא סאטמאר, נכדו ר' יואל בן בנו ר' חנני' יו"ט היה אב"ד סאטמאר.

מתפעל כתב: כמדומני שבזמן ההוא בכלל היה אסור לתקוע באזור הכותל.

איסור התקיעה בכותל הוא מזמן המנדט הבריטי, אחרי מאורעות תרפ"ט.

רבטוב כתב: כפי ששמעתי פעם מהרה''ג רח''ש רבינוביץ מבאיאן -בתי מונקאטש שרע''י התפלל בביהכנ''ס תפארת ישראל אך לא בפנים מפני החר'
רק בחדר המדרגות למעלה

החרם עליו או החרם על החסידים?

שמעתי, שבסוף שנותיו כשהיה "מנודה" לא מצא לו מקום להתפלל כי אם בבית הכנסת של מיכל פינס, האיש בו נלחם חורמה שנים קודם לכן.

בספר 'ארח דוד' על ר"ד בהר"ן שיצא בשנה האחרונה, מובאים דברים רבים אודות רעק"י שכמדומני היה חותנו של ר"ד

שיבר כתב:

רבטוב כתב: כפי ששמעתי פעם מהרה''ג רח''ש רבינוביץ מבאיאן -בתי מונקאטש שרע''י התפלל בביהכנ''ס תפארת ישראל אך לא בפנים מפני החר'
רק בחדר המדרגות למעלה

החרם עליו או החרם על החסידים?

שמעתי, שבסוף שנותיו כשהיה "מנודה" לא מצא לו מקום להתפלל כי אם בבית הכנסת של מיכל פינס, האיש בו נלחם חורמה שנים קודם לכן.

א. תפארת ישראל [מרוז'ין] היה בית כנסת חסידי...

ב. הפכת את סדר הזמנים: הנידוי היה בתחילת שנותיו ולא בסופם. ואח"כ כשהוחרם רימ"פ הוא אכן התפלל בבית מדרשו (ומובן שלא נלחם נגדו).

כמדומה שכבר ב'שמעו הרים ריבי' מזכיר הרי"פ את בית מדרשו ושרעי"ש יושב בו כל היום מעוטר בתפילין.

אם אינני טועה דוקא תלמיד מובהק של הגרי"ח זוננפלד זצוק"ל ר' דוד בהר"ן היה לחתנו של רעי"ש.
בענין הייטב לב, היו רבים מרבני הונגריה שהתנגדו לעלייתו ארצה של רעי"ש, כיון שהיה מנושאי דגל המאבק בריפורמה בהונגריה, והם חששו שהמאבק יחלש בהעדרותו.
ידוע שיש מכתב מהייטב לב (ומעוד גדולי הונגריה) בו הוא תומך בפעולות ההתישבות של רעי"ש, והאדמו"ר מסאטמר זצוק"ל, כשהיה בארץ ביקש מנכדו של רעי"ש (שכחתי את שמו אולי ר' הלל שלזינגר) שהיה מחברי הבד"ץ, לראות את כתב יד זקנו הייטב לב. לאחר שעיין במכתב הפטיר, אכן לו רעי"ש היה עושה זאת היה זה על טהרת הקדש, אך כעת אי אפשר לסמוך על אף אחד (כך לפי זכרוני).
אגב, בענין הנחלה שנשללה ממנו בפתח תקוה ע"י כולל אונגרין (2% מהשטח הכולל של הקניה הראשונה של אדמות פ"ת) ושעד סוף ימיו לא הפסיק לתבוע אותה. הסופר ר"ב לנדוי כתב פעם שהכולל מכר אותה ורכש תחתיה חלקת אדמה שכיום ממוקמת ליד ביכ"נ קרלין בי-ם, ועדיין לא נעשה בה כל שימוש. האם כיום היא כבר מיושבת?

א. אין אומרים "לב העברי", אלא לב "העיברי". וכן כפר "עיברי". בראשי תיבות: עקיבא יוסף בן רבי יחיאל.
וכעת מתחרדי נוה יעקב המה ממשיכים דרכו.. [לפחות בכך שיגורו שם חרדים].
ב. רבי דוד בהר"ן לא נחשב כלל וכלל כתלמיד של הגרי"ח זוננפלד, אף לא בקנאות. וכמו שהגרש"ז אוירבך זצ"ל נעשה קנאי בגלל בנו הגר"ש שליט"א, כך גם הגר"ד נעשה קנאי בסוף ימיו ע"י נכדו ר' שלמה יחיאל פרידמן זצ"ל. [אולי יש רשימה של תלמידיו? אחד מהם הוא כנר' ר' שלמה סובל, מחבר השאלות ב"שלמת חיים"].

ס''ק כתב:א. אין אומרים "לב העברי", אלא לב "העיברי". וכן כפר "עיברי". בראשי תיבות: עקיבא יוסף בן רבי יחיאל.
וכעת מתחרדי נוה יעקב המה ממשיכים דרכו.. [לפחות בכך שיגורו שם חרדים].

שטויות. רחוב כפר עברי בשכונת נוה יעקב נקרא ע"ש הכינוי שהיה לכפר/מושבה נוה יעקב שנחרב ממש עם קום המדינה.

מתפעל כתב:עוד שמעתי אמש מיהודי ישיש שטען כי הוא שמע שרעי"ש הלך לתקוע במקום מסויים היכן שיש חור בחומת הכותל, בכדי שיהיה לזה דין של תקיעה במקדש ולא במדינה. אבל נראה לי שזוהי שמועת שוא. כמדומני שבזמן ההוא בכלל היה אסור לתקוע באזור הכותל.

ומה עם התוקע לתוך הבור או לתוך הדות ?

כנראה שלא היה ולא נברא

הבונה כתב: הסופר ר"ב לנדוי כתב פעם שהכולל מכר אותה ורכש תחתיה חלקת אדמה שכיום ממוקמת ליד ביכ"נ קרלין בי-ם, ועדיין לא נעשה בה כל שימוש. האם כיום היא כבר מיושבת?

השאלה כמובן לאיזה ביהכ"נ של קארלין הכוונה ?
הביהכ"נ הישנה של חסידי קארלין הוא ברח' חסידי קארלין בשכונת בית ישראל (כיום זה שייך לפינסק-קארלין), הביהכ"נ באבינועם ילין הוא הביהכ"נ החדשה

לייטנר כתב:רחוב כפר עברי בשכונת נוה יעקב נקרא ע"ש הכינוי שהיה לכפר/מושבה נוה יעקב שנחרב ממש עם קום המדינה.

מי יסד את המושבה הלזו?
כל המביא פרטים יבורך.

ס''ק כתב:

לייטנר כתב:רחוב כפר עברי בשכונת נוה יעקב נקרא ע"ש הכינוי שהיה לכפר/מושבה נוה יעקב שנחרב ממש עם קום המדינה.

מי יסד את המושבה הלזו?
כל המביא פרטים יבורך.

עיין בספרו של שמואל אבן אור (בנו של הרב אורנשטיין, רב הכותל ורבה של נוה יעקב) 'נוה יעקב שלי' או שם דומה.

ובינתיים, לידע כללי, תספיק גם האנציקלופדיה הידועה לשמצה...

תוך כדי דיבור כתב:ובינתיים, לידע כללי, תספיק גם האנציקלופדיה הידועה לשמצה...

אך זה לא יועיל לחסומים מכל האנצי' למיניהן.

נוה יעקב הוקמה בקיץ תרפ"ד (1924) ונקראה בראשיתה "כפר עברי". מקימיה היו אנשי המזרחי הצעיר, שבין ראשיה נמנה הרב יצחק אביגדור אורנשטיין, שאף התגורר בה עם משפחתו עד ת"ש (1940). אחד מהמייסדים ומראשי ה"מזרחי" בירושלים היה הרב יצחק יעקב וכטפויגל שכיהן בתרפ"ו-תרפ"ט כרב של נווה יעקב, ולאחר מכן היה ראש ישיבת מאה שערים. בין המייסדים היה גם דב נתן ברינקר שהיה מאוחר יותר המזכיר הראשון בלשכת המרכז הארצי של ה"מזרחי" בתל אביב לאחר מלחמת העולם הראשונה והמזכיר הראשון של "מרכז המזרחי העולמי" שנוסד בתרפ"א בירושלים. וכן היה עורכם של העתונים "הציר וידיעות המזרחי" שהיוו את היסוד לעתונות וספרות המזרחי בארץ, שימש כמה שנים כמנהל מערכת כתב העת "התור" עד תרפ"ט, מתש"א עורך ומו"ל של "לוח ירושלים", וערך ספרים שונים על ה"מזרחי" ואישים בציונות הדתית ואחרים שביניהם על "נוה יעקב" כגון: 'המזרחי בא"י' (ירושלים תרפ"ג-תרפ"ד): "ספר היובל להרב י. ל. הכהן פישמן" (ירושלים תרפ"ה): "ספר הכפר העברי נוה-יעקב" (ירושלים תרצ"ד) ; "מדרש הרב" (ירושלים תרצ"ו) לזכרו של הרב קוק; "ספר יהושע" לזכרו של העסקן הירושלמי ר' יהושע מאיר רייכמן (ירושלים תש"ג); "אוצר החסד קרן שמואל" (ירושלים תש"א).

לאחר תקופה קצרה שונה שמה ל"נוה יעקב", על שמו של מייסד תנועת המזרחי בציונות הדתית, הרב יצחק יעקב ריינס. עד לפרוץ מאורעות תרפ"ט התגוררו במקום מעל למאה תושבים, ובמקום עמדו כעשרים מבנים, כאשר תושבי המקום התפרנסו בעיקר מגידול בקר ואספקת חלב לעיר ירושלים. עם פרוץ המאורעות, בעקבות התגברות ההתקפות מצד השכנים הערבים כנגד היישוב המבודד, התמעט מספר התושבים, ועם פרוץ מלחמת העצמאות פונה היישוב. עם השתלטות הלגיון הערבי על המקום, הוחרבו בתי המושבה ובמקום הוקם מחנה צבאי. כיום, רחוב בשם "כפר עברי" בשכונה נושא את זכר המושבה שנחרבה.

נ.ב. השיבוש בתאריכים (המושבה הוקמה בתרפ"ד, ברינקר היה "מאוחר יותר" מזכיר בלשכה וזאת "לאחר מלחמת העולם הראשונה"!), והסטייה מן הנושא העיקרי (לטובת אריכות מוזרה על ברינקר הנ"ל), מקורן בפועלו של מיודענו בעל שלל הניקים...

האם אין אף תמונה מרבי עקיבא יוסף? הרי נפטר בתרפ"ב.

נמנעתי זה כשנה מלהגיב באשכול זה, מכמה טעמים. א) אינני בקי מספיק בפרשה זו וכל השלכותיה. ב) נדמה לי שיש לפותח האשכול מגמה להמעיט כבודו של הריח"ז (על אף שכפי מיטב ידיעתי אף חוגי המזרחי נמנעו מאז מלהתקיף את ריח"ז, כנראה הכירו את האיש ושיחו וידעו שאי אפשר לייחס אליו כוונות ומחשבות זדוניות, לא כן פותח האשכול בן זמנינו וכו'). אך מאחר שלא ראיתי תגובה ברוח זו כלל, אתאמץ במקום שאין איש.
כדי להתבונן בנושא האשכול, יש לעיין בעמדת רבני הונגריה, בני מקומו של רבי עקיבא יוסף, אשר מצד אחד הכירו אותו מאז וידעוהו בשלל מעלותיו, ומצד שני היו מלומדי מלחמה על כל שינוי בדרכי היהדות.
יש להקדים בסדרי החיים בירושלים אז. חלק גדול מבני הישוב לא קיבלו אזרחות המקום, אלא נשארו אזרחי מדינות שיצאו משם. במצב זה היו נתונים תחת שלטון הקונסול המקומי. נוסף לכך עיניהם של עניים נשואות לבני עירם ומדינתם לפרנסתם, כל מדינה ו"כולל" שלה. נשיאי כולל הונגריה היו אז רבני פרעשבורג ואונגוואר ה"ה בעל כתב סופר ורבי חיים צבי מאנהיימער בעל עין הבדלח. רבי עקיבא יוסף היה כידוע חתנו (ואחי אשתו בזיוו"ש) של רבי הלל ליכטענשטיין מקאלאמיי. בין גדולי רבני הונגריה נמנה אז רבי חיים סופר בעל מחנה חיים ששימש אז ברבנות מונקאטש.
והנה מפורסם בעולם מכתב מהמחנה חיים אל רבי חיים צבי מאנהיימער, שהיה נשיא הכולל כנזכר, נידון הפולמוס על רבי עקיבא יוסף. המחנה חיים מצד אחד נרתע מתוכן הספר ומזכיר שכתב אל רבי הלל מקאלאמיי מזה ושאסר לשתוק ושגם רבי הלל נצטער על הדבר ורצה לעסוק בזה, אך המחנ"ח תובע הבהרה על דבר החרם על רע"י וספרו, האם נעשתה בהסכמת נשיאי הכולל או לא. ובמקרה שלא נעשה הדבר בהסכמת נשיאי הכולל, משמעות המכתב שדעתו שאין לחרם שום תוקף, כי אזרחי הונגריה הינם תחת מרות וסמכות הכולל ורבניה ולא תחת מרות רבני ירושלים (כן משמע כוונתו, אף שאינו מפרש נימוקו היטב). והדרך המתאים, לבטל החרם, ואח"כ ישבו נשיאי הכולל בהונגריה לדון בדבר, וכאשר יצא מפיהם כן יעשה "כי אין משא פנים בדבר ח"ו". (ק"ן סופר מכתב עא). מכתב נוסף (שם, מכתב עד) אל ירושלים, בה מזכיר קיום האגרת הראשונה.
אך יש מכתב נוסף, לא ראיתי לע"ע שיצויין בשום מקום, אל רבי דוד דייטש אב"ד יארמוט ([url]שם, מכתב פ[/url]), בה מזכיר תביעתו הקודמת כנ"ל, ושהוא ורבי הלל (חותנו של רע"י) היו מוכנים אף לצאת בכל תוקף נגד הרע"י אם יוגמר דינם על ידי הנשיאים, אך מאחר שלא נעשה כן, אחזו בפלך השתיקה ולא יצאו נגד הרע"י, כי באופן כזה יש כבר מעשה שטן המחלוקת. אך כאן מפתיע המחנה חיים בהודעה דרך אגב, שלחרם שעל הספר אכן חש למעשה, ומאז שיצא החרם לא הסתכל ולא יסתכל בספר כי זה ספר המוחרם. נמצא שמעתה כל טענתו רק על חרם האיש לבדו (שינוי עמדה זו נבאר להלן).
אחר חתימת המכתב מוסיף המחנה חיים דברים מבהילים בשבח רע"י אישית (הם נולדו ונתגדלו בעיר אחת - פרעשבורג, והמחנ"ח היה מבוגר מרע"י בט"ו שנה), ולעומת זה בגנות ספרו בית יוסף חדש, ואלו דבריו (הוספתי פיסוק לפעמים):

ואודות אשר כתב ששואל אותי שאני מכיר ברב ... נ"י אגיד בקיצור. ד' הוא עד שקבלתי ממנו בקיץ אגרת ולא השבתי לו אות אחת שלא להחזיק במחלוקת, וגם שיהי' לכפרת עונות על כי חטא מאוד בספרו. אבל על דרכיו כאשר הי' במדינתינו הוא צדיק גמור. מעולם לא ראיתי זהירות כמוהו בעניני ברכות ותפילה ובשאלות נשים, עד שלפעמים הגדתי לו שוטה וטיפש. ודקדוקו בעניני מאכלות ושתיות הי' צדיק יותר מחמיו נ"י. וכמדומה לי שגם שונאיו ורודפיו לא יספרו ממנו שעבר עבירה קלה ח"ו. לא ידעתי איך בא לו שגעון וגבהות לב אשר סיפר בספר כפי הקדמה אשר ראיתי וכפי העלים היוצאים בעולם מרודפיו ר"ל, אולי נדבק בו רוח ר"ל. בכל אופן אני אומר, אם גם רבו חטאיו בשגיונות, כל השולח יד לגרש אותו מנחלת ד' עתיד ליתן דין וחשבון.

הרואה יראה איך שאת ספרו מבטל בתכלית הביטול, ואת המחבר מעלה בתכלית המעלות, עד כי מעלה על נס דקדוקו בעניני מאכלות יותר משל חמיו רבי הלל מקאלאמיי (היודע מהות קדושת חותנו, יבין עד כמה גדלה הערצת המחנה חיים אל רע"י אישית).
מאיזה סיבה שינה המחנ"ח יחסו אל ספר בית יוסף חדש להחשיב את חרם רבני ירושלים - לא אדע. אך מצד הסברא נראה שמקבל המכתב הראשון, רח"צ מאנהיימער, הוא שהורה על היחס השונה שיש לנקוט להמחבר וספרו. ראה בצפונות טו, במדור האגרות, מכתבו של רח"צ מאנהיימער לרבי אלי' גוטיין מהעדיעס, בה כותב:

הנה מילתא דפשיטא דחרם גאונים דירושלים נשאר בתקפו על הספר, ומי הוא זה ואיזהו שיכול להתיר מה שאסרו הני תלתא גדולי הדור, והפשרה לא נעשו אלא על חילוקו במעות א"י, כי אם כי ספרו הוא בחרם מ"מ הוא אינו בחרם, וגם אשתו ובניו לא חטאו. ומה שביקש שאפרסם הדבר, הוא משנה שאינו צריכא, כי מי לא ידע שאין ביכולת שום אדם להתיר החרם, וכעת די בזה ואין לעורר מחלוקה מחדש. ומה שביקש לשלוח לו ס' בי"ח, הנה כיון שהוא בחרם, אין מי פה שיהיה לו בביתו דבר שהוא בחרם, וגם ספר אחד ששלחו לי מירושלים דנתי בו דין קבורה.

נראה שרח"צ מאנהיימער ס"ל עיקרונית כהמחנ"ח שאין כח ברבני ירושלים על אזרחי הונגריה, אך הספר אינו אזרח, וזכות ביד כל בית דין אף אם רחוקים במדינת הים לאסור ספרו של מחבר הדר בעבר הים, וחרמם מחייב את כל העולם לאסור איסור על ספר הנזכר. וכנראה בעקבות דעתו של הרח"צ שינה גם המחנ"ח דעתו והחשיב את החרם בנוגע להספר.
(אגב פרט נוסף, בשנת תרמ"ח לפחות היה הרע"י ממונה על המקוואות בירושלים, כפי שמוכח מתוך דברי רבי הלל משה מעשיל געלבשטיין בחיבוריו נגד התכלת)

ודאתאן להכי, אנו יודעים שהרע"י היה אדם גדול ונערץ אף בעיני מגני ספרו. ובשל כך ראוי הוא האיש שייזכר בהערצה כראוי לו, וכדעת רבני זמנו. אך מובן כותבי התולדות נלכדו בסבך, איך לכתוב דברים סותרים באישיות אחת, ספרים מוחרמים מאישיות נעלה. לזאת בחרו בפלך השתיקה, לדבר על האיש ולא על הסערה שעורר. אם מעשה זה נכון, לא. אך מה יעשה הכותב שאין בידו הכשרון לברר דבר מסובך כזה בכתב, ובפרט אם כותב לנשים וקטנים, הרי הברירה בידו לכתוב רק על האיש ומהותו האמיתית כנ"ל, ולדלג על הספרים שגורמים מבוכה. (במאמרו של שפרכר אין צורך לזה, הרי המאמר עוסק בפולמוס תקיעת שופר בשבת, כאשר אישיות הרע"י היא דבר צדדי, והאריכות בדברים מסובכים אך למותר).

לסיכום הדבר, לא ברור בעיני עד כמה שיעור ההיסטוריוגרפיה, מי קבע ואיך נקבע איזה פרטים יש חיוב להכליל בכתבי התולדות של אדם גדול. אך פשוט שאף אלו שאין מסתירים כשלונות של אנשים גדולים, אינם רואים חיוב בכתבי "תולדות" להאריך בזה, שהרי באנו כעת לדבר שבחו של צדיק, לקיים מקרא שנאמר זכר צדיק לברכה, ולא להאריך בגנותו, וכש"כ בדברים שכבר שב עליהם הרי אמרו חז"ל אם ראית ת"ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר עליו ביום שמא עשה תשובה, ואם ב"שמא" מספיק שלא להרהר, וודאי מספיק שלא לדבר ולהאריך בזה במקום שבחו.

ב"דורות" של עיתון "העדה" מהיום, מופיע מאמר על ר' עקיבא יוסף, כולל "...חשיפת פרק נסתר מהגותו...".

מעמוד השער:

אני ממשפחתו של הגרע"י שלזינגר זצ"ל.

שמעתי איזה סיפור שמתי שרצו לנדות אותו, והוציאו ספרי תורה, אז נפל הספר תורה , משהו בכיוון הזה, אני יכול אולי לברר את זה יותר, אבל משהו בכיוון הזה שקרה מאורע לא נעים בעת שרצו לנדותו.

ב"ה

לגבי הטענות של אנשי "העדה החרדית" על סילוף דעותיו של הגאון הרב עקיבה יוסף שלזינגר זצוק"ל, אז לכאורה מדברים שאמר וכתב, מוכח שזה לא סילוף אלא דעתו כפי שהיא:

'ומן אז ועד עתה כבר נעשו לערך חמישים מקומות חדשים בארץ ישראל... מהיכן כל אלו נעשו למפליא, ואם לא ככתוב "בונה ירושלים ה' " וכו' והראשונים יקראו עליו: אתחלתא דגאולה.' ("ברית עולם" עמ' ס"ג)

"מי הם החייבים, המתחדשים או המתקדשים, יגיד לנו המשיח, כי אין אנו יכולים לדעת אם אלה שקוראיםאותם פושעים, אבל בכל נפשם ובכל מאודם עובדים בעד ציון. מה היו צריכים כבר לעשות אלה מסדרי חצות בעד ציון? לכל הפחות לקיים 'ציון במשפט תפדה'. מפני זה יכול להיות שאלה יש להם זכות יותר גדולה, כיהם רק תינוק שנשבה לבין הגויים."

כמעט כל כותבי תולדותיו של רעי"ש השתמשו בשביבי סיפורים ובאגדות לצורך כך. אולם המעיין בכתביו רואה תמונה ברורה, ויודע את פעילותו הציבורית החל מעלייתו ארצה ועד לפטירתו.
אחרי פרסום מכתב ט"ו ראשי כולל אונגרין כנגד 'בית יוסף חדש', פירסם רעי"ש מעין 'כתב כניעה'.
ודאי שהתפלל אצל רי"מ פינס ב'אבן ישראל', כפי שכתוב כמה וכמה פעמים במפורש.
רעי"ש עצמו מרחיב אודות פולמוס תקיעת שופר בר"ה שחל בשבת.
אין שחר לאגדה שתקע בתוך הכותל המערבי כדי לצאת ידי חובת תקיעת שופר במקדש, שהרי רעי"ש סובר שאין "ביאה במקצת" בין סדקי הכותל...
לסכסוך עם הנהלת הכולל על הנחלה בפ"ת היו שני 'סיבובים'.

מעיתון 'דאר היום' על פטירת ר' עקיבה יוסף

בספר בשבח ישוב הארץ מובא שהג"ר יואל אונגאר מרעכניץ לא פחד מהטרור וציוה לשרוף הקונטרס נגד הגרע"י...

כתב יושר דברי אמת, נגד בעל הלב העברי

http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?re ... =&pgnum=52

של רבי עקיבא יוסף שלזינגר זי"ע

לאחרונה נמצא מכתב ממנו אל רבי משה מונטיפיורי אודות הקמת מדינה בארץ ישראל, וצונזר הדברים האלה מידי המכתבים (שנדפסו באנגלית)

בית שביעי כתב:סמל של קהל העברים, עם אריה אוחז מגן דוד

ולמעלה ממנו המסגד אל אקצה?

גם הרמב"ם כתב על בית עומר "הבית הגדול והקדוש" וכן היה הדבר מקובל שהם שרידי מבנה המקדש, ואינו מפחית מהשקפתם הקדושה והטהורה שצריכים להחזיר העטרה ליושנה

גם הגרע"י הלך בתכלת רדזין שהיום יודעים אין זה הנכון, וגם הגרע"י כותב שצריכים לחקור אודות מלבושים העתיקים, והיה לובש הבגדים שהעלו בחקירה כי הם מימי האבות, ואם נמצא שאינו נכון אז נלך קדימה עם העדות המחקר החדש

העיקר הרצון, ואחרי זה הכל יפול על מקומו.