פורום אוצר החכמה

ימחלו לי החברים על אשכול ריקן זה.

תופעה נפוצה למצוא בתולדות גדולינו (ומכאן שייכותו הרופפת של האשכול למקום זה) רישום ועדות על אמרות ודברים שיצאו מפי קדשם, ופעמים הרבה הרי אלו דברים שאם בנינו הקטון היה אומרם, לא היינו מספרים זאת אפילו לסבתא לרוב דלותם. אבל כיון שהם יוצאים מפי גדולים אנחנו מתהדרים ומיקרים אותם.
אם המדובר היה בדברים שיש בהם תוכן של השקפה/הוראה/ דעות ומדות, הרי שודאי רבה חשיבותם, ולא חכמה אנו מחפשים אלא אמת אנו מבקשים. אלא שהרבה מאותם אמרות, לא מובאות אלא כדי להמחיש את חכמתו/חריפותו/כשרונו של אותו חכם, וכאמור אין בהם לא טעם ולא ריח לא חכמה ולא נחלה.

ראיתי היום מאמר של פלוני, המתמרמר על משהו אחר. הוא מבקר תיאוריה של אלמוני שגזר אומר על תופעה מסוימת, שכיון שהיא כה מופרכת וכה טפשית, לא ניתן לייחסה אלא... למקום ב"ה. אותו חכם קרא עליו את ה"מקרא" וז"ל: "ומצאנו שהמינים אומרים: סכלות א'להים טובה מחכמת בני אדם" (אוון גליון)"

דון מינה ואוקי באתרן...

היכן מצאת כזו תופעה?


נשמח אם תביא דוגמאות.

אפשר לצרף לענין זה את כל סיפורי הצדיקים מן הז'אנר של "מרן זצוק"ל היה בן אדם".

למי שלא מכיר, שתי דוגמאות. (א) יום אחד הלך מרן ברחובה של עיר, אחוז בשרעפיו. לפתע נקלעה לדרכו ילדה בוכיה. לתדהמת הנוכחים פנה אליה רבנו בחביבות, כשפתיו הקדושות רוחשות "איך קוראים לך?", "מאיזו משפחה את?" וכו' וכו' לא יאומן כי יסופר, אשרי עין ראתה זאת. ולאידך גיסא, (ב) כששמע רבנו על האסון הנורא, ספק כפיו והפליט "אוי, אוי". ספר תורה שרוי בצער, לב מי לא ימס כמים.

כעין זה איתא בסה''ק רשימות מהגה''צ רבי נתן ווכטפויגל זצ''ל שפע''א נאבדה ילדה בלייקוואוד ואמר המשגיח זצ''ל ''מסכנים ההורים שלה''.

הגר"ח שמואלביץ היה אומר כי הוא מעדיף לשמוע סיפורים קטנים על אנשים גדולים מאשר סיפורים גדולים על אנשים קטנים, כי לא המעשה הוא שקובע את האדם, אלא גדלות האדם היא שקובעת את המעשה.

ולדברי ברזילי אוסיף דוגמה. הייתי שותף בעריכת ספר ביוגרפי [=הגיוגרפי] על אחד מגדולי הדור הקודם. כמה קטעים הציקו לי מאוד, כפי שנאמר, הם באו בעצם לספר ש"רבנו היה בן אדם / שומר מצוות".
למשל:

כשעישן רבינו בבית המדרש (באותם שנים שלא ידעו עוד על כך שהעישון מזיק לבריאות, והיה נהוג לעשן בבית המדרש), היה מקפיד להניח את האפר ואת בדלי הסיגריות במאפרה או בידו השנייה, והיה מקפיד שלא לזרוק על רצפת בית המדרש*.
[*]עדות תלמידים. לפעמים כשלא הייתה לרבינו מאפרה, היה מניח את בדלי הסיגריות בפינה, סמוך לעמוד שעל ידו, ובסוף הסדר היה מתכופף ומרים את בדלי הסיגריות וזורקם לפח – מאת רבי...

או למשל:

היה אומר קרבנות לפני התפילה.

עבדתי קשה לשכנע את הכותב להסיר את הדברים שלא מוסיפים לכבודו. ויותר מכך, הסברתי לו שהקטעים האלו מלמדים על מצבו התרבותי והרוחני של הכותב, ושיחוס לפחות על כבוד עצמו. אך לצערי מאומה לא עזר. ולבושתי הדברים נדפסו עלי ספר ונמכרו לאלפים.

לענ"ד אי"ס כיוון על דבר אחד, ואתם הולכים במסלול מקביל, אחר.

הסיפורים השייכים לכותרת "רבינו היה בן אדם / שומר מצוות", יש בהם קצת תועלת.
כאשר הסיפורים הגדולים מפליגים אותו ועלולים הקוראים לעשותו מנותק ועילוי, ולאבד את ההקשר האנושי. זה מחזיר לפרופורציות.
לפעמים דוקא הרגשת הפרישות לכאורה של אותו גדול, היא גורמת להפתעה שפנה לילדה קטנה ברחוב (כפי שהיה מתאר במתק שפתיו הגרממ"ש על הגר"י אברמסקי).
נכון שכל אחד היה יכול לפנות לילדה, אבל נאים הדברים כשהם יוצאים מפי עושיהם.

אבל בהחלט יש שטויות שאינן מלמדים מאומה על נשוא הסיפור, אלא רק על הסופר.
מסוג "ואמר אוי אוי"...

אבל מה נעשה ורוב הקוראים שיטחיים עוד יותר מזה ונהנים גם מרמה רדודה כזו?

אענה אף אני חלקי;
ת"ח גדול ונכבד הוציא ספר על רבו. הספר מתעד את כל מה שהוא ראה ושמע אצל רבו, לפעמים עד כדי גיחוך.
לדוגמה: "נכדו של מרן זצוק"ל אמר לו שביה"ח תל השומר מלא פצועים (אחר מלחמת יוה"כ), ואמר מרן: השם ירחם" (...).

הוה אמינא כתב:לפעמים דוקא הרגשת הפרישות לכאורה של אותו גדול, היא גורמת להפתעה שפנה לילדה קטנה ברחוב (כפי שהיה מתאר במתק שפתיו הגרממ"ש על הגר"י אברמסקי).

ברזילי כתב: (א) יום אחד הלך מרן ברחובה של עיר, אחוז בשרעפיו. לפתע נקלעה לדרכו ילדה בוכיה. לתדהמת הנוכחים פנה אליה רבנו בחביבות, כשפתיו הקדושות רוחשות "איך קוראים לך?", "מאיזו משפחה את?" וכו' וכו' לא יאומן כי יסופר, אשרי עין ראתה זאת. [/size]

הסיפור עם הרב אברמסקי לא מתאר איך דאג לילדה קטנה שאיבדה את הוריה, אלא איך הסביר לילדה שאין לה לבכות מחמת שחברתה אמרה שהבגד לא יפה, וביאר לה ארוכות שהבגד יפה ונפלא.

אצלי זה סיפור להערכה, אני לא הייתי נוהג כך.

ברזילי כתב:אפשר לצרף לענין זה את כל סיפורי הצדיקים מן הז'אנר של "מרן זצוק"ל היה בן אדם".

למי שלא מכיר, שתי דוגמאות. (א) יום אחד הלך מרן ברחובה של עיר, אחוז בשרעפיו. לפתע נקלעה לדרכו ילדה בוכיה. לתדהמת הנוכחים פנה אליה רבנו בחביבות, כשפתיו הקדושות רוחשות "איך קוראים לך?", "מאיזו משפחה את?" וכו' וכו' לא יאומן כי יסופר, אשרי עין ראתה זאת. ולאידך גיסא, (ב) כששמע רבנו על האסון הנורא, ספק כפיו והפליט "אוי, אוי". ספר תורה שרוי בצער, לב מי לא ימס כמים.

כאן הבעיה המרכזית היא לא הסיפור כמו הסיום הטיפשי אשרי עין וכולי וכולי.
כי לבד מכך שאין סיפור כזה מצדיק תגובה מוגזמת כזו.
גם הדבר מוכיח בעליל שהכותב חש כביכול שלכאורה לא היה ראוי שהגאון מרן וכולי ראוי לו לרדת מרום דרגתו ולהיות איש ככל האנשים ולכן כאן המקום להדביק מיני הדבקות מגוחכות כאלו.

למען הסר ספק - את שני הסיפורים המצאתי בו ברגע, ולא התכוונתי להתייחס לאיזה שהוא סיפור ספציפי מספר מסויים, כך שאין לדקדק בנוסחאות. אבל הרעיון הכללי, כולל ההפתעה וההתפעלות מכך שאדם גדול מתיחס לבכי של ילדה, או מזה שיש לו חוש הומור, וכו' וכו' מבוסס על מקרים אמיתיים.

לפעמים יש סיפור שאין בו כלום כשמדובר באיש בין אנשים אך בגדול פלוני הוא מפתיע ומאיר צד לא ידוע.
למשל, אלמן מבוגר שיש לו קביעות לבשל צולנט פעם בשבוע עם אלמן בן גילו.
כאשר אחד מהם הוא ראש ישיבה פעיל, ומי שצובאים על פתחו מבקשי עצה ותמיכה יומם ולילה, יש כאן מימד מפתיע ששוה סיפור.

מה שנכון נכון כתב:

עקביה כתב:אענה אף אני חלקי;
ת"ח גדול ונכבד הוציא ספר על רבו. הספר מתעד את כל מה שהוא ראה ושמע אצל רבו, לפעמים עד כדי גיחוך.
לדוגמה: "נכדו של מרן זצוק"ל אמר לו שביה"ח תל השומר מלא פצועים (אחר מלחמת יוה"כ), ואמר מרן: השם ירחם" (...).

אזיל לשיטתיה שם שנשאל אם יש לומר תהלים, והשיב "ודאי כי גם ארליכע אידין ביניהם". וע"כ יש רבותא בכך שאומרים על הפצועים (שישנם או שעלולים להיות) ה' ירחם.

אמנם חידוש גדול נאמר שם "שכל מלחמת יוה"כ 'הם' יזמו בשביל תעמולת בחירות עבור המערך".

ה' ירחם.

יש כותבים שהספר שלהם הוא ספר חינוכי או ביליוגרפיה, ואז כמובן שזה מטופש מאד לכתוב דברים שכאלו.
אך, יש יש כותבים דוגמת 'ארחות רבינו' או 'פרי חיים', שכל הערך שלהם הוא תיעודי, ואז יש מעלה שהם תיעדו כל הגיג ומילה, וע"י זה מקבלים קצת מושג על הרקע והאוירה של כל מיני עובדות והנהגות, וכמובן שאז מוטל על הקורא לנפות בשכלו את המוץ מהתבן. (כמובן שההוספות וההגיגים של הכותבים הם מטופשות עד מאד, אך הם ג"כ מכניסים את הקורא לאוירה).

גם לענ"ד בספרים שענינם תיעוד והנצחה יש משמעות וחשיבות לכל פרט קטן, וזה מועיל כדי לקרב את הקורא לאוירה שמטבעה היתה רחוקה ממנו.

אולם בספרים חינוכיים צריך להיזהר, כי המסר שעולה לילד הוא שרק גדול בישראל נדרש להיזהר ב... וב... (וגם אצלו זה חידוש) ואילו אנשים פשוטים כמונו ברור שזה בכלל לא שייך אלינו.

אגב, בענין זה יש השפעה גם לשפה כפשוטה. ראיתי פעם אחד ממקורביו של האדמור מחבד מתאר דו-שיח, שבו סיפר על כך שרעייתו ילדה בן, ושאל האדמור לשלום היולדת והרך הנולד, והתעניין: "האם היא מגדלת אותו בעצמה"? השיב הלה שאכן כך, ואמר האדמור: "נכון מאוד, גם הרופאים הגיעו למסקנה שזה נכון". והדברים תמוהים ומוזרים, מה הדו-שיח ומאי קמ"ל, עד שהתברר כי הדו-שיח התקיים כמובן באידיש, והשאלה היתה "האם היא מניקה אותו בעצמה"? [בארה"ב של אותם ימים כנראה היה בכך חידוש] אלא שמי שלא מבין אידיש טוב יכול לפרש את הלשון כ'מגדלת', ותו לא מידי.

לענ"ד, לעתים יש בזה מעלה גדולה, כאשר אדם גדול, שמעמדו הציבורי והתורני גבוה כ"כ, לא מאבד את הרגישות האנושית הבסיסית.

להבדיל, גם בציבור הכללי, אם אדם מן השורה עוצר בצד הדרך לעזור לנהג שנתקע להחליף גלגל, אין בזה חידוש גדול, אבל כשאדם נכבד עושה זאת רואים בזה מעלה.

ולכן, כאשר אדם גדול, שמגיעים אליו מקרים קשים וסבוכים, שם ליבו לילדה קטנה שבוכה יש בזה הרבה ללמד עליו.

ההשוואה בין 'אדם נכבד' בציבור הכללי ליהודי גדול בישראל- אינה במקומה כלל, לענ"ד

כל גדול בישראל מתיחד בכך שהוא נושא בעול הציבור, מקדיש מזמנו וממרצו לענות לציבור, לייעץ , ללוות וכו'. זה מתבטא גם באופן ציבורי, בכינוסים, דרשות ,מסעי חיזוק, וגם באופן פרטי -להשיב לשואליו. כל זה כאמור במסגרת "תפקידו" כ"גדול ", ולאו מילתא זוטרתא היא. מה שבולט אצל חלקם של הגדולים, וזה ראוי לציון מיוחד , זאת ההתמסרות המלאה ליחידים הרבה מעבר ל"קבלת הקהל" הרגילה. הטירחה המרובה בצרכי יחידים. תשומת הלב המיוחדת לכל אחד ול"סוס לרוץ לפניו", לא לחוס על זמנו וכבודו בעשיית חסד בגופו. להיות "רודף חסד". אחד המיוחד בזה היה הגרא"מ שך זצ"ל שיכול היה לכתת רגליו כדי לברר על שידוך עבור נערה מאור החיים. ישנם סיפורים רבים כמות זה עליו. גם על שאר גדולינו זצ"ל ושליט"א בענין זה של עשיית חסד צריך לבחון הדברים במבט זה.

לפעמים הצורך של אנשים בסיפורים כמה הגדולים היו 'אנשים טובים' ונהגו כפי שמתבקש מכל אדם אחר, הוא בגלל שישנם שומרי מצוות שמאבדים את ה'טבעיות' שלהם.
לפעמים אי אפשר לשכנע אדם במשהו פשוט, נניח לציית לחוקי התנועה, בלי לספר לו כמה מרן פלוני זצ"ל היה מקפיד להזהר מכל נדנוד של חשש ספק-אי-זהירות-בכביש.

יש בנו"ט להביא כאן מה ששמעתי מהגרא"ו שסיפר על עצמו
רבי אשר וייס סיפר שיום אחד הוא עצר ליד הגינה שעל יד ביתו ונהנה להביט בילדים המשתובבים שם להנאתם. ומיד פנה אליו אדם אחד בשאלה האם הילדים מרעישים ומפריעים ולבקש מהם שיפסיקו?
ואמר הר' וייס זה כ"כ חבל שאין ביכולת האנשים להנות מהדברים הפשוטים של החיים, וישר יש התבוננות שלילת על מה שיכול לקרות.

מעט דבש כתב:

מהגר''ח קניבסקי - לא ישן מספיק בלילה.PNG

המשותף לקורונה ולתופעת הפלא שנקראת 'סיפורים מאת הגר"ח קנייבסקי' (או, בכלל, בית הגר"ח קנייבסקי), להבדיל, היא שאין לנו את הפרספקטיבה הרחבה כדי לקלוט את מלוא משמעותם ההיסטורית. שניהם בלתי נתפסים כמעט בעוצמה ובהיקף שלהם, ומגיעים לשיאים כאלה שאינך יודע איך להכילם.

ח''ל קאליסק כתב:כעין זה איתא בסה''ק רשימות מהגה''צ רבי נתן ווכטפויגל זצ''ל שפע''א נאבדה ילדה בלייקוואוד ואמר המשגיח זצ''ל ''מסכנים ההורים שלה''.

מ''מ בבקשה?

--------------------------------

אם לא ראיתי במו עיני לא האמנתי:

אחר בקשת המחילה.
לעניות דעתי יש בעדות זו טעם לשבח.
אמנם מביך קצת לכתוב זאת על גבי גליון, אך "תורה היא וללמוד אנו צריכים".