פורום אוצר החכמה

כידוע, גדולי החסידות בכלל, וגדולי החסידות בגליציה בפרט התנגדו מאד ללימוד בספרי החקירה של הראשונים, ובספרי הבני יששכר ובעטרת ישועה מז'יקוב וכן מר' הלל מקולמייא כתוב רבות נגד הלימוד בחקירה ובמו"נ וכן ידוע שבבלז התנגדו לספרי חקירה מאד, אמנם הדברי חיים מצאנז מרבה לצטט מו"נ ושאר ספרי חקירה, שאלתי האם יש התייחסות לעניין זה, והאם היה לו יחס שונה ללימוד חקירה שרק לעצמו עסק ולאחרים הורה שלא לעסוק.

יש מעשה שהוא השתוקק ללמוד במורה עם הברוך טעם, שמצדו היה מקפיד לנעול את הספר בארון. עד שפעם אחת ברוך טעם שכח לנעול את הספר וכשחזר, מצא את חתנו לומד בו. אז הסכים ללמוד איתו בחברותא, וכמדומני שאמר שמלבד לימוד זה, לא למדו פעם נוספת.

מקובל שהד"ח היה לומד מורה ביוה"כ.

השאלה היא האם היחס בצאנז היה פחות חמור נגד חקירה?

אני אמנם מצאצאי הדברי חיים, אבל בגלגולי הנוכחי לא נפגשתי בהרבה חסידי צאנז.

מכל מקום, הבנתי פעם שחסידי צאנז (בדורנו לפחות) דוגלים ברחבות המוחין ובקבלת האמת ממי שאמרה בלי סגירות יתירה, בשונה מחוגים חסידיים אחרים

הרב הלל קאלאמייא לא היה חסיד.

דרומי - מצד אחד אין הרבה חסידי צאנז ומצד שני אתה יודע להתוות אופי לכל אלו שיש. קצת מוזר. בספר מורה נבוכים עם פירוש הרב אליעזר דוד פאל זצ"ל יש הסכמה מאת מחותנו הרב יצחק לעבאוויטש שליט"א שהאריך בדברים.

לא כתבתי שאין הרבה חסידי צאנז. כתבתי שאני לא מכיר כמעט באופן אישי, אבל שמעתי מאנשים שכן מכירים.

מספרים שכשראה חתנו הברוך טעם שחתנו חפץ ללמוד בספר מו"נ, לא הייתה דעתו נוחה מחמת צעירות חותנו, ולפיכך הניחו במקום גבוה, אך הד"ח מצא את הספר ומאז למדו יחד (רבנו הקדוש מצאנז, א, עמ' לז; וכן בשמחת עולם לב"י אוירבוך, עמ' כו (ושם הביא בהערה שכשהיו מספרים לד"ח על אחד שנהיה "רבי" היה שואל "וכי כבר למד את המו"נ?"); צבי תפארה להנ"ל, א, עמ' קסד; ובנוסח אחר בדרכי חיים לר"ר צימטבוים, עמ' קסט; ועוד).

וגם מספרים על לימוד קבוע בין הברוך טעם להדברי חיים במו"נ, ושהיו לומדים תחילה את התשובות ואח"כ את השאלות, שלא יהיה רגע ספק, וגם זה מובא בכמה וכמה מקומות (לדוגמה: בכורי אביב לרא"י בריסק, א, עמ' יג; בר פחתי לר"נ תאומים, עמ' קצג; ועוד).

והטוב ביותר הוא הרי מדברי עצמו. כך כתב בפרשת לך לך (ובסגנון דומה ובקצרה בדבריו לסוכות ד"ה בפסוק בסוכת תשבו וגו'):

אבל האמת לפי דברינו הוא כך, דאאע"ה בפי' הבין ששקר העוה"ז והתאוות חוקים זרים שבדו תרח ודורו ורק שיש בורא כ"ע, זאת השיג בשכלו כדרך המתפלספים, וגם ראה בשכלו הקדוש שהעוה"ז השתוקקת כולם לשרשו וזה לשון דולק... והכל בהשתוקקת לעילת העילות, וכמבואר כעין זה במ"נ, והבין מזה שע"כ יש איזה נ"ק בהעולם שרצונם והשתוקקותם לשרשם ורק שלא ידע האיך ומה הוא הדבר הזה כי אין בגדר שכל אנושי לבוא לחקירה זו בלתי חכמת תוה"ק ולכן הקב"ה ברוב רחמיו ראה רצונו הטוב של אאע"ה ולכן נגלה עליו ונעשו שתי כליותיו נובעות תורה כידוע.

ועוד כתב בעניין החקירה (חנוכה, ד"ה הנה מצינו שנשתנה):

והנה מבואר שקליפת נוגה גנוב מהקדושה ניצוצין וזה קליפת יון כמבואר במג"ע... והנה בגלות יון המה הפלוסופים כידוע שרוב חכמתם פלסתר והבל ומה שיש להם איזה חקירה נגנב אתם מספרי הקדושים שבישראל אך נראים כמתחכמים בחקירתם ולכן נקל לטעות ח"ו שקרובים דבריהם לתורה כמבואר בזה"ק...

פשיסחא כתב:הדברי חיים מצאנז מרבה לצטט מו"נ ושאר ספרי חקירה, שאלתי האם יש התייחסות לעניין זה.

עי' בהקדמה לשו"ת מהר"ש. וראה ב'חמדה גנוזה' אות כ"ה ואות קמ"ג.

הגיונות כתב:

פשיסחא כתב:הדברי חיים מצאנז מרבה לצטט מו"נ ושאר ספרי חקירה, שאלתי האם יש התייחסות לעניין זה.

עי' בהקדמה לשו"ת מהר"ש. וראה ב'חמדה גנוזה' אות כ"ה ואות קמ"ג.

לאיזה ספר חמדה גנוזה כוונתך?

בשו"ת דברי יציב המו"נ מצוטט ד' פעמים.

דרומי כתב:מכל מקום, הבנתי פעם שחסידי צאנז (בדורנו לפחות) דוגלים ברחבות המוחין ובקבלת האמת ממי שאמרה בלי סגירות יתירה, בשונה מחוגים חסידיים אחרים

ידוע שיש אצליהם עניין יותר גדול בלימוד מאחרים, אולי זה גם קשור למרחב תחומי הלימוד.
בכל אופן, עניין רחבות המוחין אם ישנו, לא ממש קשור ללימוד במורה נבוכים.

בהקדמה למהדורת "מורה נבוכים" בתרגום ופירוש הגר"י קאפח כתב:

"ואסיים כאן באמרת אמת של האדמו"ר ר' פנחס מקוריץ זצ"ל כפי שהוא בספר חכם הרזים עמ' סו, שם סופר כי בנו רצה פעם להשאיל ספר מורה הנבוכים ושאל לאביו ולא רצה להשאיל את הספר הנ"ל, ואמר לו 'ספרי של הרמב"ם כשהם בבית מביאים יראת ה' לאדם', מי חכם ויבן כמה אמתית וקולעת היא אמרה זה".

אם כי כשלעצמי כשקראתי זאת עלה בראשי שיתכן וראה בספרי הרמב"ם מעין בעלי "כח סגולי" ליראת שמים, דבר שמקובל בחסידות לגבי ספרים מסוימים. או, לחילופין, שחשש להעביר את הספר לחבר של בנו - ודלא כהפשט שלמד בדברים הגר"י קאפח.